← All works

Bartenura on Mishnah Kelim

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Tahorot · 1,716 sections

1. 2.4.2

   שאין לו. בית קיבול שמן. אע״פ שיש לו בית קיבול נר:

2. 2.4.3

   טהור. שבית קיבול נר אין לו תוך, אלא הנר מונח עליו:

3. 2.4.4

   מגופת היוצרים. כעין אבנים של חרס שהיוצרים עושים הכלים עליהן:

4. 2.4.5

   את שהוא פותח בה. כלומר המגופה שהיוצר משליך עליה הטיט ומפתח עליה בידיו צורת הכלי:

5. 2.4.6

   טהורה. לפי שאין לה שפה סביב ואין כאן תוך:

6. 2.4.7

   ושהוא גומר בה. והמגופה שמעמיד עליה הכלי לאחר שנגמרה צורתו יש לו תוך, ולכך היא טמאה. ורבותי פירשו, שיש כלי ליוצרים שנקרא מגופה ויש מהן שפתחיהן צר ויש שפתחיהן רחב, את שהוא פותח בה כלומר שעתיד להרחיב פתחה, טהורה, שעדיין לא נגמרה מלאכתה והויא כגולמי כלי חרס. ושהוא גומר בה, שמניחה כך בפתח צר, טמאה. ומתניתין רבי מאיר היא דאמר כלי חרס מאימתי מקבלים טומאה משעה שנגמרה מלאכתן. ולא כרבנן דאמרי משיצרפו בכבשן. ופירוש ראשון נראה לי עיקר:

7. 2.4.8

   משפך. כלי שנותנין על פי חבית או על פי הנוד כשרוצין למלאותו יין או שמן:

8. 2.4.9

   ושל רוכלין. שהוא קטן ועשוי להכניס שמן לפכין קטנים, ומחזיק לוג או שני לוגים והרוכל מניח אצבעו מתחתיו כנגד הנקב ומודד בו שמן, ומסיר אצבעו והשמן יורד לכליו של לוקח. ועשוי לקבלה הוא ומקבל טומאה:

9. 2.4.10

   רבי עקיבא אומר מפני שהוא מטהו על צדו. כלומר אפילו אינו של מדה, משפך של רוכלים לעולם [מיטמא], מפני שמטהו על צדו לקבל בו מעט כדי שיריח בו הלוקח, ונמצא עשוי לקבלה. והלכה כרבי עקיבא:

10. 2.5.1

    כיסוי כדי יין וכו׳ וכל המשמש כיסוי בכלי חרס, טהור, דתוכו כתיב, והאי לאו תוך דידיה הוא:

11. 2.5.2

    וכסוי חביות נייריות. על שם מקומן. ולרבותא נקטינהו, מפני שהיה לכיסוי חביות שלהן בית קיבול. ואית דגרסי והניירות, כלומר, הניירות שמכסים בהן פי הצלוחית:

12. 2.5.3

    הלפס. כמו אלפס. מחבת גדולה שמבשלים בה בשר וירק, ועושים לה כסוי של חרס. וכשהוא נקוב אינו ראוי לכלום, ואפילו אינו נקוב ויש לו חידוד אין יכול לישב מפני החידוד, אבל כשאינו נקוב ואף אין לו חידוד, טמא, שראוי להפכו ולהושיבו, ואשה נותנת בתוכו ירק לסננו להמצות ממנו המים:

13. 2.5.4

    הרונקי. הירקות לאחר שנתבשלו ודבוקים זה בזה ונעשים גוף אחד נקראים רונקי. והיא מלה יונית:

14. 2.6.1

    גסטרא. שבר כלי חרס. ודבר שנחלק לשנים קרוי גסטרא. ולשון גסטרא, גיסי תרי:

15. 2.6.2

    שנמצאת בכבשן. ולא ידעינן אם נשבר קודם שנצרף בכבשן ובשעה שנגמרה מלאכתו לא היה תורת כלי עליו ותו לא מטמא משום גסטרא, או אחר כך נשבר ומטמא. וכיצד מבררים את הדבר, רואין אם היו שבריה שוין ותוכה מאדים, בידוע שנגמרה מלאכתה ואח״כ נשברה, ומטמאה, דעביד לקיבול, שדרך לתת גסטרא תחת החבית לקבל המשקה הנוטף ממנה:

16. 2.6.3

    טיטרוס. כלי שהוא מנוקב מלמטה נקבים הרבה דקים כמלוא נקב מחט ומלמעלה נקב אחד כמלוא כוש, דהיינו פלך שהנשים טוות בו, וכשממלאים אותו מים ואדם משים אצבעו בנקב מלמעלה שלא ישלוט בו הרוח אין טפה אחת יוצאת מן הנקבים דקים שלמטה, וכשמסיר אצבעו המים יוצאים:

17. 2.6.4

    ר׳ אליעזר בר צדוק מטהר. לפי שנקוב בכונס משקה:

18. 2.6.5

    ורבי יוסי מטמא. שכך הוא דרך תשמישו, וחשיב בית קיבול הואיל והמים עומדים על ידי הנחת אצבע, ואפילו בלא הנחת אצבע אין המים יוצאים אלא כמוציא פרוטות מעט מעט טפה אחר טפה, ומשום הכי לא חשיב נקוב ככונס משקה ליטהר בכך. והלכה כר׳ יוסי:

19. 2.7.1

    טבלא שיש לה לזבז ומחתה שלימה. שיש לה דפנות, טמאים, שיש להן בית קיבול. ומרישא דהטהורים שבכלי חרס הוה שמעינן דהנך טמאים, אלא אורחיה דתנא הכי, כדתנן בפרק ואלו טריפות [דף מ״ג] ואלו כשרות, והכי איכא טובא במשנה:

20. 2.7.2

    טבלא. של חרס:

21. 2.7.3

    שהיא מלאה קערות. שהיא עשויה קערות קערות, והקערות הן מגופה ומחוברין בה:

22. 2.7.4

    ואם יש לה לזבז עודף. אם שפת הטבלא סביב עודף ועולה למעלה יותר מפיהן של קערות:

23. 2.7.5

    נטמאה אחת מהן נטמאו כולן. דכשנכנס השרץ בפי הקערה כבר נכנס באויר הלזבז העודף סביב, ונטמאת כל הטבלא, דכלי חרס מטמא מאוירו, וכשנטמאת הטבלא כולה נטמאו כל הקערות שהן מגופה:

24. 2.7.6

    בית התבלין. כלי חרס עשוי רבועים רבועים, לתת בכל רבוע ורבוע מין אחד של תבלין ולא יתערבו זה בזה:

25. 2.7.7

    קלמרים המתואמות. כלי עשוי לתת בתוכו הדיו והקולמוס והכלים הצריכים לסופר. ועשוי גם הוא רבועים רבועים תאומים, ובארצנו מהם הרבה, וקורים להם בלע״ז קלמר״י:

26. 2.7.8

    בית תבלין של עץ. שעשוי גם הוא רבועים רבועים ואין לו לזבז עודף:

27. 2.7.9

    שנטמא אחד מהן במשקה. דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים, גזירה משום משקה זב וזבה, שהם מטמאים כלים דאורייתא. ודוקא כשנטמא במשקה לא נטמא חברו, שכלי שנטמאו אחוריו במשקים לא נטמא תוכו, הלכך כשנטמא אחד מהן במשקין הוי דופן של הטמא אחוריו של חברו ולא נטמא חברו. אבל בטומאת שרץ דאורייתא דכל היכא דנגע בכלי עץ בין מאחוריו בין מתוכו נטמא כולו, אם נטמא אחד מהן נטמא חברו, שהטומאה נוגעת בו מאחוריו. ובכלי חרס דאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, אפילו בטומאת שרץ אם נטמא אחד מהן לא נטמא חבירו, דתוכו של זה נעשה גב לחבירו, וכלי חרס אין מיטמא מגבו. אבל כלי עץ מיטמא מגבו בטומאת שרץ, אבל לא בטומאת משקין להיות נטמא כולו:

28. 2.7.10

    חולקים את עביו. דופן עב ורחב שבין שני הרבועים, רמינן פלגא להאי גיסא ופלגא להאי גיסא בטומאת משקים דרבנן, וחצי עובי הדופן שלצד הטהור טהור. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:

29. 2.8.1

    הלפיד. כעין קערה של חרס מחודדת מלמטה ותוחבים חידודה בראש קונדס, ובתוך אותה קערה נותנים חתיכות בגד ושמן ועטרן ומדליקין ומגביהין למעלה והיא מאירה למרחוק. ומפני שהיא מחודדת ואינה יכולה לעמוד בפני עצמה סלקא דעתך אמינא שלא תיטמא, קמ״ל. דהואיל ומקום מושבה מתוקן ומיוחד להושיבה בראש הקונדס הרי זו מיטמאה:

30. 2.8.2

    ובית שקעו של נר. כלי חרס עשוי להיות הנר יושב ומשוקע בו:

31. 2.8.3

    מטמא באויר. דחשיב כתוך לטמא באויר, אף על פי שאין כל הנר משוקע בו כי אם מעט ממנו:

32. 2.8.4

    המסרק של צרצור. כלי חרס שעושים על פיו שבכה כמין מכבר מעשה רשת והמערה ממנו מטיל המים ממקומות הרבה, ורוב הכלים ששותין בהם מים בארץ ישמעאל עשויים כך, וסביב אותה שבכה בולטים שינים כשיני המסרק, שעושים אותן לנוי. ואם נתלה שרץ באויר אותן שינים פליגי בה רבי אליעזר ורבנן אי חשיב תוך כלי חרס אי לא. והלכה כחכמים דחשבי לה תוך ומטמאין:

33. 3.1.1

    שיעור כלי חרס ליטהר. דתו לא מקבל טומאה, ואם היה טמא טהור כאילו נשבר כולו, דתו לא חזי למילתיה ולא חשוב תוך דידיה. אפילו היתה חבית זו מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים, וניקבה במוציא זית, טהורה, כל זמן שלא חזר ויחדה אח״כ לקבל בה רמונים וכיוצא בהן, אבל חזר ויחדה לקבל בה רמונים, טמאה עד שתנקב במוציא רמון, ומשניקבה במוציא רמון שוב אינה מקבלת טומאה:

34. 3.1.2

    שיעורו במשקין. בנקב שכשמשימין הכלי על גבי משקין נכנסין המשקין דרך אותו נקב לתוך הכלי, והוא נקב גדול ממוציא משקה:

35. 3.1.3

    לכך ולכך. כגון קדרה שמבשלים בה בשר. אע״פ שאין מניחין בה אוכל בלא משקה, ולמשקה לא חזיא שהרי ניקבה בכונס משקה, אפילו הכי אזלינן בה לחומרא, ואינה טהורה עד שתנקב במוציא זיתים:

36. 3.2.1

    חבית שיעורה בגרוגרות. רגילים היו להניח גרוגרות בחבית:

37. 3.2.2

    רבי מאיר אומר בזיתים. כסתם מתניתין דלעיל. והוי סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם. והלכה כרבי יהודה:

38. 3.2.3

    הלפס והקדירה שיעורן בזיתים. להחמיר. כדפרישנא לעיל:

39. 3.2.4

    הפך והטפי. כלי שמן הן. אלא שהטפי פיו צר מאד, לכך נקרא טפי שאין יורד ממנו אלא טפין טפין. וטפי דתנן בפרקין דלעיל שהוא טהור, היינו כשהתקינו לכסות בו סל של ענבים כדפרישנא לעיל:

40. 3.2.5

    בשמן. היינו כונס משקה של שמן. ואין שיעורו שוה למים, דשל שמן דק שהרי כלי שמחזיק מים או יין אינו מחזיק שמן:

41. 3.2.6

    הצרצור. כלי עשוי לשתות בו מים ועל פיו שבכה כמעשה רשת שלא יכנס לתוכו דבר רע ויטנפו המשקין:

42. 3.2.7

    שלשתן. הפך והטפי והצרצור, שיעורן בנקב מוציא זרעונים, כגון האפונים. דסבר רבי שמעון דלזרעונים נמי עבידי, והוו כמו העשוי לכך ולכך דלעיל דמטילין אותו לחומרו. ואין הלכה כרבי שמעון:

43. 3.2.8

    נר שיעורו בשמן. בכונס משקה של שמן. דסתם נר לשמן עביד:

44. 3.2.9

    רבי שמעון אומר בפרוטה קטנה. דסבר עביד נמי לאנוחי ביה פרוטות, ומטילין אותו לחומרו. ואין הלכה כרבי שמעון:

45. 3.2.10

    נר שנטל פיו. בטל שם נר ממנו:

46. 3.2.11

    ושל אדמה. אינו מקבל טומאה כל זמן שלא נצרף בכבשן. ואע״פ שהוסק פי הנר בפתילה הדולקת, לא חשיב בכך כאילו נצרף בכבשן, וטהור:

47. 3.3.1

    חבית שניקבה. במוציא זית, וטהרה, כשחזר ועשאה בזפת, מקבלת טומאה מכאן ולהבא:

48. 3.3.2

    חזרה ונשברה. לשברים הרבה. ואותו השבר שיש בו הזפת מחזיק רביעית ויושב שלא מסומך, טמא. ובחבית המחזקת מלוג ועד סאה עסקינן, כדתנן בפרקין דלעיל מלוג ועד סאה ברביעית. ואע״פ שאין סתימה מועלת לנקב הבא לאחר שבירה, שאני הך סתימה שנעשית קודם שבטל שם כלי ממנה. דחבית שניקבה שם חבית עליה אע״פ שטהרה, אבל חרס הפורש מן החבית בטל שם כלי מעליו אע״פ שלא ניקב, לפיכך אין מועלת סתימה בנקב שלו:

49. 3.4.1

    חבית שנתרועעה. כמו כותל רעוע. שלא נפלו חרסיה אבל היא רעועה כל כך שאם יטלטלוה וחצי קב גרוגרות בתוכה תשבר לגמרי. וטהורה היא כדאמרינן לקמן באידך פרקין [מ״ב]:

50. 3.4.2

    וטפלה. שטח פניה:

51. 3.4.3

    בגללים. כדי שלא יפלו החרסים:

52. 3.4.4

    נשברה. שנפלו החרסים ודיבק השברים בקולן של סופרים. או שהביא חרסים ממקום אחר ודבקן ואחר כך טפלן בגללים, טהורה. והוא הדין טפלן בטיט, כל זמן שלא חזר וצרפה בכבשן:

53. 3.4.5

    חרס מחזיק רביעית. וכגון שהחרס באה מחבית המחזקת מלוג ועד סאה, דשיעורה ברביעית כדפרישנא לעיל:

54. 3.4.6

    כולן מטמאין במגע. דכולן נעשים יד לאותו חרס, ומטמאין משום יד. וכנגדו בלבד מטמא באויר, דאין אויר ליד כלי חרס:

55. 3.5.1

    כלי חרס הבריא. שאינו לא רעוע ולא שבור:

56. 3.5.2

    מטמאין. אם נטמא הכלי מאוירו, טמאים אוכלים ומשקים שנגעו בטפילה, מפני שהיא חשובה ככלי עצמו:

57. 3.5.3

    הטופל את הבריא טהור. דדוקא הכלי רעוע שצריך לאותה טפילה הוא דחשיבה הטפלה ככלי ונטמאו האוכלים הנוגעים בה כשהכלי טמא, אבל טפילת הבריא אינה חשובה ככלי. והלכה כחכמים:

58. 3.5.4

    וכן בחידוק קרויה. כשם שנחלקו רבי מאיר ורבי שמעון עם חכמים בטפילת הבריא כך נחלקו בחידוק קרויה, והיא דלעת יבשה וחלולה ששואבין בה מים, ורגילים להדק סביבותיה בעגול של עץ או של ברזל כדי שלא תשבר אם תגוף באבן. דרבי מאיר ורבי שמעון דמטמאין בטפילת הבריא מטמאין אף בזו, ואפילו היתה הקרויה בריאה. וחכמים אומרים אם היתה הקרויה בריאה ואינה צריכה לעוגל זה לא חשיב העוגל כגופה של קרויה, ואם נטמאת הקרויה לא נטמא העוגל:

59. 3.6.1

    יבלית. מין עשב ששמו יבלא. ורגילין לטוח בו הכדות הגדולות שלא יפלטו היין שמזיעין:

60. 3.6.2

    פטסין. כדות גדולות. כמו הללו בעלי פטסין דבמסכת ביצה [דף טו.]:

61. 3.7.1

    מיחם. כלי שמחממים בו המים:

62. 3.7.2

    בחומר. טיט עב:

63. 3.7.3

    חרסית. דק כחרס. ויש מפרשים, כתישת חרסים:

64. 3.7.4

    הנוגע בחומר טמא. לפי שהוא נדבק ומתחבר במיחם וחשוב כעצמו של כלי, הלכך אם נטמא המיחם נטמא החומר שסביבו כמותו, והאוכלים הנוגעים בחומר טמאים:

65. 3.7.5

    ובחרסית טהור. דחרסית אינו נדבק ומפריך ונפיל, ולא חשיב כעצמו של כלי:

66. 3.7.6

    קומקום. יותר גדול ממיחם. ובלע״ז קוראין לו קומקומ״ו:

67. 3.7.7

    שאינו יכול לקבל את החמין. שהזפת ניתך ונמס במים חמין. ואע״פ שיכול לקבל את הצונן אינו חשוב כלי וטהור:

68. 3.7.8

    וכן היה אומר בכלי זפת. כלים העשויין מן הזפת עצמו, שהן טהורין, הואיל ואין יכולין לקבל את החמין כצונן. ורבותי פירשו בכלי זפת, בכלים הזפותים, ומפרש ואזיל כיצד, כלי נחושת שזפתן טהורים. אם היו הכלים טמאים ונגע אדם או אוכלין ומשקין בזפת, טהורים, דאין הזפת חיבור ואינו נחשב כעצמו של כלי:

69. 3.7.9

    ואם ליין. ואם זפתן מתחלה לשום בתוכן יין ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל:

70. 3.7.10

    טמאין. דאז הוי הכלי צריך לזפת והוי זפת חיבור:

71. 3.8.1

    יותר מצרכה. כנגד הנקב הוא צורכה, ומה שהוא שלא כנגד הנקב הוי יותר מצרכה, ולא חשיב חיבור, כיון דלא צריך לחבית. ורמב״ם פירש, יותר מצרכה כגון שעשה הסתימה עבה ביותר עד שיוכל להנטל ממנה ותשאר סתומה, ואפילו הכל כנגד הנקב:

72. 3.8.2

    זפת שנטפה על החבית. שאינה נקובה:

73. 3.8.3

    הנוגע בה. בטיפת הזפת:

74. 3.8.4

    טהור. אע״פ שהחבית טמאה. שאין הזפת חיבור לחבית כיון שאין החבית צריכה לה:

75. 3.8.5

    שפקקו בזפת. שסתם פי הנקב של המשפך העשוי להכניס ממנו יין לחבית:

76. 3.8.6

    רבי אלעזר בן עזריה מטמא. דחשיב ליה סתימה, בין בשל עץ בין בשל חרס:

77. 3.8.7

    ור״ע מטמא בשל עץ. מפני שהזפת הוא מינו, שהזפת יוצא מן העץ:

78. 3.8.8

    ומטהר בשל חרס. שאינו מינו ולא חשיב חיבור. ולא דמי סתימת פי המשפך לסתימת נקב החבית דחשיב חיבור, לפי שהנקב שבפי המשפך שעשאו היוצר מתחלה חלק הוא ונקלף הזפת ממנו ואינו מתקיים, אבל חבית שניקבה לאחר שהוסקה בכבשן אי אפשר לנקב להיות חלק ושוה ואין הזפת נקלף ממנו אי נמי, נקב שבפי המשפך סופו להסיר סתימתו כשירצה לשפוך יין בחבית, הלכך לא חשיבא סתימה אלא במשפך של עץ לפי שהוא מינו, אבל חבית שניקבה אין סופו להסיר הסתימה:

79. 3.8.9

    רבי יוסי מטהר בשניהם. דסתימת פי המשפך לא חשיבא סתימה, והרי הוא כאילו לא נסתם ואין לו בית קבול. והלכה כר״ע:

80. 4.1.1

    החרס שאינו יכול לעמוד. כגון חרס הפורש מן החבית ומן הקדירה במקום האוזן, ואינו יכול לעמוד בלא סמיכה מפני כובד האוזן שמכביד ומכריעו, או מפני שהיה בו חידוד שהוא חד בתחתיתו ואינו יכול לשבת שלא מסומך:

81. 4.1.2

    נטלה האוזן טהור. דכלי חרס כיון שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם:

82. 4.1.3

    ור׳ יהודה מטמא. דלית ליה הך סברא:

83. 4.1.4

    או שנחלקה. לארכה כמין שתי עריבות, ואינה יכולה לישב על תחתיה אלא על דפנותיה:

84. 4.1.5

    רבי יהודה מטהר. דסבר ר׳ יהודה דהא דתנן הדקים שבכלי חרס יושבים שלא מסומכים שהן טמאים, היינו מן השוליים ולא מן הדפנות, שצריך שיהיה שבר הכלי יושב על שוליו כדרך שיושב כשהוא שלם:

85. 4.1.6

    וחכמים מטמאין. דסברי כלים עשויין להושיבן על דפנותיהן לפרקים:

86. 4.2.1

    ואינה יכולה להטלטל בחצי קב גרוגרות. מתוך שהיא רעועה והגרוגרות מכבידים נשברת לגמרי בטלטולה. ולכך שיערו בחצי קב, דהוא שיעור סעודה אחת. דקב גרוגרות הוא שיעור שתי סעודות, כדמוכח בסוף מסכת פאה גבי אין פוחתין לעני בגורן מקב גרוגרות. וכל דלא חזיא לטלטל בה שיעור סעודה אחת כשבורה דמיא:

87. 4.2.2

    גיסטרא. כלי חרס שנחלק לשנים. ונעשה גיסי תרי:

88. 4.2.3

    שאין שיריים לשיריים. כלי שלם חסים עליו ומשום סדק פורתא לא שדו ליה ומביאין שיריים של כלי דהיינו שבר כלי ומשימין תחתיו, אבל שבר כלי מכי נסדק במוציא משקה משדא שדו ליה, שאין אומרים הבא שבר כלי אחר להניח תחת שבר כלי זה:

89. 4.3.1

    כל שניטלו אזניה. חשובה גיסטרא, ואפילו היא שלימה, הואיל ואין לה אזנים לטלטלה ממקום למקום. ואם נתרועעה, שיעורה כמוציא משקה:

90. 4.3.2

    היו בה חדודים. סתם חרס שנשבר יוצאין ממנו חידודים. כמו [איוב מ״א כ״ב] חדודי חרס:

91. 4.3.3

    כל המקבל עמה בזיתים. אם אין כזית יוצא בין חידוד לחידוד, חשוב תוך כמו הגסטרא עצמה ומטמא אפילו באויר. אבל אם יוצא זית מבינתים, אינו מטמא באויר. אבל מטמא במגע מטעם יד:

92. 4.3.4

    היתה מוטה על צדה. שנחלקה לארכה כמין עריבה ואינה יושבת אלא על דפנותיה ויש לה חידודים:

93. 4.3.5

    כל המקבל עמה בזיתים. כדרך שמטמאה כשיושבת על שוליה כך מטמאה יושבת על צדה. וסתם מתניתין כחכמים דלעיל דמטמאין בחבית שנחלקה כמין שני עריבות:

94. 4.3.6

    קתדרא. כסא של נשים ההולכות על העגלה:

95. 4.3.7

    קורפיות. על שם מקומן. והן כלים חדים שאין יושבים שלא מסומכין:

96. 4.3.8

    וקוסים. לשון קשות הנסך. ובסנהדרין הגונב את הקסוא והוא שם לכלי שרת. וקוסין הן מיני כלים ששוליהן חדין וכשמבשלים בהן מניחין אותן על כלי ברזל שקורין טריפיד״י בלע״ז, וכשמורידים אותן סומכין אותן באפר הכירה:

97. 4.3.9

    הצידונין. שנעשים בצידון:

98. 4.4.1

    שפיות. מלשון שפה. שיש לו שלש שפתות לפיו, ואויר בינתים בין שפה לשפה:

99. 4.4.2

    הפנימית עודפת הכל טהור. כל מה שהוא חוץ ממנה נחשב כגבו של כלי ואין כלי חרס מיטמא מגבו. אבל מה שבתוך הפנימית טמא:

100. 4.4.3

     החיצונה עודפת הכל טמא. דהוי חוצה לה כגבו של כלי ולפנים ממנה חשוב תוך. וכן אם אמצעית גבוהה, ממנה ולחוץ חשוב גב ולפנים חשוב תוך, שהכלי מתמלא עד הגבוהה:

← Previous · Next → — showing 101–200 of 1,716

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.