← All works

Bartenura on Mishnah Gittin

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nashim · 339 sections

1. 4.3.4

   התקין ר״ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי:

2. 4.3.5

   וגובה כתובתה. ואם נשאת לאחר קודם שהדירוה היתומים על כתובתה, ואם ידירוה אחר שנשאת, שמא יפר לה בעלה, כיצד יעשו, משביעין אותה חוץ לב״ד שבועה דרבנן שאין ענשה מרובה, ונוטלת כתובתה אחר שנשאת. וכשבאת לגבות כתובתה קודם שתנשא לאחר (הרשות ביד היתומים, רצו משביעין אותה חוץ לב״ד, או מדירים אותה בב״ד:

3. 4.3.6

   העדים חותמים על הגט מפני תקון העולם. אתרווייהו קאי, גבי אלמנה שתהא נודרת ליורשים כל מה שירצו, מפני תקון העולם, שיהיו הנשים נישאות לבעליהן ולא תדאגנה להפסיד כתובתן. וגבי עדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, דהואיל ועדי מסירה כרתי, שהעדים שנמסר הגט בפניהם לאשה הם עיקר הגירושין, לא היה צריך שיחתמו עדים בגט, אלא מפני תיקון העולם, דחיישינן שמא ימות אחד מן העדים שנמסר הגט בפניהם, ונמצא הגט שבידה בלא עדים כחספא בעלמא:

4. 4.3.7

   הלל התקין פרוזבול. שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט״ו:ט׳) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, עמד והתקין פרוזבול. וזה גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם פלוני ופלוני דיינים. שכל חוב שיש לי אצל פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה:

5. 4.4.1

   עבד שנשבה ופדאוהו. ישראלים אחרים לאחר שנתיאש רבו ממנו:

6. 4.4.2

   אם לשום עבד ישתעבד. לרבו שני:

7. 4.4.3

   לשום בן חורין לא ישתעבד. לא לרבו ראשון, ולא לרבו שני. לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה. לרבו ראשון לא, דלמא ממנעי ולא פרקי:

8. 4.4.4

   רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד. לרבו ראשון. שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו:

9. 4.4.5

   אפותיקי. פה תהא קאי. מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר:

10. 4.4.6

    ושחררו. רבו ראשון:

11. 4.4.7

    שורת הדין אין העבד חייב כלום. לרבו שני. שהשחרור ששחררו רבו ראשון מפקיעו מידי שעבוד:

12. 4.4.8

    אלא מפני תקון העולם. שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו:

13. 4.4.9

    כופין את רבו. שני, ועושהו בן חורין. וכותב לו העבד שט״ח על דמיו, כלומר כפי מה שהוא שוה לימכר בשוק, לא כפי החוב אם היה החוב יתר על דמיו:

14. 4.4.10

    רשב״ג אמר אין העבד כותב. שטר חוב, שהוא אינו חייב כלום. אלא רבו ראשון שהזיק שעבודו של זה, הוא שצריך לשלם לו דמיו, שהמזיק שעבודו של חברו חייב. והלכה כרשב״ג:

15. 4.5.1

    מי שחציו עבד וחציו בן חורין. כגון עבד של ב׳ שותפים ושחררו אחד מהם. א״נ שקבל רבו ממנו חצי דמיו ושחרר חציו באותם הדמים:

16. 4.5.2

    תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום:

17. 4.5.3

    לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו:

18. 4.5.4

    בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו:

19. 4.5.5

    כופין את רבו ועושהו בן חורין. וה״ה אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו, שכופין את כלם לשחררו:

20. 4.6.1

    יצא בן חורין. אם ברח מן הנכרי, או שקנסו אותו ב״ד לפדותו מן הנכרים, כדאמרינן כופין אותו לפדותו ואחר שפדאו לא ישתעבד בו. וקנס חכמים הוא, לפי שהפקיעו מן המצות. וכן לחו״ל יצא לחירות לפי שהוציאו מא״י:

21. 4.6.2

    מפני תקון העולם. שלא ימסרו הנכרים עצמן להרבות להביא שבויין כשרואין שמוכרין אותם ביותר מכדי דמיהם:

22. 4.6.3

    ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם. שמא יקצפו על השבויין העתידים לבא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם:

23. 4.6.4

    רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין. דלא חייש רשב״ג על העתידים לבא בשביה, אלא על אותם שהם שבויים עתה עמו. שאם אין שבוי אלא הוא יחידי, מבריחין אותו, ואין לחוש כאן מפני תקנת שבויים אחרים כשאין שבויים אחרים עמו. והלכה כרשב״ג:

24. 4.7.1

    משום שם רע. שיצא עליה לעז זנות:

25. 4.7.2

    משום נדר. שנדרה והוא אומר אי אפשי באשה נדרנית:

26. 4.7.3

    לא יחזיר. ואפילו נמצאו הדברים שקר, או הנדר התירו חכם. שמא תלך ותנשא לאחר וימצא הלעז של זנות שקר, והנדר יתירנו חכם והיא לא תהיה פרוצה בנדרים, ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר עולמית, ומתוך הדברים הללו הוא גומר ומגרש גירושין גמורים ולא מצי תו לקלקלה:

27. 4.7.4

    ר׳ יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר. רבי יהודה סבר דטעמא דאמור רבנן המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר, כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים. ומש״ה קאמר דנדר שידעו בו רבים, עשרה מישראל או יותר איכא פריצותא טפי, וקנסוה ולא יחזיר. ושלא ידעו בו רבים ליכא פריצותא כולי האי ולא קנסוה:

28. 4.7.5

    לא יחזיר. דר״מ סבר, טעמא משום קלקולא. הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר, יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה:

29. 4.7.6

    ושאינו צריך חקירת חכם. אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה, לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו׳, שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא הפר:

30. 4.7.7

    לא אסרו זה. שצריך חקירת חכם, להחזיר:

31. 4.7.8

    אלא מפני זה. שאינו צריך. דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקולא לפי שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרש, דאנן סהדי שאעפ״כ היה מגרש, שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד בפני חכם לילך לבית דינו ולשאול על נדרה. אלא מפני נדר. שאינו צריך חכם ובעל יכול להפר, אסרו את כולן, שלא יאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשה:

32. 4.7.9

    א״ר יוסי בר׳ יהודה כו׳ בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים כשנדרה היא, אבל נדר הוא שיגרשנה וגרשה, יחזיר ולא חיישינן לקלקולא:

33. 4.7.10

    ואמר ר׳ יוסי ברבי יהודה מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך, כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה:

34. 4.7.11

    מפני תקון העולם. כלומר שלא אמרו חכמים המגרש את אשתו משום נדר לא יחזירנה אלא מפני תקון העולם דחיישינן לקלקולא, והא לא שייך אלא משום נדר דידה, אבל כשנדר הוא שאין כאן משום תקון העולם, התירו להחזיר. והלכה כר״י:

35. 4.8.1

    רבי יהודה אומר, לא יחזיר. שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן, אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך:

36. 4.8.2

    וחכמים אומרים יחזיר. שלא חיישינן לקלקולא. ובגמרא מפרש מאן חכמים, ר״מ, דאמר בעינן תנאי כפול. והכי במאי עסקינן דלא כפליה לתנאיה, שלא אמר לה הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך, ואם אין את אילונית לא יהא גט, דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית:

37. 4.8.3

    והיא תובעת כתובתה. שהאילונית אין לה כתובה. ועכשיו שנמצא שאינה אילונית, תובעת כתובתה:

38. 4.8.4

    שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך, נמצא גט בטל ובניה ממזרים:

39. 4.9.1

    אין פודין אותו. והוא שרגיל בכך. כגון שמכר ושנה ושלש:

40. 4.9.2

    לוקח ומביא ביכורים. בכל שנה צריך ליקח מהנכרי ביכורי פירותיה בדמים, ומביאן לירושלים:

41. 4.9.3

    מפני תקון העולם. שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל לנכרים. ואם מכר יטרח לחזור ולפדות:

42. 5.1.1

    הניזקין שמין להם בעידית. אע״ג דמדאורייתא היא, דכתיב (שמות כ״ב:ד׳) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, האי תנא סבר דמיטב שדהו דניזק קאמר קרא, ומפני תקון העולם אמרו חכמים שישלם המזיק מעידית שבנכסיו, אע״פ שהם טובים מעידית של ניזק, כדי שיהו נזהרים מלהזיק:

43. 5.1.2

    ובעל חוב בבינונית. דמדאורייתא לא גבי אלא מזיבורית, דכתיב (דברים כ״ד:י״א) והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה, ואין דרכו של אדם להוציא אלא הפחות שבנכסיו, ומפני תקון העולם אמרו בעל חוב בבינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין:

44. 5.1.3

    וכתובת אשה בזבורית. דליכא למיחש בה לנעילת דלת. דיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא:

45. 5.1.4

    ר״מ אומר כו׳ ואין הלכה כרבי מאיר:

46. 5.2.1

    אין נפרעים מנכסים משועבדים. כגון לוה שמכר בינונית שלו שהיא משועבדת לבעל חוב, אין הבעל חוב יכול לטרוף אותה מן הלוקח אם נשאר אצל הלוה נכסים בני חורין, ואע״פ שאינן אלא זבורית:

47. 5.3.1

    אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות. הגוזל שדה ומכרה לאחר, וזרעה וצמחה ועשאה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח, אינו משלם ללוקח כי אם היציאה, וחוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים, שהרי מכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר, ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים:

48. 5.3.2

    וכן לשבח קרקעות. אם השביחה הלוקח בנטיעת האילנות או בזבל וכיוצא בזה:

49. 5.3.3

    ולמזון האשה והבנות. דתנאי כתובה הוא, ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, ובנן נוקבין דיהויין ליכי מנאי יהויין יתבין בביתי ומתזנין מנכסאי וכו׳, כשבאות לגבות מזונותיהן אין גובים אלא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים:

50. 5.3.4

    מפני תקון העולם. שהם דברים שאין להם קצבה ולא ידע כמה הם ולא מצי מזדהר:

51. 5.3.5

    והמוצא מציאה. והחזירה, והבעלים אומרים שלא החזיר כולה:

52. 5.3.6

    לא ישבע מפני תקון העולם. שאם אתה אומר ישבע אין לך אדם שמטפל במציאה להחזירה:

53. 5.4.1

    יתומים שסמכו אצל בעל הבית. לעשות מעשיהם על פיו ולא שנתמנה להם אפטרופוס, אפילו הכי כאפטרופוס הוא.

54. 5.4.2

    אפטרופוס, בלשון רומי קורין לאב פאט״ר ולקטנים פוטו״ס. ופירוש אפטרופוס אביהן של קטנים:

55. 5.4.3

    שמינהו אבי יתומים ישבע. דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפטרופוס, ומשום שבועה לא אתי לאמנועי:

56. 5.4.4

    מנוהו בית דין לא ישבע. דטובת חנם היא שזה עושה לבית דין לקבל דבריהם ולטרוח חנם ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי:

57. 5.4.5

    אבא ששאול אומר חלוף הדברים. מנוהו בית דין ישבע, דבההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא דהא סמכי עליה בי דינא, משום שבועה לא אתי לאמנועי. מינהו אבי יתומים לא ישבע, דטובת חנם עושה לו לטרוח עם בניו, ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי. והלכה כאבא שאול:

58. 5.4.6

    המטמא. טהרותיו של. חברו:

59. 5.4.7

    והמדמע. מערב תרומה בחולין של חברו. ומפסידו, שצריך למכרו לכהנים בזול:

60. 5.4.8

    והמנסר. שמערב יין נסך ביין כשר ואוסרו בהנאה:

61. 5.4.9

    במזיד חייב. ובדין הוא שיהא פטור, דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, אלא מפני תקון העולם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני:

62. 5.4.10

    הכהנים. שפגלו. קרבנות, ששחטו וזרקו דמם במחשבת לאכול מהם חוץ לזמנו. ולא הורצו לבעלים:

63. 5.4.11

    מזידים. שידעו שפסולים בכך:

64. 5.4.12

    חייבים. לשלם דמיהן לבעלים, שהרי צריכין להביא אחרים, ואי נמי נדבה היא שאינו חייב בתשלומין, מכל מקום קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש:

65. 5.5.1

    על החרשת שהשיאה אביה. ואע״ג דהויא אשת איש גמורה שהרי קבל אביה קדושיה כשהיא קטנה, אפ״ה יוצאה בגט, ומקבלת את גטה כשהיא חרשת, ואע״ג דלית בה דעתא, דאשה מתגרשת בעל כרחה, הלכך לא בעינן דעתה:

66. 5.5.2

    ועל קטנה בת ישראל. שנשאת לכהן. והיא יתומה, דלא הוי נשואים אלא מדרבנן:

67. 5.5.3

    שאוכלת בתרומה. דרבנן. ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא:

68. 5.5.4

    מריש. קורה:

69. 5.5.5

    בירה. בית גדול:

70. 5.5.6

    מפני תקנת השבים. שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר המריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה:

71. 5.5.7

    שלא נודעה לרבים. שהיא גזולה:

72. 5.5.8

    שהיא מכפרת. ואין צריך להביא אחרת:

73. 5.5.9

    מפני תקון מזבח. שלא יהיו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה, ונמצא מזבח בטל, שנמנעים מלעבוד עבודה:

74. 5.6.1

    לא היה סקריקון. נכרי רוצח. כלומר לא דנו דין סקריקון, לומר שהקונה קרקע של ישראל מיד הנכרי רוצח, יהיה חייב לדון עם הבעלים:

75. 5.6.2

    בשעת הרוגי המלחמה. בשעה שהיתה הגזירה קשה על ישראל ליהרג במלחמה. שהלוקח ממנו באותה שעה היה מקחו קיים ולא היה צריך לדון עם הישראל בעל הקרקע, משום דאגב אונסיה דישראל הוה גמר ומקנה לסיקריקון. וקיי״ל [ב״ב מז:] תלוהו וזבין זביניה זביני:

76. 5.6.3

    אבל מהרוגי המלחמה ואילך. שלא היתה הגזירה ליהרג, דנו דין סקריקון, לומר שהקונה ממנו יעשה דין עם הבעלים. כמו שמפורש במשנה:

77. 5.6.4

    מקחו בטל. דאמרינן מיראה עבד:

78. 5.6.5

    לקח מן האיש. קרקע המיוחד לכתובת אשתו:

79. 5.6.6

    מקחו בטל. דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי:

80. 5.6.7

    נותן לבעלים רביע. ששיערו, דסיקריקון מתוך שבחנם בא לידו מוזיל גביה רבעא:

81. 5.7.1

    רומז ונרמז. מה שהוא רומז או שאחרים רומזים לו ונתרצה, הכל קיים. רמיזה, בידיו ובראשו. קפיצה, עקימת שפתים, שנאמר (איוב ה׳:ט״ז) קפצה פיה. ואינו סימן ניכר כמו רמיזה:

82. 5.7.2

    במטלטלין. אם מכר מטלטלין. ואין הלכה כבן בתירה:

83. 5.7.3

    הפעוטות. הקטנים כבן ז׳ כבן ח׳ אם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן. או כבן ט׳ ובן י׳ אם אינו חריף כל כך:

84. 5.7.4

    מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ומתנתן מתנה. אחד מתנת בריא, ואחד מתנת שכיב מרע. אחד מתנה מרובה, ואחד מתנה מועטת:

85. 5.8.1

    כהן קורא ראשון וכו׳ כשהן שוין בחכמה. אבל אם הישראל גדול בחכמה, קודם לכהן וללוי, דממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. הדין הוא דינא דגמרא. והאידנא נהוג שכהן אפילו עם הארץ קודם לחכם גדול שבישראל:

86. 5.8.2

    מפני דרכי שלום. דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה שיקרא בתורה לפניו, ומפני דרכי שלום אמרו שיקרא הוא ראשון ולא יתן רשות לאחר שיקרא, דלא ליתי לאנצויי ולומר מפני מה הרשה לזה ולא לאחר. ולא שנא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים, ולא שנא בשני ובחמישי בזמן הזה, לעולם כהן קורא ראשון ואינו יכול לתת רשות לישראל שיקרא לפניו, כי היכי דלא ליתו לאנצויי. ואם אין שם כהן, נתפרדה החבילה, ולא יקרא לוי שני אלא כפי חשיבותו, ואית דאמרי לא יקרא לוי בתורה כלל, וכן המנהג:

87. 5.8.3

    מערבין בבית ישן. בני חצר שרגילים ליתן עירובן בכל שבת בבית אחד, אין משנין את מקומן ליתנו בבית אחר:

88. 5.8.4

    מפני דרכי שלום. שבני אדם שהיו רגילים לראות העירוב באותו בית, עכשיו שאין רואים אותו יאמרו שמטלטלין בלא עירוב, ואיכא חשדא:

89. 5.8.5

    בור שהוא קרוב. למוצא אמת המים הבא מן הנהר:

90. 5.8.6

    מתמלא ראשון. ואחריו יתמלאו התחתונים:

91. 5.8.7

    מצודות חיה. שאין להם תוך דליקני ליה כליו:

92. 5.8.8

    יש בהן גזל מפני דרכי שלום. ולא נפיק בדיינים:

93. 5.8.9

    רבי יוסי אומר גזל גמור. מדבריהם. ונפיק בדיינים. ומיהו מודה רבי יוסי דלא הוי גזל דאורייתא לעבור עליו בלאו. ואין הלכה כרבי יוסי:

94. 5.8.10

    המנקף. חותך. כמו ונקך סבכי היער (ישעיה י׳):

95. 5.9.1

    החשודה על השביעית. לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הביעור ואילך:

96. 5.9.2

    לא תבור ולא תטחון עמה. לסייעה, מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה:

97. 5.9.3

    לאשת עם הארץ. החשודה על המעשרות:

98. 5.9.4

    ובוררת וטוחנת. לפי שרוב עמי הארץ מעשרים הן:

99. 5.9.5

    אבל משתטיל המים. בעיסה:

100. 5.9.6

     לא תגע עמה. לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה, וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים שהרי הוכשרה לקבל טומאה, וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה:

← Previous · Next → — showing 101–200 of 339

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.