Bartenura on Mishnah Eduyot

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nezikin · 403 sections

5.6.11
שפקפק. שזלזל:
5.6.12
סוקלים את ארונו. לאו דוקא סוקלים, אלא מניחים אבן בלבד להיכר שחביריו היו בדילים ממנו:
5.7.1
בארבעה דברים. שער פקודה ודם הירוק ושער בכור התלוש והשקאת גיורת ומשוחררת:
5.7.2
מוטב להניח דברי היחיד. משום דהוא נמי מרבים קבל והוו דבריו כדברי רבים, משום הכי קאמר מוטב להניח וכו׳. דאי לאו הכי מאי מוטב דקאמר, והלא דאורייתא היא, דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות, וחייב להניח דברי היחיד בעל כרחו. אלא טעמא דאמר מוטב ולא אמר חייב, משום דאף הוא מרבים קבל כדפרישית. ואין הלכה כעקביא בן מהללאל בכל ארבעה דברים הללו:
6.1.1
רבי יהודה בן בבא העיד. שממאנים את הקטנות. כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות, אחת גדולה ואחת קטנה, מת בעלה של גדולה ונמצאת זקוקה ליבם בעל הקטנה, ודוחה זיקתה את נשואי אחותה הקטנה ואוסרתה עליו, שאין נישואי קטנה כלום, מלמדים את הקטנה שתמאן בו, ומיאון עוקר נשואים הראשונים, ומותר ליבם הגדולה. וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק בית שמאי:
6.1.2
ושמשיאין את האשה. שהלך בעלה למדינת הים ובא עד אחד בלבד ואמר שמת, משיאין אותה על פיו:
6.1.3
ושנסקל תרנגול שהרג את הנפש. שנקר מוחו של תינוק. ואע״ג דכי יגח שור כתיב, אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף, שכל מקום שנאמר שור אנו למדין שור שור משבת, מה להלן הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף, אף כאן הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף:
6.1.4
ועל היין בן ארבעים יום. ומקמי הכי פסול, דהוה ליה יין מגתו:
6.1.5
שקרב בארבע שעות. שפעם אחת בימי מלכות יון לא היו להם כבשים לתמידין ונשתהו להקריב התמיד, עד שהאיר הקב״ה את עיניהם ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום:
6.2.1
על אבר מן המת. שאין בו כזית. דכזית מן המת לעולם מטמא לדברי הכל כמת עצמו. ולא נחלקו אלא על אבר קטן שאין בו כזית:
6.2.2
לא אמרו. איברים אין להם שיעור, אלא על אבר מן החי, אבל אבר מן המת שעורא בעי לטמויי:
6.2.3
מרובה טומאת החיים. השתא פריך על קל וחומר, והכי קאמר, דין הוא שיהא אבר מן החי מטמא בכל שהו אע״פ שאין אבר מן המת מטמא בכל שהוא, שכן מצינו שמרובה טומאת החיים מטומאת המתים:
6.2.4
שהחי. דהיינו הזב כשהוא חי:
6.2.5
עושה משכב ומושב. כל כלים שתחתיו ואפילו הן מאה, לטמא אדם לטמא בגדים, כדכתיב (ויקרא ט״ו:ה׳) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו:
6.2.6
ועל גביו מדף. כל הכלים שעל גבי הזב אפילו הן מאה זה על גב זה טמאים טומאת מדף, דהיינו טומאה קלה, שאינן מטמאין אדם וכלים כמו משכב ומושב שהן תחתיו, אבל מטמאים אוכלים ומשקים. ומדף הוא לשון קול עלה נדף (ויקרא כ״ו:ל״ו) כלומר טומאה קלה. פירוש אחר, לשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא כל הכלים שעל גביו אע״פ שלא נגע בהם:
6.2.7
מה שאין המת מטמא. דכלים שתחתיו של מת אין טמאים אלא ראשון ושני ושלישי בלבד, מדין מגע. שהכלי שנגע במת הרי הוא כמת, ועושה הכלי שנגע בו אב, והשלישי שנגע בו נעשה ראשון, ותו אינן מטמאין כלים, דאין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. וכן כלים שעל גביו של מת אינן טמאים אלא ראשון שני ושלישי בלבד מדין מגע, ולא מדין משכב ומושב:
6.3.1
כזית בשר הפורש מאבר מן החי. אבר שפירש מן האדם החי, דינו שהוא מטמא כל זמן שהוא אבר שלם, במגע ובמשא ובאוהל כמת עצמו, דכתיב (במדבר י״ט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת. והבשר הפורש מן החי אינו מטמא עד שיהיה אבר שלם. וכשפירש כזית בשר מאבר מן החי, ר׳ אליעזר מטמא כדמפרש טעמא ואזיל:
6.3.2
עצם כשעורה מן המת, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, דכתיב (שם) ועל הנוגע בעצם, והלכה למשה מסיני שהוא מטמא בכשעורה. וכשפירש מאבר מן החי ר׳ נחוניא מטמא וכו׳:
6.3.3
מצינו אבר מן החי כמת שלם. כדילפינן מקרא בחלל חרב או במת:
6.3.4
אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת. כלומר דין הוא שכזית בשר הפורש מן המת יהא טמא, שכן יש בו חומרא אחרת, שעצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא:
6.3.5
אבל נטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי. בתמיה. שהרי אין בו זאת החומרא:
6.3.6
שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו. דהא תנן לעיל עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מטהרין. ומדברי עצמו עשו פרכא למה מצינו שהביא, וכן לרבי נחוניא:
6.3.7
שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים וכו׳ דכתיב (ויקרא י״א) והנוגע בנבלתם, בנבלתם ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים, אלמא אין העצמות מטמאים משום נבילה:
6.3.8
אבר שיש עליו בשר כראוי. אבר אינו מטמא אלא אם כן יש בו בשר וגידים ועצמות, דכתיב (במדבר י״ט) או בעצם אדם, מה אדם שיש בו בשר וגידים ועצמות, אף כל שיש בו בשר וגידים ועצמות. ואם חסר מן הבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר כראוי שיעלה ארוכה ויבריא אם היה מחובר באדם חי, מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר הבשר טמא. אבל אם נחסר כל שהוא מן העצם שבאבר, שוב אינו מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר העצם טהור, כלומר טהור משום אבר אבל טמא משום בשר, ואם כן מצינו שמרובה טומאת בשר מטומאת עצם:
6.3.9
והוא כברייתו. בשר וגידים ועצמות:
6.3.10
כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאוהל. אמרו לפי שתחלת ברייתו של אדם כזית, לפיכך שיעור טומאתו בכזית:
6.3.11
ורוב עצמות. רוב מנין עצמותיו של אדם, שמנין עצמותיו של אדם רמ״ח, נמצא הרוב מאה ועשרים וחמשה:
6.3.12
חסר הבשר. משיעור של כזית:
6.3.13
טהור. גמור מלטמא, לא במגע ולא במשא ולא באוהל:
6.3.14
חסר רוב עצמות מטמא במגע ובמשא. דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, אלמא מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר, דאילו עצמות כשנחסרו משיעורן עדיין נשאר בהן טומאה, ובשר כשנחסר משיעורו טהור גמור:
6.3.15
רוב בנינו. כגון שתי שוקים וירך אחד. וכל בנינו של אדם הן שתי שוקים והירכים והצלעות והשדרה:
6.3.16
אע״פ שאין בהן רובע. דרובע קב עצמות של מת מטמאים באוהל אע״פ שאין בהם רוב מנין ולא רוב בנין. וכן רוב מנין או רוב בנין מטמאים אע״פ שאין בהן רובע. אבל בשר כשהוא פחות מכזית אין לך בו דבר שיביא לו את הטומאה:
6.3.17
אם אמרתם במת שיש בו רוב ורובע ורקב. דין הוא שכזית בשר ועצם כשעורה הפורשים מן המת שיהיו טמאים, שכן יש במת חומרות של רוב ורובע ורקב:
6.3.18
תאמרו בחי שאין בו חומרות הללו, שאינו דין שיהיו לא כזית בשר ולא עצם כשעורה הפורשים מאבר מן החי טמאים אלא טהורים. והלכה כר׳ יהושע:
6.3.19
ורקב. גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר, זהו רקב שמטמא כמלוא תרוד. ושיעורו מלא חפנים של אדם בינוני. ואין מלא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב:
7.1.1
העיד רבי יהושע. פדיון פטר חמור שמת. שה שהפרישו לפדיון פטר חמור ומת:
7.1.2
כחמש סלעים. של פדיון הבן שחייב באחריותן:
7.1.3
כפדיון מעשר שני. דאם אבד אינו חייב באחריותו, דההוא בסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים, והא אזל ליה. וטעמא דרבי אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, שנאמר (שמות ל״ד:כ׳) ופטר חמור תפדה בשה וגו׳ וכל בכור בניך תפדה:
7.1.4
וחכמים אומרים. אמר קרא (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר:
7.2.1
לא פסלו את צירן. דהקלו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר תערובתו, מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא. וזו היתה משנה ראשונה. ועדותו של ר׳ צדוק הוסיף על משנה ראשונה לומר שהוא טהור, דלא מבעיא דאינו אוסר את תערובתו אלא אפילו הוא עצמו טהור:
7.3.1
על זוחלין שרבו על הנוטפים. זוחלין הן כגון נהרות שהם נגרים על גבי קרקע. לשון זוחלי עפר (דברים ל״ב:כ״ד). ודינן כמעיין שהן מטהרים בזוחלין ובכל שהן, והן כשרים לקדש בהן מי חטאת ולטבילת זבים.
7.3.2
נוטפים. הן כגון מי גשמים, ודינן כמקוה לטהר בארבעים סאה ובאשבורן, ופסולים למי חטאת, שאינן מים חיים, וכן לטבילת זבין. וכשנתערבו זוחלין בנוטפין ורבו הזוחלין, דינן כזוחלין, וכשרים לקדש בהן מי חטאת ולטבילת זבים, ומטהרים בזוחלים ובכל שהן:
7.3.3
בבירת הפליא. שם מקום:
7.4.1
בעלה אגוז. הקליפה החיצונה של אגוז, דהיינו הקליפה הירוקה כשהיא לחה. אם עשאה כמין מרזב להיות המים הזוחלים נכנסים בה ומקלחים ממנה לחוץ, דין זוחלים יש למים המקלחים ממנה, והם כשרים למי חטאת ולטבילת זבים וכו׳. ולא אמרינן הואיל ונכנסו בתוך קליפה זו שיש לה בית קבול ומשם מקלחין לחוץ שוב לא יהיה להם דין זוחלים, לפי שאותה קליפה אינה חשובה כלי:
7.4.2
לפני לשכת הגזית. סנהדרי גדולה שיושבים בלשכת הגזית:
7.5.1
קלל של חטאת. כלי חרס שאפר פרה מונח בו. תרגום וכדה על שכמה (בראשית כ״ד) וקולתה על כתפה:
7.5.2
שנתנו על גבי השרץ. ולא נטמא הכלי שאפר הפרה בתוכו, דהא אין כלי חרס מיטמא מגבו, אע״פ כן האפר טמא, משום דמונח במקום טמא, והתורה אמרה (במדבר י״ט) והניח מחוץ למחנה במקום טהור:
7.5.3
שר׳ אליעזר מטהר. דסבר הואיל והכלי שהאפר בתוכו טהור הוא, שפיר קרינא ביה מקום טהור. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
7.5.4
על מי שנזר שתי נזירות סתם. וכל סתם נזירות שלשים יום:
7.5.5
שאם גלח את הראשונה יום שלשים. דלכתחלה לא מבעיא ליה לגלח אלא יום שלשים ואחד, כדי שתהיה נזירות שלשים יום גמורים. ואם גלח יום שלשים, עלתה לו נזירות, דאמרינן מקצת היום ככולו:
7.5.6
ואם גלח יום ששים חסר אחד יצא. שיום שלשים של נזירות ראשונה עולה לכאן ולכאן, וכיון שיום שלשים של ראשונה נמנה גם מן הנזירות השניה, נמצאו שלשים יום של נזירות שניה כלים בששים חסר אחד:
7.6.1
ולד שלמים לא יקרב שלמים. אלא כונסו לכיפה ומת. משום גזירה, דאי אמרת ולד שלמים יש לו תקנה, אתי לאשהויי לאם עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות ואתי בהו לידי גיזה ועבודה:
7.6.2
ואכלנו ולדה שלמים בחג. בחג השבועות קאמר. שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות, נמצא עובר בעשה, שנאמר (דברים י״ב:ה׳-ו׳) ובאת שמה והבאתם שמה, דמשמע ברגל ראשון שתבא שמה הבא כל נדרים שעליך. מיהו בלאו דלא תאחר אינו עובר עד שיעברו עליו שלש רגלים:
7.7.1
ארוכות של נחתומים. פשוטי כלי עץ שהנחתומים עורכים שם ככרות של לחם בשעה שעושין הפת. ארוכות, כמו ערוכות:
7.7.2
שהן טמאות. מדרבנן דנהי דמן התורה פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה, רבנן גזור עליהו, כדמוכח במסכת כלים פרק ב׳:
7.7.3
שר׳ אליעזר מטהר. דסבר לא חשיבי כלים כלל, ואפילו כפשוטי כלי עץ לא הוו. ואין הלכה כרבי אליעזר:
7.7.4
שחתכו חוליות. שחתכו לתנור ברחבו לחוליות והניח חוליא על גבי חוליא ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח אותו בטיט ועשה לו טפילה של טיט סביב לעבותו לשמור חומו כדרך שעושים לתנורים:
7.7.5
שר׳ אליעזר מטהר. דכיון דיש חול בין הסדקין, כשבור דמי. וחכמים מטמאים, שהטפילה עושה את כולו אחד ומחברת את הסדקים, ואע״פ שיש חול בין חוליא לחוליא. ואין הלכה כרבי אליעזר:
7.7.6
שמעברין את השנה בכל אדר. עד כ״ט באדר יש זמן לב״ד לומר מעוברת השנה, והחודש הבא הוא אדר שני. אבל ביום שלשים לאדר אין יכולים לעבר את השנה, הואיל וראוי לקבעו ניסן. כמפורש בפסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ו):
7.7.7
על תנאי. אם ירצה הנשיא תהיה מעוברת ואם לאו לא תהיה מעוברת:
7.8.1
מוסף היורה של שולקי זיתים. דרך שולקי זיתים וצבעים, שיש להם יורות גדולות ועושים להם תוספת טיט על שפתם שיעלו בה המים בעת רתיחתם. ושל שולקי זיתים טמא, לפי שאותה תוספת צריכה לכלי ומשתמשין בה, והתורה אמרה גבי תנור וכירים (ויקרא י״א:ל״ה) וטמאים יהיו לכם. ודרשינן לכם, כל שבצרכיכם, כלומר הדבר מן הכלי שאתם צריכים לו ומשתמשין בו הוא שמקבל טומאה:
7.8.2
ושל צבעים טהור. שאין הצבעים משתמשים באותה תוספת לפי שיראים שמא יפסד צבעם:
7.9.1
על החרשת שהשיאה אביה. אע״ג דהויא אשת איש גמורה שהרי קיבל אביה קידושיה כשהיא קטנה, אפילו הכי יוצאה בגט ומקבלת את גיטה כשהיא חרשת, ואע״פ שאין לה דעת, לפי שהאשה מתגרשת בעל כרחה הלכך לא בעינן דעתה:
7.9.2
ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן. והיא יתומה דלא היו נשואיה אלא מדרבנן. שאוכלת בתרומה, דרבנן. ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא:
7.9.3
מריש. קורה:
7.9.4
בירה. בית גדול:
7.9.5
מפני תקנת השבים. שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה:
7.9.6
שלא נודעה לרבים. שהיא גזולה:
7.9.7
שהיא מכפרת. ואין צריך להביא אחרת:
7.9.8
מפני תיקון מזבח. שלא יהיו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה, ונמצא מזבח בטל שנמנעים מלעבוד עבודה:
8.1.1
העיד רבי יהושע על דם נבילות שהוא טהור. מלטמא כנבילה בכזית. אבל מטמא ברביעית. שאין לך דבר שיטמא דמו כבשרו אלא השרץ בלבד. ולעיל [ריש פרק ה׳] דתנן דם נבלות בית שמאי מטהרין, לגמרי היו בית שמאי מטהרים. ובית הלל מטמאין, אבל לא כנבילה שמטמא בכזית, אלא ברביעית:
8.1.2
שנגע טמא במקצתו שטימא את כולו. מעלה עשו בקודש ובאפר חטאת, שאע״פ שהם גופים חלוקים אם מונחים בתוך כלי אחד ונגע דבר שהוא מטמא לקודש במקצתן, נטמאו כולן, שהכלי מצרפן להחשיבן כאילו הן גוף אחד. ואסמכוה אקרא דכתיב (במדבר ז׳) כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת:
8.1.3
הוסיף ר׳ עקיבא. דאילו מעדותו של ר׳ שמעון בן בתירא לא שמענו אלא על הטמא, ובא רבי עקיבא והוסיף אפילו טבול יום שאינו מטמא אלא פוסל בלבד, אם נגע במקצתן פסל את כולן. ורמב״ם פירש, דמעדותו של ר׳ שמעון לא שמענו שמצרף אלא כלי שיש לו תוך, אבל כלי שאין לו תוך לא שמענו שמצרף, ובא ר׳ עקיבא והוסיף שאפילו סולת וקטורת ולבונה וגחלים שאינן בתוך כלי, אלא צבורים ומונחים על לוח או דף שאין לו תוך, הרי הן כאילו מונחים בתוך כלי, ונעשים כאילו הן גוף אחד:
8.1.4
והגחלים. אותן שכהן גדול חותה במחתה ביום הכיפורים. אם נגע טבול יום במקצתן, נפסלו כולן. ומעלה עשו בהן. שאין הגחלים בני קבולי טומאה:
8.2.1
קטנה בת ישראל. והיא יתומה, כדפרישנא בשלהי פרקין דלעיל. והוסיף כאן כשנכנסה לחופה אע״פ שלא נבעלה. דמעדות דלעיל לא שמענו שאוכלת בתרומה אלא כשנבעלה:
8.2.2
שהורהנה. שנתמשכנה בידי נכרים:
8.2.3
ועדיה. אותן שהעידו שהורהנה:
8.2.4
האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה. ודוקא לזאת שעדיה מעידים עליה שלא נטמאה, הוא דאמרי רבנן האמינו לה, ושלא כדין ריחקוה בני משפחתה. אבל אם אין לה עדים, כל אשה שנחבשה על ידי ממון בזמן שיד הנכרים תקיפה, אסורה לבעלה כהן, לא שנא הורהנה מדעתה ולא שנא נחבשה:
8.3.1
אלמנת עיסה. משפחה אחת שנתערב בה ספק חלל, כל אחד מבני המשפחה ספק אם הוא אותו ספק שנתערב בהן אם לאו. ואשה שנישאת לאחד מבני אותה משפחה ומת בעלה, היא קרויה אלמנת עיסה, שכמו שהעיסה נלושה ומעורבת, כך זאת האשה מעורבת מספיקות. ספק אם בעלה הוא אותו ספק חלל, ואפילו אם הוא אותו ספק חלל שמא אינו חלל לפי האמת. ור׳ יהושע מכשיר. אותה לכהונה, שיש כאן ספק ספיקא ולקולא. ורבן גמליאל סבר אע״ג דבעלמא ספק ספיקא לקולא, הכא שאני, דמעלה עשו ביוחסין:
8.3.2
שהעיסה כשרה לטמא ולטהר. כלומר שהמשפחה שנתערב בה ספק חלל הרי היא בחזקת כשרות כשאר המשפחות המיוחסות, וכמו ששאר המשפחות אומרות זו טמאה ומתרחקים ממנה וזו טהורה ומקרבים אותה, כך משפחה זו שנטמע בה ספק חלל, אין יכולים לומר הואיל ונטמא בה ספק אין צריכים יותר לבדוק כשנושאים נשים איזו נטמאה ואיזו טהורה, כדי לרחק הטמאה ולקרב הטהורה:
8.3.3
קבלנו עדותכם. נאמנים אתם בעינינו ומאמינים אנו שכך שמעתם:
8.3.4
שלא להושיב ב״ד על כך. להתיר אלמנת עיסה לכתחלה:
8.3.5
הכהנים שומעים לכם לרחק. אם תאמרו אסורה:
8.3.6
אבל לא לקרב. אם תאמרו מותרת. ופסק הלכה, שאלמנת עיסה אסורה להנשא לכהונה לכתחלה, ואם נישאת לא תצא:
8.4.1
איל קמצא. מין חגב הוא. תרגום כחגבים, כקומצין:
8.4.2
דכן. טהור ומותר באכילה:
8.4.3
ועל משקה בית מטבחייא. הדם והמים שהם בבית המטבחים שבעזרה:
8.4.4
דאינון דכיין. איכא מאן דאמר דכיין טהורים לגמרי. דטומאת משקין לאו דאורייתא אלא רבנן הוא דגזור בהו טומאה, ובהני לא גזור. ואיכא למ״ד דכיין טהורים מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן, דיש למשקין טומאה מן התורה להטמא ולא מצו רבנן לטהר מה שטמאה התורה:
8.4.5
ודיקרב במיתא מסאב. הכי קאמר, וכל דיקרב ודאי למיתא, מסאב. אבל ספק, אפילו טומאת מת חמורה, טהור. וכל שכן טומאת שרץ קלה. וספק טומאה ברה״ר בא להתיר. ואע״ג דספק טומאה ברה״ר טהור דאורייתא הוא, דכל איסור ספק טומאה מסוטה ילפינן, דאפיק לה קרא בלשון טומאה, ונסתרה והיא נטמאה, מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה, ומה סוטה רשות היחיד, שהרי אין סתירה ברה״ר, אף טומאת ספק אינה אלא ברה״י, מכל מקום קודם שבא יוסי בן יועזר היו אומרים הלכה ואין מורין כן, ובא הוא והעיד שמורין כן לכתחלה לטהר כל ספק טומאה ברה״ר:
8.4.6
וקרו ליה יוסי שריא. לפי שהתיר שלשה דברים שהיו נוהגין בהן איסור. שכל ב״ד שמתיר שלשה דברים שאין ההיתר שלהן פשוט, קרו ליה בי דינא שריא:
8.5.1
שמשיאין האשה על פי עד אחד. אשה שהלך בעלה למדינת הים ובא עד אחד ואמר שמת, משיאים את אשתו על פיו:
8.5.2
בדיר העצים. לשכה ששם היו אוצרים כל עצי המערכה. והיא היתה במקצוע מזרחית צפונית של עזרת נשים. ומצאו שם עצמות של מתים. ואמרו חכמים, מלקט עצם עצם והכל טהור, ולא חיישינן שמא נטמאו בהם אדם וכלים, משום דעזרת נשים דין רה״ר יש לה והוי ספק טומאה ברה״ר דספקו טהור. ובמסכת זבחים פרק בתרא [דף קי״ג] מייתי גמרא שרצו לגזור טומאה על כל ירושלים בשביל אותן עצמות שנמצאו בדיר העצים, אלא שאמר להם ר״י לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו:
8.6.1
שמעתי שמקריבים אף על פי שאין בית. לפי שקדושה שקידש שלמה את הבית, קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. וכן קדושת ירושלים קדשה לעולם. אבל קדושת שאר ארץ ישראל לא קדשה בכיבוש ראשון אלא לשעתה, עד שחזרו עולי בבל וקידשוה קדושה שניה, ואותה קדושה קדשה לעתיד לבא:
8.7.1
הלכה למשה מסיני. שהראה לו הקב״ה למשה בסיני דור דור ודורשיו, והראהו שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב לברר ספק משפחות המטומעות מי נטמע ומי לא נטמע, אלא יניחם והם כשרים לעתיד לבא, דהלכה היא משפחה שנטמעה נטמעה:
8.7.2
אלא לרחק המקורבים בזרוע. שהכל מחזיקים אותן בפסולים, אלא שנתקרבו בזרוע. אבל משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה, יניחנה בכשרותה:
8.7.3
בית צריפה. כך שם המשפחה:
8.7.4
וריחקה. הכריז עליהן שהן פסולין:
8.7.5
בן ציון. אינש אלמא הוה ובעל זרוע:
8.7.6
ועוד משפחה אחרת היתה שם. שהיתה פסולה:
8.7.7
וקירבה בן ציון בזרוע. והכריז עליהן שהן כשרים להתחתן בהם. וחס התנא על כבוד הבריות ולא הזכיר שם המשפחה הפסולה שקירבה בן ציון בזרוע כמו שהזכיר שם המשפחה הכשרה, ללמדך כמה צריך אדם ליזהר שלא לספר בגנות חברו, ולהיות כוסה קלון. אם כך בפסולים, כל שכן בכשרים:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.