← All works

Bartenura on Mishnah Eduyot

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nezikin · 403 sections

1. 2.5.2

   אם לעשות לה פה חייב. משום בונה:

2. 2.5.3

   ואם להוציא ממנה ליחה פטור. דמלאכה שאינא צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה, וזו אינה צריכה להיות לה פתח מעכשיו, ואין כאן אלא איסורא דרבנן ומשום צערא לא גזור, והוי פטור ומותר:

3. 2.5.4

   אם מתעסק שלא ישכנו פטור. דאינו צריך לגופו של דבר הניצוד, ואם היה יודע שיעמוד ולא ישכנו לא היה צד. ובהאי נמי לא גזרו רבנן, והוי פטור ומותר:

4. 2.5.5

   לפסין אירוניות. כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים, ולאחר שמלבנים אותו בכבשן חותכים אותו באמצעו והוא נעשה שני כלים:

5. 2.5.6

   טהורות באוהל המת. כל זמן שלא חתכוהו. דכלי חרס אין מקבל טומאה מגבו, אלא מאוירו, כדכתיב (במדבר י״ט) וכל כלי פתוח, דרך פתחו מיטמא ואינו מיטמא מגבו, והאי אין לו אויר:

6. 2.5.7

   וטמאות במשא הזב. בטומאות היסט. שאם נתטלטלו או נתנענעו ממשא הזב, טמאים, אע״פ שאין להם אויר:

7. 2.5.8

   מפני שלא נגמרה מלאכתן. דחתיכה שחותכין אותן באמצען זו היא גמר מלאכתן. ואין הלכה כר׳ אלעזר בר צדוק. אלא ליבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן, הלכך מיטמאות במשא הזב אפילו קודם שחלקן:

8. 2.6.1

   מלילות. שבולים שלא בשלו כל צרכן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן וטובל בו:

9. 2.6.2

   יגמור. מאחר שרסקן וכתתן מערב שבת, יגמור ויאכל בשבת. ולא דמי למשקים שזבו שאסורין גזירה שמא יסחוט, דהכא אפילו יסחוט ליכא איסורא דאורייתא, משום דמשקים אתו ממילא:

10. 2.6.3

    לא יגמור. כדי לאכול לאחר שקדש היום, דאסורין כשאר משקים שזבו. והלכה כר׳ ישמעאל:

11. 2.7.1

    עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלם. ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים:

12. 2.7.2

    ומפריחי יונים. מין ממיני השחוק. אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. פירוש אחר, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה, ויש בהן גזל משום דרכי שלום ולא גזל גמור:

13. 2.7.3

    ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. משום דטומאה עוברת היא ואינה נחה במקום, הלכך ספיקו טהור ואפילו ברשות היחיד:

14. 2.8.1

    סנדל של סיידין. מנעל של עץ שנועלין ברגליהם המתעסקים בסיד להגן על רגליהם שלא ישרפו בסיד. ואם נעל אותו הזב, טמא מדרס:

15. 2.8.2

    ועל שיירי תנור ארבעה. אם היה גדול הרבה ונטמא, ואחר כך נשבר, לא טהר עד שלא יהיה בשבריו גבוה ארבעה, ולעולם שבריו מקבלים טומאה כאילו היה שלם, עד שיהיה השבר פחות מגובה ארבעה. וסתם תנור שבמשנה עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים ומחברין אותו בטיט על גבי קרקע ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור:

16. 2.8.3

    שנים מחפוייו. מן הלוחות העשויות למושב:

17. 2.8.4

    שרבי עקיבא מטמא. דסבר אע״פ שאינו ראוי לישיבה הוא ראוי לקבל רמונים, וטמא משום כלי קבול:

18. 2.8.5

    וחכמים מטהרין. דסברי הואיל ועיקרו לישיבה עביד ולא לבית קיבול, כיון שנתבטל העיקר שבעבורו נעשה, נתבטל הטפל, ואינו מטמא אפילו משום כלי קיבול. והלכה כחכמים:

19. 2.9.1

    האב זוכה לבן וכו׳ לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב, והנוי והכח והחכמה והשנים אדם זוכה בהן מתחלת יצירתו כפי טבעו, והעושר אדם מורישו לבנו. וחכמה דאמרינן הכא, היא הסברא הישרה, והיא באדם כפי טבעו. והשנים, אריכות הימים. ולי נראה, שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים בעלי כח בעלי חכמה עשירים ומאריכי ימים:

20. 2.9.2

    ובמספר הדורות לפניו. פעמים שהקב״ה מבטיח לאב לעשות טובה לזרעו לדור שלישי או לדור רביעי, והאב זכה לאותו הדור שתבוא להם אותה הטובה:

21. 2.9.3

    הוא הקץ. שקצב הקב״ה לאותו דבר שיהיה לזמן פלוני ולדור פלוני. כמו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ודור רביעי ישובו הנה, הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה:

22. 2.10.1

    שנאמר והיה מדי חודש בחדשו. כשיבא חודש באותו החודש שמת בו, יצא מגיהנם ויבוא להשתחוות לפני ה׳:

23. 2.10.2

    שנאמר ומדי שבת בשבתו. כלומר לאחר שיהיה בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח דאיקרי שבת דכתיב (ויקרא כ״ג:ט״ו) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו׳ עד עצרת שהוא ממחרת השבת השביעית, יצא מגיהנם ויבא להשתחוות:

24. 3.1.1

    כל המטמאין באוהל. כגון המת והנצל ומלוא תרוד רקב, וכל אותן השנויין ריש פרק ב׳ דאהלות:

25. 3.1.2

    שנחלקו. שיעוריהן לחצאים:

26. 3.1.3

    והכניסן. כשהן מחולקין:

27. 3.1.4

    לתוך הבית. דהיינו לתוך אוהל אחד:

28. 3.1.5

    רבי דוסא בן הרכינס מטהר. דסבר לא מצטרפי לכשיעור:

29. 3.1.6

    הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה. פתח באהל ומפרש נבילה, לומר לך דכי היכי דסבירא ליה לר׳ דוסא שאין מצטרפין לטומאת אוהל. הכי נמי סבירא ליה שאין מצטרפין טומאת מגע ומשא, בין במת בין בנבילה:

30. 3.1.7

    הנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית. שהמאהיל על המת טמא כאילו היה עם המת באוהל. וכל הנך מאהיל דרישא, בטומאה רצוצה איירי, שאין בין הטומאה ובין האוהל פותח טפח, ומשום הכי חכמים מטמאים, דאוהל כי האי, נגיעה היא. וסיפא דתנן אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו וכו׳ דמודו רבנן דטהור, מיירי כשיש פותח טפח בין הטומאה ובין האוהל, דבהא מודו רבנן דאין מצטרפין, דנגיעה ואוהל שני שמות הן, וכל שהן משני שמות אין מצטרפין. ור׳ דוסא סבר דאפילו בטומאה רצוצה אין מצטרפין:

31. 3.1.8

    אמר רבי מאיר וכו׳ ר׳ מאיר פליג אתנא קמא דאמר דכשיש פותח טפח בין הטומאה והאוהל מודו רבנן דטהור ואין מצטרפין, ואמר איהו דאף בזו פליגי רבנן על ר׳ דוסא ואמרי דנגיעה ואוהל חד שמא הוא, הלכך מצטרפין לכשיעור ומטמאין. ואין הלכה כר׳ מאיר:

32. 3.1.9

    חוץ מן המגע עם המשא. כגון שנגע בחצי זית והסיט חצי זית:

33. 3.1.10

    והמשא עם האוהל. שהסיט חצי זית והאהיל על חצי זית:

34. 3.1.11

    משם אחד. כגון מגע ומגע, משא ומשא, אוהל ואוהל:

35. 3.2.1

    אוכל פרוד. כגון צבור של אגוזים בטנים ושקדים, שכשהן נפרדים זה מזה אין בהם כביצה שהוא שיעור טומאת אוכלים לטמא אחרים:

36. 3.2.2

    אינו מצטרף. ואם הן טמאים ונגעו בהן טהרות כשהן צבורין אינן מצטרפין זה עם זה לטמא הטהרות, כיון שאין בכל אחד מהן בפני עצמו כשיעור טומאת אוכלין:

37. 3.2.3

    אסימון. עשוי כמדת המטבע היוצא, אלא שעדיין לא טבעו עליו צורה. ואין פודין בו מעשר שני, דכתיב (דברימ י״ד) וצרת הכסף בידך, דבר שיש עליו צורה:

38. 3.2.4

    מטבילין ידים לחטאת. מי שנגע באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן מדברים שמטמאין את הידים ואין מטמאין כל הגוף, הרי זה מטביל ידיו בלבד, וכשר ליגע במי חטאת ולהזות מאפר הפרה על הטמא:

39. 3.2.5

    אם נטמאו ידיו נטמא גופו. וצריך טבילה לכל הגוף, דמעלה עשו במי חטאת שאם נטמאו ידיו נטמא גופו, משא״כ בתרומה וקדשים:

40. 3.3.1

    מעי אבטיח. הזרעונים והמשקה שבתוך האבטיח:

41. 3.3.2

    וקניבת ירק. עלין מעופשים שמסירים מן הירק:

42. 3.3.3

    מנה ומנה ופרס. כל אחת מנה וחצי. ובציר מהכי לא חשיב גז, שזו פחות שבגיזות:

43. 3.3.4

    כל שהן. לאו דוקא. דבפחות מששים סלעים לא מחייבי רבנן בראשית הגז. אלא משום דרבי דוסא יהיב שיעורא רבה, קרי תנא לשיעורא זוטא דרבנן כל שהן. והסלע משקלו כ״ד מעים, ומשקל כל מעה ט״ז גרעיני שעורה:

44. 3.4.1

    חוצלות. מחצלאות עשויות מגמי וכיוצא בו, ויש להם שפה סביב:

45. 3.4.2

    טמאות טמא מת. שהרי יש להן בית קבול. אבל לא טומאת משכב ומושב, לפי שאין ראויות לשכיבה ולא לישיבה:

46. 3.4.3

    וחכמים אומרים מדרס. דחזו נמי לשכיבה:

47. 3.4.4

    הקליעות. חוטין מעשה עבות:

48. 3.4.5

    טהורות. שאינן חשובות אריג ואין זה בגד:

49. 3.4.6

    חוץ משל גלגילון. הקליעות של אבנט שחוגרים בו, שבגד הוא חשוב:

50. 3.4.7

    כולם טמאות. דכולם חשובים בגד, חוץ מן הקליעה שעושים מוכרי הצמר לקשור בה אגודות של צמר:

51. 3.5.1

    קלע. שזורקים בו האבנים. כמה דאת אמר (שופטים כ׳:ט״ז) קולע באבן. (שמואל א כ״ה:כ״ט) יקלענה בתוך כף הקלע:

52. 3.5.2

    בית קיבול שלה. המקום שמשימין בו האבן שרוצים להשליך:

53. 3.5.3

    בית אצבע שלה. כמין נקב קטן שמכניסין בו האצבע:

54. 3.5.4

    בית הפקיע. הבית יד שאוחז בו כשמסבב הקלע באויר ורוצה להפקיע ולהשליך האבן:

55. 3.6.1

    השבויה. אשת כהן שנשבית:

56. 3.6.2

    אוכלת בתרומה. ולא חיישינן שמא הנכרי בא עליה ועשאה זונה ופסלה מן התרומה:

57. 3.6.3

    שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. כשם שהאמינוה כשאמרה נשביתי, כך יש להאמינה כשאומרת וטהורה אני:

58. 3.7.1

    הטמא עומד. מצורע עומד תחת האוהל או תחת האילן:

59. 3.7.2

    וטהור עובר. דרך שם. ספק נגע ספק לא נגע, או ספק האהיל האילן והאהיל על שניהם ונטמא הטהור, ספק לא האהיל ולא נטמא, הרי ספק אחד. או שהיה הטהור עומד והמצורע עובר, זה ספק שני:

60. 3.7.3

    טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים. כגון חנות הפתוחה לרשות הרבים ספק נכנס ספק לא נכנס:

61. 3.7.4

    או שטהרה ברשות היחיד והטומאה ברשות הרבים. הרי שני ספיקות אחרות:

62. 3.7.5

    רבי יהושע מטמא. דסבר הואיל ורשות היחיד משותפת בספק טומאה זו, הוי ספק טומאה ברשות היחיד וספיקו טמא:

63. 3.7.6

    וחכמים מטהרין. דסברי הואיל וספק טומאה ברשות הרבים משותפת בה, הוי ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור. ואין הלכה כרבי יהושע:

64. 3.8.1

    מסמר השולחני. שהשולחני תולה בו כף המאזנים. ורבותינו פירשו, מסמר קבועה בעמוד שלפני השולחני להעמיד בו תריסי החנות. ומטהרין רבנן משום דתשמישו עם הקרקע:

65. 3.8.2

    וארון של גרוסות. העושים גריסים של פול בריחיים שלהם, יש להן כמין ארון של עץ:

66. 3.8.3

    אבן השעות. אבן שיש בה קוים ורשומים עליהם שמות השעות ותחוב בה מסמר ובו מכוונים את השעות. וקורין לו בלע״ז אירליי״ו, ובערבי אלבלאט״ה:

67. 3.8.4

    ר׳ צדוק מטמא. אותו ארון, דתורת כלי עליו:

68. 3.8.5

    וחכמים מטהרין. דכלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו עשוי לטלטל. ורבי צדוק סבר, פעמים מתקנים אותו לטלטלו. ואין הלכה כרבי צדוק:

69. 3.9.1

    טני. כלי של מתכת שבעלי בתים משימים בו גרוטאות ושברי כלי מתכות. ורבן גמליאל מטמא הכיסוי, דסבר הוא נמי חשוב כלי, משום דכיסוי נמי יש לו בית קיבול. וחכמים מטהרין, דסברי כיון דלא נעשה אלא לכסות אינו חשוב כלי:

70. 3.9.2

    ותלוי המגרדות. מסמרים שתולים בהם המגרדות בבתי מרחצאות, והנכנסים שם כל אחד לוקח מגרדת ומגרד בה רגליו וגופו:

71. 3.9.3

    וגולמי כלי מתכות. שצריכים לשוף לגרד להקיש בקורנס, או שמחוסר אוגן או אוזן, אינן טמאים לדברי חכמים עד שתגמר מלאכתן:

72. 3.9.4

    טבלא שנחלקה לשנים. טבלא של חרס שיש בה לבזבזין, ונעשית שתי חתיכות שוות שאין אחת מהן גדולה מחברתה, בהא פליגי רבן גמליאל וחכמים. והלכה כחכמים:

73. 3.10.1

    אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת. דסברי בית שמאי אין אופין אלא אם כן עירב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב. ובית הלל סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד:

74. 3.10.2

    אין זוקפין. מנורה של חוליות שנתפרקו חוליותיה, אין מחזירין אותן, דהוי כבונה, ויש בנין בכלים. ובית הלל סברי אין בנין. בכלים:

75. 3.10.3

    גריצין. ככרות עבות:

76. 3.10.4

    אלא רקיקין. ככרות דקות. דסברי בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו״ט משום טרחא. ובית הלל אומרים אופין פת מרובה ביו״ט, שבזמן שהפת מרובה יפה היא נאפת:

77. 3.10.5

    וחרי. עיסה גדולה הנאפת על גבי גחלים. ואין הלכה כרבן גמליאל בכל מה שמחמיר כדברי בית שמאי:

78. 3.11.1

    מכבדין בין המטות. שאוכלין שם. ורגילין היו להסב על גבי מטות ולאכול:

79. 3.11.2

    מוגמר. לבונה על גבי גחלים כדי להריח בה. אבל לגמר את הכלים, דברי הכל אסור:

80. 3.11.3

    מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין בצדו חוצה לו כשצולהו. והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות י״ב:ט׳) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס, כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחושת, וקולסא דנחשא:

81. 3.11.4

    וחכמים אוסרים. בשלשתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא, שאינו אלא למעונגים ביותר או למי שריחו רע. גדי מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:

82. 3.12.1

    פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה. לנוי. ואמרו חכמים משאוי הוא ואינו תכשיט לה. ולא פרתו של ר׳ אלעזר בן עזריה היתה, אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו:

83. 3.12.2

    ומקרדין ביום טוב. כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה את הבהמה, ואע״ג דעביד חבורה:

84. 3.12.3

    ברחים שלהן. קטנות העשויות לכך:

85. 3.12.4

    מקרצפים. במגירה של עץ ששיניה גסות ואין עושין חבורה:

86. 3.12.5

    אף לא מקרצפים. דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כר׳ אלעזר בן עזריה אלא במקרדים את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשטתיה דר׳ שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיי״ל כוותיה. וחכמים דפליגי עליה סברי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואין כך הלכה:

87. 4.1.1

    ביצה שנולדה ביום טוב. ביום טוב של אחר שבת עסקינן. וטעמייהו דבית הלל דאמרי לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ונמצאת שבת מכינה ליום טוב, והתורה אמרה (שמות ט״ז:ה׳) והיה ביום הששי והכינו, וסתם ששי חול הוא, חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, דיום טוב נמי איקרי שבת, ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. והכנה דביצה אע״ג דבידי שמים היא מקריא הכנה:

88. 4.1.2

    שאור בכזית. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית, מדפתח הכתוב בשאור, שאור לא ימצא בבתיכם (שם י״ב), וסיים בחמץ, כי כל אוכל מחמצת, לומר לך זהו שאור זהו חמץ, כזה כן זה. כי פליגי לענין ביעור, בית שמאי סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ, שמע מינה שיעורו של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה:

89. 4.2.1

    הכל מודים שהיא מותרת. והוא שיודע בעובר שכלו לו חדשיו:

90. 4.2.2

    ואפרוח שיצא. הכל מודים שהוא אסור, משום שרץ העוף:

91. 4.2.3

    השוחט חיה ועוף. הבא לשחוט חיה ועוף ביום טוב, ימלך בבית דין כיצד יעשה:

92. 4.2.4

    בית שמאי אומרים. בית דין מורים לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שיש לו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה בו. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכסות, שאינו מחוסר כתישה:

93. 4.2.5

    דקר. יתד שנועצין בארץ. לשון וידקור את שניהם [במדבר כ״ה]:

94. 4.2.6

    שאפר כירה מוכן הוא. לאו אמלתייהו דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא מלתא באנפה נפשיה היא. והכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא, ולא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב, אסור, דליכא למימר מאתמול דעתיה עלויה. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, מותר לכסות בו. איידי דחזי להפוכי בו לצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומכסה בו:

95. 4.3.1

    הפקר לעניים הפקר. מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים, דין הפקר יש לו, ואינו חייב בלקט שכחה ופאה ולא במעשרות, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, לימד על עזיבה אחרת, דהיינו הפקר שהיא כזו, מה זו לעניים ולא עשירים, אף הפקר לעניים:

96. 4.3.2

    עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה. דכתיב (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה תלמוד לומר ונטשתה, לימד על נטישה אחרת, דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים:

97. 4.3.3

    כל עומרי השדה של קב קב. אם היו כל עומרי השדה כל אחד מהן קב ואחד של ארבעת קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יותר על כן אינו שכחה. וכן אם היו כל. העומרים שני קבין ואחד משמונה קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יתר על כן אינה שכחה:

98. 4.4.1

    לגפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:

99. 4.4.2

    ולכלים. כלי המחרישה:

100. 4.4.3

     בית שמאי אומרים אינו שכחה. פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שב״ש אומרים אינו שכחה, שהרי זכה בו, וב״ה אומרים שכחה. פירוש אחר, ב״ש אומרים אינו שכחה, אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסוים עתיד לזכרו. וב״ה אומרים שכחה, כל זמן שלא החזיק בו. ומודים ב״ה שאם החזיק בו ואח״כ שכחו שאינו שכחה:

← Previous · Next → — showing 101–200 of 403

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.