← Library

Bartenura on Mishnah Demai

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Zeraim · 231 sections

1. 1.1.1

   הקלין שבדמאי. שהקלו חכמים על הפירות הללו הנזכרים במתניתין שלא לעשרן דמאי, לפי שחזקתן באים מן ההפקר משום דלא חשיבי, ואית בהו תרי ספיקי ספק באים מן ההפקר ופטורים מן המעשר, ואפילו אם תמצא לומר שבאים מן השמור וחייבים במעשר שמא נתעשרו. ודמאי הם התבואה והפירות הנלקחים מעמי הארץ שהם חשודים על המעשרות. והחבר הלוקח פירות מעמי הארץ צריך להפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני בלבד אם היא שנת מעשר שני, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ עליה לפי שהיא במיתה, ואין לה שיעור שחטה אחת פוטרת כל הכרי והכל נזהרים בה. ומעשר ראשון ומעשר עני א״צ להוציא מן הדמאי אע״פ שעמי הארץ חשודים עליהם, לפי שיכול בעל הפירות לומר ללוי או לעני הבאים ליטול המעשרות הבא ראיה שאין פירות הללו מעושרים וטול, דקי״ל בכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי, שהאוכל טבל שלא הורמו ממנו מתנות כהונה חייב מיתה ומשום אסורא מפרישינן לה לתרומת מעשר, ומעשר שני נמי כדי שלא לאכלו בטומאה או שלא לאכלו חוץ לירושלים:

2. 1.1.2

   השיתין. תאנים מדבריות:

3. 1.1.3

   והרימין. פי׳ הערוך פולצרא״קי בלע״ז:

4. 1.1.4

   ועוזרדין. בערבי זערו״ד ובלע״ז סורבי״ש:

5. 1.1.5

   ובנות שוח. תאנים לבנות המתגדלות משלש שנים לשלש שנים, ומתגדלים ביערים:

6. 1.1.6

   ובנות שקמה. תאנה המורכבת בערמון:

7. 1.1.7

   ונובלות תמרה. תמרים שאינם מתבשלין באילן ותולשין אותן ומניחים אותם זה על זה עד שיתבשלו. ויש אומרים נובלות תמרה תמרים שהפילתן הרוח קודם בשולן:

8. 1.1.8

   גופנים. ענבים שמניחים אותן בגפן בסוף הבציר ובקושי מתבשלים:

9. 1.1.9

   הנצפה. צלף שקורין קאיפר״י בלע״ז:

10. 1.1.10

    האוג. פרי אדום שקורין לו בלע״ז קורניאול״י. ורמב״ם אומר שהוא אילן שעושה כמין אשכלות אדומות אדומות וקורין לו בערבי סומא״ק. ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה:

11. 1.1.11

    והחומץ. בתחלה לא היה היין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאים ממנו נסכים וכל החומץ שביהודה לא היה בא אלא מן התמד לפיכך החומץ שביהודה פטור. אבל לאחר שבטלו נסכים והחומץ בא מן היין החומץ חייב בדמאי אף ביהודה כמו בשאר מקומות:

12. 1.1.12

    והכוסבר. כזרע גד (שמות ט״ז:ל״א) תרגום ירושלמי כוסבר כוליאנדר״ו בלע״ז:

13. 1.1.13

    דיופרא. שטוען פירותיו שני פעמים בשנה. דיו בלשון יון שנים:

14. 1.1.14

    שקמונה. שם מקום:

15. 1.1.15

    המוסטפוס. שנתבשלו באילן עד שנתבקעו מאליהן. שכל אלו חשובים הן וחזקתן שאין באין מן ההפקר. ואין הלכה כר״י:

16. 1.2.1

    הדמאי אין לו חומש. הפודה מעשר שני של דמאי אינו נותן את החומש משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם. הלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתא בדרבנן, חומש דלא מעכב בדאורייתא יאכל:

17. 1.2.2

    ואין לו ביעור. בסוף שלש שנים שחייב לבער כל מעשרותיו כדכתיב (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית ולא תקנוהו רבנן בדמאי:

18. 1.2.3

    ונאכל לאונן. דמעשר שני של ודאי אסור לאונן כדכתיב (שם) לא אכלתי באוני ממנו, ומעשר שני של דמאי לא גזרו בו:

19. 1.2.4

    ונכנס לירושלים ויוצא. נפדה ונאכל חוץ לירושלים, מה שאין כן בודאי שהמחיצות קולטות ואין יכולין לפדותו ולהוציאו חוץ לחומה לאחר שנכנס, ובדמאי לא גזור:

20. 1.2.5

    ומאבדים מעוטו בדרכים. אם היה מעשר שני של דמאי בדרכים במקום גדודי חיה ולסטים, אפילו היה דבר מועט ויכול להביאו בלא טורח ובלא הפסד אינו חושש לו ומניח אותו ליאבד בדרך במקום שהוא שם. ורמב״ם פירש שאם בשעה שמוליך מעשר שני של דמאי בירושלים נאבד ממנו מעט בדרך אינו חושש לו, מה שאין כן בודאי שצריך שיעלהו כולו או דמיו ולא יפסד ממנו כלום בדרכים:

21. 1.2.6

    ונותנים אותו לעם הארץ. לאכלו בירושלים ואע״פ שהוא חשוד לאכלו בטומאה, מה שאין כן בודאי שאין מוסרים אותו לעם הארץ לפי שאינו נזהר לאכלו בטהרה:

22. 1.2.7

    ויאכל כנגדו. כנגד מה שנתן לעם הארץ לוקח מנכסיו ואוכל בטהרת מעשר בירושלים:

23. 1.2.8

    ומחללים אותו כסף על כסף. אם יש לו כסף מעשר שני של דמאי והוא צריך לו יכול לחללו על כסף חולין, מה שאין כן בודאי שאין מחללין כסף על כסף אלא בסלעים של שני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף אבל של מלך אחד לא דלאו דרך חלול הוא, ובדמאי שרי:

24. 1.2.9

    כסף על נחשת. אפילו שלא מדוחק. אבל של ודאי מדוחק אין, שלא מדוחק לא:

25. 1.2.10

    ויחזור ויפדה את הפירות. גרסינן, ולא גרסינן ובלבד שיחזור ויפדה. והכי קאמר ויכול לחזור ולפדות את הפירות אם ירצה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור ולפדותם אלא מעלה הפירות לירושלים. והלכה כחכמים:

26. 1.3.1

    הלוקח לזרע. לקח תבואה לזרעה פטור בדמאי, דאילו טבל ודאי אסור לזרוע:

27. 1.3.2

    ולבהמה. לקח מתחלה להאכיל לבהמה פטור מן הדמאי. אבל לקח מתחלה לאדם ונמלך עליה לבהמה חייב לעשר בדמאי:

28. 1.3.3

    וקמח לעורות. לעבד בו עורות:

29. 1.3.4

    מכזיב ולהלן. כזיב הוא סוף המקום שכבשו עולי בבל ומשם ולהלן כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, ולא נתחייבו בדמאי אלא הארצות שכבשו עולי בבל בלבד, הלכך מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ולא חיישינן שמא מפירות הארץ שכבשו עולי בבל הוליכו לשם, שחזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע לך שהוא חייב וחזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע לך שהוא פטור:

30. 1.3.5

    חלת עם הארץ. שתקן לו גבל חבר ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר:

31. 1.3.6

    והמדומע. עם הארץ שנפלה לו סאה של תרומה לפחות ממאה סאין של חולין שנעשה הכל מדומע כלומר עירוב תרומה ונותן הכל לכהן פטור מלעשר דמאי:

32. 1.3.7

    והלקוח בכסף מעשר. שלקח דמאי במעות של מעשר שני, בין במעות מעשר שני של דמאי בין במעות מעשר שני של ודאי פטור מלעשר:

33. 1.3.8

    ושירי מנחות. שהקומץ למזבח והשירים נאכלים לכהנים ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן:

34. 1.3.9

    שמן ערב. שמן אפרסמון. וי״מ שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים:

35. 1.4.1

    מערבין בו. ערובי תחומין וחצרות:

36. 1.4.2

    ומשתתפין בו. שתופי מבואות ואע״ג דלא חזי ליה, מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה הוי עני וחזי ליה דהא תנן מאכילין את העניים דמאי השתא נמי חזי ליה:

37. 1.4.3

    ומברכין עליו. ברכת המזון:

38. 1.4.4

    ומזמנין עליו. ואע״ג דאכל בעבירה דלאו עני הוא מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה:

39. 1.4.5

    ומפרישין אותו ערום. כשבא להפריש ממנו תרומת מעשר ומעשר שני יכול להפריש והוא ערום דלא בעי ברוכי, דאילו בעי ברוכי הא בעינן והיה מחניך קדוש (דברים כ״ג:ט״ו) וליכא:

40. 1.4.6

    בין השמשות. של ערב שבת, דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי:

41. 1.4.7

    ואם הקדים מעשר שני לראשון. שהפריש מעשר שני של דמאי קודם שהפריש מעשר ראשון כדי ליטול תרומת מעשר שבו אין בכך כלום. מה שאין כן בודאי דתנן ככל מצותך אשר צויתני (שם כו) הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות:

42. 1.4.8

    הגרדי. האורג:

43. 1.4.9

    חייב בדמאי. שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה:

44. 1.4.10

    ושהסורק. הצמר במסרק נותן על הצמר הוי כשמן לסוך בו את הכלים ופטור מן הדמאי:

45. 2.1.1

    אלו דברים. בכל מקום. אפילו מכזיב ולהלן אם לקחן מעם הארץ דבידוע שמארץ ישראל באו דמינכרי שאין דוגמתן אלא בארץ ישראל:

46. 2.1.2

    והאורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור. אפילו בארץ ישראל דמנכר טפי ולא אתי לאחלופי באורז של א״י. אבל שאר דברים הנזכרים במתניתין איכא מינייהו בארץ ישראל דדמו לאותן שבחוצה לארץ, אלא דהנהו דחשיבי שדרך לנושאם מתוך חשיבותן למקומות שאין כיוצא בהן בעו עשורי דבידוע שמארץ ישראל הן:

47. 2.2.1

    להיות נאמן. על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי מכאן ואילך:

48. 2.2.2

    את שהוא לוקח. ע״מ למכור, דאילו על מנת לאכול הא תנא רישא מעשר את שהוא אוכל:

49. 2.2.3

    ואת שהוא מוכר. מפירות קרקעותיו:

50. 2.2.4

    על עצמו אינו נאמן. שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן כשהוא מתארח אצל עם הארץ. ור״י סבר שאינו מפסיד נאמנותו בכך. ואין הלכה כר' יהודה:

51. 2.3.1

    להיות חבר. לענין טהרות דהיינו פרוש ויהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים. ואפילו תלמיד חכם אינו נאמן לענין טהרות עד שיקבל עליו דברי חברות, אלא א״כ היה זקן ויושב בישיבה. והמקבל עליו דברי חברות צריך להרגיל עצמו שלשים יום ואח״כ יהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים. ואין קבלת דברי חברות בפחות משלשה חברים, אלא א״כ היה המקבל תלמיד חכם שאין צריך בפני שלשה, ולא עוד אלא שאחרים מקבלים לפניו:

52. 2.3.2

    לח ויבש. דאין מוסרים טהרות לעם הארץ, שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל:

53. 2.3.3

    ואין לוקח ממנו לח. אבל יבש לוקח ממנו שלא הוכשר לקבל טומאה כל זמן שלא בא עליו משקה. ונאמן עם הארץ לומר הפירות הללו לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר הוכשרו אבל לא נטמאו:

54. 2.3.4

    ולא יתארח אצל עם הארץ. שלא יטמא ויבא ויטמא טהרות:

55. 2.3.5

    ולא מארחו. לעם הארץ:

56. 2.3.6

    אצלו בכסותו. דכסות עם הארץ טומאתו חמורה מטומאת עם הארץ עצמו דחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה ובגדי עם הארץ מדרס לפרושים. אי נמי לכך אמרו לא מארחו אצלו בכסותו דממגע עצמו יכול ליזהר טפי ממגע כסותו:

57. 2.3.7

    אף לא יגדל בהמה דקה. שאסור לגדל בהמה [דקה] בארץ ישראל שלא ירעו בשדות אחרים:

58. 2.3.8

    ולא יהא פרוץ בנדרים. שסופו לבא לידי חלול:

59. 2.3.9

    ולא יהא פרוץ בשחוק. דשחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה:

60. 2.3.10

    ומשמש. תלמידי חכמים בבית המדרש:

61. 2.3.11

    לא באו אלו לכלל. דאין ענינם נוגע לטהרות. ואין הלכה כר״י:

62. 2.4.1

    הנחתומים. נחתום חבר שלקח תבואה מעם הארץ שהיא דמאי לא חייבו אותו חכמים להפריש:

63. 2.4.2

    אלא כדי תרומת מעשר. שהיא אחד ממאה אבל לא מעשר שני, מתוך ששוטרי המלך ונוגשיו חובטים אותם בכל שעה ואומרים להם מכרו בזול לא הטריחו עליהם חכמים במעשר שני שטרחו מרובה שצריך לאכלו בירושלים. ודוקא כשמוכר לחבר שהלוקח יפריש מעשר שני, אבל אם מוכר לעם הארץ חייב להפריש מעשר שני קודם שימכור:

64. 2.4.3

    החנונים. שמוכרים מעט מעט בחנות, אינן רשאין למכור את הדמאי, הואיל והן משתכרים הרבה עליהם מוטל לתקן. אי נמי מפני שרגילין למכור לתינוקות שלא יאכלו התנוקות דבר שאינו מתוקן:

65. 2.4.4

    כל המשפיעים. שמוכרים בשפע הרבה ביחד:

66. 2.4.5

    במדה גסה. לקמן מפרש כמה היא מדה גסה:

67. 2.4.6

    רשאין למכור את הדמאי. דרך המוכרים הרבה ביחד להוסיף על המדה ולכך נקראו משפיעים שעושין מדה גדושה ומוסיפים על המדות. ומשום הכי לא הטילו עליהם להפריש את הדמאי אלא על הלוקח מהם:

68. 2.4.7

    סיטונות. הם הסוחרים הגדולים הקונים תבואה מבעלי התבואה ומוכרים אותה לחנונים במדה גסה:

69. 2.5.1

    את שדרכו להמדד בדקה ומדדו בגסה. גרסינן:

70. 2.5.2

    טפילה דקה לגסה. ופטור כשהוא מוכר בגסה, ולא אמרינן כיון דדרכו למוד בדקה חייב אף כשמודד בגסה:

71. 2.5.3

    ובלח דינר. מדה שיש בה מה שהוא שוה דינר. לפי שלא היתה מדה ידועה ללח שהשער משתנה תמיד לכך שיערו בדמים:

72. 2.5.4

    אכסרה. לא במדה ולא במשקל אלא לפי האומד, פטור דהוי כמוכר בגסה. ואין הלכה כר׳ יוסי:

73. 3.1.1

    מאכילין את העניים דמאי. אפילו הן חברים וצריך להודיען והרוצה לעשרן יעשרן:

74. 3.1.2

    ואת האכסניא. חיל של מלך ישראל העובר ממקום למקום ומוטל על בני המקום לפרנסם, מאכילין אותם דמאי. בזמן שהיא עוברת אבל לנו שם בלילה חייבין לתקן:

75. 3.1.3

    רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי. עניים היו. ואין הלכה כר״ג דכיון דחייב במזונותיהן נמצא פורע את חובו בדמאי:

76. 3.1.4

    ואת שאינו מעושר למעשר. ונותנין לו ביותר מכדי מעשרותיו ונמצאו כל האדם אוכלים מתוקן. וב״ש לטעמייהו דאמרי אין מאכילין את העניים דמאי:

77. 3.1.5

    והרוצה לתקן יתקן. שלא הותר הדמאי לעניים אלא כשאוכלין אכילה אחת אצל בעל הבית אבל הפירות שיבואו לידם חייבים הם לעשרן דמאי. דיקא נמי דקתני מאכילין את העניים דמאי ולא תני העניים אוכלין דמאי. כ״כ הרמב״ם:

78. 3.2.1

    לחזום. לכרות ולחתך ואין לו דומה במשנה:

79. 3.2.2

    להקל ממשאו. שלא יכבד עליו:

80. 3.2.3

    לא ישליך עד שיעשר. שמא ימצאם עם הארץ ויאכל אותם כשאינם מתוקנים ונמצא נותן מכשול. והני מילי בירק הנאגד דאי בשלא נאגד אכתי לא אתחייב במעשר:

81. 3.2.4

    הלוקח ירק מן השוק. ונטל אגודות ירק בידו ששומתן ידועה כך וכך אגודות בפרוטה ולאחר שנטלן נמלך עליהן להחזירן למוכר:

82. 3.2.5

    לא יחזיר עד שיעשר. ויתן לו דמי המעשר שהוא מפריש, דמכי אגבהינהו נעשו שלו ונתחייב עליהן לעשרן:

83. 3.2.6

    שאינו מעושר אלא מנין. האי מעושר הוי פירושא מחוסר, כלומר כבר קנה אותם בהגבהה ולא היה מחוסר אלא למנותן שכבר היה ידוע כך וכך אגודות בפרוטה:

84. 3.2.7

    היה עומד ולוקח. ולא נטלם בידו ולא הגביהם:

85. 3.2.8

    טוען אחר. משאוי אחר של ירקות:

86. 3.3.1

    לא יצניע עד שיעשר. דאסור להוציא מידו דבר שאינו מתוקן:

87. 3.3.2

    שלא יאבדו. ולא נתכוין לזכות בהן:

88. 3.3.3

    שאין אדם רשאי למכרו דמאי. כגון במדה דקה דאמרינן בפירקין דלעיל:

89. 3.3.4

    לא ישלח לחבירו דמאי. בדקה, אבל שולח לו בגסה כיון שרשאי למוכרו בגסה:

90. 3.3.5

    רבי יוסי מתיר. לשלוח לחברו ודאי אפילו בדקה, ובלבד שיודיעו. ומודה רבי יוסי שבדמאי אסור בדקה. ואין הלכה כרבי יוסי:

91. 3.4.1

    לטוחן כותי. לכותי שטוחן התבואה:

92. 3.4.2

    הרי הן בחזקתן. דלא חשידי שמא החליפו אלו המתוקנים באחרים שאינן מתוקנין:

93. 3.4.3

    לטוחן עובד כוכבים דמאי. דעובד כוכבים חשוד להחליף ולבתר דאשכחו יונה בראש הר גריזים לכותים שהיו עובדים אותה, כותי הרי הוא כעובד כוכבים:

94. 3.4.4

    אצל העובד כוכבים כפירותיו. ופירות של עובד כוכבים פטורים מן המעשר. ורישא מפני שדרך בני אדם להוליך קופות רבות של חטים ולהניחן אצל הטוחן חיישינן שמא נתחלפה קופה זו בקופות אחרות של ישראל שהן דמאי, אבל פירות ליכא למימר שמא החליפן בפירות של ישראל אלא שמא החליפן העובד כוכבים בפירותיו לפיכך הרי הן כפירותיו של עובד כוכבים. ורבי שמעון סבר דאף בפירות חיישינן שמא נתחלפו בבית העובד כוכבים בפירות של ישראל אחר, שכשם שישראל זה הפקיד פירותיו ביד העובד כוכבים כך יש לחוש שמא ישראל אחר מן החשודים על המעשרות הפקיד גם כן בידו ונתחלפו אלו באלו. ואין הלכה כר׳ שמעון:

95. 3.5.1

    פונדקית. שומרת הפונדק והולכי דרכים מתאכסנים אצלה:

96. 3.5.2

    מעשר את שהוא נותן לה. דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

97. 3.5.3

    ואת שהוא נוטל ממנה. דאע״ג דעם הארץ אינו חשוד להחליף כדאמרן לעיל, הפונדקית חשודה להחליף שהיא מתכוונת לטובה ונותנת משלה שהוא יותר יפה לחבר ואומרת בלבה ראוי שאאכיל משלי שהוא חם ויפה לחבר ואני אטול את שלו הקר והגרוע:

98. 3.5.4

    אין אנו אחראין לרמאים. כלומר אין אחריות הרמאים עלינו לשומרם שלא יאכלו דבר שאינו מעושר. לפיכך אינו מעשר מה שהוא נותן לה ואם תקחנו הפונדקית לעצמה ותאכלנו כשאינו מתוקן אין לחבר מזה כלום ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל בלבד. ור׳ יוסי סבר דלגזול היא מתכונת, ואין הלכה כר׳ יוסי:

99. 3.6.1

    המתקלקל. פת או תבשיל שנתקלקל:

100. 3.6.2

     אמר רבי יהודה. בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתיה דר׳ יהודה היא. והכי קאמר מפני שהיא חשודה להחליף את המתקלקל דברי ר׳ יהודה שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה וכו׳:

Next → — showing 1–100 of 231

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.