← Library

Bartenura on Mishnah Challah

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Zeraim · 194 sections

1. 1.1.1

   חמשה דברים חייבים בחלה. דגמרינן חלה מפסח נאמר בפסח מצות לחם עוני (דברים ט״ז:ג׳) ונאמר לחם בחלה והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר ט״ו:י״ט) מה לחם האמור בפסח דבר הבא לידי חמוץ אף לחם האמור בחלה דבר הבא לידי חמוץ. ואין לך בא לידי חמוץ אלא אלו חמשת המינים בלבד:

2. 1.1.2

   ומצטרפין זה עם זה. להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה. ולא שיצטרפו כולן יחד, דמין בשאינו מינו אינו מצטרף, כדתנן לקמן ריש פ״ד, אלא החטים מצטרפים עם הכוסמין בלבד מפני שהם מינן, והשעורים מצטרפים עם הכל חוץ מן החטין, ואע״ג דכוסמין מין חטין הם, לאו מין חטין דוקא אלא מין שעורים ואף מין חטים, ומצטרפין עם החטים והשעורים. ובירושלמי משמע דאם נלושו יחד מצטרפין אפילו מין בשאינו מינו, אבל אם לא נלושו יחד אלא שאחר כך היו נוגעין העיסות זו בזו, מין במינו מצטרפין, שלא במינו אין מצטרפין:

3. 1.1.3

   ואסורים בחדש. כדכתיב (ויקרא כ״ג:י״ד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, וגמרינן לחם לחם מפסח:

4. 1.1.4

   ומלקצור מלפני הפסח. שאסור לקצור מאחד מחמשת המינים קודם קצירת העומר, דכתיב בעומר (שם) ראשית קצירכם שתהא תחלה לכל הנקצרים, ואתיא ראשית ראשית מחלה, כתיב התם (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם, וכתיב הכא ראשית קצירכם, מה להלן מחמשת המינים אף כאן מחמשת המינים:

5. 1.1.5

   ואם השרישו. אחד מחמשת המינין הללו, קודם קצירת העומר:

6. 1.1.6

   העומר מתירן. ומותר לקצרו אחר קצירת העומר, דכתיב (שמות כ״ג:ט״ז) אשר תזרע בשדה, משעה שנזרע ונשרש בשדה:

7. 1.1.7

   ואם לאו. שלא השרישו אלא אחר קצירת העומר:

8. 1.1.8

   אסורים עד שיבא עומר הבא. של שנה הבאה:

9. 1.2.1

   יצא ידי חובתו. דכתיב (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, דברים שאין באים לידי חמוץ אין אדם יוצא בהן ידי חובת מצה:

10. 1.2.2

    נתערב אחד מהן בכל המינים. נתערב אחד מחמשת המינים הללו בשאר תערובות, כגון כותח הבבלי ושכר המדי:

11. 1.2.3

    ה״ז עובר בפסח. על בל יראה ובל ימצא, אם הניחו ברשותו:

12. 1.2.4

    הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. דדגן כל דמידגן משמע, וקטנית וזרעים מידי דמידגן הוא:

13. 1.2.5

    אינו אסור אלא בהן. דדגן ותבואה אחד הוא. והלכה כחכמים:

14. 1.2.6

    וחייבים בחלה ובמעשרות. איידי דבעי למיתני אלו חייבים בחלה ופטורים מן המעשרות ואלו חייבים במעשרות ופטורים מן החלה, תנא הכא וחייבים בחלה ובמעשרות:

15. 1.3.1

    הלקט והשכחה והפאה וההפקר. פטורים מן המעשרות. דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, ממה שיש לך ואין לו אתה חייב ליתן לו, יצאו אלו שיש לו עמך:

16. 1.3.2

    ומותר העומר. שהעומר היה בא משלש סאין, ומוציאין ממנו עשרון סלת מנופה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם. וחייב בחלה ופטור ממעשר, לפי שבשעת מירוח היה של הקדש:

17. 1.3.3

    ותבואה שלא הביאה שליש. חייבת בחלה שאף היא באה לידי חמוץ, וכל דבר הבא לידי חמוץ לחם אקרי וחייב בחלה. ופטורה מן המעשרות, דבמעשרות כתיב (דברים יד) תבואת זרעך דבר שזורעים אותו וצומח, והאי אי זרעי ליה לא צמח:

18. 1.3.4

    תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. דכתיב (במדבר ט״ו:כ׳) כתרומת גורן כן תרימו אותה, מה תרומה אינה באה מתבואה שלא הביאה שליש אף חלה אינה באה מתבואה שלא הביאה שליש. ואין הלכה כרבי אליעזר:

19. 1.4.1

    ופרגין. קורין לו בערבי כשכא״ש, ובלע״ז פפאור״ו:

20. 1.4.2

    ופחות מחמשת רבעים בתבואה. תבואה שעושה פחות מחמשת רבעים קמח חייב במעשרות, והעיסה שנילושה מן הקמח ההוא פטורה מן החלה, לפי ששיעור העיסה להתחייב בחלה היא חמשת רבעים קמח ועוד, כלומר מעט יותר מחמשת רבעים:

21. 1.4.3

    הסופגנים. לחם שבלילתו רכה ועשוי כספוג. פ״א רקיקים דקים, תרגום ורקיקי מצות, ואספוגין:

22. 1.4.4

    הדובשנים. מטוגנים בדבש, אי נמי נילושים בדבש:

23. 1.4.5

    האסקריטין. תרגום צפיחית, אסקריטון. ובלילתן רכה מאד:

24. 1.4.6

    וחלת המשרת. חלה חלוטה במחבת, תרגום מחבת, משריתא:

25. 1.4.7

    המדומע. סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה סאין של חולין, ונעשו כולן מדומע ואסורים לזרים, ופטור מן החלה דכתיב (במדבר ט״ו:י״ט) תרימו תרומה, ולא שכבר נתרמה:

26. 1.5.1

    עסה שתחלתה סופגנים. כגון עיסה שבלילתה רכה:

27. 1.5.2

    וסופה סופגנים. שמטגנים אותה בשמן ודבש, או מבשלה במים:

28. 1.5.3

    תחלתה עיסה וסופה סופגנים. שבלילתה עבה ואח״כ מטגנים אותה בשמן ודבש או מבשלה במים:

29. 1.5.4

    תחלתה סופגנין וסופה עיסה. בלילתה רכה, ואופה אותה בתנור:

30. 1.5.5

    קנובקעות. לחם שמחזירים אותו לסלתו, ועושים ממנו מאכל לתינוקות:

31. 1.6.1

    המעיסה. קמח ע״ג מים רותחים:

32. 1.6.2

    החליטה. מים רותחים על גבי קמח, ומפורש בגמרא דתרי תנאי נינהו ומי ששנה זו לא שנה זו, דתנא אחד תנא מעיסה והוא הדין חליטה, וסבר בין מעיסה בין חליטה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, ואידך תנא, תנא חליטה והוא הדין מעיסה, וסבר בין חליטה בין מעיסה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים. ולענין פסק הלכה בין מעיסה בין חליטה אם נאפות בתנור חייבות בחלה, ואם במרחשת או במחבת ובכל דבר שהאור עוברת תחתיו פטורות מן החלה:

33. 1.6.3

    עשאן לעצמו. לצורך תודתו ונזירותו:

34. 1.6.4

    פטור. כיון דגלגלן לקדשן דכתיב עריסותיכם ולא עיסת הקדש:

35. 1.6.5

    למכור בשוק. לבני אדם שצריכים לחלות תודה ורקיקי נזיר:

36. 1.6.6

    חייב. דכל לשוק אימלוכי ממליך, אי מזביננא מזביננא ואי לא אכילנא להו אנא:

37. 1.7.1

    נחתום שעשה שאור לחלק. ויש בו כדי חיוב חלה, אלא שדעתו למכרו לבני אדם לחלקו לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור:

38. 1.7.2

    חייב בחלה. שדעתו אם לא ימצא קונים שיעשנו עיסה ויאפה אותה כולה כאחת:

39. 1.8.1

    עיסת כלבים. נעשית מקמח, ומורסן הרבה מעורב בה:

40. 1.8.2

    בזמן שהרועים אוכלים ממנה. שלא נתערב בה מורסן כל כך:

41. 1.8.3

    חייבת בחלה. דכיון דחזיא לרועים לחם קרינן בה:

42. 1.8.4

    ומערבין בה. ערובי חצרות, להוציא מן הבתים לחצר:

43. 1.8.5

    ומשתתפין בה. שתופי מבואות, להוציא מן החצרות למבוי:

44. 1.8.6

    ומברכין עליה. ברכת המוציא:

45. 1.8.7

    ומזמנין עליה. שלשה שאכלו ממנה כאחת חייבים לזמן:

46. 1.8.8

    ונאפית ביום טוב. משום חלק רועים:

47. 1.8.9

    ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לילה ראשונה שחייב לאכול כזית מצה:

48. 1.8.10

    אינה חייבת בחלה. דכתיב (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם שלכם חייבת ולא של חיה:

49. 1.8.11

    מטמאה טומאת אוכלין. כיון דעל ידי הדחק נאכלת לאדם, מטמאה, עד שתפסל מלאכול לכלב:

50. 1.9.1

    חייבין עליהן מיתה. זר האוכלן מזיד חייב מיתה בידי שמים, דחלה אקריא תרומה ובתרומה כתיב (ויקרא כ״ב:ט׳) ומתו בו כי יחללוהו:

51. 1.9.2

    וחומש. האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:

52. 1.9.3

    ואסורים לזרים. בחנם היא שנויה, דכיון שחייבים הזרים עליהם מיתה וחומש פשיטא דאסורים לזרים. ולרבי יוחנן דאמר חצי שיעור מדאורייתא, מצינן למימר דתנא אסורים לזרים לחצי שיעור שאין בו לא מיתה ולא חומש, אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא:

53. 1.9.4

    והן נכסי כהן. שיכול למכרן וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:

54. 1.9.5

    ועולין באחד ומאה. אם נתערבו במאה של חולין:

55. 1.9.6

    וטעונים רחיצת ידים. הבא ליגע בהן צריך ליטול ידיו תחלה, שסתם ידים פוסלות את התרומה, ואת החלה שאף היא נקראת תרומה:

56. 1.9.7

    והערב שמש. טמא שטבל אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו, כדכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, והוא הדין לחלה:

57. 1.9.8

    ואינן ניטלים מן הטהור על הטמא. גזרה שמא יתרום שלא מן המוקף, משום דמסתפי שמא יגע הטמא בטהור ויטמאנו. ואנן בעינן שהתורם יתרום מן המוקף כדתנן בסמוך:

58. 1.9.9

    ואין ניטלין אלא מן המוקף. גרסינן, ופירוש מוקף קרוב וסמוך:

59. 1.9.10

    מן הדבר הגמור. שנגמרה מלאכתן, וחלה משתתגלגל העיסה:

60. 1.9.11

    עד שישייר מקצת. דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית, ובעינן שיהו שיריהן נכרים:

61. 2.1.1

    פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה. דכתיב (במדבר ט״ו:י״ח) אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ:

62. 2.1.2

    מכאן לשם. מא״י לחו״ל:

63. 2.1.3

    ר״א מחייב. דכתיב (שם) והיה באכלכם מלחם הארץ, בין שאתם אוכלים אותו בארץ בין שאתם אוכלים אותו בחו״ל, הואיל ולחם הארץ הוא, חייב בחלה:

64. 2.1.4

    ורבי עקיבא פוטר. דשמה משמע ליה מיעוטא, שמה אתם חייבים, ואין אתם חייבים בחוצה לארץ, אע״פ שאתם אוכלים מלחם הארץ. והלכה כרבי עקיבא:

65. 2.2.1

    עפר חו״ל הבא בספינה לארץ. בספינה נקובה איירי, ורגבי האדמה סותמין את הנקב שאין המים נכנסים בה:

66. 2.2.2

    חייבת במעשרות. אם זרע וצמחו הזרעים בעפר שבתוך הספינה. ואע״פ שמעפר חו״ל הוא, הואיל והיא נקובה הזרע יונק מלחות עפרה של ארץ ישראל:

67. 2.2.3

    אימתי בזמן שהספינה גוששת. נוגעת בגושי העפר, כלומר שהיא דבוקה בארץ:

68. 2.2.4

    עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה. בירושלמי מוכיח קצת שאין הלכה כסתם משנה זו, ועיסה שנילושה במי פירות פטורה מחלה. הלכך אין ללוש עיסה שיש בה שיעור חלה במי ביצים או במי פירות לבדם בלא תערובת מים, הואיל ולא אתבריר הלכה אי חייבת בחלה או פטורה:

69. 2.2.5

    ונאכלת בידים מסואבות. שאין אוכל מוכשר לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים או אחד משבעה משקין, [ומה] שלא הוכשר לקבל טומאה אין הידים מסואבות פוסלות אותה:

70. 2.3.1

    וקוצה חלתה ערומה. מפרשת חלה ומברכת על הפרשתה, והוא שפניה של מטה טוחות בקרקע וכל ערותה מכוסה. והעגבות אין בהן משום ערוה לענין ברכה. אבל האיש אינו יכול לברך ערום שאי אפשר לו לכסות ערותו שבולטים הביצים והגיד:

71. 2.3.2

    מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. כגון שהוא טמא, ואין שם ארבעים סאה שיטבול בהן:

72. 2.3.3

    יעשנה קבין. יעשה כל עיסתו קב קב, כדי שלא תתחייב בחלה ויצטרך להפריש בטומאה:

73. 2.3.4

    יעשנה בטומאה. דהכי עדיף טפי ממה שיפטור עיסתו מן החלה ולא יהיה בה חלק לשם. ואין הלכה כרבי עקיבא:

74. 2.4.1

    קבים. קב קב בפני עצמו:

75. 2.4.2

    ונגעו זה בזה. אין הנגיעה מצרפתן להתחייב בחלה:

76. 2.4.3

    עד שישוכו. שיתדבקו זה בזה כל כך שאם בא להפרידם נתלש מזו לזו:

77. 2.4.4

    אף הרודה ונותן לסל. הרודה חלות מן התנור לאחר שנאפו ונותנם בסל:

78. 2.4.5

    הסל מצרפן לחלה. ואף על פי שאין נושכות. והלכה כרבי אליעזר. והא דמצרכי רבנן נשיכה ור׳ אליעזר נגיעה, הני מילי לצרף שני עיסות יחד שאין בכל אחת כשיעור, אבל לענין לתרום [מן] המוקף אף נגיעה לא בעי, רק שיהיו סמוכים זה לזה. ובשלהי פרקין דאמר רבי אליעזר נותן פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף, אלמא בעינן נגיעה לענין מוקף, טהורה וטמאה שאני מפני שהוא דבר שמקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף:

79. 2.5.1

    אינה חלה. דראשית עריסותיכם כתיב:

80. 2.5.2

    וגזל ביד כהן. וצריך להחזירה לבעלים, שאם תשאר בידו יהיה סבור שעיסתו פטורה:

81. 2.5.3

    העיסה עצמה. שהפריש חלתה קמח חייבת בחלה:

82. 2.5.4

    והקמח. שבא ליד כהן בתורת חלה:

83. 2.5.5

    אם יש בו כשעור. חמשת רבעים קמח, חייבת בחלה:

84. 2.5.6

    ואסורה לזרים. כל הקמח שבא ליד כהן, וחומרא בעלמא הוא, לפי שראו שבא ליד כהן שלא יאמרו ראינו זר אוכל חלות:

85. 2.5.7

    וקפשה זקן זר. חטפה זקן זר ואכלה:

86. 2.5.8

    קלקל לעצמו. דאכלה ואיענש:

87. 2.5.9

    ותיקן לאחרים. שאחרים אוכלין ותולין בו, ומוצאים פתח להתיר, לפי שראוהו שאכל:

88. 2.6.1

    חמשת רבעים. של קב חייבין בחלה, דכתיב (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם, ועיסת מדבר היתה עומר לגלגולת, והעומר עשירית האיפה הוא, האיפה שלש סאין, והסאה ששה קבין, הרי י״ח קבין באיפה, והקב ד׳ לוגין, הרי ע״ב לוגין. עשירית ע׳ ז׳ לוגין, ועשירית שני לוגין הוא ביצה וחומש ביצה, שהלוג הוא ששה ביצים. כשבאו לירושלים והוסיפו שתות על המדות נמצא ו׳ לוגין [הם] ה׳, ולוג הז׳ [צ״ל ולוג הוא] חמשה ביצים, שכל ששה נעשים חמשה, וביצה וחומש ביצה נעשית ביצה. נמצא העומר שהיה במדבר שבעה לוגים וביצה וחומש ביצה, נעשה בירושלים ששה לוגין. כשבאו לציפורי והוסיפו שתות על המדות של ירושלים, נעשו הו׳ לוגין חמשה. והיינו חמשת רבעים קמח. ונקראו הלוגין רבעים, לפי שהלוג הוא רובע הקב, שהקב ד׳ לוגין:

89. 2.6.2

    הן ושאורן. השאור שנותנין לתוכן:

90. 2.6.3

    וסובן. הוא הדק:

91. 2.6.4

    מורסנן. הוא הגס. כולן מצטרפין עם הקמח להשלים השיעור, שכן עני אוכל פתו בעיסה מעורבת עם סובין ומורסנן:

92. 2.6.5

    ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורים. שאין דרך עיסה להחזיר מורסן לתוכה לאחר שנטל ממנה:

93. 2.7.1

    אחד מעשרים וארבעה. לפי שבעל הבית עיסתו מעוטה, ובפחות מאחד מעשרים וארבעה אין בה כדי מתנה, והתורה אמרה תתנו שיהא בו כדי נתינה:

94. 2.7.2

    והעושה למשתה בנו. אף על פי שעושה עיסה מרובה לא פלוג בעיסת בעל הבית:

95. 2.7.3

    נחתום העושה למכור בשוק. עיסתו מרובה, ובאחד ממ״ח יש בה כדי מתנה:

96. 2.7.4

    וכן האשה העושה למכור. אע״פ שעיסתה מעוטה לא פלוג בפת העשוי למכור:

97. 2.7.5

    נטמאת. הואיל ולשריפה עומדת א׳ ממ״ח:

98. 2.8.1

    נטלת מן הטהור על הטמא. ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה:

99. 2.8.2

    נוטל כדי חלה. שיעור חלה שצריך ליטול מן הטהור והטמא, נוטל מאותה עיסה הטהורה שלא הורמה חלתה:

100. 2.8.3

     ונותן פחות מכביצה באמצע. בין הטמאה והטהורה, דפחות מכביצה אינו מטמא, ומניח החלה על אותו פחות מכביצה המחבר בין הטמאה והטהורה, שאין החלה מקבלת טומאה בכך:

Next → — showing 1–100 of 194

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.