← Library

Bach

Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections

1. Orach Chayim.1.1.1

   יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'. נמר הוא מה שקורין בל"א רי"ש ולא כטועין שהיא לביאה נקבה: פרט ד' דברים כו' נראה דמשום דלכאורה משמע שאלו הדברים הארבעה לא באו אלא לעורר את האדם דרך כלל שיהא זהיר וזריז לעשות רצון אביו שבשמים ולכן הזהירו בלשון כפול ומשולש ומרובע הוי עז כנמר וכו'. אבל אין הדברים מורין על גוף העבודה ופרטיה וא"כ קשה דהו"ל להסמיך עז כנמר לגבור כארי שהם ענין אחד ע"כ פי' דאלו הדברים הם להורות על ד' פרטים בגוף העבודה דלפי זה לא קשיא כאשר יתבאר בסייעתא דשמיא. וגם בכלל זה לומר דאע"פ דבמילי דעלמא שתים הן דקל כנשר היינו ענין רץ כצבי ועז כנמר היינו ענין גבור כארי מ"מ בעבודת הבורא יתב' ארבעה עניינים הן כמו שיתבאר בס"ד ולפי זה נמשך להקשות למה התחיל בעז כנמר הניחא אם היינו מפרשים שהדברים כולם מורים על הזירוז בלבד לקיים עבודת הש"י דרך כלל ליכא קושיא מהתחלת עז כנמר דמ"ש הא מהא אבל כיון שבא לפרט פרטי העבודה ומשמעו' עז כנמר הוא לומר שיהא עז בשעה שעושה עבודתו שלא יפסוק ממנה בשום פנים לפ"ז קשה דמאחר דקל כנשר ורץ כצבי משמעותן הוא שיהא קל ורץ לעבודתו יתברך א"כ הו"ל להקדימן דהלא מקודם הוא קל ורץ ואח"כ עוסק בעבודה ואמר לפי שהוא כלל גדול כו' כלומר עניינו אינו כי אם אזהרה על שיעיז פניו כנגד המלעיגין כו' והוא כלל גדול שצריך להזהיר עליו בתחלה. ואמר ואל תמנע מלעשות המצוה כלומר אינו לדבר להם דברי עזות אלא לענין שלא ימנע מלעשות המצוה:

2. Orach Chayim.1.2.1

   ומ"ש וכן אמר ריב"ז וכו' פ' ת"ה (דף כ"ח) כלו' אין לתמוה למה צריך להזהיר ע"ז כי אין אדם שיניח מלעשות המצוה מפני המלעיגין לז"א וכן אמר ריב"ז אצל המורא וכן הוא לענין הבושה:

3. Orach Chayim.1.3.1

   ומ"ש עוד ע"כ הזהיר כו' הוא דמריב"ז לא שמעינן אלא שאפשר לומר שיתבייש מבני אדם ולא יתבייש מהש"י ועל כן הוצרך להזהיר עליו אבל מ"מ איכא למידק דשמא גבי עשיית המצוה ראוי לאדם שיתבייש וישב בטל דלא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול לזה מביא ראיה מדהמע"ה שלא היה בוש כלל והשתא אתי שפיר שלאחר שהביא ראיה מריב"ז על שאפשר להתבייש כו' התחיל ואמר ע"כ הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש וכן אמר דוד כו' שמדוד יש ראיה על שלא יבוש. אך קשה הלא מדוד נמי איכא ראיה על שאפשר להתבייש כו' ולא צריך להביא הא דריב"ז וי"ל דיש לדחות שמא דוד שאני שהיה נרדף ובורח בין העו"ג אפשר לו להתבייש כו' אבל באינו נרדף כו' ואצ"ל בחשובים ובינונים מנ"ל שהיה לו להתבייש ועל כן הביא ראיה מריב"ז שאמר לתלמידיו הגדולים והחשובים י"ר כו' דהשתא כיון דאצל מוראו ית' היה אפשר לומר שיראים מב"ו יותר ממה שהם יראים ממנו יתברך ה"ה לענין הבושה ולכך הוצרך יב"ת להזהיר בסתם הוי עז כנמר כו' דבין שהם גדולים וחשובים. בין בינונים ופחותים. ובין שהם נרדפים ובורחי' בכולם אפשר לומר שיתביישו וקא מזהיר שלא יתביישו ואפילו נרדפים ונחלשים: וז"ל מהרש"ל ע"כ הזהיר כו' פי' שני עניינים הם לעג ובושה ועל כן אמר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים וגם אמר ולא תבוש שהלעגה היא אף שהוא אינו מתבייש והבושה היא מה שאדם מתבייש לעשות מצוה בפני אנשים חשובים אף שאינם מלעיגים עליו ע"כ. ואמר אף כי היה נרדף כו' משום דלפי פשט הכתוב דבמלכי העו"ג קמיירי לא מצינו לדוד שהיה אצל מלכי העו"ג ולא מלכי העו"ג אצל דוד אלא בשעה שהיה נרדף כו' והוצרך לבאר כן משום שאם לא היה נרדף לא היתה הראיה מספקת אלא לשלא יבוש בפני כל אדם שהם שייכים לו במדרגה דומיא דדוד שהיה מלך ולא היה בוש בפני מלכים אבל הדיוט בפני חשובים מנ"ל שלא יתבייש אבל השתא דכתוב זה מדבר כשהיה נרדף כו' אתי שפיר ומה שפירש דהמלכים היו מלעיגין עליו אעפ"י שאינו מפורש בכתוב נראה דדקדק דהי"ל לומר ואדברה בעדותיך לפני מלכים מאי נגד מלכים לשון ניגוד והתרסה אלא בא לרמז על שהיו מלעיגים עליו ואעפ"כ היה מחזיק בתורתו ולומד ומנגד להם ואמר עוד ולא אבוש לומר שלא היה מתבייש בפניהם גם כי לפעמים לא היו מלעיגים עליו וב"י פי' דכיון דאפשר לחלק בין מורא לבושה לכן מביא ראיה גם מדוד על שאפשר לומר שיתבייש כו' ואיכא לתמוה דכיון דיש להשיב אראיה דמריב"ז א"כ לא היה לו להביאה כל עיקר ועוד תימא דלא ה"ל להכניס מאמר ע"כ הזהיר שתעיז מצחך כו' בין ראיה דריב"ז לראיה דדוד ועוד דלפי האמת אין ראיה מדוד על שאפשר להתבייש דשאני דוד שהיה נרדף כו' גם לא ה"ל לומר אף כי היה נרדף כו' אלא הל"ל והיה נרדף כו' ועוד שאר דקדוקים שיש לדקדק ולהשיב על כל פי' בזה ולא ראיתי להאריך באלה אבל למאי דפי' ניחא דראיה דריב"ז אינה אלא על שאפשר להתבייש וראיה דדוד היא ע"פ האמת לחזק דבריו הראשונים שלא יתבייש כלל לא מפני המלעיגים וגם לא ע"י בושה גרידא:

4. Orach Chayim.1.4.1

   ואמר קל כנשר כנגד ראות העין בא לבאר שאלו הדברים שפרט הם מורים על דרך עבודתו יתברך בעין ולב וכלי המעשה וגם בא לתת טעם על הסדר שאמר תחלה קל כנשר כו' והוא לפי שהיא תחלת העבירה כי העין רואה כו' ולאחר שביאר שמאמר קל כנשר הוא כנגד ראות עין הוקשה לו הלב היכא רמיזא הניחא כלי המעשה מפורשין במאמר רץ כצבי וע"כ מיד לאחר שפי' קל כנשר פי' מאמר גבור כארי שהוא כנגד הלב כו' וכדי שלא נטעה לפרש שטעמו לשיהיה גבור בלב לכבוש את יצרו שלא יטהו לעשות עבירה על כן פי' ואמר שתחזק לבך בעבודתו והוא שלא יהא לבו חלוק בשעת קיום המצוה אלא יעשנה בחוזק לב ויטה לבו לקיים המצות תמיד בכל עת ובכל שעה שכל זה הוא חזוק הלב בעבודתו יתברך. ולפי שהיה עולה על הדעת לפרש רץ כצבי שהוא אזהרה שיהיה רץ ובורח מן העבירה דומיא דקל כנשר על כן פי' שמאמר רץ כצבי הוא לומר שרגליך לטוב ירוצו דומיא דגבור כארי. ויש לתמוה מפני מה הקדים יב"ת רץ כצבי לגבור כארי שלא על פי הסדר דלב חומד כו' ותו מנ"ל לרבינו לפרש רץ כצבי וגבור כארי בעשיית המצות בדוקא ולא בעזיבת העבירות וי"ל דחדא מתרצא חבירתה והוא שאם היתה כונת יב"ת להזהיר על עזיבת העבירות ה"ל להקדים גבור כארי לרץ כצבי על הסדר דעין רואה ולב חומד כו' ומדהקדים רץ כצבי שמעינן דאזהרתו היא ע"ד סור מרע ועשה טוב ולכן לאחר שאמר קל כנשר להזהירו שיעצים עיניו מראות ברע אמר שלא יספיק לו בעזיבת עבירות אלא שירוץ כצבי לקיים מצות בגופו ורגליו לטוב ירוצו ואחר כך הזהירו דגם בשעה שמקיים המצוה יתגבר כארי שיחזק לבו בעבודתו ולא יהא לבו חלוק כדפי' כי זה הסדר הוא הנכון בענין קיום המצות:

5. Orach Chayim.1.5.1

   ומ"ש שרגליך לטוב ירוצו נתכוין למ"ש במדרש רבה ר"פ בחקותי על חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך דהיו רגלי מביאות אותי לבה"כ ולבה"מ וזה יאמר כאן שרגליך לטוב ירוצו מעצמם לבה"כ ולבה"מ מתוך הרגילות בלי כוונתו:

6. Orach Chayim.1.6.1

   ומ"ש וכן דוד המלך ע"ה היה מתפלל כו' כלומר גם דוד ע"ה היה מתפלל על שלשתם כדרך שהיה מזהיר יב"ת והוא שהתפלל על העין בענין עזיבת העבירות ועל הרגלים והלב התפלל בענין קיום המצות אלא ששינה הסדר של יב"ת כי הוא הזהיר על העין בתחלה ודוד התפלל על העין בסוף ונראה שהטעם הוא לפי שעיקר השכר הוא בקיום המצוה וע"כ התפלל תחלה על קיום המצות והוא הדריכני וגו' הט לבי וגו' שזהו הסדר הנכון בקיום המצות כדפי' ואח"כ התפלל ואמר מאחר שחפצו ורצונו לקיים המצות בכל לב הנה ראוי לו שיעביר עיניו מראות בשוא כדי שלא תהיה הראייה מטרידו מעסק קיום המצות אבל יב"ת שלא בא אלא להזהיר את האדם הזהירו תחלה על העין ע"ד סור מרע ועשה טוב:

7. Orach Chayim.1.7.1

   ומ"ש והזכיר בלב הטייה ובעין העברה כו' איכא למידק אמאי לא קשיא ליה נמי על שהזכיר ברגלים הדרכה וי"ל דהא פשיטא ליה דבכלי מעשה עיקר התפלה היא בענין קיום המצות לומר שידריכהו בנתיב מצותיו לקיימם וכן בלב שיחזיק את לבו ויטהו לעבודתו אבל בעין עיקר התפלה שלא יהא נכשל בעבירה כאשר יראה בדבר רע אלא דקשה דה"ל ג"כ לומר אל תט עיני לראות שוא כדאשכתן גבי לב דקאמר אל תט לבי לדבר רע גם בעין ה"ל למימר לישנא דהטייה ולומר אל תט עיני לראות שוא ולמה שינה לגבי עין לומר העברה. ולכן כדי ליישב זה אמר דיש בלב מה שאין בעין דהלב הוא ברשותו כו' אבל העין אינו ברשותו וכדמוקי בספ"ק דע"ז קרן זוית הואי וע"ש (בדף ך) ומיהו אע"פ שאינו ברשותו כשיפגע בו פתאום מ"מ כשרואה מרחוק באת כנגדו צריך שיעצים את עיניו וכן כשנשים עומדות על הכביסה ולית ליה דרכא אחריתא צריך שיעצים את עיניו מראות ברע או להחזיר פניו. וז"ל מהרש"ל על מ"ש רבינו לומר שתעצים עינך מראות ברע פי' שתפריש עצמך מן המקומות שתבא בהם לידי ראיית דבר רע ואם יבא לך פתאום מ"מ יש תקנה בהטיית הלב ומ"ה שינה ואמר גבור כארי קודם רץ כצבי עכ"ל ולא נהירא אלא כדפירשתי:

8. Orach Chayim.1.8.1

   ומ"ש לכן צריך האדם להתגבר כארי כו' אף אם ישיאנו יצרו כו' איכא למידק אמאי לא קאמר נמי או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד בבוקר ועדיין כו' ואפשר דבחורף מזכירו הבקר כדי שיפתנו באומרו הלא בבקר הקור גדול ולא תוכל לכוין בתפילתך מחמת הקור הגדול שבבקר ולכן טוב יותר שתמתין עד שתעלה השמש ויתחמם האויר קצת. אבל בקיץ אם היה מזכיר לו הבקר לא היה שומע לו לפי שבבקר טוב יותר לכוין בתפלתו משא"כ כשתעלה השמש ויתחמם האויר ולזה אינו מזכיר לו כי אם הלא לא שבעת משנתך כלומר ולא תוכל לכוין בתפלתך ועל כן טוב לך שתמתין עד שתהיה שבע משנתך ותתפלל בכוונה וניחא השתא דבלשון זה מודיע פני הראות שמראך יצרך הרע בהשיאך לשמוע לקולו מפי מורי הרב הגדול החסיד מהר"ר שלמה ר' ליבש מלובלין: ומ"ש התגבר עליו כארי כו' עד ואין השחר מעיר אותי כך פרש"י פ"ק דברכות (דף ד'): ומ"ש וטוב למי שמקדים וכן' בריש ברכות (דף ג') ג' משמרות הוי הלילה כו' וכתב הרא"ש עלה וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן ב"ה כמו שנא' קומי רני בלילה לראש אשמורות. ומ"ש אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' הכי איתא שילהי מנחות:

9. Orach Chayim.1.9.1

   וטוב לומר פ' העקדה ופ' המן ועשרת הדברות וכו'. כתב מהרש"ל וז"ל ואף דבפ"ק דברכות (דף י"ב ע"א) אמרו שמנעו העם מלאומרם מפני המינים היינו דוקא לקובעם בברכות כמו ק"ש אבל בלא ברכה לית לן בה עכ"ל. וכן משמע מלשון רש"י וז"ל בקשו לקבוע י' דברות בק"ש וב"י תירץ וז"ל איכא למימר היינו דוקא בצבור אבל ביחיד דליכא משום תרעומת המינים טוב לאומרם שע"י כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו בזה עכ"ל וכן משמע בתשובת הרשב"א בסימן קפ"ד דכל בצבור אסור ואפילו לא קבעום בברכות ק"ש ואפשר דלישנא דכבר בטלום משמע ליה דלגמרי בטלום בצבור:

10. Orach Chayim.1.10.1

    ומ"ש ופרשת הקרבנות כו' בסוף מנחות א"ר יצחק מ"ד וזאת תורת החטאת כו' פי' דה"ל למימר זאת החוקה ועיין בפירש"י שם:

11. Orach Chayim.1.11.1

    ומ"ש וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם כתב מהרש"ל ר"ל אשם תלוי בא ג"כ בנדבה כדאי' בס"פ השוחט אבל לא אשם ודאי וכן הוא בי"ד בסימן ה' עכ"ל וכן היא דעת ב"י אלא שכתב בשם מהר"י אבוהב ומהר"י חביב שאכילו אשם ודאי וע"ש. אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום וכו' כלומר אע"ג דבליל' נמי טוב דיתנו לו שכר כקור' בתור' אבל ביום טוב יותר דמעלין עליו ג"כ כאילו הקריב קרבן וע"ל סוף סימן מ"ז:

12. Orach Chayim.1.12.1

    ומ"ש ואחר פרשת החטאת לא יאמר כו'. משום דהאמירה היא במקום הקרבה ושמא אינו מחוייב חטאת והו"ל כאילו מביא חולין לעזרה אבל בקריאה בלא יהי רצון ה"ל כקורא בתורה משא"כ כשאומר יהי רצון דה"ל כאילו הקריבה. מיהו יכול לומר דרך תנאי רבון העולמים אם אני חייב חטאת יהי רצון לפניך שיהא מקובל לפניך קריאתי לפרשת החטאת כאילו הקרבתי חטאת בזמנה ומינה נשמע דאם אינו חייב חטאת לא תעלה לפניו ית' אלא כקורא בתורה וכן מצאתי שפסק מהרש"ל ז"ל ודכוותא באשם: היה זהיר וזריז וכו'. לא זו אף זו קאמר לא זו שהיה זהיר בשעת שהגיע זמן העבודה לקיימה אלא היה זריז קודם שהגיע זמן העבוד' להכין עצמו לעבודת המלך וכן פרש"י פרק כל הבשר (חולין דף קי"ז) זהיר בשעת מעשה זריז קודם מעשה וכן אמרו בפ"ק דע"ז זהירות מביא לידי זריזות:

13. Orach Chayim.2.1.1

    וימהר לקום בזריזות אע"פ שכבר כתב יתגבר כארי כאן בא להזהיר עוד דאע"פ שהוא משכים ויקום בזריזות קודם אור הבוקר לא יהיה עצל קודם שיקום אלא ימהר לקום בזריזות תיכף לאחר שינער משנתו ולא יהיה עצל שוכב על מטתו לאחר שינער והוא מדברי רבי' יונה בספר היראה וע"ש ובש"ע השמיט זה אפשר שהיה נראה לו שהוא למותר שכבר אמר יתגבר כארי וכו' וליתא:

14. Orach Chayim.2.2.1

    ולא ילבש מיושב כו' לא ראו קורות ביתי שפת חלוקי פרק כל כתבי (שבת דף קי"ח) כלומר בשעה שפושטו לא הפך החלוק ממטה למעלה וכמ"ש רבינו לקמן בסימן רל"ע וכן נמצא בפרש"י כתיבת יד בפרק כל כתבי וכן הוא בהגהת מהרש"ל לשם וזה עולה כפירוש הב' שפירט ב"י ואע"פ שרבי יוסי לא קאמר אלא בשעה שפושטו יליף מיניה רבינו לשעה שלובשו דמאי שנא וכ"כ הר"י בספר היראה: ומ"ש כדאיתא בפרק ואלו קשרים איזהו ת"ח וכו' ופרש"י לשם מקפיד שלאיראו התפירות המגונות ואימרי החלוק ור"ל שאז ממאיסין עצמן בעיני הבריות כדאיתא התם מדכתיב כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי:

15. Orach Chayim.2.3.1

    ולא יאמר הנני בחדרי חדרים כו' כל מילי דחסידות שכתב רבינו בסימן זה הוא מספר היראה גם מספר המורה פכ"ב מח"ג וע"ש: מי יודעני ומי רואני כלומר מי יודעני שהרי אין איש עמי ואפילו את"ל היה איש עמדי מי רואני באישון לילה. והוא לשון הפסוק בישעיה ויאמרו מי רואנו ומי יודענו ולא כמו שכתוב בספר היראה מי יודעני מלשון עדות:

16. Orach Chayim.2.4.1

    וכשינעול מנעליו כו' עד וקושר של שמאל תחלה בפרק במה אשה (שבת דף ס"א) והפוסקים השמיטו כל זה ונראה שסמכו ארב אשי דקאמר התם חזינא לרב כהנא דלא קפיד ורבינו נמשך אחר דברי הרבי' יונה בספר היראה שכתב ירא שמים יצא את כולם כו' ואיכא למידק אמאי לא כתב רבי' הא דת"ר כשהוא חולץ חולץ של שמאל ואח"כ חולץ של ימין כו' וכך הקשה ב"י גם על שאר פוסקים הקשה למה השמיטוהו דהא ליכא מאן דפליג עלה והאריך בזה ולפי עד"נ דרבי' ס"ל כפרש"י דהא דחולץ של שמאל תחלה אינו משום כבודה דדוקא לגבי קשירה הוא החשיבות של שמאל טפי משום דחשיבות תפילין הא בקשירה וכמ"ש התוספות דמה"ט לא עבדינן איפכא לנעול בשל שמאל תחלה ולקשור בימין תחלה אבל לשאר מילי ימין חשובה לכל דבר ולכן בחליצה פריך דשל שמאל הוא דתקדום דזהו כבודה של ימין שלא תהיה הימין חלוצת מנעל בעוד שהשמאל נעולת מנעל גם הר"י בספר היראה שפסק כדברי רבינו לצאת ידי כולם פסק בפורוש שחולץ של שמאל תחלה וזו היא נמי דעת רבינו אלא שקיצר וכתב דבנעילה ימין היא דתקדום ומינה דבחליצה שמאל היא דתקדום משום כבודה של ימין והכי נקטינן וכן פסק בש"ע ודלא כדעת שאר פוסקים שהשמיטוה ונראה דטעמא דכיון דס"ל כרב אשי דאף לענין נעילה אין להקפיד אם כן לא קי"ל כברייתא דתני נועל של ימין תחלה גם לא כרבי יוחנן לחבב של שמאל תחלה דלא קי"ל כברייתא לחבב של ימין יותר משל שמאל או איפכא אלא איזה שירצה יחבב בין בנעילה בין בקשירה בין בחליצה וליתא גם לא כב"י שפירש דדעת שאר פוסקים היא דהלכה כרב יוסף דאמר דעבד הכי עבד כו' שהרי לפי מה שהוכיחו התוס' הא דאמר עבד הכי עבד כו' היינו מי שרוצה לחבב כל שעה של שמאל כו' לפ"ז הו"ל לפוסקים לבאר שאם ירצה לחבב של שמאל הרשות בידו רק שיחבב תמיד של שמאל וכן איפכא וכמו שפי' על דעבד כר' יהודה עבד לענין פלג המנחה. אבל הנכון דהפוסקים ס"ל כרב אשי דפליג עלה דרב יוסף ועלה דר"נ בר יצחק וס"ל דאין להקפיד כלל איזו תקדום דלא קי"ל לא כברייתא ולא כר' יוחנן וכדפרישית מיהו לית הלכתא הכי אלא כהרבי' יונה וכרבינו כדאמרן:

17. Orach Chayim.2.5.1

    ויכסה ראשו כו' איכא למידק דמעיקרא ה"ל למימר דיכסה ראשו כו' ואח"כ יאמר דוקום וילך בכפיפת קומה כו' ואפשר דבא רבינו להורות דאין להזהר כלל בגילוי הראש כשיושב ולכן לאחר שכתב ויקום וילך כו' כתב ויכסה ראשו כו' לומר דבשעה שרוצה לילך יכסה ראשו תחלה כדי שלא יהא נכשל בהליכת ארבע אמות בגילוי הראש. ותו איכא למידק דבההיא דריב"ל דאסור להלך בקומה זקופה גרסינן נמי ארבע אמות וכ"כ הרי"ף והרא"ש ורבינו ז"ל השמיטו וכתב בסתם דאסור והשתא בההיא דרב הונא נמי ה"ל להשמיט ד' אמות. ונראה דרבי' ז"ל סבירא ליה דבקומה זקופה דהוא איסור גמור נכון להחמיר ולאסור אף בפחות מארבע אמות דלפי הטעם דמכה"כ אין לחלק ואע"פ דמדינא אין איסור כי אם בארבע אמות מ"מ יש להחמיר אף בפחות מארבע אמות דשמא ילך ארבע אמות ולאו אדעתיה אבל לילך בגילוי הראש אין איסור כל עיקר וכדמשמע מדקאמר רב הונא לא אזיל ארבע אמות בגילוי הראש אלמא דאחריני לא קא מזדהרי בהכי דאם היה איסור בדבר הו"ל לומר אסור להלך בגילוי הראש והכי משמע נמי בפרק כל כתבי דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי דלא מסגינא ארבע אמות בגילוי הראש וכל תיתי לי דהתם כולהו מידת חסידות נינהו הלכך לא החמיר בה רבינו אף למדת חסידות טפי ממה שהחמירו בה האמוראים ולכן לא השמיט ארבע אמות אצל גילוי הראש גם בתשב"ץ בסימן תקמ"ט כתב וז"ל ואינו אסור לילך בגילוי הראש ומ"ש תיתי לי דלא מסגינא ארבע אמות בגילוי הראש זהו מדת חסידות עכ"ל. וכ"כ הכלבו בסימן י"א בשם מהר"ם ומביאו ב"י לקמן בסי' צ"א ע"ש וכן נראה ממה שלא כתב בש"ע שיכסה ראשו. מיהו הרבי' יונה בספר היראה כתב וז"ל יכפוף קומתו וישוח ראשו כי השכינה למעלה מראשו ולכן נכון לכסות ראשו ואל יהיה בגילוי הראש עכ"ל משמע דדין גילוי הראש כדין קומה זקופה דאסור לגמרי אף בפחות מארבע אמות ולפחות נכון להזהר בגילוי הראש ממידת חסידות אף בפחות מארבע אמות ולכן לא הזכיר ארבע אמות וכן משמע בדברי הרמב"ם בפ"ה מה' דעות וכ"כ בספר המורה בפרק נ"ב מח"ג וז"ל וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו וכן היו ממעטים בדבריהם לזאת הכוונה כו' מבואר מדבריהם שלא חילקו בין ארבע אמות לפחות ונ"ל דס"ל דמה שהזכירו ד' אמות לאו למידק מיניה דבפחות שרי דמ"ש ד' מפחות מד' דלפי הטעם דמכה"כ וששכינה למעלה מראשו אין חילוק ולא הזכירו ארבע אמות אלא לרבותא לומר דלא מיבעיא דאין להלך בשוק ותחת אויר השמים בקומה זקופה או בגילוי הראש אלא אפילו הליכה ארבע אמות גרידא בתוך ביתו נמי אסורה אע"פ שלכאורה לא היה לנו להקפיד אהליכה מועטת כזו שהוא בתוך ביתו ואה"נ ד' אמות לאו דוקא דה"ה בפחות וכן נ"ל עיקר ולפי זה בגילוי הראש אין איסור בדבר אפילו בד' אמות אלא מדת חסידות גרידא וצריך להזהר ממדת חסידות אפי' בפחות מד' אמות אבל בקומה זקופה יש איסור אפי' בפחות מד' אמות ודו"ק. ועיין במ"ש מהרש"ל בתשובה בסי' ע"ב כי האריך בדינים אלו:

18. Orach Chayim.2.6.1

    ויבדוק נקביו דאמר רבי יוחנן כו' פרק היה קורא (ברכות דף טז) ומ"ש ויניח תפילין כו' יש מדקדקים אמאי לא קאמר נמי וילבש ציצית וי"ל דלא קתני ליה משום דאף קודם שנפנה ונטל ידיו יכול ללבוש ציצית בלא ברכה כדלקמן בסימן ח' ועי"ל דכיון דקי"ל ציצית חובת גברא היא ואין אדם חייב לקנות ציצית בת ארבע כנפות כדלקמן בסי' י"ט וכ"ד לא קתני לה. ועי"ל דבתפילין שבראש שאדם משעבד לבורא ית' הנשמה שהיא במוח וכו' כדפי' הר"י וב"י מביאו לקמן בסי' כ"ה הני יש להם ענין לקבלת עול מלכות שמים משא"כ ציצית שאינה אלא לזכור את כלמצות ה':

19. Orach Chayim.3.1.1

    ובכניסתו לב"ה יאמר כו' בסוף פרק הרואה הנכנס לב"ה יאמר כו' ולפי דאפשר לפרש דלאחר שנכנס יאמר לכך ביאר רבינו ואמר ובכניסתו כלומר כאשר רוצה ליכנס קודם שיכנס יאמר וכן כתב הרמב"ם בפ"ז מה' תפלה וז"ל וכ"ז שיכנס אדם לב"ה אומר קודם שיכנס כו' ועכשיו לא נהגו לאומרו דאין אנו מחזיקין עצמינו לירא שמים שמלאכים מלוין אותנו:

20. Orach Chayim.3.2.1

    ויגלה מלפניו טפח ומלאחריו טפחיים ואשה מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום כך היא הנוסחא בכל ספרי רבינו וכן הוא בספר היראה להר"י וב"י כתב שכן הוא בספר אורחות חיים גם בפרש"י שבאלפסי פרק הרואה כתב על הא דאמר כדרך שנפנה בצניעות ביום כו' שמכסה עצמו ומגלה רק טפח לפניו וטפחיים לאחריו עכ"ל. ואין ראוי לומר שטעות א' נפל בכמה ספרים כמו שפי' ב"י אלא נראה דכך היתה גירסתם בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"ג) והדעת נוטה לגירסא זו דמלפניו יוכל להזהר ביותר שלא ילכלך בגדיו במי רגלים דרואה בעיניו מה שהוא לפניו וסגי בטפח אבל לאחוריו דאינו רואה צריך טפחיים ובאשה החמירו דמאחר שאינה צריכה ליתן אל לבה להזהר מלפניה נותנת דעתה ביותר על מאחריה שלא תלכלך בגדיה ולכן סגי בטפח. ומדברי הר"ן ריש ה' נדה אהא דמגלה טפח ומכסה טפח נראה כגירסתינו בגמ' וכן באגודה פ' מי שמתו כתב באיש לאחריו טפח ומלפניו טפחיים ובאשה לאחריה טפח ומלפניה ולא כלום וכן פסק בש"ע ולפע"ד נראה איפכא דהעיקר כדברי רבינו וספר היראה מטעמא דפרישית ומ"מ יש להחמיר כחומרות שתי הגרסאות:

21. Orach Chayim.3.3.1

    וכשיושב יכוין שיהא פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכ' אבל לא ישב בין מזרח למערב פ' הרואה (ברכות ד' סא) וכבר האריך ב"י להביא סוגיית הגמרא והקשה דמשמע התם דדוקא דומיא דבבל שהיא במזרחה של א"י שלא יהא פירועו מלפניו ולא מאחריו לצד א"י וכן לדידן שיושבין במערבה של א"י אבל עיר העומדת בצפונה של א"י דומיא דגליל או בדרומה של א"י הוי איפכא דבין צפון לדרום אסור ובין מזרח למערב מותר כדקתני ת"ק בהדיא ור"ע דהלכתא כוותי' נמי מודה בהא כדמוכח סוגיא דהתם וא"כ ה"ל לרבינו לפרש חילוק זה בדבריו ויש ליישב דרבינו דכתב סתם מפני שאנו יושבין במערבה של א"י כדלקמן בסי' צ"ד ובסימן ק"ן ודוחק. ולפעד"נ לתרץ דאף ע"ג דלכאורה הכי משמע לאותה ברייתא מ"מ נסמך רבינו על אידך ברייתא דהתם דתני בה אר"ע פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו ג' דברים למדתי שאין נפנים מזרח ומערב אלא צפון ודרום כו' אלמא דלר"ע נמי דאוסר בכל מקום בח"ל אין איסור אלא בין מזרח למערב ולא בצפון ודרום כלל והכי משמע בירושלמי תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין ר' יודא אומר בשעת המקדש רבי יוסי אומר מן הצופי' ולפנים ר"ע אוסר בכל מקום ובלבד במקום שאין בו כותל אלמא דלא מחלקינן בין ארץ לארץ אלא בכל מקום אינו אסור אלא בין מזרח למערב. ועוד נראה דאף לבריית' קמייתא צריך לפרש דהא דר"ע אוסר בכל מקום אינו אלא לומר דאף בח"ל אוסר אבל אינו אוסר אלא מזרח ומערב ולא בצפון ודרום כלל כדמשמע באידך ברייתא ובירושלמי וכן פי' התוספות לשם בהך ברייתא קמייתא ומשמע דפירשו כן מכח ההיא דירושלמי וברייתא שהבאתי ע"ש ומה שהקשה ב"י על זה דא"כ כי אקשינן בגמרא ר"ע היינו ת"ק ה"ל לשנויי דהא איכא בינייהו דלת"ק ביהודה אסור מזרח ומערב ושרי צפון ודרום ובגליל הוי איפכא ולר"ע בכל מקום מזרח ומערב אסור צפון ודרום מותר י"ל דהא דאקשינן ר"ע היינו ת"ק לא אקשינן הכי אלא משום דמשמע דר"ע קאי לאפלוגי ארבי יוסי דקאמר לא אסרו אלא ברואה וארבי יהודה דאמר דלא אסרו אלא בזמן שב"ה קיים וקאמר ר"ע דאסור בכל מקום ואפי' אינו רואה ואף בשאין ב"ה קיים ות"ק נמי הכי ס"ל וא"כ היינו ת"ק ואיצטריך לתרוצי איכא בינייהו ח"ל דת"ק לא הזכיר אלא יהודה וגליל ושמעת מינה דבח"ל שרי ור"ע מוסיף ואוסר בכל מקום בח"ל והשתא ודאי ליכא לתרוצי דאיכא בינייהו מזרח ומערב כו' דלפי זה ת"ק מוסיף איסור אף צפון ודרום ור"ע אינו אוסר אלא מזרח ומערב ואין חילוק זה משתמע מלשון שאמר ר"ע אוסר בכל מקום אלא איפכא משמע הלשון דר"ע מוסיף איסור אלא בע"כ דבהך ברייתא לא איירי ר"ע בדין מזרח ומערב דלא אתא אלא לאפלוגי את"ק ולמימר דבכל מקום ואף בח"ל אסור אלא דמבחוץ ס"ל לר"ע נמי דאין אסור אלא מזרח ומערב וכדמוכח ברייתא ובירושלמי שהבאתי וא"ת לפי זה אמאי אסור טפי מזרח ומערב מצפון ודרום וי"ל דמאחר דההיכל במערב א"כ כל המערב דינו כאלו היה כנגד ההיכל וכן כל המזרח כיון שהוא כנגד המערב נמי אסור והכי משמע מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחיר' והסמ"ג בעשין סי' קס"ד וכ"כ הר"י בני"ג ח"ב דבכל מקום אין קפידא אלא בין מזרח למערב ועי"ל דכיון דאיכא מ"ד בפ' לא יחפור דהשכינה במזרח ואיכא מ"ד שכינה במערב לפיכך מחמרינן טפי במזרח ומערב ואף על גב דבהחזרת פנים בשעת התפלה לא קיימא לן כהני מ"ד אלא צריך להחזיר פניו לירושלים כדלקמן בסי' צ"ד מ"מ לענין צניעות כשנפנה מחמרינן דבכל מקום אסור בין מזרח למערב וק"ל:

22. Orach Chayim.3.4.1

    ומ"ש או איפכא איכא לתמוה בהא דפסק דפניו לצפון נמי שרי ובירושלמי תניא המטיל מים ה"ז הופך פניו לצפון המיסך את רגליו ה"ז הופך פניו כלפי דרום א"ר יוסי בר בון הדא דאמר מתניתא מן הצופים ולפנים ר"ע אוסר בכל מקום ובלבד מקום שאין שם כותל אלמא לרבי עקיבא דהלכתא כותיה צריך שיחלוק כבוד לימין בכל מקום וי"ל דס"ל לרבינו דלא אפסיקא הילכתא כר"ע אלא במאי דאוסר בין מזרח למערב אף בח"ל אבל במאי דלא אפסיקא הלכתא כוותיה הדרינן לכללן דיחיד ורבים הלכה כרבים והלכה כת"ק דאין חולק כבוד לימין אלא מן הצופים ולפנים וכן נראה דעת הפוסקים דכתבו סתמא דצפון ודרום שרי דמשמע דבכל גונא שרי ולא חששו לכתוב דמן הצופים ולפנים חולקים כבוד לימין כיון שאין דין זה כולל בכ"מ. ובדברי ב"י איכא לתמוה בכמה דברים חדא שכתב ליישב דברי הרמב"ם דלאו אמזרח ומערב דעולם קאמר אלא אמזרח ומערב דמקדש קאמר וארץ יהודה היה מזרחה או מערבה כנגד מערב ההיכל או מזרחו ומש"ה אסור לפנות שם בין מזרח למערב ומותר בין צפון לדרום וגליל היה צפונו או דרומו כנגד מערב ההיכל או מזרחו ומש"ה בין צפון לדרום אסור מפני שהוא כנגד מערב ההיכל או מזרחו וכו' עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין דהלא מערב ההיכל או מזרחו לא נקרא בשם מזרח ומערב אלא לפי שהוא לצד מזרח העולם ומערבו וכן צפון ודרום של היכל הוא לפי שהוא לצד צפון העולם ודרומו וגם מה שכתב דגליל היה צפונו או דרומו כנגד מערב ההיכל או מזרחו אינו במציאות דהא ודאי דצפונו ודרומו דגליל אינו נקרא בשם זה אלא לפי שהוא לצד צפון העולם ודרומו וא"כ אי אפשר שיהא צפון ודרום דגליל למזרח ומערב דהיכל כיון דמזרח ומערב דהיכל אינו אלא לצד מזרח העולם ומערבו. עוד כתב ב"י דלפי מ"ש רש"י שהטעם שלא יפנה מזרח ומערב הוא כדי שלא יהא פירועו של אחריו לצד ירושלים עכ"ל והיינו כשנפנה במערבה של ארץ יהודה ופניו למערב הוי פירועו של אחריו לצד ירושלים וכשנפנה במזרחה של ארץ יהודה ופניו למזרח הוה פירועו לצד ירושלים וא"כ היה מפרש לשון רש"י שכתב לא יפנה מזרח ומערב אחוריו למזרח ופניו למערב ולא אחוריו למערב כו' דלצדדין קאמר אחוריו למזרח ופניו למערב כשנפנה במערב של ארץ יהודה ולא אחוריו למערב כשנפנה כמזרחה של ארץ יהודה ולמד מהבנה זו דבעומד במזרחה של ארץ יהודה ומטיל מים ופניו למזרח שרי וכשפניו למערב אסור אבל כשעומד במערבה של ארץ יהודה ומטיל מים פניו למערב שרי ופניו למזרח אסור והקשה לפי זה דה"ל למיתני בירושלמי דין מטיל מים בהדיא דהוי איפכא מדין מסיך את רגליו והאריך בזה ביישובים. ולפע"ד דפירושיו בזה דחויים המה. וגם מה שהבין מפרש"י אינו אמת שהרי רש"י כתב בסוף לשונו ואם יפנה מזרח ומערב יהיה פירועו לצד ירושלים או פירועו שלפניו או פירועו של אחריו עכ"ל ומביאו ב"י עצמו אלמא דרש"י מפרש הא דלא יפנה מזרח ומערב ביהודה אין חילוק בין נפנה במזרחה של ארץ יהודה או במערבה בכל ענין אסור משום דאיכא פירועו לצד ירושלים או פירועו דלפניו או פירועו דלאחריו וכך היתה דעת רש"י בתחלת דבורו שאמר לא יפנה מזרח ומערב אחוריו למזרח ופניו למערב ולא אחוריו למערב וכו' ופשוט הוא ועוד דקושיית ב"י שהיא מהירוש' שהבין ממנו דמסיך את רגליו אחוריו למערב דוקא הוא דאסור הא פניו כלפי מערב שרי אין הבנה זו צודקת לפע"ד דהא להדיא תנא בירושלמי המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין מדקאמר אלא לצדדין אלמא דלאו דוקא פניו למזרח ואחוריו למערב דה"ה איפכא נמי אסור דלא שרי אלא לצדדין ומשמע נמי מסתמא דאין חילוק בין איש לאשה דלא שרי אלא לצדדין ותו קשיא במאי דלמד ב"י מדאמר בירוש' במסיך רגליו דלא יתן אחוריו למערב משמע דבמטיל מים מותר להחזיר אחוריו למערב. ולפעד"נ דליתא להא שהרי מפורש לשם דבמטיל מים לת"ק הופך פניו לצפון לפחות במן הצופים ולפנים כמו שהעתיק ב"י עצמו: לשון הרמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים ישב ופניו כלפי הקדש לצדדין וכ"כ בש"ע וצ"ע מאין הוציא דין זה ונראה דס"ל ז"ל דמדלא אפליגו תנאי בברייתא אלא בנפנה שמעינן במטיל מים שרי אפילו בין מזרח למערב ובע"כ דלא עדיף מטיל מים ממיקל את ראשו דתנן לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכו' ואמר רב לא אמרו אלא במן הצופים ולפנים וברואה ואיתמר נמי הכי משמיה דרבי יוחנן דלא אמרו אלא במן הצופים ולפנים וברואה ובשאין גדר ובזמן שהשכינה שורה. וא"כ הטלת מים נמי במן הצופים אינו אסור אלא ברואה ולכן כתב ישב ופניו כלפי הקדש פי' דוקא יושב דכיון שיושב אפילו פניו כלפי הקדש אינו רואה את המקדש ושרי ונראה דהיינו דוקא בזמן שהשכינה שורה ובשאין גדר וקיצר הרמב"ם בזה לפי שנסמך על מ"ש קודם זה אצל לא יקל את ראשו כו' דמינה נשמע להטלת מים ולכן השמיטו הפוסקים דין הטלת מים שהרי בזמן הזה אפילו במן הצופים ולפנים וברואה נמי שרי להטיל מים כנ"ל ודלא כמו שפי' ב"י שהבין מדפרש"י אברייתא קמייתא שהטעם שלא יפנה בין מזרח למערב הוא כדי שלא יהא פירועו שלפניו או פירועו של אחריו לצד ירושלים א"כ הטיל מים ופירועו לצד מזרח שרי שמאחר שאין צריך לפרוע אלא מלפניו הרי אין פירועו לצד ירושלים ושתי תשובות בדבר חדא דלא פרש"י זה אלא בנפנה אבל במטיל מים גרידא אפי' פירועו לצד ירושלים לית לן בה דלא החמירו אלא בנפנה שהוא מאוס ומגונה ועוד דדוקא לת"ק דמפליג בין יהודה לגליל פרש"י דהטעם הוא משום דחיישינן לפירועו כנגד ירושלים אבל למאי דקי"ל כר"ע דאף בח"ל אסור ודוקא בין מזרח למערב משום דהשכינה במזרח או במערב כדפי' לעיל לפי זה אין חילוק בין פירועו לצד מזרח לפירועו לצד מערב ומיהו בהטלת מים שרי אף מזרח למערב בזמן הזה דלא חיישינן לפירועו אלא בנפנה ודו"ק. שוב ראיתי בספר כ"מ דכתב דט"ס הוא בדברי הרמב"ם וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכ"כ בספריו המוגהים וכך הוא בירושלמי וכן צריך להגיה בש"ע מיהו בזמן הזה בכל מקום מותר להטיל מים ולא היה לו לכותבו בש"ע:

23. Orach Chayim.3.5.1

    ומיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה אבל במקום שיש מחיצות כגון ב"ה שבבית כו' נראה שמה שהוצרך לומר כגון בה"כ שבבית כו' הוא כדי שלא נטעה דאפילו במחיצות לא שרי אלא כשנפנה בשדה דרך מקרה אבל לקבוע ב"ה בין מזרח למערב אסור אפי' כשיש מחיצות לכך ביאר דליתא אלא כל היכא דאיכא מחיצות אפילו כגון ב"ה שבבית שהוא קבוע נמי שרי ונמשך אחר הרא"ש שכתב וז"ל ומפרש בירושלמי ובלבד שאין שם כותל הלכך בתי כסאות שלנו שיש להן מחיצות אין להקפיד עכ"ל דהאריך וכתב הלכך וכו' כדי לבאר דכיון דקאמר בסתמא ובלבד שאין שם כותל אלמא דכל היכא דאיכא כותל אף בתי כסאות שלנו שהן קבועין נמי שרי וז"ל הרמב"ם בזמן שיהיה המקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו כו' והוא שרואה את המקדש ולא יהיה גדר כו' אסור לאדם לעולם שיפנה או שישן בין מזרח למערב ואצ"ל שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום כו' ונראה דמיירי דוקא בשאין שם מחיצות ומה שלא כתב בפירוש הוא מפני שנסמך על מ"ש קודם זה אצל לא יקל ראשו כו' ולא יהיה גדר דאלמא דהיכא דאיכא גדר לא חיישינן למידי ושרי אף לקבוע ב"ה בין מזרח למערב וכדעת הרא"ש ורבינו וכדאיתא להדיא בירושלמי. ומ"ש ב"י שדעת הרמב"ם לאסור אפילו היכא דאיכא מחיצות לא נהירא אלא אין בזה מחלוקת וכדפרישית:

24. Orach Chayim.3.6.1

    וכשנפנה בשדה כו' איכא לתמוה דבשדה פסק כעולא דאחורי הגדר יפנה מיד ולא כאיסי בר נתן דמתני אחורי הגדר כ"ז שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה פסק כאיסי כ"ז שאין חבירו רואהו ולא כעולא דאמר כ"ז שמתעטש ואין חבירו שומע ואיך מזכי שטרא לבי תרי ואפשר דמאחר דאשכחן בבת רב חסדא דעבדא ליה לרבא כוותא ומנחא ליה ידא ארישא אלמא דאחורי כותל נפנה מיד ומדחזינן דרב אשי דהוא בתראה קאמר דבבקעה כ"ז שאין חבירו רואה פירועו הכי נקטינן וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש דלא כהרמב"ם דמחמיר להתרחק בשדה באחורי הגדר כ"ז שמתעטש ואין חבירו שומע דפסק כאיסי בכל דבריו:

25. Orach Chayim.3.7.1

    ולא יקנח בחרס משום כשפים. ק"ק אמאי לא כתב משום סכנה כדכתב לקמן בסי' שי"ב ונראה דנקט משום כשפים לאורויי דבחול אפילו באוגני כלים שהם חלקים ולית בהו משום סכנה נמי לא יקנח משום כשפים אלא יקנח בצרור אבל בשבת היכא דאיכא צרור ואוגני כלי' מקנח באוגני כלים ואע"פ דאית בהו משום כשפים ולא יקנח בצרור דלאו בר טלטול הוא ואיכא לתמוה על מ"ש הרבינו ירוחם בני"ג ח"ב צרור וחרס מקנח בחרס וכו' ולשם לא קא עסיק בה' שבת אלמא דאפילו בחול יקנח בחרס וזה סותר לסוגיית התלמוד בס"פ המוציא יין וצ"ע: כתב בש"ע לא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין אבל להתחכך לא עכ"ל ואע"ג דהסמ"ג בשם ר"י מסופק בדבר ומביאו ב"י בסוף סימן זה הכריע הרב לאיסור כיון דעונשו גדול כאלו מביא מבול לעולם ועוד כיון דאיסור הוצאת זרע לבטלה אתי מונשמרת מכל דבר רע חשיב ספיקא בדאורייתא ואזלינן בה לחומרא ועוד כיון דהרבינו יונה ורבינו כתבו דאפי' לאחוז באמה ולהשתין אסור אפילו הוא נשוי כל שכן דלהתחכך אסור. כתב בהגהת ש"ע ולא ילכו ב' אנשים ביחד לב"ה וכו' ונראה דהכי איתא ס"פ הרואה קבלה דב"ה צניעותא ושתיקותא ותו איתא התם בעובדא דרב ספרא ור"א דלאו אורח ארעא לאותו שהוא בב"ה לדבר עם אדם אחר העומד בחוץ ע"ש בפירש"י ותו מייתי התם הא דאיתא במסכת תמיד מדורה היתה שם וב"ה של כבוד וזה היה כבודו מצאו נעול בידוע שיש שם אדם וכו'. ומיהו בעובדא דרבא ובת רב חסדא מוכח התם דאם מתפחד מן המזיקים יכול אדם אחר להושיט ידו דרך חלון כנגד מקום שנפנה שם ולהניח ידו על ראשו ע"ש (בדף ס"ב): כתב בש"ע וכן אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו ונכון ליזהר אפילו כשאין אשתו עמו עכ"ל והיינו לומר שלא יהא ראשו למזרח ומרגלותיו למערב או איפכא אלא ראשו לצפון ומרגלותיו לדרום או איפכא וכמו שפירש"י בהך דהנותן מטתו בין צפון לדרום דהיינו ראשו לצפון ומרגלותיו לדרום או איפכא הויין לו בנים זכרים מיהו בזוהר פ' במדבר כתב בהפך דההוא דהנותן מטתו בין צפון לדרום פירוש ראשה למזרח ומרגלותיה למערב דבזה נתונה המטה בין צפון לדרום דלפ"ז כך צריך לישן בין עם אשתו בין בלא אשתו וצריך עיון. גם צריך טעם מאי שנא דבבה"כ שבבית יכול לישב אף בין מזרח למערב וגבי מטה שבבית אסור וי"ל דבמטה שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש צריך ליזהר יותר:

26. Orach Chayim.4.1.1

    וירחץ בנקיון כפיו כו' פי' שירחץ כדי שיהיו ידיו נקיים ונראה שכתב כן משום דס"ל דכיון דנטילת שחרית לק"ש ולתפלה ילפינן לה בפרק היה קורא מדכתיב ארחץ בנקיון כפי כו' אין חיוב נטילה זו אלא לנקות ידיו וא"צ לדקדק לנטילה זו בדברים הפוסלים לנט"י דסעודה והילכך אפי' נטל במים הפסולים לנט"י דסעודה חייב לברך ענט"י אם לא דמקנח בצרור ועפר דמברך על נקיות ידים והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש בס"פ הרואה ובשאר פוסקים דלעולם מברך ענט"י אם לא דמקנח בעפר כו' ודלא כמ"ש הרא"ה הביאו ב"י דבשחרית נמי אם רחץ במים דפסולין לנט"י דסעודה אינו מברך ענט"י דליתא: כתב בספר תולעת יעקב דבזוהר איתא ההולך שחרית ארבע אמות ולא נטל ידיו חייב מיתה ע"ש ותימא למה לא כתב כן ב"י ונראה דלפי דרובא דרובא אינן יכולין ליזהר בכך ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין לכן לא כתבו:

27. Orach Chayim.4.2.1

    וידקדק לערות עליהם כו' בפרק שמונה שרצים יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ יד לפה תקצץ יד לאוזן תקצץ יד לחסודה תקצץ יד לאמה תקצץ יד לפי טבעת תקצץ יד לגיגית תקצץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס ופירש רש"י בלשון ראשון יד לעין שחרית קודם שיטול ידיו תקצץ נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כולן פי' לפירושו דביד לחסודה ולאמה ולפי הטבעת הוה הטעם נמי משום דמסמתו כו' כלומר דכיון דרוח רעה שורה אנקב דחסודה ודאמה ודפי הטבעת לא תגע שוב בעין או באוזן כולי קודם נטילה וכ"פ רש"י להדיא לאותו לשון ואע"פ דבהני תלת אף לאחר שכבר נטל שחרית קאמר יד לחסודה תקצץ כו' מ"מ דמיין לאינך בטעמא דיד מסמא כולי וכן יד לגיגית הוה הטעם משום דמעלה פוליפוס דכשתגע היד בגיגית קודם נטילת שחרית משרה בה רוח רעה ושוב כששותין ממנו מזיק דמעלה פוליפוס וכבר היה אפשר לומר בחסודה ואמה ופי הטבעת דמיירי בקודם נטילת שחרית ומשום שהרוח רעה נכנסת בגוף דרך נקבים הללו ומזקת אותו אלא דרש"י לא פי' כן והדין עמו משום דאם כן קשה אמאי לא תני גבי יד מסמא ההיזק שעושה היד לחסודה ואמה ופי הטבעת והוא שמזקת לכל הגוף אלא בע"כ צריך לפרש דבהני נמי הוה הטעם משום דמסמתו כו' וכדפרי' עוד כתב רש"י ולי נראה דיד לאמה לאו לענין שחרית נקט לה אלא משום דמביא לידי קרי ובמס' נדה אמרינן בה תקצץ מה"ט ומשום דתניא בה נמי לטותא דתקצץ תניא נמי גבי הנך וכן יד לפי טבעת למשמש בה תדיר מביאתו לידי תחתוניות עכ"ל משמע לפ"ז דבכל הני דקא חשיב בכולהו הוה הטעם משום נטילת שחרית זולתי אמה ופי הטבעת והא דיד לחסודה נמי מיירי בדלא נטל ידיו שחרית ומשום שרוח רעה נכנס בגוף דרך הנקב ומזקת אותו ואע"פ דלפ"ז לא תני ההיזק שעושה היד לחסודה אפשר לומר דדבר פשוט הוא ולא צריך לפרש א"נ הוי בכלל יד מעלה פוליפוס וב"י פי' ביד לגיגית הוה הטעם בל' אחרון מפני שמשמוש היד מפסידו וכ"כ בש"ע ולא נהירא דכיון דאינו אלא הפסד גרידא לא אשכחן לטותא אהפסד ועוד דבכל שאר הפסד שעושה אדם הו"ל למימר בהו לטותא ותו דמה שהביאו לפרש כן הוא מדלא תני בה ההיזק והא לא הוה קושיא דהלא הוא בכלל מעלה פוליפוס דכיון שמשרה בו רוח רעה א"כ כששותה האדם ממנו יגיע לו ריח הפה וכדפרי'. גם מ"ש שמה שפי' רש"י באמה משום קרי כו' הוא משום דלא תני ההיזק שעושה היד לאמה כו' ליתא דהלא ללשון ראשון שפיר תני נמי להיזק שעושה היד לאמה כו' דרוח הרעה השורה ע"פ האמה דבקה ביד ומסמא ומחרשת וכו' וכדפרישית אלא טעמו מדתנא בה במסכת נדה תקצץ משום דמביא לידי קרי ס"ל דבפרק שמונה שרצים נמי תנא ליה מה"ט ומה שלא כתב רבינו כאן הא דיד לאמה ולפי הטבעת ולחסודה היינו משום שאינו ענין לנטילת שחרית דאפילו לאחר נטילת שחרית איכא סכנה אם יגע שוב בעין או באזן כו' ללשון ראשון אי נמי ס"ל כפירוש שני שפי' רש"י ביד לאמה ולפי הטבעת ומה שלא כתב לפי זה יד לחסודה וגם מה שלא כתב יד לגיגית לשתי הלשונות אפשר דלא רצה להאריך במילתא דלא שכיחא טובא בכל יום ויום. כתב בש"ע מים של נטילת ידים שחרית אסור ליהנות מהם ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים בני אדם עכ"ל והוא מדברי הזוהר הביאו ב"י. עוד כתב לשם ולא יהיב לון לבני נשא וכו' נראה דהטעם דחיישינן דהשואל אותם יעשה בהם כשפים ובמקצת ספרי הזוהר כתיב בפירוש ולא יהיב לון לכשי חרשייא דיכלין לאבאשא בהו לבני נשא וכו' משמע דבסתם אדם ששואל אותם יכול ליתן להם ונכון להחמיר כגירסא הראשונה דאין ליתנם לכל אדם ששואל אותם: הב"י האריך בדין מי שניעור כל הלילה אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל שמדברי הרא"ש שכתב שא"צ ליטול אלא מפני שנגעו במקום מטונף וכיון דניעור הוא הרי אפשר שלא נגעו במקום מטונף וגם לפי דעת הרשב"א דצריך ליטול בשחרית משום חדשים לבקרים כו' ובניעור לא שייך האי טעמא ובש"ע כתב שיש להסתפק בזה ובהגהת ש"ע כתב ויטלם בלא ברכה ולי נראה דצריך ליטול ולברך וראיה מדברי הרא"ש דכתב שלא תיקנו נט"י אלא לק"ש ולתפלה ואפילו ללמוד אין לברך אפילו קנח ושפשף וכמ"ש רבינו בשמו בסימן ז' וכמ"ש בתשובה כלל ד' סי' א' והשתא לכאורה דבריו הללו סותרים למ"ש הוא עצמו באותה תשובה דהמשכים ללמוד יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה כו' וכמ"ש רבינו בסימן מ"ז בשמו ומביאו ב"י כאן הרי מבואר דאפילו כדי ללמוד גרידא מצריך לברך ענט"י ובע"כ צריך לפרש דדעתו במ"ש דנט"י דשחרית אינה אלא מפני שא"א שלא נגע במקום מטונף אינו אלא לומר דתקנת חכמים שתקנו נט"י בשחרית אינה אלא מפני שאי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה ומש"ה תקנו לברך ענט"י קודם שיתפלל ומשם למד דה"ה בתפלת המנחה וערבית אם עושה צרכיו ונוטל ידיו מברך ענט"י אבל כל היום כשעושה צרכיו א"צ לברך כי אם אשר יצר אפילו אם רוצה ללמוד דלא אשכחן דהקפידו לתקן ברכת ענט"י לצורך הלמוד כי אם לצורך ק"ש ותפלה אבל פשוט וברור דתקנת חכמים היא כוללת ובכל ענין צריך לברך שלא חלקו חכמים בתקנתם שהלא גם הנשים ועמי הארצות אף על פי שאין קורין ק"ש ואין מתפללין מברכין על נטילת ידים שחרית ואין מוחין על ידן ולהכי כתב דהמשכים ללמוד יברך ענט"י כו' ואע"פ שלא הגיע זמן ק"ש ותפלה והוא הדין אפילו אינו לומד רק שמשכים למלאכתו צריך לברך ענט"י ואשר יצר כו' דתקנת חכמים היא על כל אדם וכדמשמע פשטא דלישנא דתלמודא כי משי ידיה אומר ברוך אקב"ו ענט"י וכן כתבו הפוסקים בסתם ולא חילקו אלא שהרא"ש השיב לשואלו על המשכים ללמוד ולעולם אפילו אינו עומד אלא למלאכתו וכדפי' ותדע דאם לא היתה תקנת חכמים אלא היכא דנגע במקום מטונף אם כן למה תיקנו אותה בשחרית ולא בתפלת המנחה ובתפלת ערבית לפי דעת הרא"ש אלא בע"כ דדוקא בשחרית שא"א שלא יגע במקום מטונף תיקנו חכמים לברך ענט"י ומשתקנו בשחרית לא פלוג רבנן וחייב לברך בכל ענין אבל במנחה וערבית דאפשר שלא יעשה צרכיו ולא יגע במקום מטונף לא תיקנוה אלא דס"ל להרא"ש דמ"מ היכא דאיכא האי טעמא כגון שעשה צרכיו וכו' חייב לברך ענט"י וכך הוא לסברת הרשב"א דס"ל דעיקר התקנה לא היתה אלא משום חדשים לבקרים כו' וכמו שכתב להדיא וז"ל ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותם הברכות אבל כיון שתיקנוה תיקנו אותה בסתמא ואין לבטלה בשום פנים ולכן אף בניעור כל הלילה חייב ליטול ולברך הנלפע"ד כתבתי: שוב ראיתי בתשובת הרמב"ם בענין חזרת הש"ץ להוציא את שאינו בקי דאפי' יש שם כולן בקיאין נמי צריך להחזיר התפלה ולא הויא ברכה לבטלה מפני כי עיקר התקנה להוציא שאינו בקי ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והביא ראיה מקידוש מבהכ"נ ומברכת מעין שבע ומביאו ב"י ריש סימן קכ"ד ע"ש ונדון דידן דכוותה. הב"י הביא מ"ש אבודרהם שנהגו לברך ענט"י ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו כו' והשיג עליו וז"ל ואיני יודע מה טעם לברכת אשר יצר כשלא עשה צרכיו כו' ונראה דנמשך לסברתו שפסק בסי' מ"ו דכל ברכות שחרית אם לא נתחייב בהן אומר אותם בלא הזכרת השם ומיהו אפשר לומר דס"ל לאבודרהם כדעת הפוסקים דבברכות שחרית כיון דברכות השבח הן על מנהגו וסדרו של עולם אפילו לא נתחייב בהן מברכין עליהן וכמו שיתבאר בסי' מ"ו בס"ד וזה הדין הוא ג"כ בברכת אשר יצר דמאי שנא ממכין מצעדי גבר ורוקע הארץ על המים. ועוד אפשר כיון דבשחר נעשה כבריה חדשה ואי אפשר בלא עיטוש מלמטה חייב לברך אשר יצר כו' שאף העיטוש הוא רפואה זכר לדבר בקש להתעטש דפרק מי שמתו ומביאו רבינו בסימן ק"ג דלכשיכלה הריח אומר רבון העולמים יצרתנו נקבים כו' ואע"פ דבאינו עומד בתפלה אינו מברך על העיטוש מכל מקום בשחרית תקנו לברך אשר יצר אף כשלא עשה צרכיו מאחר דאי אפשר לו בלא עטוש כי היכי דתקנו לברך ענט"י משום שא"א שלא נגע במקום מטונף אף על פי דביום אינו מברך על נטילת ידים בנוגע במקום מטונף ורוחץ ידיו. ואין להשיב ממ"ש מהרא"י בתשובה דאין לברך ברכה זו אא"כ צריך להתרחק כו' דמשמע דדוקא באותו נוסח שתקנו גלוי וידוע לפניך חרפתינו כו' קאמר דאין לברך אלא בצריך להתרחק אבל בנוסח ברכת אשר יצר שפיר יש לברך על העיטוש אלא דלא תקנו לברך על העיטוש אשר יצר כי אם בשחר וכדפי' והכי נהוג לברך ענט"י ואשר יצר אע"פ שלא עשה צרכיו כל עיקר:

28. Orach Chayim.5.1.1

    ובהזכירו השם כו' הנה רבינו ז"ל הזהירנו על כוונת קריאתו וכתיבתו ולא הורה לנו דין קריאתו כי מקצתם קורין בפתח ומקצתם קורין נוטה לצירי וכן הוא מנהג האשכנזים ומ"מ הדבר פשוט כשקורא השם הכתוב בא"ד שצריך לקרותו בפת"ח כגון א"ד שפתי תפתח אתה גבור לעולם א"ד וכן בכל מקום שהוא כתוב א"ד:

29. Orach Chayim.6.1.1

    ויברך ברכת אשר יצר כו' חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים כו' כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וס"ל לרבינו דמה שנמצא בתלמוד חללים חללים הוא ט"ס ונראה שטעמו דכיון שאם יפתח אחד מהם רצונו לומר שאם יפתח אחד מהאיברים החלולים אלמא דמאמר אשר יצר הוא שבח והודאה על האיברים החלולים וב"י פי' משום דבחלל לא שייך בריאה וקשה דהלא כתיב ובורא חשך וחשך אינו כי אם העדר האור:

30. Orach Chayim.6.2.1

    אי אפשר להתקיים כדאיתא במסכת נדה כו' נראה דרבינו לא בא אלא לתת טעם למה שיסדו אי אפשר להתקיים ואמר דה"א במסכת נדה לגבי תינוק בעת צאתו לאויר העולם ומשו"ה תקנו חכמים לשון זה בברכה שעל עשיית צרכיו והוא לומר שיצרו בחכמה שהפסולת יצא דרך הכרס והמעיים ופי האמה והטבעת שאם יפתח הכרס או המעיים כדי שיצא משם הפסולת או יסתם פי האמה והטבעת שלא היה יכול לצאת משם הפסולת שוב לא היה אפשר לו להתקיים והנה הכוונה בברכה זו שכאשר בעת צאתו לאויר העולם אם יפתח או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים כך כל ימיו קיומו וחיותו תלוי בזה ולא הזכיר רבינו בדבריו אם יש לומר אפילו שעת אחת כגי' הרי"ף והרא"ש והרמב"ם או אין לומר אפילו שעה אחת וכגירסת הר"מ מרוטנבור"ג וכגירסתינו בגמרא כי ס"ל דקושיית הר"מ ממה שאדם סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות לאו קושיא היא דהלא הכוונה בעשיית צרכיו על סתימת פי האמה והטבעת כדפרישית ואם עבר הגבול בסתימת פי האמה והטבעת אפילו שעה אחת אין ספק שאינו יכול לחיות ולכך רשות הוא ומאן דבעי יכול לומר אפילו שעה אחת ואין לזוז ממה שנהגו אבותיו נהרא ונהרא ופשטיה:

31. Orach Chayim.6.3.1

    ומפליא לעשות כדאיתא במדרש כו' כן פירש"י ותוס' אלא דרש"י פי' עוד דאשר יצר את האדם בחכמה פתיחה זו הוי מעין החתימה דמה שיצרו כנאד ואעפ"כ הרוח עומד בתוכו כל ימי חייו זו היא פליאה וחכמה אבל התוס' פירשוה ע"ד המדרש על ויברא אלהים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו וע"כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה עכ"ל ונ"ל דלפי זה צריך לפרש דהוה מענין עשיית צרכיו והוא דלאחר שהכין מזונותיו תחלה יצרו על אופן שיתקיים על ידי מזונותיו אלו והוא שברא בו נקבים נקבים פה המאכל להכנים בו המזונות ופה החוטם והאזנים ופי האמה והטבעת שהפסולת יצא משם וגם ברא בו איברים חלולים חלולים הלב שהוא חיותו והכרס והמעיים מחזיקים המאכל שיעור הצריך ושאם יפתח כו' כדלעיל ורבינו לא הזכיר לא פי' רש"י ולא פי' התוס' נראה דס"ל דזה וזה אמת וגם מלבד זה חכמה נפלאה היא שרוחו ישתמר בגופו ע"י מזונותיו ודחיית הפסולת: ודע דבגמרא אסיקנא שאין לומר רופא חולי אלא רופא כל בשר וכ"כ הרי"ף והרמב"ם אבל באשר"י כתוב רופא חולי ועל פי זה נכתב בכל הסדורים שלפנינו רופא חולי ואין ספק שטעות סופר הוא באשר"י כי חשב הסופר דברכה זו חותמים בה רופא חולי כמו בתפלה שחותמין בברכת רפאינו רופא חולי עמו ישראל וכן הוא בהגהת ר' אברהם מפראג ובהגהת מהר"ש לוריא ובאבודרהם שאין לחתום בברכת אשר יצר רק רופא כל בשר ופשוט הוא:

32. Orach Chayim.6.4.1

    ואם הולך מיד כו' נראה מדברי רבינו דדוקא בהולך מיד לב"ה אחר שנטל ידיו יכול להמתין מלברך ענט"י עד בואו לב"ה אבל אם לומד או עושה מלאכה בביתו ליכא למ"ד שימתין מלברך אלא צריך לברך ענט"י בביתו וכ"כ הרא"ש בתשובה ומביאו לקמן בסימן מ"ז וכן עיקר:

33. Orach Chayim.6.5.1

    אמנם כו' עד כמו ברכת הגשמים וכו' לקמן בסי' רכ"א ואיכא למידק דהרא"ש בתשובה כלל ד' סי' א' כתב דבבוקר לא יפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה כי היא סמוכה לה ולכך אינה פותחת בברוך וא"כ היאך הכריע רבי' כאן דלא כוותיה וכך הקשה מהר"י ברונא ותו דהלא הרא"ש גופיה בפסקיו כתב כלשון הגמרא וכמו שסדרן הרמב"ם וא"כ היאך כתב בתשובה בהיפך ונראה ודאי דכאן לא הכריע רבינו אלא להוציא מי"א שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה דליתא דמדינא א"צ והרא"ש בתשובה לא כתב דצריך אלא כתב דלא יפסיק כו'. והיא זהירות וחסידות דפשיטא דלסמכה לברכה טפי עדיף וה"א לקמן בסי' ק"י לגבי תפלת הדרך דאינה סמוכה ואינה מתחלת בברוך ואפ"ה היה מהר"ם נזהר כשהיה בדרך לסומכה ולאומרה אחר ויהי רצון הראשון כדי שתהא ברכה סמוכה לחבירתה וכ"כ ה"ר יונה בספר היראה כל' הרא"ש בתשוב' ולאו מדינא אלא חסידות וזהירות כדפרישי': ודין ברכת הודאה מבואר בפרק ע"פ ריש (דף ק"ה) ע"ש בפירש"י ובתוס':

34. Orach Chayim.7.1.1

    וכל היום כשעושה צרכיו י"א שלקטני' מברך אשר יצר לבד ולגדולים ענט"י ואשר יצר כנ"ל וטעם סברא זו נראה דבגדולים אינו כדאי לברכה בלא נטילת ידים כמ"ש בספר המנהיג ומביאו ב"י והיינו משום דחזקה שנגע בבשר המטונף שבגופו אי נמי מאחר שטינף גופו אינו כדאי להוציא מפיו ברכת אשר יצר שהוא דבר קדושה כשאין ידיו טהורות ומאחר שחייב ליטול ידיו חייב לברך ענט"י אבל בקטנים דטהור הוא ויכול לברך אשר יצר אף בלא נטילה הילכך אפי' כשיטול ידיו א"צ לברך ענט"י ולפ"ז בשפשף כיון שאין ידיו טהורות וחייב ליטול ידיו כדי לברך אשר יצר צריך לברך נמי ענט"י אבל אין לפרש דאף בשפשף אע"פ שצריך ליטול ידיו אין טעון ברכת ענט"י מידי דהוה אהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה וכמ"ש הסמ"ג והסמ"ק לדעת ר"ת דא"כ אף בגדולים לא היה צריך לברך ענט"י מה"ט וכמ"ש ב"י בסוף סימן זה משם מהר"י אבוהב דלר"ת אין לברך ענט"י אלא בבוקר ובשעת אכילה אלא כדפרי'. ולפ"ז אף בהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה וצריך ליטול ידיו כדי להוציא מפיו דבר שבקדושה חייב לברך על נט"י כמו בקטנים ושפשף דחד טעמא הוא וסברא זו כתובה בסמ"ק דתחלה כתב דעת ר"ת שלא לברך ענט"י אפילו שפשף ואח"כ כתב ורבותי היו מברכין כשהיו רוצים לעסוק בתורה וכן נמי במלוכלכות בטיט ובצואה עכ"ל ואיכא למידק לפי זה דלסברא שנייה דאף בלא שפשף צריך לברך ענט"י משום דס"ל דצריך ליטול ידיו משום הכון וגו' וכמ"ש בהגהת מיימונית בפ"ג מה' שביתת העשור משם כמה גדולים דאם כן בפ"ג דיומא אמתניתין דוכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים דדייק תלמודא בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים מ"ט אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף כו' והשתא מאי קושיא נימא אף שלא שפשף חייב ליטול ידיו משום הכון כו'. וי"ל דמעיקרא דלא אסיק אדעתיה דמצוה לשפשף דייק שפיר ידים מ"ט דאין סברא דמשום הכון לחודיה חייב ליטול ידיו מאחר שאינן מלוכלכות אבל למאי דאסיק ר' אבא דתקינו רבנן משום דמצוה לשפשף השתא ודאי התקנה היא כוללת דאף בלא שפשף צריך ליטול ידיו משום הכון וכדמשמע לישנא דמתני' וכל המטיל מים כו' דמשמע דכל אדם חייב ליטול ידיו אע"פ שלא שפשף אלא דתחלת התקנה לא נתקנה אלא משום דמצוה לשפשף וכיוצא בזה כתבתי בסימן ד' בד"ה הב"י האריך ע"ש במ"ש על דברי הרא"ש:

35. Orach Chayim.7.2.1

    ומ"ש רבינו דכיון שצריך לומר אשר יצר כו' הוא חוזר לשתי הסברות דאף לסברא שנייה מאחר שצריך ליטול ידיו משום הכון אפילו לא שפשף כדי שיאמר אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך ענט"י תחלה וכדפי' בסמוך וכיוצא בזה כתב ב"י ע"ש מהר"י אבוהב ומן הראוי היה שרבינו יכתוב טעם זה אצל סברא הראשונה אלא דכתבה כאן כדי שיאמר על זה וכ"ש אם רוצה ללמוד כו' ולאשמעינן שהרא"ש לא היה מברך ענט"י אף כשהיה רוצה ללמוד ולכן כתב תחלה שלאלו ב' הסברות מאחר שאף לגבי אשר יצר צריך לברך ענט"י כ"ש שצריך לברך כשרוצה ללמוד ושהרא"ש לא היה מברך אף כשהיה רוצה ללמוד:

36. Orach Chayim.7.3.1

    ומ"ש רבינו וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים כו' כתב מהר"י אבוהב דקאי לב' הסברות ולפיכך נקט מילתא דשויא לתרוייהו שהם גדולים שאם לא היה חוזר אלא לסברת וי"א לבד ללמוד אחר קטנים מ"ל עכ"ל וב"י כתב עליו ולי נראה שאין מכאן הכרע דאפילו אם לא היה חוזר אלא לסברת וי"א עדיף טפי למיכתב וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים מלמכתב אחר קטנים כי היכי דליתי במכ"ש טפי עכ"ל ולפ"ד דמ"ש מהרי"א ללמוד אחר קטנים מ"ל אין רצונו לומר דלא הו"ל למימר אלא אחר קטנים דא"כ יהיו דבריו סותרין שהרי פי' דלא נקט רבינו וכל שכן אם רוצה ללמוד כו' אלא לאפוקי מדברי הרא"ש כו' והשתא איכא למימר נמי הא דנקט גדולים אינו אלא לאפוקי מדברי הרא"ש דס"ל דאפילו בגדולים א"צ לברך ענט"י אלא ודאי דמהרי"א ה"ק דאמאי נקט אחר גדולים לחוד אחר גדולים וקטנים מיבעי ליה והשתא לפ"ז אין ממש בטענת ב"י דנקט גדולים דליתי במכ"ש טפי דהא אי נקט גדולים וקטנים אתא נמי במכ"ש טפי אלא בע"כ הא דנקט גדולים לחוד משום דקאי לב' הסברות:

37. Orach Chayim.7.4.1

    וא"א הרא"ש כולי נראה דמ"ש אם לא כשעשה צרכיו וקנח כו' דוקא קנח קאמר דכיון דידיו מטונפות דומה לנטילת שחרית דאי אפשר שלא יהיו ידיו מטונפות בשחרית שהרי משמשו במקום הטנופת אבל בלא קנח א"צ לברך ענט"י ואע"פ דבפסקיו לא הזכיר קנח נלמד סתום מן המפורש וז"ש רבינו וא"א לא היה מברך כו' כלומר שלשתי הסברות הראשונות צריך לברך ענט"י אחר סתם גדולים אפי' לא קנח דחזקה שנגע בבשר מטונף א"נ לפי שטינף גופו כדפי' לעיל אבל א"א הרא"ש לא היה מברך לסתם גדולים רק אשר יצר ואפילו היה רוצה להתפלל אחריו מיד ואף כשהיה רוצה ללמוד אפילו עשה צרכיו וקנח לא היה מברך ענט"י אם לא כשעשה צרכיו וקנח או הטיל מים ושפשף והיה מתפלל אחריו מיד אז היה מברך על נט"י מפני שדומה לנטילת שחרית ואע"פ שרבינו לא הזכיר בתשובת הרא"ש כשכתב אבל כל היום כו' מלת וקנח נסמך על מה שכתב בתחלה עשה צרכיו וקנח דעלה קאי וקאמר אבל כל היום כשעשה צרכיו כו' כלומר כשעשה צרכיו וקנח. ולענין הלכה כבר נהגו להחמיר כר"ת שלא לברך על נטילת ידים אף בגדולים וקנח ומתפלל אחריו מיד אלא בשחרית ובשעת אכילה וכן הוא דעת הרשב"א ורבינו יונה אבל אשר יצר צריך לברך אפי' לקטנים בלבד ואפי' לא שפשף והוא דעת רבינו יצחק שהביא הסמ"ג ושאר פוסקים ויש לתמוה דבהגהת מיימוני פ"ז דהלכות תפלה כתב וז"ל אמנם ר"י היה רגיל לברך אשר יצר אף אחר קטנים וכ"כ מורי רבינו בתשובה עכ"ל וזה סותר מ"ש בפ"ז דהל' ברכות בהגהת מיי' וז"ל וכן מורי רבינו מאיר לא היה מברך אפי' אשר יצר אמנם ר"י היה רגיל לברך אשר יצר ע"כ ויש לתרץ דדברי הגהות שבפ"ז מה' ברכות אינו על מהר"ם ברבי ברוך אלא על רבינו מאיר שהביא הסמ"ג והוא היה קדמון למהר"ם בר"ב וכן משמע דההגהות בפ"ז העתיקו לשון הסמ"ג ממש: כתב ב"י ע"ש מהר"י אבוהב שכתוב באורחות חיים בשם גאון שאדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת שחייב לברך ב' פעמים אשר יצר והביא ראיה ממ"ש טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים עכ"ל וכן פסק בש"ע והוראה זו רחוקה מן הדעת דלא דמי לתפילה שהיא במקום הקרבן תקנו לה חכמים תשלומין דאשכחן תשלומין גבי קרבן אבל ברכת אשר יצר שהיא הודאה על העבר יוצא י"ח בברכת הודאה אחת על כל מה שעבר מידי דהוה אמי שאכל ושתה והסיח דעתו ואכל ושתה דמברך ברכה אתרונה על שתי האכילות לדברי הכל ואף לכתחלה כתב רבינו דהיסח הדעת אינו מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל כדלקמן בסי' ע"ט אלא דרש"י חולק עליו מיהו אינו חולק אלא דמזקיק ברכה אחרונה לכתחלה אבל דיעבד אם אכל שני אכילות מודה דאינו מברך אלא אחת לאחריהם וה"נ דכוותא ושאלתי פי מורי החסיד מהר"ר שלמה בר' ליבש ז"ל מלובלין והשיב לי בלשון הזה הך הוראה לא שמיע לי כלומר לא ס"ל ע"כ והכי נקטינן דאינו מברך אלא פעם אחת אשר יצר ודלא כש"ע:

38. Orach Chayim.8.1.1

    ומיד אחר נטילת ידיו יתעטף בציצית כו' כלומר שלא ילך לעסקיו אלא מיד יתעטף בציצית ויניח תפילין ויסדר הברכות כו' כמו שהולך ומבאר בסימנים הבאים ומדברי ה"ר יונה בספר היראה העתיק לכתוב כן והקדים ציצית לתפילין לפי שצריך ללבשן תמיד לזכרון המצות אבל תפילין עיקר מצותן אינן אלא בשעת ק"ש ותפלה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה:

39. Orach Chayim.8.2.1

    ומ"ש מעומד כ"כ בסמ"ק ושאר פוסקים דגמרינן לה בג"ש דלכם לכם מספירת העומר דכתיב ביה בקמה פי' בקומה ולא קשה ג"ש למה לי הא גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד דאין זה אלא בברכת המצות דכיון שאומר בהן וצונו צריך לברך להקב"ה מעומד על מה שצונו וקרבנו לעבודתו דעבודה בעי עמידה אבל לא בברכת הנהנין ועטיפת טלית בציצית אע"ג דאומר בה וצונו הויא בכלל ברכת הנהנין כיון דאית ביה נמי הנאה ולכך בעי הך ג"ש. אך קשה ממילה ולולב ותקיעה דכתב ברמ"ק מעומד משום דכתיב בהו לכם וגמרינן לכם לכם מעומר תיפוק ליה דהו"ל ברכת המצות ולא ברכת הנהנין ודוחק לומר דלא ידע הירושלמי א"נ הוה ס"ל כיון דליתיה בתלמוד שלנו לא בעינן מעומד אלא בהנך דאית בהו ג"ש דלכם לכם וצ"ע:

40. Orach Chayim.8.3.1

    וסדר עטיפתו פירשו הגאונים כו' אע"ג דאינו מפורש הכי בתלמוד לגבי ציצית אלא לגבי אבלות מכל מקום ס"ל לגאונים מדמברכינן להתעטף אלמא דבעינן עיטוף גמור: ומ"ש ובעל העיטור כתב כו' עד בגילוי הראש כל זה מדברי ב"ה וטעמא דדוקא גבי אבילות אמרו בעינן עיטוף גמור אבל גבי ציצית אשר תכסה בה כתיב לא בעינן אלא כיסוי וא"צ עיטוף גמור ועיין בב"י:

41. Orach Chayim.8.4.1

    ודרך העטיפה רחבה לקומת האיש פי' כל סתם טלית כך הוא בלי ספק בין בטלית ארוג בין כשחתכוה מבגד גדול אורך הטלית לרוחב האיש הוא כדי שיהא עטוף בהמסביב ולפיכך צריך להחזיר ב' ציציות כו' אבל ודאי אם אורך הטלית לקומת האיש נמי כשר ולית לן בה ולא מידי:

42. Orach Chayim.8.5.1

    ומכסה ראשו כו' פי' שיכסה ראשו בטלית של מצוה שלא יהא בגילוי הראש מטלית של מצוה לפי שכסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים ודכוותא איתא בפ"ק דקידושין דקאמר כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה ופירש"י דגברא רבה הוא ולא אזיל בגילוי הראש עכ"ל אלמא דקרי ליה רש"י גילוי הראש כשאין עליו סודר של ת"ח וה"נ קרי ליה בעל העיטור גילוי הראש כשאין עליו טלית של מצוה ונראה דהיינו לומר שראשו יהא מכוסה בטלית של מצוה כל שעה שלא יהא רגע בגילוי הראש כל זמן שהטלית עליו וכך הוא ניהוג הצנועים:

43. Orach Chayim.8.6.1

    ויברך להתעטף בציצית. אע"ג דאנן לא ידעינן דבעינן עיטוף אלא מדמברכינן להתעטף מ"מ הקדים רבינו לכתוב תחלה דין העיטוף וסידורו משום דבע"כ צ"ל דמדקי"ל דבעינן עיטוף לפיכך תקנו לברך להתעטף דאל"כ למה לן עיטוף ילבש ציצית בלא עטוף ולא יברך להתעטף אלא על מצות ציצית:

44. Orach Chayim.8.7.1

    ונקראים ציצית כו' ברייתא בפרק התכלת והוצרך רבינו לכתוב מפני מה נקראים ציצית כדי לפרש שע"כ צריך להפרידם זה מזה: ויכוין בהתעטפו כו'. מה שהכריח לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו וכן בה' תפילין ובה' סוכה נראה דלפי שכתוב בפרשת ציצית למען תזכרו וגו' ובתפילין והיה לך לאות וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ובסוכה למען ידעו דורותיכם גו'. יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונתה שיכוין בשעת קיום המצוה משא"כ שאר מצות דיוצא ידי חובתם אע"פ שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצות לשם ה' שציוה אותו לעשותם ועיין במה שאכתוב בהלכות סוכה בס"ד:

45. Orach Chayim.8.8.1

    ויעיין הציצית כו' הרא"ש בסוף הל' ציצית כתב דהחרד אל דבר ה' יבדוק הציצית קודם עטיפה כדי שלא יברך ברכה לבטלה משמע מלשונו דמדינא א"צ לבדוק בכל שעה שמתעטף דמוקמינן להו אחזקת כשרות עד שיודע לו שנפסלו אלא מדת חסידות שיהא חרד פן יברך ברכה לבטלה והכי משמע בתשובת הרא"ש כלל ב' סימן ט' דכתב דהעולם לא נהגו לבדוק בכל שעה שמתעטף דמוקמינן להו בחזקת כשרות ומסיק דאם רוצה להחמיר יבדקם כל שעה ע"ש ודלא כדמשמע מדברי ב"י דדברי הרא"ש בתשובה קא סתרי דבריו בפסקיו דליתא אלא כדפרישית. אכן נראה לפע"ד דמן הסתם אין לסמוך על החזקה מדינא לגבי ציצית דדוקא היכא דהחזקה קבוע ואתיא ממילא מצד טבע העולם כמו בהמה דהויא בחזקת כשרות משעה שנולדה אבל הכא חזקה אינה ממילא אלא תליא במעשה האדם שתיקן הציצית לא סמכינן אחזקה דשמא נתקלקל אח"כ תדע דהא גבי רובא דעדיף מחזקה כדאיתא בריש פרק האשה שהלך בעלה וצרתה למד"ה אפ"ה ברובא דתלי במעשה לא אזלינן בתר רובא כדמסיק רבינא בבכורות פ' הלוקח בהמה ומש"ה לגבי שחיטה אי איתא קמן צריך למיבדקיה ולא קא סמכינן אחזקה דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן והיינו משום דהחזקה אינה ממילא אלא ע"י שלמד הלכות שחיטה ושמא שכח וכ"כ הר"ן בפרק האיש מקדש בדין סבלונות לגבי רוב דנהי דבעלמא לא חיישינן למיעוטא היינו דוקא ברוב שהוא קבוע מצד טבע העולם כגון רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות אבל רוב שאינו אלא מצד מנהג העולם והמנהג עשוי להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש למיעוטו ע"כ וה"ה והוא הטעם לגבי חזקה כאשר ביארנו וכ"כ הרמב"ן לשם בספר המלחמות וכן נראה מדעת רבינו שכתב ויעיין הציצית קודם לכן כולי דמשמע מלשונו זה דמדינא חייב לעיין כו' ולאו משום חסידות שיהא חרד כדעת הרא"ש אכן אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע ומצאו כמו שהניחו א"צ לבדקו דזה ודאי בחזקת בדוק הוא וכמו שפסק הרא"ש לגבי סכין של שחיטה עיין בי"ד סימן י"ט:

46. Orach Chayim.8.9.1

    ומ"ש שאם נתקלקל אחד מהם הויא ברכה לבטלה צ"ל דה"ק שמא נפסק חוט אחד מעיקרו וכמו שיתבאר בסי' י"ב דאם לא כן לא הויא ברכה לבטלה וע"ש וכן פי' ב"י. ומה שלא אמר דעובר בעשה על גדילים תעשה לך היינו משום דבשבת דאינו יכול להטיל בו ציצית אינו עובר בעשה כדכתב במרדכי וכמ"ש לקמן בסימן י"ג ותו דבטלית שאולה פטור מציצית ומברכין עליו כשיש בה ציצית כדלקמן בסימן י"ד:

47. Orach Chayim.8.10.1

    ואם ירצה להתעטף מיד בקומו כו' כ"כ רבינו יונה בספר היראה אלא שכתב וטוב להיות זריז ליטול ידיו קודם ויברך עובר לעשייתן עכ"ל:

48. Orach Chayim.8.11.1

    ומ"ש רבינו דבציצית בחלוקו נמי יברך להתעטף בציצית נראה שסובר דנוסח הברכה כך היא כמו לישב בסוכה וה"נ אע"פ שאין שם עיטוף כל עיקר מברך להתעטף ואין נוהגין כן אלא היכא דליכא עיטוף מברך על מצות ציצית וכן כתב הנמ"י:

49. Orach Chayim.8.12.1

    ואם יש לו כמה בגדים כו' זה פשוט ממאי דקיי"ל דציצית חובת טלית הוא כדלקמן בסימן י"ט דכל טלית שלובש חייב להטיל בו ציצית. ואם לבשן כולן בבת אחת די להם בברכה אחת פי' ב"י דוקא כשהיה בדעתו מתחלה על כולם וכ"כ האגור בשם הרשב"א עכ"ד ומשמע דאפילו הביאו לו עוד בגדים קודם שלבש כל הבגדים שהיו לפניו בשעת ברכה צריך לחזור ולברך על האחרונים דלא דמי לאכילת פירות לקמן בסימן ר"ו ולברכת שחיטה בי"ד בסימן י"ט דהתם איכא למימר דיש קבע לאכילה ולשחיטה משא"כ בלבישה דאין בה קבע:

50. Orach Chayim.8.13.1

    ואם מפסיק ביניהם פי' שיחה בטילה הוי הפסק וצריך לברך על כל אחד ואחד אפילו היתה דעתו מתחלה על כולם ולפ"ז מ"ש לכן מי שרגיל וכו' היינו משום דמסתמא הפסיק בשיחה אבל אם ברי לו שלא הפסיק א"צ לברך שהרי דעתו היה מתחלה על טלית גדול והליכה לבהכ"נ לא הוי הפסק וכך היא דעת מהרא"י בת"ה סי' מ"ה אבל ב"י פי' דהליכה לב"ה חשיב הפסק ולפ"ז מ"ש רבינו ואם מפסיק ביניהם היינו ששהה בין זה לזה זמן מה שלא לבשן בזה אחר זה תכופים ועל זה קאי ואמר לכן מי שרגיל כו' דמשמע לפי פשוטו דהליכת ב"ה חשיב הפסק:

51. Orach Chayim.8.14.1

    ואם פשט טליתו ולא היה דעתו כו' זה פשוט דכיון דלא היה דעתו ללבשו עוד אזלא לה ברכה ראשונה ואפילו נשאר עליו טלית קטן. וכשחוזר ולובשו צריך לברך כמו שיבא בס"ד: ומ"ש אבל אם היה דעתו ללבשו מיד כגון שפשט אותו ליכנס לב"ה דבר ההוה נקט שכן הוא הרגילות שאין אדם יוצא מב"ה ופושט טליתו וחוזר לבהכ"נ אלא כדי ליכנס לב"ה וה"ה אם פשט אותו לפי שצריך לילך בין העכו"ם וכיוצא בזה בעת הצורך שפושט טליתו ודעתו ללובשו מיד והקשה ב"י על דברי רבינו מהא דרבא בפ' לולב וערבה דהוה מנח תפילין כל היום וכי עייל לב"ה ונפיק משי ידיה וקא מברך כל זימנא וזימנא אלמא דאף על גב שהיתה דעתו לחזור וללבשן מיד חייב לברך וכך פסק בש"ע ושארי ליה מאריה דבתפילין דוקא הוי ב"ה הפסק גמור אע"ג דדעתו ללבשן מיד כיון דאינו רשאי ליכנס בבה"כ ותפילין בראשו ובזרועו אבל ציצית דרשאי ליכנס בהם לב"ה לא הוי הפסק ורבינו השווה דין ציצית כשהסירן ליכנס לבה"כ לדין תפילין כשהסירן כדי לעשות עסקיו אבל כשהסיר תפילין כדי ליכנס לב"ה מודה רבינו דצריך לחזור ולברך אע"פ שהיה דעתו ללובשן מיד ובזה אין מקום גם למה שהשיג ב"י על רבינו לקמן בסימן כ"ה לפי מה שהבין מדבריו שהתיר לחזור וללבוש תפילין בלא ברכה כשנכנס לב"ה דלא עלה זה ע"ד רבינו מעולם דפשיטא דבה"כ הוי הפסק לגבי תפילין וגדולה מזאת כתבו מקצת גאונים דשינה ומרחץ הוי הפסק לגבי ברכת התורה לפי שאי אפשר לו ללמוד תורה במרחץ או כשהוא ישן דדוקא ב"ה לא הוי הפסק לענין ברכת התורה דאף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדיני בית הכסא כמו בגילוי טפח כו' כדלקמן בסי' מ"ז אבל ב"ה לגבי תפילין פשיטא דלכ"ע הוי הפסק ולכן הכרעת רבינו בתפילין שכשפשט אותן לילך לעסקיו ודעתו ללבשן מיד הוא העיקר דא"צ לברך וכן פסק מהרא"י בכתביו סימן ק"ך וע"ש וההיא דשבולי הלקט שהביא ב"י דבציצית חייב לחזור ולברך כל זמן שמתעטף כדמשמע בפרק התכלת מעובדא דרב יהודה התם בפשט טליתו סתם והסיח דעתו מללובשו דומיא דתפילין שזזו ממקומן אי נמי שלא היה דעתו לחזור וללובשו מיד דבכה"ג איירי ההוא דרב יהודה דקאמר התם ס"ל כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם כולי אלמא דכל זמן שמניחן בין תפילין בין ציצית צריך לברך והיינו דוקא בהיסח הדעת שלא היה דעתו לחזור ולברך וללבשן מיד וזה ברור ופשוט וכן עיקר. והרב בהגהות ש"ע כתב כסברת מהר"ח שמחלק בין היכא שנשאר עליו טלית קטן דא"צ לחזור ולברך. וצ"ע דמאי מועיל טלית קטן מה נפשך אי דעתו לחזור וללבשו מיד אף בלא נשאר עליו טלית קטן א"צ לברך ואי אין דעתו ללבשו מיד אזלא לה ברכה מאחר שהסיח דעתו מטלית גדול כשהסירו ואפילו נשאר עליו ט"ק צריך לברך כשחוזר ולובשו ונראה לי דמהר"ח איירי בהסיר טליתו סתם דבנשאר עליו ט"ק דאינו מסיח דעתו ממצות ציצית לא הוי היסח הדעת וכשחוזר ולובשו א"צ לברך ובלא נשאר עליו ט"ק מסתמא הסיח דעתו ממצות ציצית לגמרי וצריך לחזור ולברך והשתא לפ"ז מהר"ח ורבינו לא פליגי דמהר"ח מודה דבדעתו לחזור וללבשו א"צ לברך ובאין דעתו לחזור וללבשו צריך לברך ואין חילוק בין נשאר עליו ט"ק או לא נשאר דלא אמר מהר"ח דיש חילוק אלא בהסיר טליתו סתם כדפרישית ובהא מודה רבינו ונתיישב בס"ד מה שהיה קשה לב"י אדברי רבינו ומהר"ח עיין עליו:

52. Orach Chayim.8.15.1

    והישן בטליתו בלילה א"צ לברך עליו בבוקר פי' מאחר דקיי"ל דכסות יום חייב בציצית אפילו לובשו בלילה כהרא"ש לא הוי לילה הפסק אלא ביומא אריכתא דמי והקשה ב"י דהרא"ש בתשובה כלל ב' סי' י"ג כתב דצריך לברך והביא ראיה מרב יהודה דפרק התכלת דרמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה כו' וכן פסק בש"ע ולפעד"נ דדברי רבינו עיקר דא"צ לברך והוא דרבינו סובר דלא קיי"ל כאותה תשובה לפי שתלה לשם פסק דינו במאי דהוה מפרש דמעיקרא קס"ד דתלמודא שלא היה פושטו בלילה דאל"כ מאי פריך הא פשיטא היא דבפושטו בלילה שפיר מברך בצפרא כשחוזר ולובשו כו' והרי בפסקיו כתב איפכא וז"ל מדרמא קסבר מ"ע שלא הזמן גרמא היא אמאי מברך דכיון דסבר דלילה נמי זמנה אמאי מברך בכל צפרא לא הו"ל לברך אלא פעם ראשונה כשמעטף לה כשהיא חדשה ומכאן ואילך כחדא יומא אריכתא דמי דהא אין לילה מפסיקו כו' והוא כפירש"י בגמרא הרי להדיא דמעיקרא נמי קסבר תלמודא שהיה פושטו בלילה אלא שאעפ"כ א"צ לברך אלא בפעם ראשונה דכיון דדעתו לחזור וללבשה ליכא היסח הדעת והלילה נמי אין מפסיקו כיון דלילה נמי זמן ציצית הוא מ"מ לפ"ז לדידן נמי אע"ג דקיי"ל דלילה לאו זמן ציצית הוא בכסות המיוחד ליום כיון דחייב בציצית אף בלילה להרא"ש אין הלילה מפסיקן דלאותו כסות הוי הלילה נמי זמן ציצית וא"כ א"צ לברך עליו בבוקר אם לא פשטה בלילה דאי פשטה בלילה כיון דאסיקנא כרבי דכל זמן שמניחן מברך עליהם אע"פ שהיה דעתו לחזור וללבשו בבוקר הויא היסח הדעת מאחר שלא היה דעתו לחזור וללבשה מיד אבל הישן בטליתו א"צ לחזור ולברך לדעת הרא"ש בפסקיו שהן עיקר. כתב ב"י ויש לדקדק בתשובת הרא"ש למה כתב טוב למשמש הול"ל צריך למשמש כדאשכחן גבי תפילין וכתב מה שכתב ול"נ דבתפילין ודאי דהמשמוש שלהן חשוב כאלו מניחן מעתה קאמרינן בהו צריך למשמש אבל ציצית דאין המשמוש כאילו לובש הטלית מעתה דכבר הוא לבוש ומשמוש הציצית לא מעלה ולא מוריד אלא שמ"מ טוב הוא למשמש בהן כדי שיהא הוראה על איזה לבוש הוא מברך:

53. Orach Chayim.9.1.1

    כל מיני בגדים חייבין בציצית נראה מדכתב רבינו בסתם חייבים בציצית אלמא דרצונו לומר דכל הבגדים שוין בדין דחייבים מדאורייתא וכדעת ר"ת ורש"י ור"י וסמ"ג והסכמת הרא"ש דהלכה כרבא ולא כהרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב נחמן דאינן חייבין מדאורייתא אלא בגד צמר ובגד פשתים אבל שאר הבגדים אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן דליתא אלא כל הבגדים דין אחד להם:

54. Orach Chayim.9.2.1

    ומ"ש וציצית של צמר או של פשתים פוטר כל המינין בפרק התכלת קא מותיב רבא לר"נ מדתניא דשאר מיני בגדים צמר ופשתן פוטרין בהן וקס"ד צמר ופשתי' יחדיו פירוש שני חוטי תכלת ושני חוטי פשתן אא"ב דאורייתא היינו דמשתרו בהו כלאים אא"א דרבנן היכי משתרו בהו כלאים ומשני אימא או צמר או פשתים ודעת כל הפוסקים דאף לרבא צמר או פשתן פוטרין בשאר מיני בגדים אלא דאפי' צמר ופשתי' יחדיו דהוי כלאים נמי פוטרין אבל הגהות מיימונית ע"ש מהר"ם ומביאו בתה"ד ובספר האגור ס"ל דלרבא בשאר מינים דחייבין דאורייתא לא פטר אלא צמר ופשתים יחדיו דהיינו בזמן שהיה תכלת אבל עכשיו לא פטר צמר או פשתים בשאר מינים אלא דוקא במינן פוטרין כגון ציצית של משי במשי וצמר גפן בצמר גפן דדרשינן הכנף מין כנף דמין כנף דוקא ורבינו תופס דעת כל הפוסקים לכך פסק דצמר או פשתים פוטר כל המינים אף לרבא דשאר מיני בגדים חייבין דאורייתא:

55. Orach Chayim.9.3.1

    וכתב הרמב"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית וכולי הכי משמע פשטא דסוגיא בפרק התכלת (מנחות דף מא:) דקאמרינן טלית אין פוטר בה אלא מינה וכמו שפירש"י אם אדומה יטיל בה ב' חוטין אדומים וב' חוטין תכלת אלא דקשיא מהא דאמרינן בר"פ התכלת מידי ציבעא גרים ובמרדכי הלכות קטנות תירץ דבשאר מיני בגדים דוקא כיון דלרבא דרשינן הכנף מין כנף כדתנא דבי ר"י השתא כיון דמדאורייתא אינו פוטר אלא במינן צריך שיהא ממש מינן דאף הצבע צריך שיהא כצבע הטלית ולא אמרו בגמרא מידי ציבעא גרים אלא בבגדי צמר ופשתים דתכלת פוטר בהן דכיון דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתול תכלת אלמא תכלת לאו מין כנף הוא ועוד תירץ דמדאורייתא ודאי לאו ציבעא גרים אלא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו בעינן שיהו צבועין בצבע הטלית ונראה דמה שנהגו כל ישראל בטלית של צמר לבן הוא כדי לאפוקי נפשין מפלוגתא דרבוותא ולכן יש להזהר שלא לעשות לו טלית קטן מתחת למדיו מבגדי צבעונין או ועשה גם הציצית מצבע הטלית דאף ר"י לא אמר אלא שאינו צריך אבל אם צבען מצבע הטלית הוה מצוה מן המובחר ועוד דפשטא דתלמן דא משמע כפירוש רש"י והרמב"ם ושרי ליה מאריה להסמ"ג שכתב אפירוש רש"י לא דק גם לא כמ"ש הרב בהגהת ש"ע דהאשכנזים עושין ציציות לבנים אף בבגדים צבועים ואין לשנות עכ"ד דלפע"ד שינוי זה הגון הוא אלא מיהו בצינעא מתחת למדיו דלא ליתי לאינצויי כיון דלא נהגו לצבען ועיין בתה"ד סוף סימן מ"ו:

56. Orach Chayim.9.4.1

    וכתב בסמ"ק ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי כך היא הנוסחא בכל ספרי רבינו הישנים וכך היתה הנוסחא לפני בית יוסף ומהר"י אבוהב אלא שהמהרי"א הבין דפשתן הוא דאסור בשל משי אבל צמר בשל משי שרי משום דמשי מיחלף בשל צמר ולא מיחלף בשל פשתן ועל זה השיג ב"י דמשי לא דמי לצמר ובדין השיג עליו בזה אבל מה שהשיג עליו עוד מלשון הסמ"ק שאמר אפילו בשל משי אינה השגה דמהרי"א לא גרס בדברי רבינו בשם סמ"ק תיבת אפילו וס"ל דמ"ש בסמ"ק שלנו ובכל בו תיבת אפילו ט"ס הוא ואה"נ דלא צריך להזהר אלא היכא דמיחלף כגון ציצית של פשתן במשי דמיחלף משי בצמר וכן ציצית של צמר בקנבוס וצמר גפן דמיחלף קנבוס וצמר גפן בפשתן אבל היכא דליכא למיחש לאיחלופי שרי עוד כתב מהר"י אבוהב דדעת הסמ"ק הוא דדוקא של פשתן במשי נכון להזהר אבל פשתן בפשתן שרי והשיג עליו ב"י דהלא בין לרבא בין לר"נ ציצית של פשתן פוטר בשאר מינין כי היכי דפוטר בשל פשתן לרבא מדאורייתא ולר"נ מדרבנן וא"כ מאיזה טעם נאסרו בשאר מינין ויהיה מותר בשל פשתן ופירש הוא דדעת הסמ"ק שפוסק כר"ת דאסרו לעשות שום ציצית בטלית של פשתן אפילו ציצית של פשתן כמ"ש רבינו אחר דין זה אע"פ שהגאונים ור"ת וכו' ולכך נכון להזהר דאפי' במשי לא יעשה ציצית של פשתן פן יעשה פשתן בשל פשתן ולא נהירא דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב תחלה דעת הגאונים ור"ת ואח"כ מ"ש הסמ"ק דהוא נמשך מדעת ר"ת והגאונים אבל אין הדעת מקבלת שדברי הסמ"ק יהיו תלויין במה שפסק ר"ת ועדיין לא הודיע פסקו של ר"ת. ועוד לכולהו פירושי קשה לשון רבינו שכתב אח"כ אע"פ שהגאונים ור"ת אסרו כו' דלמה לו לומר אע"פ אם אין דין זה מקושר עם מ"ש קודם לו בשם הסמ"ק ועוד גזירה זו רחוקה הוא לגזור פשתן במשי דילמא יעשה פשתן בפשתן והיא גופה אינה אלא גזירה בזמן שהיה תכלת דגזרו ביה משום כסות לילה דהו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועכשיו אין מקום לגזירה זו כלל לכן נראה דדעת הסמ"ק הוא משום דבההיא דצמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם איכא תרי פירושי ולחד פירושא אין צמר ופשתים פוטרין שלא במינם אלא יחדיו דהיינו בזמן שהיה תכלת כדפרי' אבל עכשיו שאין תכלת אין צמר או פשתים פוטרין בשאר מינים ולפיכך כתב סמ"ק אע"ג דקי"ל כאידך פירושא דצמר או פשתים נמי פוטר עכשיו בשאר מינים מ"מ נכון להזהר שלא לעשות של פשתן בשל משי כדי לחוש לאידך פירושא וה"ה דשל צמר נמי אסור בשל משי אלא דנקט פשתן בשל משי לאורויי דיוקא דפשתן בשל פשתן שרי ובמשי אסור ולאו דוקא במשי אלא ה"ה בשאר מינים אלא משום דרגילין בטליתות של משי נקט משי והשתא ניחא דלאחר שפסק רבינו דצמר או פשתים פוטרין כל המינים כתב על זה דעת הסמ"ק דמיהו נכון להזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי כדי לחוש לאידך פירושא ויתיישב נמי דנקט אח"כ אע"פ שהגאונים ור"ת אסרו כו' כלומר מדברי הסמ"ק מבואר דפשתן במשי הוא דאסור אבל פשתן בפשתן שרי וא"כ הוא דלא כהגאונים ור"ת דאסרו כו' אין לחוש לזה דהלא רש"י ואלפסי התירו וכן הסכים א"א הרא"ש ז"ל נראה לי:

57. Orach Chayim.9.5.1

    אע"פ שהגאונים ור"ת אסרו לעשות אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתים כו' כבר הציע ב"י סוגיית התלמוד ופירושה ופסקי הגאונים במאי פליגי ונתקבלו בעניות דעתי דברי בעל המאור בפרק במה מדליקין שכתב וזה לשונו ואמת הדבר כי עיקר האיסור משום חוטי תכלת הוא שנאסרה הציצית בסדין אי משום קלא אילן אי משום שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו אי משום גזירת כסות לילה וכדמפרש בגמרא וכיון שמצות תכלת ולבן תלוי זה בזה אפילו למ"ד אין מעכבין זו את זו הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסרה לבן עמה משום דתרוייהו ציצית ואין לך להפריש ביניהם שתהא מחייב את הסדין בלבן ואוסרו בתכלת נמצא זה מצוה וזה אסור וזה רחוק מאוד ואין הדעת סובלת ועוד האריך וע"ש ומדברי בעל העיטור שהביא הרא"ש בהלכות ציצית נראה עוד טעם נכון והוא דס"ל לגאונים דקי"ל כר"י בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן והיינו חכמים דפליגי ארבי וקאמרי דאין מעכבין זה את זה וקרא וראיתם אותו האי לחודיה והאי לחודיה כדאיתא בגמ' וה"פ האי קרא דהכנף מין כנף אפתיל תכלת דבתריה קאי לומר לך שאם אין פתיל תכלת יתן במקומו מין כנף אע"פ שאינו צבוע תכלת אלא צמר לבן מאחר שהוא מין כנף שגם הבגד הוא של צמר אבל אם אין הבגד של צמר אלא של פשתים אין לו תקנה לא בלבן של צמר דאינו מין כנף ולא בלבן של פשתים דאינו ממין תכלת שהוא של צמר כללו של דבר דרבויא דהכנף מין כנף מרבינן מיניה שאם אין כאן תכלת בעינן שיתן לבן ממין הבגד ושיהא ממין תכלת שהוא צמר ואין זה אלא בבגד של צמר לחודיה ולפ"ז בשאר מינים נמי לית להו תקנה לדידן דאין לנו תכלת והא דתניא בשאר מינים צמר ופשתן פוטרים היינו דוקא יחדיו וכסברת מהר"ם שהובא בהגהת מיימונית והא דאסיקנא בשאר מינים או צמר או פשתים היינו דוקא לר"נ דשאר מינים דרבנן ומשום הכי מפטרי בכל דהוא אבל לרבא דשאר מינים נמי דאורייתא לא מיפטר בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר אלא צבע חלזון ולפ"ז בזמן הזה אין לעשות שום ציצית אלא של צמר בשל צמר אבל זולת כל זה הויא ברכה לבטלה אפי' משי בשל משי וכל שכן פשתן בשל פשתן ואצ"ל צמר או פשתן בשל משי ואע"ג דאיכא נמי גאונים דפליגי עליה ירא שמים יוצא ידי כולם ואינו מברך אלא על ציצית של צמר בצמר והכי קטינן ודלא כדמשמע מהש"ע והרב בהגהתו דיש לברך גם אשאר מינין דלפע"ד אינו כך וכך ראיתי מהמדקדקים שהיו לובשים טלית קטן של צמר מצוייץ בשל צמר מתחת והיו לובשים למעלה טלית משל משי ומברכים על שניהם ביחד והכי שפיר טפי:

58. Orach Chayim.10.1.1

    טלית שאין לה ד' כנפות פטורה יש לה יותר מד' חייבות כו' ברייתא בפרק התכלת אבל הר"א ממי"ץ ורבינו שמחה פסקו דבעלת ה' נמי פטורה כברייתא דספרי ופ"ב דזבחים ומביאו בית יוסף. ולכן ירא שמים לא ילבש אלא טלית בת ד' ננפות ונראה דבזה נוכל ליישב מה שתמהו הקדמונים על מלבושים שלובשים בלא שום ציצית והצריך בזה ב"י בסוף סימן זה והוא לפי דיש להם ה' כנפות ומקצתם יש להם שש כנפות או יותר והמנהג התפשט על פי הפוסקים דפטרי להו מהך ברייתא דסיפרי ופ"ב דזבחים:

59. Orach Chayim.10.2.1

    יש לה ד' וחתך אחד באלכסון כו' מימרא דרב שישא בסוף פרק הקומץ ומה שכתב רבינו וחתך א' באלכסון ולא כתב חתך כנפיה היינו משום דהכי משמע בגמרא מדקא יהיב טעמא שויה טלית בעלת חמש אלמא דמיירי בשלא חתך אלא כנף אחד וכבר יש להסתפק דילמא דוקא בחתך כנף אחד דיגידו עליו ריעיו הג' כנפות דגם זה החתוך כנף הוא אבל היכא שחתך כל ד' הכנפות מכל אחד מעט באלכסון כיון דדמי קצת לעיגול פטורה מן הציצית ואפי' לא חתך אלא שתי כנפות ליכא למימר יגיד עליו ריעיו הב' כנפות שלא נחתכו דמאי אולמיה הני שתים שלא נחתכו מהני שתים שנחתכו שאלו יגידו על אלו וכך הוא במרדכי וז"ל ול"מ אם חתך חתיכה גדולה אלא אפילו מעט ומיהו לכאורה נראה שיש הפסק בין שתי הקרנות ושאלתי לר' אם דוקא נקט בעלת ה' דמיחייבת אבל ו' לא אשכחן בתלמוד מה תהא עליה אם בצריה מב' קרנות ושוייה בת ו' והשיב לי דנ"ל שאין חייבת בציצית דלא אשתמיט בשום מקום למיחייביה אלמא דס"ל דוקא בת ה' ולא בת ו' והוא מטעמא דאמרן דדמי לעיגולין ואין אלו הב' שלא נחתכו יגידו על אלו שנחתכו ואע"ג דמסיק במרדכי דלא שנא וגם הב"י הפליג על ספק זה דפשיטא ליה דאין לחלק בין בת ה' לבת ו' מכל מקום לפע"ד נראה דיש לחלק כדפי' ואפשר דלכך דקדק רבינו וכתב תחלה וחתך אחד באלכסון ואח"כ כתב או שהגביה כנפיה ותפרה אלמא דבתחלה אתא לאורויי דוקא בחתך אחד ולא בחתך כנפיה ואח"כ כתב או שהגביה כנפיה ותפרה דבדלא חתך אלא שתפרה אפי' כל כנפיה חייבת בציצית משא"כ בתתך דאל"כ למה שינה בלשון מאחד לכנפיה:

60. Orach Chayim.10.3.1

    ומ"ש או שהגביה כנפיה ותפרם מימרא דרב דימי מנהרדעא לשם ונראה דאתא לאורויי דאע"ג שתפרה בעיגול שלא נראה בה שום קרנות אפ"ה לא נפטרה דכל כמה דלא פסיק לה מיבעי לה ובת כנפים היא שסופה לחזור לתחלתה וזה שכתב רבינו ותפרם בענין שלא נשאר בה כנף כלומר שתפרם בעגול ממש ואפ"ה לא נפטרה בזה ועוד איתא בגמרא משמיה דרב משרשיא האי מאן דצייריה לגלימיה פי' שקשרן וצררן לא עשה ולא כלום ורבינו השמיטו דכיון דאשמועינן תפרן כל שכן קשרן ולא תפרן ומה שנמצא בפסקי הרא"ש שפירש על האי מאן דצייריה דהגביה כנפי הטלית ותפרן ט"ס הוא שהרי הביא עלה דהאי מאן דצייריה וכו' הא דאמר בגמרא ותנן נמי כל חמתות הצרורות טהורין חוץ משל ערביים והתם פירושו שקשרם בשוליהם ולא תפרן ועוד יקשה דלמה לו להרא"ש להשמיט מימרא דרב דימי דאמר האי מאן דחייטיה אלא חסרון הניכר הוא בספרי הרא"ש וכך צריך להגיה פירוש דצייריה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית וקשרן א"ר דימי האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עביד ולא כלום אי איתא דלא מיבעי ליה ליפסוק ולישדייה פירוש דחייטיה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית ותפרן וכו' ופשוט:

61. Orach Chayim.10.4.1

    היתה מרובעת וכפלה כתב הרמב"ם אין מטילין ציציותיה על כנפיה כמו שהיא כפולה כו' ברייתא פרק התכלת פלוגתא דרבנן ור"ש והרמב"ם פוסק כר"ש והרא"ש פוסק כת"ק וטעם כ"א וא' מבואר בב"י ומשמע מלשון הרמב"ם דר"ש לא פטר אלא קרניה הכפולות אבל בקרניה הפשוטות אף לר"ש חייבת ולרבנן חשיבי קרניה הכפולות להתחייב בעת שילבשנה ולהטיל ציצית על קרניה הכפולות אבל לא על כולן דארבע אמר רחמנא וכן פי' המרדכי בשינויא בתרא ע"ש:

62. Orach Chayim.10.5.1

    היה לה ד' ציציות בד' כנפות ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשרה באחרונות בפרק התכלת מימרא דרבי זירא אם הטיל למוטלת כשרה והכי פי' לא מיבעיא אי חתך את האחרונות דכשרה בראשונות דעשויות בכשרות אלא אפילו חתך את הראשונות דאיכא למימר כיון דהאחרונות שלא לצורך נעשו קרינן בהו תעשה ולא מן העשוי בפיסול אפ"ה כשרה באחרונות וטעמא כדרבא דכיון דאיכא משום בל תוסיף בבתראי לא מקרי מעשה הילכך אפילו פסיק לקמאי כשרה בבתראי דפסיקת קמאי היא עשייתן דבתראי וכן פירש"י והתוספות להדיא וכך היא דעת הרא"ש במ"ש דכשרה בהני בתראי אי פסקינהו לקמאי כלומר אפילו בכה"ג נמי כשרה וכ"ש בדפסקינהו לבתראי דכשרה בקמאי אבל אי לא פסקינהו כל עיקר גם רש"י מודה דפסולין משום דאיכא בל תוסיף כדאמר בפרק הנחנקין ודלא כמה שהבין ב"י דהרא"ש חולק אפרש"י דליתא אלא שהרא"ש דקדק שלא כתב כל' רש"י כשרה בהני בתראי ואע"ג דהדר פסקינהו לקמאי משום דמלישנא דואע"ג משמע דבלא פסקינהו כלל נמי כשרה והא ליתא ולפיכך כתב אי פסקינהו לקמאי דמשמע דבלא פסקינהו כלל לא מתכשרא כל עיקר דבשני כרכים פשיטא דאיכא משום בל תוסיף לד"ה וכמו שיתבאר בסי' י"א ובסימן שלאחר זה כתב ב"י גופיה בדין אם נתן הציצית בסוף ג' אצבעות ממש דצריך לדחוק בפירוש דברי הרוקח כי היכי דלא נפלוג ארש"י וא"כ כ"ש הכא דליכא דוחק כל עיקר אי נפרש דברי הרא"ש כפירש"י וא"כ לפ"ז כי היכי דמתכשרא בבתראי ה"נ מתכשרא בקמאי אבל ללשון אחר שכתב הרא"ש דהטיל למוטלת כשרה בבתראי אע"ג דכי עבוד ג' בתראי לא בטיל קמאי כי הדר עביד לרביעי בטיל הנך קמאי לפ"ז כיון דמטעם בטול קמאי מתכשרא בבתראי לא מתכשרא אלא בבתראי ולא בקמאי כיון דאיבטלו להו כנלפע"ד וזהו החילוק בין לשון ראשון לל"א ודלא כמו שפירש הר"י אבוהב וב"י עיין עליהם ולפ"ז הא דאתקיף ליה רב פפא לרבא דמפרש להך דר' זירא דאמר הטיל למוטלת כשרה כיון דבבל תוסיף קאי לא הוי מעשה דלימא ביה תעשה ולא מן העשוי ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין ובל תוסיף ליכא ומעשה איכא הך אתקפתא ניחא לשתי הלשונות והכי אתקיף דילמא כי עביד ג' בתראי לבטולי קא מכוין וכיון דאכתי לא בטיל קמאי אשתכח דהנך ג' לאו ציצית נינהו דהא לא צריך להו וכיון דלבטולי קא מכוין בל תוסיף ליכא מעשה איכא ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי והדרא קושיא לדוכתא כדפירש"י ואפ"ה הילכתא כרבא דכיון דלא אשכחן דר"פ פליג עליה בהדיא אלא אתקיף ליה בלחוד ורבא נמי לא חש להשיבו משום דפשיטא ליה דאפילו את"ל דלבטולי קא מכוין אפ"ה בבל תוסיף קאי דה"א בפ"ב דעירובין דלעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה ומשמע דבכל גוונא איכא בל תוסיף בין דמכוין לאוסופי בין דמכוין לבטולי או מטיל סתם וכיון דאיכא בל תוסיף א"כ מעשה לא הוי וללשון ראשון אי פסקינהו לבתראי מתכשרא בקמאי ואי פסקינהו לקמאי מתכשרא בבתראי ולל"א לא מתכשרא אלא בבתראי ולא בקמאי כדפרישית והשתא לרבא לא איצטריך לפלוגי בין היכא דמטיל בלא כוונה להיכא דלבטולי קא מכוין כמו שתירצו התוספות לשם אליבא דרב פפא. ורבינו נמי כתב לדעת הרא"ש דלא חילק והיינו מדהביא דברי רבא והשמיט אתקפתא דרב פפא אלמא דס"ל דהילכתא כרבא מטעמא דאמרן ופסק ג"כ כלשון ראשון משום דרש"י ז"ל והתוס' פירשו להדיא דקציצת קמאי היא עשייתם דבתראי ולפ"ז נקטינן להילכתא דבין מכוין לבטולי בין מכוין לאוסופי א"נ מטיל סתם אי פסקינהו לבתראי מתכשרא בקמאי ואי פסקינהו לקמאי מתכשרא בבתראי אבל בלא פסקינהו כל עיקר פסולה כמ"ש התוס' והרא"ש בר"פ התכלת דאע"ג דאי רמי חוטין הרבה לית ביה משום בל תוסיף כדאשכחן בערבי נחל דדרשינן ערבי שתים ונהגו לשום הרבה בלולב היינו דוקא כשהכל בכרך אחד כדפירש"י אבל בשני כרכים פשיטא דאית ביה משום בל תוסיף והיינו הך דהנחנקין דאם הוסיף בחוטין פסול וכ"כ במרדכי הלכות ציצית ע"ש וע"ל בסי' י"א. וז"ל הגהת ש"ע ויש מכשירין בכל ענין וכן עיקר וקודם שחתך הראשונות פסול בכל ענין עכ"ל משמע מדלא אמר וקודם שחתך אחת מהן אלא אמר וקודם שחתך הראשונות אלמא דס"ל הא דבכל ענין כשר להרא"ש אינו אלא בחתך האחרונות הפסולין וכתב כך על פי דברי ב"י ולא נהירא אלא להרא"ש בלשון ראשון כשרין בין בחתך הראשונות בין בחתך האחרונות וכדפרישית שכך היא דעת רש"י והתוספות ורבינו ושעל כן כתב דהרא"ש לא חילק ודו"ק:

63. Orach Chayim.11.1.1

    מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטין וכו' אע"ג דמ"ש ויהיו טווין לשם ציצית וכו' עד ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב הז' כל זה נוהג אף בזמן שאין תכלת כך היא דרכו של רבינו להכניס דינים פרטיים על עיקר הדין ואח"כ שב לעיקר הדין שהתחיל בו וכך הוא פירוש דבריו בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין וכו' וגם צריך לדקדק בכריכה וכו' ועתה שאין לנו תכלת וכו' וכן פירש ב"י:

64. Orach Chayim.11.2.1

    ויהיו טווין לשם ציצית בפרק התכלת: וכתב ב"י דמ"ש הרמב"ם דאם עשה ישראל ציצית בלא כוונה כשירה לאו בטוייה קאמר דהא בעינן שתהא לשמה אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר ועוד מדאמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה עו"ג פסולה ואי איתא מאי איריא עשאה עו"ג אפילו עשאה ישראל שלא לשמה אלא ודאי לא אימעוט אלא עו"ג אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר עכ"ד ויש לדחות ראיה זו לפי דעת הרמב"ם בעיבוד לשמה דעו"ג אפילו בישראל עומד על גביו לאו לשמה היא א"כ איצטריך עשאה עו"ג דאפי' ישראל עומד על גביו פסולה ואם נפרש דה"ק מאי איריא עשאה עו"ג דכיון דטעמא הוי דעו"ג לאו בני לשמה נינהו אפילו עשאה ישראל שלא לשמה פסולה ותו דכיון דרב קאמר מן הסיסין כשירה דלא בעינן טוייה לשמה א"כ הו"ל לאשמועינן דבעשייה בעינן לשמה האי דיוקא ליתא דאיכא למימר דלרב טווייה ועשייה שוין בדין וכיון דבטוייה קאמר רב דכשירה בשלא לשמה הוא הדין בעשייה והילכך לא איצטריך לאשמועינן אלא דבעו"ג פסולה אפי' בישראל עומד על גביו בין בטוויה בין בעשייה אבל לשמואל בין בטוייה בין בעשייה בעינן לשמה ולקמן בסי' י"ד הוסיף ב"י וכתב דאי איתא דשמואל פליג הו"ל לרב יהודה לומר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מאי איריא עו"ג אכילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי פסול וכו' ע"ש והא נמי לאו דיוקא היא דאיכא למימר דכי היכי דלרב טווייה ועשייה שוין לכשרות ה"ה לשמואל טווייה ועשייה שוין לפסול ולא אתא רב אלא לדרוש קרא דבני ישראל ועשו דבעו"ג אפי' ישראל עומד ע"ג פסול ושמואל נמי מודה לרב דאיצטריך קרא לעו"ג וישראל עומד ע"ג ולענין הלכה כתבתי בס"ס י"ד:

65. Orach Chayim.11.3.1

    וצריך שיהיו שזורין כ"כ הרא"ש בסוף הל' ציצית ונמשך רבינו אחריו דבטוייה שלא לשמה כתב דפסולין ובשזורין לא כתב דפסולין אלא דצריך שיהו שזורין. וברמב"ם מפורש באינן שזורין כשר. ונראה לפרש למאן דמצריך טווין ושזורין לשמן הוא מדמסמיך קרא גדילים תעשה לך לקרא דלא תלבש שעטנז דפירושו שוע טווי ונוז ואמר גדילים תעשה לך מהם דהיינו שיעשה הציצית טווי ונוז שפירושו שזור אבל שוע דהיינו ניפוץ אינה עשיית ציצית כי לא באה אלא להסיר הפסולת מן הצמר מיהו במרדכי כתב בשם מהר"ם להחמיר לנפץ לשמה ומביאו ב"י והשיג עליו ואינה השגה:

66. Orach Chayim.11.4.1

    ואם עשאה מן הקוצין תיפוק ליה דפסולין משום דאינן טוויין ושזורין לשמן י"ל דמיירי דהיו מתחלה טוויין ושזורין לשם ציצית ואחר כך נמלך וארגן ועשה מהם בגד ויריעה אפ"ה פסולין החוטין והנימין התלויין בהן לעשות מהן ציצית והכי משמע בב"י:

67. Orach Chayim.11.5.1

    ויעשה נקב באורך הטלית שלשה אצבעות וכו' פירוש מדכתיב על הכנף משמע דבפחות ממלא קשר גודל פסול דלא נקרא כנף אלא תחת הכנף ולמעלה מג' אצבעות נמי פסול דלא איקרי כנף אלא בגד וכן פי' רש"י והסמ"ג וזהו שכתב מהר"י אבוהב שצריך שיהיו בתוך ג' מפני שאין נקרא בגד בפחות משלשה כלומר שאין נקרא אלא כנף ולא בגד משא"כ בלמעלה מג' דנקרא בגד ולא כנף ואין מקום לתמיהת ב"י על דברי רבינו אבוהב גם דברי הכל בו צריך לתקן ולהגיה אוחז מג' אצבעות על ג' אצבעות שאינו כנף ביותר מכן ונוקב שם וכו' ואין בזה מחלוקת ונתיישב מה שתמה ב"י עליו ונראה דמה שפירש"י שלא ירחיק מן השפה יותר מג' אצבעות אינו אלא לומר שמרחיק ג' אצבעות ונוקב שם דהנקב אינו אלא תוך ג' אצבעות בסופם ממש אבל אם הג' אצבעות הם שלמים והנקב למעלה מהם פסול דא"כ הציצית הם על הבגד ולא על הכנף וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכו' וזהו שכתב מהר"י חביב ואין מקום לקיים על הכנף ולא תחת הכנף ולא בבגד רק שיהא הציצית תוך האצבע הג' קודם השלמתו וזהו שכתב רבינו דיעשה נקב בתוך ג' אצבעות דהיינו תוך אצבע ג' קודם השלמתו שלא יניח ג' אצבעות שלמים ויעשה נקב למעלה מהם וזהו שכתב הרוקח ולא ירחיק מן הכנף ג' אצבעות עכ"ל והוא שלא ירחיק הנקב מן הכנף ג' אצבעות דאם יעשה הנקב למעלה מג' אצבעות א"כ הציצית יהיו על הבגד ולא על הכנף ואין כאן מחלוקת בין המחברים בדין זה ופירוש קרן דקאמר רבינו הוא שפת חודו של בגד סמוך לקרן זוית וכן פי' רש"י על הא דת"ר בפרק התכלת הטיל על הקרן וכו':

68. Orach Chayim.11.6.1

    ואם היה רחוק מהקרן כו' ונתקו מחוטי הערב שם בעובדא דגלימיה דרבינא: ומ"ש ומ"מ טוב לעשות אמרא וכו' פירוש קודם שיטיל ציצית יעשה אמרא שלא ינתקו אח"כ דאע"פ דאם נתקו חוטי הערב כשר מ"מ לכתחלה טוב יותר שלא ינתקו ואע"ג דבמרדכי וסמ"ק ע"ש מהר"ם לא הזהיר לעשות אמרא אלא לפי דלפעמים נפרדין החוטין מן האריגה של בגד ויש לספק מאיזה מקום יתחילו הג' אצבעות ומשמע דאם אינן נפרדין החוטין מן האריגה ואין ספק במדידת השלשה אצבעות אין צריך לעשות אמרא מ"מ כתב רבינו ז"ל דלעולם יעשה אמרא כדי שלא ינתקו לאחר עשיית הציצית אלא שיש לדקדק דא"כ הו"ל לרבי' להזהיר ג"כ לחפות סביב הנקב כדי שלא יסתור הנקב וירד הגדיל למטה עד שיעמוד בפחות מקשר גודל שהרי בהך עובדא דרבינא פירש"י הך דהוה סתר ובצר ממלא קשר גודל באחד משני דרכים אלו וי"ל דס"ל לרבינו כדעת מהר"ם בהגהת מיימוני פ"א מהל' ציצית שהזהיר שלא תהא שום תפירה בתוך ג' ולמעלה מקשר גודל והוא מדקאמר רב יהודה תוך ג' לא יתפור שמא יניח חוט מן התפירה לשם ויצרף אותו עם שאר חוטין לעשות ציצית דפסול משום תעשה ולא מן העשוי ולפיכך לא הזהיר אלא לעשות אימרא בשפת הבגד למטה דאין כאן חששא של איסור אם יניח חוט מן התפירה:

69. Orach Chayim.11.7.1

    ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור וכו' שם ת"ר הטיל על הקרן או על הגדיל כשירה ראב"י פוסל בשתיהן כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן שנאמר על כנפי בגדיהם כמאן כראב"י וס"ל לרבינו דכיון שהיא נוטפת על הקרן שהרחיק מן הקרן כמלא קשר גודל באורך הטלית על כנפי בגדיהם קרינן ביה ואין צריך שוב להרחיק גם ברוחב:

70. Orach Chayim.11.8.1

    וכתב ב"ה שאין שיעור לחוטין מלמעלה כו' בפרק התכלת (מנחות דף מ"ב) ציצית אין לו שיעור למעלה וס"ל לב"ה דמדקאמר סתמא משמע דבכל גוונא אין לו שיעור למעלה בין במנין בין באורך: ומ"ש ור"י פי' דעד ח' וכו' וכן כתב התוס' והרא"ש בשמו ר"פ התכלת וב"י פירש דהיינו לומר דבזמן שהיה תכלת היה מתיר עד ח' וכו' אבל עכשיו שאין לנו תכלת אסור להוסיף אפי' חוט אחד עכ"ד והאריך ואין נראה כך במרדכי אלא שמתיר בכל ענין כשאינו עושה רק כרך אחד ומטיל הרבה ביחד דהכל ציצית אחד וכשר אפי' בזמן הזה מיהו קשה שהסמ"ג בהל' שופר כתב בשם ר"י בר שמואל שהוא סתם ר"י שהוזכר בתוספת שאסור להוסיף על הח' חוטין וצ"ע ואפשר דאסור להוסיף לכתחילה קאמר בסמ"ג אבל רבינו דקאמר יכול להוסיף עד ח' טפי לא לא היה דעתו אלא דבדיעבד כשר עד ח' טפי פסול אפילו דיעבד ודו"ק:

71. Orach Chayim.11.9.1

    ויחתוך ראשי החוטים ויתחבם בכנף וכו' לאו לעכובא קאמר לה דהא בסוף סימן זה כתב דאם תחבם בכנף ואח"כ חתכם כשירה רק שיחתכם קודם כריכה וכדאיתא להדיא בפ"ק דסוכה (דף י"א) אלא עצה טובה קמ"ל כדי שלא ישכח מלחתכם עד אחר קשירה:

72. Orach Chayim.11.10.1

    ועתה שאין לנו תכלת וכו' הב"י בסוף דבור זה הביא דברי התוס' פרק אלו נערות (כתובות ד' מ) על הא דר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אפשר לקיים שניהם מוטב ואם לאו כגון כלאים בציצית ידחה עשה את לא תעשה דקשה הא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר ואור"י דבטלית של פשתן א"א לקיים שניהם כו' וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשוב אפשר וכתב ב"י ע"ז וז"ל ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרא רחמנא בציצית היכי משכחת לה עכ"ל ולפעד"נ דדברי הרב ממש היא קושיית התוס' בעצמה שהקשו אדר"ל דמכלאים בציצית דשרא רחמנא אע"פ דאפשר לקיים שניהם שמעי' דליתא לדר"ל אלא כל עשה שריא רחמנא ולא משום דחייה א"כ אמאי שרינן תכלת בפשתן הרי אפשר לקיים שניהם בטלית של צמר ולא מידחיא לא תעשה וא"כ כלאים בציצית דשרא רחמנא לא משכחת לה ותירצו התוס' דלעולם איתא לדר"ל ואין זה חשיב אפשר:

73. Orach Chayim.11.11.1

    וגם אין צריך לדקדק בחוליות והרמב"ם כתב וכו' שיעור דברי רבינו כך הוא דלהרמב"ם שכתב מנהגינו לכרוך בה חוליות כעין שכורכין בתכלת אלמא דאף עכשיו צריך לדקדק לעשות שבע חוליות שלא לשנות המנהג אבל הרא"ש לא היה מדקדק פירוש לא היה מדקדק בחוליות לעשותן שבע ומ"מ בכריכה לא קאמר הרא"ש מידי אבל ב"ה כתב דהאידנא אין צריך לדקדק אפילו בכריכה והוסיף ואמר דאפילו אם כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה וכו': לשון סמ"ק וזה סדר החוליות כורך שני פעמים ובשלישי תוחבו באמצע וי"מ כורך ג' פעמים ובד' תוחבו באמצע ע"כ. הב"י הביא בסוף סי' זה מ"ש מהר"י אבוהב בשם בעל העיטור דבספרי איתא דעל הקרן פסולה משום דכתיב על ארבע כנפות ד' ולא ח' ולפיכך פסל כל ציציות שלנו לפי שיש בטלית ?ח' ציציות שהרי לכל צד שתהפוך הטלית אנו יכולים להשתמש באלו הציציות והרי הוא כאילו היו בכאן ח' ציציות עכ"ל נראה דר"ל דבין שתלבוש הטלית כדרכו ובין שתהפוך הפנימי לחוץ לכל צד שתהפוך הטלית יכול להשתמש באלו הציצית שיהו נוטפים על הקרן לכל צד וה"ה כאילו היו ח' ציציות. אי נמי ה"ק דלכל צד מב' צדי הכנף שתהפוך הציציות בטלית אנו יכולים להשתמש באלו הציציות וכו' ואמר דשלנו פסולים אבל כשנעשה ב' נקבים בטלית ונטיל הציציות בתוכה ונוציא אותם לצד אחד אז לא יהיו נוטפים על הקרן אלא יוצאין מצד אחד מן כנף הטלית כענף היוצא מן הבד אבל מצד השני אין שם ציצית כלל וכתב עוד שיש ליישב המנהג. שלנו שנפרש הא דאמר בספרי על הקרן פסולה משום ד' ולא ח' היינו דוקא כשנותן הציצית על הכנף באלכסון שהציצית נראה שהוא לכנף זה ולכנף זה וה"ל כשתי כנפות עכ"ד וכן מצאתי ע"ש תוספות אלפסי שחזר בו מהר"ם ואמר שהכל קרוי נוטף על הקרן ולא אימעוט אלא שלא יהא הציצית נקשרים באלכסון כזה עכ"ל והיינו דקאמר בספרי דעל הקרן פי' באלכסון פסולה משום ד' ולא ח'. ונראה דמ"ש שלא יהיו הציציות נקשרים באלכסון רצונו לומר שלא יעשה שום נקבים בכנף א' למעלה בתוך ג' וא' למטה בסוף הקרן ונטיל הציצית בנקב שלמעלה בתוך ג' ואח"כ נטל ראשי הציצית בתוך הנקב למטה אותן שהן בצד פנים ישים אותם בנקב למטה שיהיו תלויין לחוץ ואותן שהן בצד חוץ ישים אותן בנקב למטה שיהיו תלויין לפנים דבאופן זה הם נקשרים באלכסון ואינן זזין ממקומן דה"ל ח' ד' לכנף זה וד' לכנף זה ואיכא לתמוה על מה שפסל ב"ה כל ציציות שלנו מכח הספרי שאמר ד' ולא ח' דמאין למד לומר דציציות שלנו לפי שיכולין להפכן לכל צד משני צדי הכנף שיהא זה חשוב כאילו היו שם שני ציצית ונמצא לד' כנפים ח' ציצית וד' ולא ח' קאמר קרא דכל זה דחוק ורחוק דהלא אין כאן אלא ד' ציצית על ד' כנפות ולא יותר ועוד דקרא קאמר ד' כנפות כסותך והספרי דורש ד' ציצית ולא ח' ציצית ולכן נראה דהספרי הכי קאמר דאע"פ דלכל כנף איכא שני צדדים אחד למטה לצד הארץ ואחד לצד הכנף והתורה אמרה גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך דמשמע דלכל צד משני צדי הכנף יעשה גדילים גדיל א' לכל צד וצד וא"כ יהיו שמנה גדילים על כל כנף וכנף שני גדילים גדיל א' מצד אחד קבוע בשני נקבים נקב א' בתוך שלשה למעלה ונקב אחד למטה בסוף הקרן וכן בצד השני וכן בכל אחד מהכנפים הארבע ויהיו שמנה גדילים ואמר הספרי דהא ליתא דא"כ לימא קרא איפכא על ארבע כנפות כסותך תעשה לך גדילים מדלא קאמר קרא הכי אלא אמר גדילים תעשה לך על ארבע וגו' דרשינן דארבע קאי נמי אגדילים ואתא קרא לאורויי דלא יעשה אלא ד' גדילים ולא שמונה כאילו אמר גדילים תעשה לך ארבע על ארבע כנפות כסותך ודכוותה דרשינן קרא דלא תחסום שור בדישו מדלא כתב איפכא שור לא תחסום בדישו אלמא דלא תחסום מכל מקום קאמר וכן קראי טובא דרשינן הכי והשתא לפי זה לא פסל הספרי מהך דרשא אלא בעושה שמונה גדילים ממש שני גדילים לכל כנף אבל ציצית שלנו שאין בהם אלא ארבע גדולים ולא יותר ודאי דכשרים ולא חיישינן למה שמתהפכין בטלית לכל צד דמכח ההיפוך לא נעשין שמונה אלא דמכל מקום סבירא ליה לב"ה דכיון דהספרי פוסל שמונה גדילים ממש אם כן הני ציצית דמתהפכין לכל צד נמי יש לפוסלן לפי שנראין כאילו היו בכאן שמונה ציצית ולפסול לכתחלה קאמר שאין לעשותן כך אבל מודה ודאי דאם נעשו כך בטלית דכשר לברך עליהן ודלא כנראה ממה שכתב מהר"י אבוהב הביאו בית יוסף דב"ה פוסל ציצית שלנו מן הדין דלפי זה ליכא תקנה למדקדק שיהא יוצא ידי שניהם ולכן גם הבית יוסף דחה דברי ב"ה בשתי ידים אבל למה דפרישית דב"ה לא אמר אלא דפסולין ציצית אלו לכתחלה שפיר איכא תקנה למדקדק ונכון הוא דיעשו לכתחלה מצוה מן המובחר כמו שכתב בעל העיטור ונתברר בשם רבותיו ויתקן הציצית בשני נקבים ותלויין מצד אחד כענף מן הבד אלא לפי דמיחזי כיוהרא ומן המתמיהין וכמו שכתב בית יוסף לכך לא ישנה הציצית בגלוי בטלית שעליו ממנהג העילם אבל מתחת למדיו שהא מכוסה יתקן לו הציצית במלבוש הקטן כסברת בעל העיטור ורבותיו שהוא העיקר לפע"ד וז"ל מהרי"ל אין לתלות הציצית למטה לצד הארץ אלא על צד הכנף שנאמר על כנפי בגדיהם עכ"ל:

74. Orach Chayim.12.1.1

    ואם נפסקו כל חוטיה ונשתייר בה כדי עניבה כשר פירוש אפילו נפסקו כל חוטיה וכ"ש אם נפסקו מקצת חוטיה דכשר אלא דבעינן דנשתייר בהם כדי עניבה פי' שיוכל לענוב יחד דבריו גבי סדר עשיית הציצית כתב סתם כסברא זו וכמו שכתב רבינו וא"א ז"ל הסכים לסברא ראשונה ואע"פ שבתשובה כלל ב' סי' י"ב כ' סתם כדברי ר"ת ובסי' ט' כתב ג"כ כדברי ר"ת דבריו בפסקים עיקר ובלאו הכי קצת דבריו בתשובה אינם מתיישבים אצלי שכתב וז"ל היה אומר ר"ת דהאידנא שנותנים ד' חוטים ב' משום תכלת ושנים משום לבן וכופלים אותם לח' אם נפסקו ג' חוטים מן הח' שמא כל הג' חוטים הם מן הד' שנכפלים ולא נשתייר כי אם חוט אחד שלם ופסול אבל אם נפסק חוט אחד או שנים ואף אם נפסקו כולם ונשתייר בששה מהם כדי עניבה והשנים נפסקו לגמרי כשר עכ"ל וכבר נתבאר שכל הספרים שהביאו דעת ר"ת כתבו בשמו דכיון שנפסקו ג' חוטים אפי' נשתייר בהם כדי עניבה פסולים וכ"כ גם הוא בפסקיו בשם ר"ת והיאך הוא מכשיר בתשובה זו לדעת ר"ת בנפסקו ששה אם נשתייר בהם כדי עניבה ועוד קשה שהכשיר בנפסקו שנים לגמרי ובגמרא אמרינן אם נפסק החוט מעיקרו פסול ואיכא למיחש שמא אותם הב' ראשים הם מחוט אחד. והוי יודע שזה שכ' רבינו סתם בסברא קמייתא שאם לא נשתייר כדי עניבה אם נפסקו ב' ראשים פסול שמא נפסק חוט אחד מיירי במי שאינו מדקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ד' ראשים מצד אחד לקשר וד' לצד האחר אבל לפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בד' ראשים בענין שלעולם הד' ראשים הם מצד אחד של הקשר וד' ראשים מהצד האחר דאז אנו יודעים בודאי שכל ד' ראשים שהם מצד אחד לקשר הם חצי חוטים ואין בהם חוט אחד שלם והילכך אם נפסקו מעיקרם ב' ראשים מצד אחד כשר דהא ודאי אינם חוט א' אלא משני חוטים והרי נשאר מכל א' הראש הב' שהוא יותר מכדי עניבה ומיהו היכא דנפסק ראש אחד מצד אחד לקשר והראש הב' מהצד האחר בהא שייך נמי חששת רבינו דשמא ב' ראשים אלו מחוט אחד הוא וכן מ"ש לסברת י"א ? דאם נפסקו ג' ראשים פסול אפילו נשתייר בהם כדי עניבה דחיישינן שמא מג' חוטים הם צ"ל דבמי שאינו מדקדק שיהיו ד' ראשים מצד זה וד' ראשים מצד זה מיירי דאילו למדקדקים בכך אם כל הג' ראשים הפסוקים הם מצד אחד ודאי מג' חוטים הם ומיהו היכא דקצתם מצד אחד וקצתם מצד שני בהא אפילו למדקדקים בכך נמי איכא לספוקי שמא הם משני חוטים או שמא הם מג' חוטים ואע"פ שדברים אלו ברורים בעצמם מתוך דברי מהר"י ן' חביב ז"ל למדתים והרמב"ם כתב בפ"א התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר אע"פ שאין א' מהם מעכב את חבירו אינם שתי מצות אלא מצות עשה אחת אמרו חכמים הראשונים והיו לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת עכ"ל ובסוף הפ' כתב וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט א' פסולה. ויש לתמוה עליו שממה שכתב וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן וכו' משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום כשר מאחר שנשאר התכלת וא"כ היאך כתב בסוף הפרק שאם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה ועוד דמשמע דפסק כרבי דאליביה אמרינן אי איגרדום לבן וקאי תכלת כשר ומשמע דרבנן לא סברי הכי ואמאי פסק כרבי כיון דר' יוחנן בן נורי פליג עליה כדאיתא בגמ' ורביה הוא וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו ועוד דכיון דפסק כרבי דאיגרדום לבן וקאי תכלת כשר ה"ל למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה כדסבר רבי ועוד אמאי נקט בתכלת אינו מעכב את הלבן שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט שאם נפסק הלבן ונתמעט ועוד יש לדקדק דמלשון הרמב"ם משמע דמכשיר איגרדום כוליה לבן אפילו לא נשתייר ממנו כלום והיאך אפשר לומר כן כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בשישתייר כדי עניבה ונ"ל שהרמב"ם ודאי פסק כרבנן וכפשטא דסתם מתניתין דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן וכו' שאם אין לו אלא מין אחד עושה אותו מין שיש לו וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת ואם היכא שאין לו תכלת עושה לבן לבדו כ"ש שכשאין לו לבן שעושה תכלת לבדו ובאיגרדום לבן וקאי תכלת או איגרדום תכלת וקאי לבן פסק דכשר משום דס"ל דאע"ג דלאוקמי מתניתין אליבא דרבי איתמר לכ"ע דינא הכי החוטין המגורדדין אבל לא צריך לענוב כל ח' חוטים יחד וכן מפורש במרדכי:

75. Orach Chayim.12.2.1

    ולפ"ז אפילו אם נפסקו שני ראשין כשר וכו' כבר התחבטו גדולים ליישב לשון זה במאי דקשה דכיון דאפילו נפסקו שני חוטים דהיינו ד' ראשין כשר לפי סברא זו מאי אפילו אם נפסקו שני ראשין כשר דקאמר. ופירש ב"י דאתי לאשמועינן דבנפסקו ב' ראשין אינו כשר אא"כ נשאר כדי עניבה אבל בלא נשאר כ"ע פסול ובג' ראשין פסול אפי' נשאר כדי עניב' ואכתי קשה מאי לפ"ז דקאמר הלא אפי' לסברא ראשונה נמי לא מכשרינן בב' ראשין אם לא נשאר כדי עניבה וצריך לומר דעיקר דבריו דלפ"ז בג' ראשין פסול אפי' נשאר בהן כדי עניבה וא"כ לא איצטריך ליה למימר דלפ"ז בב' ראשין כשר אם יש בהם כדי עניבה דהא פשיטא היא ולא ה"ל להימר אלא ולפ"ז אם נפסקו ג' ראשין פסול אפי' נשאר בהם כדי עניבה ולפיכך נראה דה"ק דלפי הסברא הראשונה דבנשאר כדי עניבה כשר אפי' נפסקו כל החוטים ואינו פסול אא"כ לא נשאר כדי עניבה א"כ בלא נשאר כדי עניבה דפסול אף בנפסקו ב' ראשין בלבד פסול מחששא דשמא חוט א' נפסק כולו אבל לפי סברא זו דפסול אפי' בנשאר כדי עניבה לא מפסיל בב' ראשין אלא עד שיפסקו ג' ראשין והשתא לא אתא רבינו אלא לבאר ולפרש החילוק שבין הפיסול לפי סברא ראשונה ובין הפיסול לפי סברא האחרונה ועוד אפשר לומר דלפי דהלשון שכתב בשם י"א אפשר לפרשו דה"ק דאם נפסקו שלש חוטים בודאי פסולה כגון שנפסקו שש ראשים או חמש ראשים ואם נפסקו שנים בודאי כשר אבל אי לא ידעינן בודאי דב' נפסקו כשר מן הסתם אע"ג דאיכא למיחש דג' נפסקים א"נ איכא לפרש איפכא דאינו פוסל בג' ומכשיר בב' אלא מן הסתם דלא ידעינן אבל היכא דידעינן בודאי אפי' בשנים פסול קמ"ל דליתא אלא בשנים כשר אפילו ידעינן דשנים נפסקין ובשלש פסול אפי' מן הסתם דלא ידעינן אם פסול מספק ולפע"ד דמה שפירש' ראשונה הוא עיקר:

76. Orach Chayim.13.1.1

    ד' ציציות מעכבין וכו' הוי מצי למימר נפקותא אחרת דאם אין בה כל הארבע אסור לו לברך עליה ואם מברך הוי ברכה לבטלה ותו דעובר בעשה אם לובשו ואין בו כל הד' ציציות אלא דלפי דברכה אינה מעכבת ובשבת נמי דאינו יכול להטיל בו ציצית אינו עובר בעשה כדכתב במרדכי לפיכך אשמועינן הך נפקותא דאפילו בשבת אשכחן דעובר אם יוצא בה לר"ה ועיין מדין זה לקמן בסי' ש"א סעיף י"ד ובמ"ש ב"י כאן:

77. Orach Chayim.13.2.1

    ומ"ש אבל אם יש בה כל הד' מותר וכו' נראה דמשום דלכאורה כיון שחוטין אלו אינן מלבוש אלא למצוה א"כ משוי הן אפי' יש בה כל הד' לכך איצטריך לאורויי דאינן משוי וכדכתב הרמב"ם בפי"ט מהל' שבת דנחשבין הן מנוי הבגד ומתכשיטיו כמו האימרא וכיוצא בה:

78. Orach Chayim.14.1.1

    עשאה כותי פסולה מימרא דרב יודא אמר רב בפרק התכלת מדכתיב דבר אל בני ישראל ועשו בני ישראל ועשו ולא הכותי ומשמע דטעמא משום דכותים לאו בני לשמה נינהו ומינה נשמע דאם ישראל עשאה שלא בכוונה נמי פסול ותו דהא קי"ל כשמואל דאפי' בטווייה שלא לשמה פסול וכל שכן עשיית הציצית בטלית ותקונן דפסול בשלא לשמה ואין להקשות א"כ מאי איריא דנקט קרא כותי ולא נקט אפילו ישראל נמי דאיכא למימר דקרא אתא לאורויי דווקא כותי הוא דאסור אבל אשה כשירה לעשותה ותו דאשמעינן דאפילו בישראל עומד ע"ג ואומר לו לעשות לשמה נמי פסול ואפי' להרא"ש דמתיר בתפילין בעבדן כותי וישראל עע"ג וה"ה בטוויית ציצית מ"מ בעשיית ציצית בטלית מודה דפסול בכותי אפילו בישראל עע"ג וכן פי' רש"י בפ"ק דסוכה דמן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולין משום דלא נתלו בה לשם ציצית וכ"כ הרא"ש ונמ"י בהלכות ציצית והכי נקטינן ודלא כהרמב"ם דמתיר בעשה ישראל שלא בכוונה וזהו שלא הביא רבינו דברי הרמב"ם בזה ונסמך על מ"ש למעלה דבטווייה שלא לשמה פסול ומכל שכן עשייה שלא לשמה דלא כמ"ש ב"י לדעת הרמב"ם דעשייה קיל טפי מטווייה גם לא כמ"ש בש"ע דיש לסמוך על הרמב"ם דמכשיר אבל לא יברך עליו אלא פסולים הן וקי"ל נמי דבין בטוייה בין בעשייה אפילו אם ישראל עומד ע"ג הכותי ואומר שיעשה לשמה דפסולין הן לד"ה כדפי' דלא כמ"ש בש"ע דלהרא"ש כשר:

79. Orach Chayim.14.2.1

    וליטול טלית חבירו בלא דעתו ולברך עליה י"א שהוא מותר דניחא ליה לאיניש וכו' כ"כ בסמ"ק וכ"כ הרא"ש בפרק כל הבשר (דף קלו) שכך נהגו אבל בנמ"י פרק הספינה השיג על זה מדאמר פרק א"מ מצא תפילין שם דמיהם ומניחן ואם לא ששם אותם וקנאם לא היו מתירין אותם להניח כשאר גוף אבידה שאסור להשתמש בה ולא התירו משום מצוה ע"כ ולפעד"נ דדוקא להניחן בכל יום אסור אם לא ששם אותם ולא התירו משום מצוה אלא באקראי והכי נקטינן דלא נהגו היתר אלא באקראי:

80. Orach Chayim.15.1.1

    מותר להתיר ציצית וכו' בפרק במה מדליקין כתב רש"י מתירין מטלית ישן לטלית חדש עכ"ל אפשר דר"ל מטלית ישן קרוע שאין לובשין אותו ומ"ה מותר להתיר ציציותיו אבל מטלית חדש לטלית חדש אין מתירין ומיהו נראה עיקר דרש"י אורחא דמילתא נקט דאין דרך להתיר ציצית מטלית שעומד ללבישה אבל מדינא שרי אפילו מחדש לחדש וה"א בשאלתות להדיא ר"פ שלח לך דאין להתיר ציצית מטלית כדי למוכרה לישראל משום דקמבטל לה למצוה אבל מטלית לטלית שרי וע"ש:

81. Orach Chayim.15.2.1

    תלה החוטין בין ב' כנפים וכו' פ"ק דסוכה (דף יא) וכבר כתב רבינו בסימן י"א דבכנף א' אם כרך ואח"כ פסק ראשי החוטין פסולה ואיתא נמי בפ"ק דסוכה ואיצטריך תרווייהו דאי אשמעינן בכנף א' ה"א התם הוא דפסול כיון דבשעת עשיית הציצית כשכרך לא הוי אלא חוט אחד אבל בתלאן בין ב' כנפים דד' חוטין הן הכא והכא דנראין ראשי חוטין הארבעה משני צדדים סד"א דכשר קמ"ל ואי אשמעינן תלאן בין ב' כנפיים ה"א דבכנף אחד מכשרי' טפי אפי' כרך תחלה ואח"כ פסק ראשי חוטין קמ"ל: כתב הרשב"א בתשובה סי' רי"ז טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה לשתים ובכל חלק יש בו שיעור להתעטף ונשאר לכל אחת ציצית אחת או שתים אין בו משום תעשה ולא מן העשוי ופסק כך בש"ע ומיהו נראה דוקא כשמתעטף בכל חלק לבדו אבל אם מצרף לכל חלק חתיכה אחרת אפי' אין בחתיכה האחרת שום ציצית יש בציצית הראשונות משום תעשה ולא מן העשוי שהרי כשהתחיל לתפור האחרת בקרן אחד נתבטל אותו הכנף ואין שם אלא ג' כנפות ולכשתפר אח"כ את כולה נעשה בת ד' כנפות ואיכא בראשונות משום תעשה ולא מן העשוי: כתב ב"י ויש לתמוה דבברייתא תניא דמותר להגיא ציצית ממקום אחר ותולה בה ובלבד שלא תהא מופסקת ופי' רש"י והרא"ש שיהו חוטיה שלמים ומשמע דאתא לאשמעינן דאע"פ שבטלית הראשון נפסקו חוטיה ואם לא היה מתיר הציצית היה כשר ע"פ הדין בדיעבד מ"מ עכשיו שצריך לחזור ולכרכה ולתקנה כאן כבתחילה צריך שיהיו שלמים ולא מופסקים ואם כן למה לא פסק כן הרמב"ם ורבינו עכ"ל לפע"ד נראה דהם מפרשים ובלבד שלא תהא נפסקת דאינה אלא עצה טובה שיתיר הציצית בנחת שלא תהא נפסקת ע"י התרתן אי נמי שלא יהיו הציצית דקים וקלושים מפני יושנן שאז יהיו נפסקים בקלות בטלית החדש ונמצא שיהא כל טרחו בחנם וכיון שכל זה איננה אלא עצה טובה לא היו צריכין לכותבו בחבורם אבל הא פשיטא היא שלא יתקנם לכתחלה כשהחוטין נפסקים ואינן שלמים ולא היה צריך להזהיר על זה בברייתא ובנמ"י כתב שלא שמע פי' על זה וע"ש:

82. Orach Chayim.15.3.1

    נקרעה הטלית תוך ג' אצבעות לקרן אינו רשאי לתופרה כולי נראה דרבינו בנקרעה קרע בעלמא קאמר ועדיין מחובר לבגד ואפ"ה תוך ג' אינו רשאי לתופרה ולהטיל בה ציצית לאחר שתפרה ואין זה אלא ע"פ פירש"י שפירש דלמא פייש מידי מחוט התפירה וכו' דאילו למ"ש התוס' ורב עמרם והמרדכי כשהוא מחובר לבגד לא חשיב כמאן דפסיק ואפי' תוך ג' פשיטא דיתפור לענין זה דיכול להטיל בו ציצית לאחר שתפרו דאותן ציצית שהיו בה באותה שעה כשנקרע תוך שלשה פסולין אפילו לאחר שתפרו אבל חוץ לשלשה כשרין וכ"כ נ"י להדיא בשם ר"ע והא דמכשר בנתקו חוטי הערב תוך ג' התם נקרע תוך ג' למטה מן הציצית אבל הכא מיירי שנקרע תוך הג' למעלה מן הציצית הילכך חשיב כמאן דפסיק הכנף עם הציצית ופסול אפילו לאחר שתפרו וה"ה נמי לר"ע ותוס' והמרדכי היכא דנקרע לגמרי ותפרו אין חילוק בין תוך ג' לחוץ לג' לענין הציצית שהיו בו קודם קריעה דפסול כדתניא ושוין שלא יביא אפי' אמה על אמה ובה תכלת ותולה בה אבל להטיל בו ציצית לאחר שתפרו נראה בעיני דלא מיבעיא בחוץ לג' דכשר אלא אפי' תוך ג' נמי כשר להטיל בו ציצית דלא גרע מהיא של בגד וכנפיה של עור דפירש"י שנחתכו קרניה ותלה בהן עור דחייבת בציצית ואינו מחלק לשם בין תוך ג' לחוץ לג' דלעולם כשרין הציצית שמטיל בהן לאחר תפירה והיינו טעמא דאין סברא לחלק בין נעשה הבגד מתחלה חתיכות חתיכות לבין נקרע אח"כ הכנף מן הבגד ותופרו דבכל ענין ודאי שרי להטיל בו ציצית לאחר שתופרו אכן מדברי הר"י אבוהב שהביא ב"י משמע לכאורה דס"ל דלרב עמרם אף בנקרע לגמרי ותפרו מפלגינן בין תוך ג' לחוץ לג' לגבי הציצית שהיו בו כבר שהרי הקשה מכאן להא דנתקו מחוטי הערב שלא נשאר בו כשיעור דהיינו תוך ג' דכשר בדיעבד כדלעיל בסי' י"א והכא קאמר דתוך שלש לא יתפור ומשמע דרצונו לומר דכיון דלא יתפור אלמא דכמאן דפסיק דמי ופסול לרב עמרם ותירץ דהכא מיירי שנקרע מכל וכל וכו' אלמא דחוץ לג' כשרים הציצית שהיו בו כבר בנקרע לגמרי ותימא דא"כ מ"ש מהא דתניא ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה וכו' ויש לפרש דס"ל להרב דלענין להטיל בה ציצית לאחר שתפרו התם הוא דמפלגינן בין תוך ג' לחוץ לג' וכ"כ הרא"ש והיא דעת ה"ר ירוחם דהוה קשה ליה מהא דנתקו חוטי הערב דמיירי לגבי הציצית שהיו בו כבר אפ"ה כשר תוך ג' ותירץ דהתם נשאר קצת אבל הכא מיירי בנקרע לגמרי מכל וכל ומש"ה תוך ג' לא יתפור ואפי' להטיל בו ציצית אחר שתפרו פסול ולפ"ז צ"ל דס"ל דהיא של בגד וכנפיה של עור מיירי בחוץ לג' אבל תוך ג' פסול והרב ב"י מסתפק בזה כאשר מבואר בספרו הארוך והערוך ולפע"ד נראה עיקר כדפי' דלהטיל בו ציצית לאחר שתפרו אפילו נקרע לגמרי ואפי' תוך ג' כשר ואין כאן ספק לפי שיטת רב עמרם והיא שיטת התוס' והמרדכי והכי נקטינן דלא כמו שפי' ב"י דעת התוספות והמרדכי וע"ש:

83. Orach Chayim.16.1.1

    שיעור טלית וכו' פי' כשקטן בן ט' מתכסה בו ראשו ורובו אז חייב הגדול להטיל בו ציצית אם אינו מתבייש להלך בה לשוק ואפילו אינו הולך אלא באקראי חייב להטיל בה ציצית ומשמע דאף בשאין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אין הגדול פטור אא"כ יוצא בה באקראי ולא בקבע אבל ביוצא בה בקבע חייב להטיל בה ציצית אע"פ שאין הקטן בן ט' מתכסה בה ראשו ורובו והכי משמע מלישנא דבריית' מדתני סיפא אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע"פ שהגדול יוצא בה עראי פטורה ולא תני בסתמא אע"פ שהגדול יוצא בה פטורה אלמא דוקא ביוצא בה עראי פטורה אבל יוצא בה בקבע חייבת בציצית בשעה שלובש אותה הגדול ומשמע נמ' דאפילו אם הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אם הגדול מתבייש בה לצאת בשוק אפילו באקראי אפילו אם לובש אותה בבית פטורה דהדין גם כן תלוי לפי מה שהוא הגדול ואיני יודע מה ראו הגדולים מהר"י אבוהב ומהר"י חביב וב"י להאריך בפירוש ברייתא זו ופירשו דה"ק כל שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו אז ודאי גדול יוצא בה עראי לשוק וכו' דלפע"ד ליתא להאי פירושא אלא כדפי' וכדמשמע להדיא מדברי רבינו דשיעור טלית להתחייב בו גדול בציצית כשלובש אותו תלוי בשני תנאים א' בקטן בן ט' שמתכסה בו ראשו ורובו ב' בגדול זה שלובש אותו אם אינו בוש לצאת בו לשוק. ומ"ש רבינו דקטן זה מיירי בקטן בן ט' שנים נראה דלמד כך ממ"ש הרמב"ם קטן זה המתהלך לבדו בשוק וא"צ אחר לשומרו ולילך עמו וסובר רבינו דהיינו בן ט' אבל בסמ"ק סי' ל"א כתב וז"ל וטלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו וגדול יוצא בו עראי חייב בציצות ושמעתי שהקטן רוצה לומר קטן שהגיע לחינוך כדאמרינן קטן היודע להתעטף חייב בציצית עכ"ל והגיע לחינוך הוא בן שש ובן שבע מיהו כדברי רבינו נקטינן דדוקא בקטן בן ט' וכבר נהגו מנהג שאינו הגון רוב ההמון גדולים בני י"ג ללבוש ציצית במלבוש קטן ככף איש דאפילו קטן בן חמש אינו מתכסה בה ראשו ורובו וגם לא נמצא שום גדול בן י"ג שנה שלא יהא בוש לצאת בו אפילו באקראי לשוק וחייבים לבטל מנהג זה שהכל מברכין ברכה לבטלה. שוב ראיתי בחבורו של מהר"ל חנל"ש שהביא לשון סמ"ק שנדפס בטעות שכתוב בהן ושמעתי שהקטן חייב בציצית ר"ל קטן שהגיע לחינוך וכו' ופירש שבא ליתן שיעור לטלית של קטן שאין הקטן חייב בציצית אא"כ כשהגדול יוצא בה עראי לשוק כו' ושארי ליה מאריה לכתוב בספר דברי טעות כאלה:

84. Orach Chayim.17.1.1

    סומא חייב וכו' ברייתא בפ' התכלת כר"ש דאשר תכסה בה מרבה כסות סומא ויותר טוב שלא יברכו יש מקשין ממה שכתב בסימן תקפ"ט לגבי שופר דאע"פ דנשים פטורות יכולין לתקוע ולברך ואין מוחין בידם ולפע"ד נראה דכאן לגבי ציצית שאין מנהג לנשים ללבוש ולברך א"כ אם באת אשה לשאול לכתחלה אי שריא ללבוש ציצית ולברך יאמרו לה שלא תברך כי יותר טוב שלא יברכו בפלוגתא דרבוואתא אבל בשופר שכבר נהגו לתקוע ולברך אין מוחין בידן מאחר שיש להם על מי שיסמכו אבל אם באת לשאול לכתחלה גם בשופר יאמרו לה שלא תברך ונסמך על מ"ש כך לגבי ציצית וה"ה לגבי שופר:

85. Orach Chayim.17.2.1

    קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו ברייתא ס"פ לולב הגזול קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין פירוש חייב בלולב לחנכו וכן חייב בציצית לחנכו אבל אביו אינו חייב ליקח לו לא לולב ולא מלבוש בת ארבע כנפות שאפי' הוא עצמו אין חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כמ"ש בסמוך סי' י"ט וסכ"ד וכ"ש לולב דדמיו יקרים אלא אלולב שקונין הקהל בשותפות מברך הוא והקטן אבל תפילין שאין דמיו יקרים צריך לקנות לעצמו וכן צריך לקנות לקטן לחנכו ורבינו שכתב כאן דצריך לקנות לקטן ציצית לחנכו הוא לפי שעכשיו הוזהרו הכל לקנות לעצמן כדלקמן בסימן כ"ד לפיכך צריך לקנות גם לקטן לחנכו כמו לעצמו דכל חנוך לקטן הוא שיהא רגיל מקטנותו לקיים המצות כאשר רואה באביו. שוב ראיתי כתוב במרדכי ס"פ לולב הגזול שכתב ע"ש הירושלמי וז"ל יודע להתעטף בציצית אביו לוקח לו טלית לא סוף דבר להתעטף אלא להשליך שני כנפות לאחריו ושני כנפות לפניו ואוחז בציצית כשורה בשעת ק"ש וע"פ הירושלמי כתב רבינו אביו צריך ליקח לו ציצית:

86. Orach Chayim.18.1.1

    לילה לאו זמן ציצית היא שם בברייתא אליבא דר"ש וראיתם אותו פרט לכסות לילה:

87. Orach Chayim.18.2.1

    ומ"ש י"א כל מה שלובש בלילה וכו' וכ"כ הרמב"ם וכו' פי' מדכתב הרמב"ם וז"ל מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה וכו' ומאימתי מברך עליה בשחר מדקאמר עליה אלמא דעליה דכסות שלובש בלילה קאמר מאימתי מברך עליה בשחר וכיון שלא היה צריך לומר אלא מאימתי מברך על הציצית בשחר אלמא דאתא לאורויי דאותו כסות שלובש בלילה שאינו מברך עליה חייב לברך עליה בשחר דאין לחלק בכסות כל עיקר אלא בין יום ללילה מיהו בנוסחי דידן ברמב"ם כתוב וז"ל מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה ואע"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך ומאימתי מברך על הציצית בשחרית משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה וכו' מלשון זה לא משמע דס"ל כי"א וב"י כתב דממ"ש הרמב"ם כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה נראה דאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה שהרי כתב שמא יתכסה בה בלילה משמע דאכסות יום קאי שאל"כ הול"ל גזירה משום כסות לילה ולפי זה לא התיר הרמב"ם ללבוש ציצית בלילה אלא בשאין בו כלאים ואשמועינן דלא עבר על בל תוסיף אבל ביש בו כלאים אפילו ביום אסור ללבוש גזירה שמא יתכסה בה בלילה ולכן בטלית של צמר נמי אסור להטיל בה חוטי לבן של פשתן גזירה שמא יתכסה בה בלילה עכ"ד ולפע"ד נראה דאפשר לפרש דעת הרמב"ם דס"ל דלא גזרו אלא בכסות של פשתן לפי שדרך הסדין להתכסות בו בלילה משא"כ בכסות של צמר והיינו דקתני בברייתא סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין וקאמר בפרק במה מדליקין גזירה משום כסות לילה דבכסות של פשתן דוקא גזרו וא"כ אפשר דמאי שכתב הרמב"ם מותר ללבוש ציצית בלילה בשל צמר קאמר ואפילו יש בו כלאים דכיון שהותר ליום הותר ללילה ולא גזרו בו משום כסות לילה כיון דאין דרך לעשות של צמר לכסות לילה וכמו שפירש מהר"י אבוהב וכ"כ התוספות בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) ע"ש רבינו תם דכל טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל עניינים בין להתעטף בין להציע תחתיו בין לו בין לחבירו בין לאשתו בין ביום בין בלילה דלגמרי שרי ביה כלאים והא דאמרינן בפרק ב"מ גזירה משום כסות לילה לא כמו שפירש בקונטרס שמא יתכסה בה בלילה אלא גזירה משום כסות המיוחד ללילה דלא אשתרי בה כלאים כלל עכ"ל ואע"ג שהרמב"ם כתב כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה ומשמע לב"י דאפי' בכסות של פשתן המיוחד ליום אסור מדינא להתכסות בה בלילה אלמא דהרמב"ם פליג אר"ת דמתיר כלאים מדינא אפילו בשל פשתן המיוחד ליום להתכסות בו בלילה ליתא אלא הרמב"ם נמי מפרש כר"ת דבכסות של פשתן המיוחד ליום מדינא שרי אפילו בלילה אלא דגזרו בו משום כסות של פשתן המיוחד ללילה דכיון דדרך הסדין להתכסות בו בלילה גזרו בו חכמים אבל של צמר המיוחד ליום שרי להתכסות בו אף בלילה דלא גזרו בו משום של צמר המיוחד ללילה כיון דלא שכיח ומ"ש הרמב"ם גזירה שמא יתכסה בה בלילה לא אתא לאורויי אלא דהגזירה אינה אלא משום סדין אחד המיוחד ללילה ולא משום של צמר המיוחד ללילה דא"כ בכסות של צמר המיוחד ליום נמי נגזור ולפיכך כתב גזירה שמא יתכסה בה כלומר בסדין דמשום סדין דמתכסין בה בלילה גזרו וזאת היתה גם כן דעת הקונטרס שכתב שמא יתכסה בה ודלא כמה שהבין ר"ת מפי' הקונטרס אבל לענין דינא לא פליגי דרש"י והרמב"ם נמי ס"ל כר"ת דבשל צמר המיוחד ליום שרי אף בלילה ולא גזרו בו אבל בשל פשתן המיוחד ליום אע"פ דשרי בלילה גזרו בו משום כסות לילה וכדפי' כנ"ל. אכן בהגה"ה מיימוני הבין מדברי הרמב"ם כדברי רבינו ושכן פירש"י והיינו מדפירש גזירה שמא יתכסה בה דאלמא דכסות המיוחד ליום פטור בלילה וכמו שהבין ר"ת מפירושו כדאיתא בתוס' פכ"ה שהבאתי וכתב עוד בהגה"ה מיימוני שר"א ממיץ פי' כפירש"י והכי משמע בתוס' פכ"ה שכתב לשם שר"א ממיץ הקשה אפר"ת וכתב עוד שם שרבינו שמשון ור"י פירשו כפיר"ת ושכ"כ בספר המצות שכך הורה ריצב"א ויש נוסחאות אחרות בלשון הגה"ה מיימונית כתובי' בטעות. ולענין הלכה נראה בפלוגתא דרבוותא שלא יברך על הציצית כי אם ביום ובכסות המיוחד ליום בדוקא וכן פסק בהגהת ש"ע ובתענית ציבור כשלובשין טלית במנחה כשמגיעים לברכו יסיר הטלית מעליו דכיון שאין לובשין טלית אלא לקיים מצות ציצית נראה כאילו סובר לילה זמן ציצית הוא אם לא יסירנו מעליו מלבד עיה"כ שלובשין מבע"י לאחר מנחה ואין מסירין מעליהם בלילה לפי שדומין למלאכים לובשין לבנים ומתעטפים לבנים וכו':

88. Orach Chayim.19.1.1

    אין חיוב ציצית וכו'. כתב מהרש"ל יש מחמירין לבדוק הציצית אפילו כשכופלין הטלית משום דשמואל סבר כלי קופסא חייבים בציצית ויש פוסקין כמותו אבל האלפסי כתב הא דשמואל ליתא ע"כ ולפעד"נ נכון לבדוק הציצית כשכופלין אותו ומצניעין אותו כדי שיהא חזקתו בדוק דאז א"צ לחזור ולבודקו כשחוזר ולובשו כמו בסכין של שחיטה ועיין במ"ש לעיל בסימן ח' ס"ח:

89. Orach Chayim.20.1.1

    הלוקח טלית מצוייצת מישראל וכו' ברייתא פרק התכלת הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל ה"ה בחזקתה מן הא"י מן התגר כשירה מההדיוט פסולה נראה דאתא לאורויי דבישראל ה"ה בחזקתה לפי מה שהישראל מוחזק בכך אם להכשיר להכשיר אם לפסול לפסול משא"כ בא"י תגר דכשירה בכל גוונא ורבינו כתב בסתם דמישראל או מא"י תגר כשירה משום דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא אם לא בישראל חשוד ונמ"י פירש בחזקתה שנעשית כהלכתה ע"כ ולא נהירא דא"כ הו"ל לומר כשירה כמו שאמר מא"י תגר כשירה:

90. Orach Chayim.20.2.1

    ומ"ש ואין מוכרין טלית מצוייצת לא"י נראה דהיינו דוקא סתם א"י אבל אם הוא תגר ונודע שהוא קונה טליתות לחזור ולמוכרן אפי' מצוייצת מוכרין לו כנ"ל. הב"י העתיק מה שפסק הרמב"ם דהמוצא תכלת בשוק חוטין מופסקין פסולין שזורין כשרין פירוש מופסקין ושזורין כשרים וכך היא דעת הראב"ד וחכמי לוני"ל לשם. וכך היא דעת הרז"ה פרק המוצא תפילין ונחלקו על האלפסי לשם דס"ל דחיישינן אף בפסוקין דכולי האי טרח ועשאן פסוקין כדי לחזור ולקשרן ולהסך אותו בבגד ומש"ה לא כתב האי דינא לא בפרק המוצא תפילין ולא בהל' ציצית אבל הרמב"ן שם בספר המלחמות כתב עליו דיפה כיון ונראה לי דהכי נקטינן להחמיר אפילו במופסקין ודכותא נקטינן גבי תפילין לקמן בסימן ש"א סנ"ט ועיין במ"ש לשם בס"ד ותו דהא ברמב"ם פי"ט מהלכות שבת ובאלפסי ואשיר"י ר"פ המוצא תפילין ובסמ"ג וסמ"ק וה"ר ירוחם מבואר להדיא דחיישינן בתפילין לקמיע דטרח איניש לעשות קמיע כמו תפילין א"כ ה"ה בציצית ודאי דחיישינן נמי דטרח ולמה מכשירן הרמב"ם במצא מופסקין ושזורין כנ"ל. מיהו בשזורין ואינן פסוקים ששיטא דפסולין וה"א ר"פ המוצא תפילין לגבי תכלת ומשמע ודאי דה"ה בלבן ותו איכא למימר דנקט תכלת לרבותא דאע"פ דאיכא למיחש לטעימה דפסולה אפילו הכי במופסקין כשירה ולא חיישינן לטעימה ומטעמא דכתבו התוס' לשם אבל באינן מופסקין אפילו בלבן פסולה משום דחיישינן דאדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו ואע"ג דאיכא למדחי דלא חיישינן להם אלא בחוטין צבועין שכן רגילות לעשות חוטין צבועין בשפת הטלית מ"מ אפשר לומר דדעתו היה לצבען אלא שנאבדו מידו מקמי צביעה ודוק:

91. Orach Chayim.21.1.1

    ציצית אין בהם משום קדושה וכו' ויראה דאפילו בעודן במצותן מותר להשתמש בהן פי' בעודן בטלית ואינו לבוש בהן קאמר דבלובשן מודה רבינו דאסור להשתמש בהן דעושה המצוה דרך בזיון ודומה לדם אבל במונחין בקופסא קאמר דאע"פ שעומדים ללבישה ולצאת בהם ידי מצות ציצית מ"מ כיון דאין חיוב ציצית אלא בטלית שרוצה ללבוש לא נקרא עליהן שם זה דשעת מצותן אלא בשעה שלובש הטלית שיש בה ציצית אבל כל זמן שאינו לובשן אע"פ דהו"ל בעודן במצותן כל זמן שלא נפסקו אפ"ה לא הוה שעת מצותן ולא דמי להושענא ולאתרוג וסוכה דמצוה כל ז' דהוה שעת מצותן וכן שופר בב' ימים דר"ה א"נ נר חנוכה בשעת הדלקה הא לא דמי אלא להושענא ואתרוג וסוכה ושופר ונר חנוכה לאחר שנעשה מצותן ועבר זמנן דמותר להשתמש בהן ה"נ ציצית כל שעה אע"פ שלא נפסקו כיון שהרשות בידו להניחן בקופסא ושלא ללבשן עד עולם מותר להשתמש בהן מדינא ובזה נסתלקה תלונת ב"י שעל רבינו מיהו להלכה נקטינן כרוב רבותינו דאוסרין מדינא דאע"פ דאינו דומה ממש לדם מ"מ יש ללמוד ממנו דה"ה לכל דבר העומד לצאת בו ידי מצוה דאסור להשתמש בו וכיון דציצית בעודן בטלית עומדין לצאת בהן ידי חובת מצוה אסור נמי להשתמש בהן דמטעם זה לא התירו להתיר ציצית מן הטלית כדי למוכרה משום דקא מבטל לה למצוה וכמו שכתב לעיל סימן ט"ו כי היכי דאסור ליטול מזוזה מן הבית כשיוצא ממנה משום דקא מבטל לה למצוה כמו שכתב בשאלתות ר"פ שלח לך ולא התירו אלא להתיר מבגד זה ולהטיל ציצית מיד בבגד אחר והילכך נמי אסור לנהוג בהן בזיון כיון שעומדין למצוה. ולפ"ז שופר נמי אף לאחר ר"ה וכן לולב ישן שעומד למצוה אסור להשתמש בהן ולנהוג בהן מנהג בזיון. במקצת ספרים כתוב כאן בסוף הסימן וכ"כ הרמב"ם מותר ליכנס בציצית לב"ה ולבית המרחץ נפסקו ציציותיה זורקן לאשפה אם רוצה וטוב להחמיר ע"כ ור"ל דכיון דהרמב"ם מתיר ליכנס לב"ה ולבית המרחץ אלמא דלא אסרו אלא לעשות המצוה דרך בזיון וכל מה שאינו בשעת המצוה שרי:

92. Orach Chayim.22.1.1

    העושה ציצית לעצמו וכולי אע"ג דכבר כתב בסי' ח' דבהתעטפו יברך להתעטף בציצית חזר וכתבה לברייתא הכא לאורויי דאע"פ שמברך שהחיינו על עשיית הציצית ונתעטף בה מיד אפ"ה לאחר העטיפה צריך לברך להתעטף ואע"ג שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר ויש לתמוה למה לא פסק רבינו גם בתפילין ובמזוזה לברך שהחיינו והרמב"ם פסק לברך ונראה דרבינו נמשך אחר דעת התוספות בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ו) דאין מברך שהחיינו על עשיית תפילין אע"ג דמשמע מדבריה' דגם בציצית לא תקנו לא כתבו כך אלא לפי שלא מצאו בתלמוד לברך על זה ורבינו לפי שמצא בתוספתא שפסק כך לגבי ציצית כתבה בספרו וס"ל דבציצית ודאי כיון שעל ידה יזכור כל מצות השם איכא שמחה בפעם ראשון כשלובשו משא"כ בתפילין כיון דצריכין גוף נקי ואיכא מורא ועונש ליכא שמחה וה"ה במזוזה ליכא שמחה טפי מבשאר מצוה ומהר"י אבוהב כתב דטעם רבינו הוה מטעם קנה כלים חדשים כמ"ש בעל העיטור ויש לתמוה דא"כ אף בלא ציצית חייב לברך כדלקמן בסי' רכ"ג ותו דמשמע מלשון רבינו והרמב"ם דמטעם עשיית ציצית מחדש מברך אע"ג דהמלבוש הוא ישן לכן נראה כדפי' דס"ל לרבינו דכל העושה ציצית מחדש אפילו בכלי ישן מברך בפעם ראשונה שהחיינו שוב מצאתי שכתב מהר"ש לוריא על דברי רבינו שאין נוהגין כן ונראה דזהו משום דס"ל דהתוס' בפרק לולב וערבה תופסים בפשיטות שלא לברך לא על הציצית ולא על תפילין וספק ברכות להקל אלא דנראה דגם בכלים חדשים לא יברך כדכתבו התוספות לשם ע"ש רב שרירא גאון דלא סמכינן על ההיא דהראה דמברך על כלים חדשים מדמסקינן בפרק בכל מערבין דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן אלא דקשה על זה מפדיון הבן עכ"ל ולפע"ד יראה לומר בהא כיון דאין הפדיון חל אלא לאחר חדש ימים חשבינן ליה קביע ליה זמן ולברך שהחיינו וכ"מ בדברי הר"ן פ' לולב וערבה משא"כ בציצית ותפילין ומזוזה דלא קביע להו זמן וליכא נמי שמחה בפשיטות אין לברך אבל אכלים חדשים נקטינן לברך ורב שרירא גאון יחיד הוא וע"ל בסי' רכ"ג שם יתבאר כל הצורך:

93. Orach Chayim.23.1.1

    ההולך בבית הקברות וכו' ויש לדקדק בלשון ה"ר יונה שכתב אבל אנו שאין אנו מכוונין בהן למלבוש וכו' דהי"ל לומר כלישנא דרישא אבל אנו שאין לנו בכל בגדינו ד' כנפות אסור כו' ונראה ליישב דס"ל לה"ר יונה דלדידן נמי אין איסור אלא בטלית של מצוה שלובשו על כל בגדיו התם הוא דאית ביה משום לועג לרש אבל בטלית קטן שלובש מתחת למדיו כדי שלא לילך ארבע אמות בלא ציצית שרי והשתא ניחא דה"ק ה"ר יונה דוקא בימיהם סגי בהגבהה דאם יסיר מלבוש העליון שיש בו ציצית צריך הוא להסיר כל המלבושין שבכולם יש ציצית וזה א"א שיסיר כל בגדיו ולכן יש היתר בהגבהה ולית ביה משום לועג לרש אבל לדידן איכא משום לועג לרש בהגבהת העליון דכיון דאין אנו מכוונים בטלית של מצוה העליון לצורך מלבוש אלא לשם מצוה אית ביה משום לועג לרש אם לא יסירנו מעליו והשתא לפ"ז בטלית קטן שמתחת למדיו אין איסור כלל אם לא יסירנו דמאחר שהוא מכוסה במלבוש שאין בו ציצית לית ביה משום לועג לרש כל עיקר והכי משמע בי"ד סימן שס"ז וכן המנהג:

94. Orach Chayim.24.1.1

    אע"פ שאין אדם חייב לקנות וכו' מ"ש טוב ונכון וכו' כלומר ולכן צריך לקנות לו וכו' וכ"כ סמ"ק סי' ל"א וז"ל ואע"פ שאין הפסוק משמע שיהא אדם חייב לקנות טלית מ"מ נראה כי מצוה גדולה לקנותו שיזכור מצות בוראו וכו': ומ"ש וגדול עונש המבטל עתה וכו' פירוש עונשו עתה גדול יותר ממה שהיה עונשו כשהיה מבטל מצות תכלת בזמן שהיה תכלת אבל ודאי אם היה מבטל מצות ציצית לגמרי בזמן שהיה תכלת פשיטא דאז היה גם כן עונשו גדול על שאיננו עושה לבן לבדו כדקיי"ל התכלת אינו מעכב הלבן וכ"כ הרמב"ם בביאור סוף פ"ב דהלכות ציצית:

95. Orach Chayim.24.2.1

    ציצית עולה ת"ר אע"ג דבפי' רש"י כתיב ועוד ציצית עולה ת"ר וכו' ס"ל לרבינו דטעות סופר הוא דאין מה שעולה תרי"ג גורם ששקולה כנגד כל המצות דאין שום עלוי במלה כשהוא עולה כך וכך אלא שמה שעולה כך וכך הוא גורם לזכרון שעל ידי שיעלה על מחשבתו דציצית עולה ת"ר וח' חוטין וה' קשרים י"ג הרי תרי"ג ע"י כך יזכור כל תרי"ג מצות ולפיכך אמר רבינו גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות לפי שעל ידו יזכור כל המצות ואחר כך בא לבאר היאך בא האדם ע"י מצוה זו לזכור כל המצות ואמר שזהו לפי שמלת ציצית עולה ת"ר וכו' וכל זה דלא כמ"ש ב"י שרבינו השמיט מלת ועוד שלא במתכוין אלא במתכוין השמיטו ובזוהר סוף פרשת שלח לך פירש הא דכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' הכי קאמר וראיתם אותו פתיל תכלת דדומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד ודא כרסייא דדיינין ביה דיני נפשות דא רצועא דאבוי לאלקי ביה ברא האי כ"ה עביד לבר נש למיהך בארח מישר ודאי דכולא אית לדחלא מהאי אתר למיהך במישר וזהו וזכרתם את כל מצות ה' יגרום לכון למיהוי טבין לפולחנא דילי תדיר וכו' ועוד האריך ולפ"ז צ"ל להתעטף בציצית בפת"ח תחת הבי"ת להורות על עיקר המצוה שהיא פתיל תכלת שע"י יזכור כל מצות ה' גם ע"פ הדקדוק צ"ל פת"ח:

96. Orach Chayim.24.3.1

    בכל עת יהיו בגדיך לבנים זו מצות ציצית ה"א בשבת ס"פ שואל ופי' רש"י זו מצות ציצית שמלובן הבגד. ומצאתי כתוב לפי שארז"ל על ויעבור ה' על פניו ויקרא נתעטף הקב"ה בטליתו וכו' וכתיב לבושיה כתלג חיור מכאן שהטלית עם ציצית שמתעטף בו יהא לבן ע"כ ונכון הוא:

97. Orach Chayim.25.1.1

    ואחר שנתעטף בציצית וכו' נראה דהא דמקדים להתעטף בציצית הוא לפי שציצית באים כדי לזכור כל המצות אבל התפילין היא מצוה יחידית ומה שכולל כל המצות הוא קודם בזמן וקודם במעלה ועוד כי ע"י קיום מצות ציצית הוא נזכר לקיים מצות תפילין: ומ"ש יניח תפילין מיד וכו' נראה דלפי שי"א דהקורא בתורה פטור מן התפילין ואף מי שאינו קורא בתורה פוטר עצמו משום דצריכין גוף נקי ולכן היו נמצאים אלפים ורבבות בספרד ובשאר ארצות בזמן בעל הסמ"ג שלא היו מניחין תפילין כמבואר בעש' ג' ומסתמא כך היו נמצאים הרבה שלא היו נזהרין במצות הנחת תפילין בזמן רבינו אע"פ שהיו נזהרין במצות ציצית לפיכך הזהיר ואמר שיהיו לו תפילין מוכנין שמיד שאחר שנתעטף בציצית יניח תפילין כדי שיהו מצויין לו בשעת ק"ש ותפלה וכו' ולא כמקצת בני אדם בזמנינו שאין להם תפילין וסומכין על חבריהם שמשאילין להם תפילין לאחר שיוצאין י"ח דא"כ יגיע הרבה פעמים דבשעה שמגיע לק"ש ותפלה אין תפילין בידו להניחן ועונשו גדול דאף לקטן שנינו דחייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו כ"ש לעצמו ועיין במ"ש לעיל סוף סי' י"ז:

98. Orach Chayim.25.2.1

    כאילו מעיד עדות שקר בעצמו פירש"י לישנא מעליא נקט עכ"ל נראה דרצונו לומר דכשקורא ואהבת את ה' אלהיך וגו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו' שהוא לייחד את שמו בכל לבבו והוא במה שתקשרם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך שהוא מורה על יחודו שהוא יחיד בעולמו וכו' נמשך מזה שכשאינו מניח תפילין נראה כמעיד עדות עליו ית' שאינו יחיד שע"כ אינו מניחן להורות על יחודו וזהו עדות שקר שמעיד עליו יתברך והר"י פי' כמשמעו שמעיד עדות שקר על עצמו פירוש כאילו מעיד שמה שהוא אומר שציוה הוא ית' בתורתו וקשרתם לאות על ידך וגו' אינו אומר אמת שאילו היה אמת שציוה האל יתברך כך וכך היה מקיים מצותיו והיה מניח תפילין ועדות זה עדות שקר הוא שהרי אמת הוא שהוא יתברך צוה לקשרם על היד וכו':

99. Orach Chayim.25.3.1

    ונקראים תפילין לשון פלילה וכו' פירוש תפילין לשון ויכוח כמו ויפלל שעשה פלילות עם קונו ע"ש שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עלינו ויראים מאתנו וכדאר"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגומר אלו תפילין שבראש וכ"כ תוס' פרק הקומץ (מנחות ד' ל"ד בד"ה לטוטפות) וזהו שכתב רבינו ל' פלילה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו דבויכוח אות זה אנו מנצחים שיחודו ית' שאנו מיחדים אותו ית' הוא אמת ושע"כ השכינה שורה עלינו הנה ע"י זה הם יראים מישראל:

100. Orach Chayim.25.4.1

     ויכוין בהנחתן כו' ע"ל בהל' ציצית בסימן ח' אצל ויכוין בהנחתם וכו':

Next → — showing 1–100 of 3,976

Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source.