Bach

Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 1,691 sections

Even HaEzer.1.1.1
יתברך שמו של הקב"ה שהוא חפץ בטוב בריותיו וכו' איכא למידק לאיזה צורך הקדים השבח הלז בתחלה חבורו זה שאין זה מענין החבור כי לא בא כ"א לפסוק הוראה וה"ל להתחיל לחייב אדם לישא אשה וכו' ונראה דלפי שנמצאים מקצת בני אדם מעלים בדעתם המשובשות כיון שלטובתי עשה לי את העזר כמ"ש לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו הנה אין אני חפץ בטובה זו ואי אפשי בה כי לדעתו יותר טובה הוא לו כשישב בלא אשה וממציא לו עזר ברע ואת אשר נפשו קשורה בנפשו ועל כן להוציא טעות זה מן הלב אמר יתברך שמו של הקב"ה וכו' שידע שאין טוב וכו' כי הוא יתברך היודע מה שהוא העזר לא כמחשבת לבו של אדם הטועה בדעתו להמציא לו עזר לרצונו ואמר עוד כי כוונת הבריאה וכו' כלומר בע"כ אין פי' לא טוב היות אדם לבדו שלא בא הוא יתברך כי אם להטיב לאדם לעשות לו עזר בלבד ושיכול לומר אי אפשי בה דא"כ לא היה צריך לעשותו בצורת אשה אלא היה לו לעשותו בצורת איש כמוהו אלא דבע"כ דכונתו יתעלה במה שברא האדם זכר ונקבה וקרא שמם אדם לא היתה אלא לקיים מצות פריה ורביה שהיא אחת מתרי"ג מצות ומצוה זו אי אפשר בלא עזר שעשה לו הוא יתברך כלומר אל יעלה על לב כי גם בלא נשואין אפשר בקיום פריה ורביה כשיעשה עם נשים דרך זנות כי זה א"א בלא עזר ע"ד הזנו ולא יפרוצו שאמרו בפ' הבע"י כל ביאה שאין בה פרוצה אינה אלא בעילת זנות ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו וכמ"ש רבינו בהקדמתו שלזה אמר לא טוב היות האדם לבדו כלומר אין טוב שיהא האדם מתבודד עם האשה כמו הבהמות שהן מתבודדים ואין הנקבות מיוחדות לזכרים אלא שעשה לו עזר שתהא מיוחדת לו ודבקה עמו. וכמ"ש ודבק באשתו וזהו דוקא דרך נישואין ולא דרך זנות ואמר רבינו דנמשך מכל זה שלכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכו' כלומר ויבטל רצונו ודעתו מפני רצון המקום כי חיוב ועול הוא על האדם לישא אשה ואינה משום טובתו בלבד כאשר עלה על מחשבת לבו של אדם כי על כן יאמר אי אפשי בטובה זו דליתא אלא חיוב הוא ואיסורא הוא דקא עביד אם יבטל מלישא אשה ויבטל מצות פריה ורביה ולכן הביא רבינו מאמרי רז"ל בעונשים שיחולו על מי שאינו עוסק בפריה ורביה:
Even HaEzer.1.2.1
ומה שאמר שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וכו' ברייתות ס"פ הבע"י (יבמות סוף דף ס"ג) ע"ש רבי אליעזר ותו איתא התם אבא חנן אומר משום רבי אליעזר חייב כו' שנאמר ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים לא מתו ומשמע דתרי תנאי אליבא דר"א ופסק כהאי תנא דקאמר כאילו שופך דמים דהכי ס"ל לבן עזאי ומשמע דלא ס"ל דחייב כו' כאידך תנאי ולכן לא כתבו רבינו ונתיישב מה שהיה קשה לב"י למה השמיטו רבינו: ה"ג בספרים מדוייקים בלא טובה בלא שמחה בלא ברכה בלא דירה וכו' וכ"כ רבינו בהקדמת הספר ונראה שהיה גורס בלא דירה: עונותיו מתפקקין לשון רש"י בפ' הבא ע"י מתפקקין נסתמין לשון ויפק כמו פוקקין הנקבים עכ"ל: שאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה בפ' בני העיר (מגילה דף כ"ז) ופרש"י ללמוד תורה להתפרנס בו כשלומד תורה ובגמרא קאמר דה"ט דהתלמוד מביא לידי מעשה אשה נמי לא תהו בראה לשבת יצרה:
Even HaEzer.1.3.1
אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות כתב ב"י וז"ל כ"כ הרמב"ם בס"ה א"ב וטעמו מדאמר בפ' חרש דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין א"כ ה"ל בעילת זנות וכ"כ רבינו לקמן ריש סי' מ"ג ולפי דבריו הא דתנו רבנן המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' היינו בן י"ג שלמות אבל התוס' כתבו דלא חשיבה ביאת זנות ומצוה נמי איכא כו' עכ"ל ואיכא לתמוה אם רבינו פוסק הפך דעת רש"י ותוס' שכתבו כך בשלשה מקומות גם בתשובת רבינו שמשון בתשובות מיימוני השייכים לספר נשים (סי' י"ח) פסק כך ותשובה זו כתו' גם בהגהות מרדכי דקידושין ותו דלפירוש ב"י דסמוך לפרקן היינו בן י"ג שלימות לא הוי פריך מידי בפ' הנשרפין מהך דסמוך לפרקן אהא דהמשיא אשה לבנו קטן עליו אומר למען ספות הרוה וגו' לכן נראה דמ"ש רבינו אבל קודם י"ג לא ישיאם היינו לומר קודם שנכנס לכלל י"ג דהיינו כל שנת י"ב אבל כשנכנס לכלל י"ג אפי' יום א' בשנת י"ג חשבי' ליה סמוך לפירקן ומצוה היא להשיאו דלא ה"ל בעילת זנות וכדכתבו התוס' וכן נראה דעת הרמב"ם שלא הזכיר מנין שנים אלא כך כתב מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכו' ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא וכו' ורצונו לומר סמוך לפרקן בתחלת שנת י"ג והא דאסור להשיא אשה לבנו קטן היינו קודם התחלת שנת י"ג וכן פי' בהגהת מיימוני פ' ששי דהלכות יבום ואין כאן שום מחלוקת בין הפוסקים כמו שהבין ב"י אלא דקשיא לי בדברי רבינו כיון דמההיא דסמוך לפירקן נפקא לן דמצוה היא להשיאו כשהו' בן י"ג ה"ל למימר דת"ר המשיא וכו' בדל"ת לא ת"ר דנראה דמילתא חדתא אתא לאשמעי' ותו כיון דמצוה להשיאו כשנכנס בשנת י"ג אמאי קאמר אביי ואי הוה נסיבנא בארביסר ה"ל למימר ואי הוה נסיבנא בתליסר ונ"ל דיש לחלק בין כשנשא אשה לדעתו ובין כשאביו משיאו אשה דבנושא אשה כל שהוא קטן דאינו בן י"ג ויום אחד אין ראוי לו לישא אשה ולא תקינו לו נישואין דנראה כעושה לשם זנות אבל כשאב משיאו מצוה קעביד מדכתב קרא וידעת כי שלום אהלך וגו' דאביו מלמדו שלא יעשה לשם זנות ומדריכו בדרך ישרה ואעפ"י שבנו קטן דכיון דנכנס בשנת י"ג לאו קטן כולי האי הוא והשתא ניחא דתחלה כתב רבינו בנושא אשה לדעתו דמצוה לישא אשה כשהוא בן י"ח ויום א' אבל המקדים לישא אשה כשהוא בן י"ג מצוה מן המובחר ובבן י"ג ויום אחד קאמר ואח"כ כתב ת"ר המשיא וכו' דמילתא חדתא קאמר דמצוה להשיא בנו סמוך לפרקו דהיינו בעודו קטן כשנכנס יום אחד בשנת י"ג אח"כ הביא מ"ש אביי ואי הוה נסיבנא בר ארביסר לראיה דהנושא אשה לדעתו יקדים כשהוא בן י"ג ויום אחד דהיינו שנכנס בשנת י"ד וכדקאמר אביי אח"כ אמר אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות דהיינו קודם שנכנס לשנת י"ג דעדיין לא הגיע סמוך לפרקו דאפילו כשמשיאו אביו הוי כזנות ומה שקשה מר"פ האיש מקדש דאמר רב אסור לאדם לקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכאן פסק דמצוה בסמוך לפרקן אע"ג דלא הגיע לגדלות יתבאר לקמן בסי' ל"ז בס"ד מיהו לפי פי' זה בדברי רבינו היה מתוקן יותר לגרוס הא דאביי מקמי הך דת"ר אכן פי' זה נ"ל אמת והכי נקטינן ובזה הפי' מתורצת קושיא לקמן בסימן קמ"א סעיף י"ח במ"ש הר"פ דאם הבעל שעושה שליח רך בשנים צריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים שאין קטן עושה שליח וקשה דאם קטן הוא אין קידושיו קידושין וא"צ הימנו גט אבל למאי דפי' ניחא דבקטן שהשיאו אביו קאמר דקידושין הן מדרבנן ואינו עושה שליח ודו"ק:
Even HaEzer.1.4.1
ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה וכו' לשון זה כתבו הרא"ש בפ"ק דקידושין ומשמע דוקא ביודע דאי אפשר לו ללמוד כגון שהוא עני ויטרח אחר מזונות אשתו ובניו ולכן הביא רבינו לשון הרמב"ם דמתוכו מבואר דאפי' אינו עני או אפי' עשיר אלא שהוא מתירא פן יתבטל מן התורה ע"י שישא אשה תחלה מותר להתאחר כתב ב"י על דברי הרמב"ם יש לתמוה למה לא כתב שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה תחלה ונ"ל מ"ש בסוף דבריו והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ארישא נמי קאי עכ"ל וקושייתו לא היתה אלא אהרמב"ם אבל על רבינו לא קשיא דכבר כתב זה בי"ד תחלת סי' רמ"ו ע"ש:
Even HaEzer.1.5.1
ומ"ש ואומר א"א הרא"ש ז"ל הא דאמר ואם אי אפשר לו ללמוד וכו' אף ע"ג דלשון זה לא נמצא בתלמוד אלא לשון הרא"ש הוא מ"מ כיון דלישנא דריחיים בצוארו ויעסוק בתורה משמעו דא"א לו ללמוד אם ישא אשה לכך כתב רבינו דאומר הרא"ש הא דאמר ואם אי אפשר לו ללמוד וכו' דהיינו הך דקאמר רחיים בצוארו וכו':
Even HaEzer.1.6.1
ומ"ש שלא מצינו זה אלא בבן עזאי וכולי נראה דה"ק בע"כ הכא לא איירי במי שהוא כבן עזאי דא"כ אפי' היה אפשר לו ללמוד יכול להתבטל מפריה ורביה ואמאי תלה טעמיה במאי דאי אפשר לו ללמוד וכך צריך לפרש דברי רבינו בי"ד סימן רמ"ו כשהביא דברי הרא"ש בוה:
Even HaEzer.1.7.1
כך היא הגירסא בספרי רבינו כיון שיש לו לבן בן או בת או בן או בת לבת קיים פריה ורביה משמע לפי זה דאם הניח כ"א בן או כ"א בת ה"ז קיים פריה ורביה והכי משמע מדגרסינן ס"פ הבע"י סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא כ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא וכך היא גירס' אלפסי והתו' והרא"ש ופי' התו' וכ"ש ברא לברתא אע"ג דאמר לעיל אין שני זכרים חשובי' כבן ובת הכא שבאו מכח מי שפטרו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת עכ"ל וכ"כ בנימוקי יוסף ובשלטי הגבורים אבל ברמב"ם ר"פ ט"ו מאישות כתב דבעינן דוקא בת ובת ומהרא"י בת"ה סי' רס"ב נדחק ליישב גירסת התלמוד אליבא דהרמב"ם ואין דבריו נראין אלא נראה דהרמב"ם היה גורס סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא אבל ברא לברתא וברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא וכו' ובמדוייקים בספרי רבינו כתוב כאן וז"ל אבל מתו והניחו בנים בין שיש בן לבן ובת לבת או בן לבת ובת לבן קיים וכולי והיינו כדעת הרמב"ם והשתא ניחא דכתב רבינו בסוף דבריו אבל מת אחד מהם בלא בנים ויש לשני בן ובת לא קיים וכו' דלנוסחא הראשונה קשה דהו"ל לומר ואפי' יש לשני בן ובת מדלא נקט אפילו אלמא דתחלת דבריו הם נמי בדוקא דאיכא בן ובת. וכך כתוב להדיא בי"ד סי' שצ"ב א"כ נוסחא זו בדברי רבינו כאן היא עיקר וכדברי הרמב"ם וכן פסק הסמ"ג בעשה מ"ט והסמ"ק בסימן רפ"ד. והכי נקטינן וכן פסק בש"ע:
Even HaEzer.1.8.1
וא"ר יהושע נשא אשה בילדותו וכו' בפ' הבע"י ונראה דה"ק אם יודע בעצמו שאינו מוליד בזקנותו ישא אשה שאינה ראויה לילד מפני החטא ואם ראוי להוליד ישא אשה ראויה לילד אף בזקנותו:
Even HaEzer.1.9.1
ומ"ש ואין חלוק כו' נראה דלפי דקשה כיון דחייב לקיים מצות פ"ו אף בזקנותו אע"פ שקיים פ"ו בילדותו א"כ לאיזה צורך נתנו גבול בן ובת לקיים מצוה זו לפיכך כתב ליישב זה דאין חילוק אלא לענין מכירת ס"ת וכו' וסברא זו כתב הרא"ש לדעת האלפסי וכ"כ התו' ע"ש ר"י בפ' הבע"י סוף (יבמות דף ס"א) וסברת י"א היא דעת בעל המאור בספרו ומדכתבה הרא"ש באחרונה נראה דכך היא מסקנתו וכתב בעל המאור דעוד יש חילוק דאם מתה אשתו ואין לו בנים דמותר לישא אשה תוך שלשים אבל יש לו בנים אסור לישא אשה עד שיעבור ג' רגלים וכ"כ רבינו ביו"ד (סי' שצ"ב) ודע דהרמב"ן בספר המלחמות כתב דלהרי"ף נמי אפילו יש לו כמה בנים הוא מוכר ס"ת כדי לישא אשה בת בנים אלא דבאין לו בנים חייב לישא אשה מדאורייתא והיו מכין אותו כו' והיו משמתין ומחרימין ועושין הרדפה אבל אם יש לו בנים דאינו חייב אלא מדרבנן אין מחרימין ואין כופין ולא נקרא עבריין אם אינו רוצה לעסוק עוד בפריה ורביה אבל מאשה לא יבטל לעולם ומוכר הוא ס"ת אפילו לישא אשה דלאו בת בנים כ"ז כתב הרמב"ן לפרש דעת האלפסי ודלא כנימוקי יוסף שכתב ע"ש הריטב"א דאין מוכרין ס"ת אלא כדי לישא בת בנים אבל לישא שאינה בת בנים אין מוכרין ס"ת ע"ש ולענין הלכה למעשה צ"ע: כתב נ"י בפ' החולץ דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבה ליה וכו' עכ"ל ורצונו לומר שנהגו כך בלא תקנת הקהל אבל כשעשו תקנה איכא נמי איסור חרם ונידוי על מי שפורש עצמו מתקנת הקהל וע"ל סי' ע"ו ובב"י: כתב הרב בהגהת ש"ע סי' י' ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו אשה אחרת עכ"ל. מיהו ראיתי מרבותי שקבלו גם הם מגדולי עולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר זה ולחתמו מאה רבנים על אותה ההסכמה וכמ"ש בספר כל בו בתקנת ר"ג מ"ה וגם ישליש סך כתובתה ונדונייתא ותוספת שכתב לה ביד ב"ד ואח"כ ישא אחרת אבל לגרשה שלא מדעתה ויניח כתובתה ביד ב"ד לא שרינן ליה אפילו היתה עתים חלומה ולגרשה בשעה שהיא חלומה נמי לכתחלה אסור משום דאין לנו לתקוע עצמינו בדבר הלכה בפלוגתא דמ"ד משום גרירה ומ"ד משום שאינה יכולה לשמור את גיטה דלמ"ד משום גרירה עתים שוטה עתים חלומה אסור וכן פסק מהרש"ל בתשובה דאסור לגרש בע"כ אפי' עתים חלומה אבל להתיר לו לישא אחר' עליה בלא גירושי הראשונה על זה לא כתב לאיסור וע"כ נראה דלד"ה מותר לישא אשה עליה וכמ"ש הרב בהגהת ש"ע ובסי' י"ט כתב עוד בנשתטי' דאפילו בדיעבד אינה מגורשת אלא א"כ שגירשה בעת חלימתה מפני שהיה נראה שתשאר כך לא מהדרינן עובדא עכ"ל התבאר דאין שום מחלוקת בין הוראת מהרש"ל ובין הוראת הרב בהגהת ש"ע דמה שאוסר מהרש"ל לגרשה לכתחלה אפילו בעת חלימתה גם הרב בהגהות פסק כך ומודה דאסור ומה שהתיר הרב בהגהותיו בנשתטי' לישא אשה אחרת על אשתו גם מהרש"ל מודה בהיתר זה שלא נמצא בדבריו שאסרו ואעפ"י שר"ג מ"ה החרי' שלא לישא אשה על אשתו במקום מצוה ודאי לא גזר והכא נמי איכא מצוה דלא תהו ברא' כדאיתא פ"ק דב"ב (דף י"ג) גבי ח"ע וחצי ב"ח דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח משום דלא תהו ברא' שהיא מצוה רבה ומשום הכי כפינן כמ"ש התו' לשם בשם ר"י ומדינא ודאי לא היה צריך הסכמה על זה מאה רבנים אלא כל ב"ד היה רשאי לפסוק היתר לישא אשה אחרת במקום מצוה וראיה ברורה ממ"ש המרדכי בפ' מ"ח דהרב ר"א ממי"ץ היה נוהג להתיר חרם דר"ג לישא ב' נשים ליבם כדי שלא תהא חליצה פסולה וצריכה לחזר על כל האחים והיה אומר שבמקום מצוה לא נגזרה גזירה והשתא הוא עולה לייבום ולחליצה ואחרי החליצה תעמוד הגזירה במקומה ושאר רבותי לא נהגו כן עכ"ל וכתב ב"י בפירוש סדר חליצה דטעם החולקים דכיון דיבמה שרי ליבומי אלא דאריא דשבועה רביע עליה ראוי ליבם היא עכ"ל מדלא חלקו עליו דאין בהיתר חרם דר"ג מ"ה ממש דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלמא דלכ"ע יכולין להתיר חרם זה דר"ג מ"ה במקום מצוה דייבום דר"ג גופיה כך היה דעתו עם ב"ד כשגזר גזירה זו להתיר גזירה וחרם זה במקום מצוה ומסתמא מה שנמצא בדברי האחרונים שיסכימו בהיתר חרם זה מאה רבנים כך קבלו הם מפי ב"ד של ר"ג מ"ה שכשיגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם זה יהיה מה שיהיה יתירו את החרם בהסכמת מאה רבנים כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו וכך נהגו רבותינו בזמנינו להתיר לו לישא אשה אחרת על אשתו שנשתטי' בהסכמת מאה רבנים ונעשה מעשה כמה פעמים וע"ל סי' קי"ט:
Even HaEzer.2.1.1
לא ישא אדם אשה שאינה הוגנת לו פי' שלא יהא בה שום פסול וכו' עד שמץ פסול רפ"י יוחסין מבואר דכל זה מיירי באשה פסולה דמייתי עלה קרא בה' בגדו כי בנים זרים ילדו אבל באינה פסולה אע"פ שאינה הוגנ' לו בייחוס משפחה אין שם איסור. ואיזהו סי' היחס זה השומע חרפתו ושותק שם ומשמע מפרש"י דבשומע חרפתו במה שאינו מן הייחוס קאמר דסתם בני מריבה הם פסולים דמתוך פסולן שהיו פורשין מהם נטרו איבה והחזיקו במריבה ומיוחסים דבבל היינו שתיקותם דמתוך שהם שתקנים הוחזקו במיוחסים וכו' עכ"ל דאין לפרש דשומע חרפתו דקורין אותו ממזר דאדרבה כששותק חוששין לו כדלקמן בסי' זה מיהו אפשר דאפי' בקורין אותו ממזר ושותק הוי סי' היחוס דכיון דבחזקת כשר הוא עומד כל דשתיק מיוחס טפי. ומ"ש ממזר ושותק חוששין לו אינו אלא כשנסתפקו בפיסול כגון משפחה שנטמע בה פיסול וכה"ג כתב הרמב"ן והרשב"א הביאו ב"י בסמוך בדברי ה' המגיד והם כדברי רבינו ע"ש פר"י בסמוך:
Even HaEzer.2.2.1
ומ"ש ומ"מ משפחה שנתערב בה ספק פסול א"צ לרחקה שכולן טהורין לעתיד לבא שם א"ר יצחק משפחה שנטמעה נטמעה אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכו' אבל משפחה שנטמעה נטמעה ואיתא התם ת"ר ממזרי ונתיני טהורין לעתיד לבא ד"ר יוסי רבי מאיר אומר אין טהורין אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי וכתב בהגהות מרדכי פרק קמא דיבמות דר"י בר שמואל הקשה וכי הילכתא למשיחא ותירץ דנפקא מינה דלרבי יוסי א"צ להתרחק ממשפחות שאינן ידועות עכ"ל. ולפעד"נ שזה הוא דעת רבינו בלשונו שכתב דמשפחה שנתערב בה ספק פסול א"צ לרחקה שכולן טהורין לעתיד לבא דמביא ראיה לפסק זה דאין צריך לרחקה מדקי"ל שכולן טהורין לעתיד לבא וכדפסק שמואל כרבי יוסי ולא היה צריך לפסוק הלכה על העתיד אלא לאורויי דלדידן נמי א"צ לרחקה. והקשה בהג"מ לשם על פסק זה מדקאמר רבא ספ"ק דיבמות והיא עמוקה משאול שנא' מיד שאול אפדם ואילו פסול דידהו לית להו תקנתא משמע דאין ממזרין טהורין לעתיד לבא ולעתיד איירי מדמדמה להו ליורדי שאול ומהאי טעמא כתב בא"ז דכיון דרבא פליג אדשמואל וסבר כר"מ דאין טהורין לעתיד לבא א"כ ליתא לדשמואל דפסק כרבי יוסי ולכן יש להתרחק ממשפחות שאינן ידועות עכ"ל. ולית' להך קושיא דרב יהודה אמר שמואל לא אתא אלא לפסוק הלכה דמשפחה שהוחזקה שנתערב בה פסול ואינו יודע בדבר ברור על פי ב"ד אלא הוצאת קול טהורין הן לעתיד לבא שלא יבא אליהו לגלות מי ומי הן הפסולין שירחיקו מהן ולפיכך גם עכשיו אם יצא קול שנתערב פסול במשפחה ואין ידוע דבר ברור אין צריך לרחקה אלא יכול להתחתן בהם ואצ"ל שלא יודיע על פיסולה כדי שאחרי' ירחיקו אותה אלא יניחנה בחזקת כשרות כיון דכשרה לעתיד אבל מודה שמואל דכשנודע באיזה משפחה שנתערב בה פסול ואפי' ספק פסול אסור לנו לישא ממנה והיינו דקאמר רבא והיא עמוקה משאול וכו' דלית להו תקנתא להני פסולי כיון דנודע בבירור בין עכשיו ובין לעתיד לבא דבפסול שנתערב ונודע לב"ד בבירור ע"פ עדים כשרים דקראו עליה ערעור קאמר רבא ועוד יתבאר בס"ד סוף סי' ז':
Even HaEzer.2.3.1
ומ"ש בד"א לישראל אבל לכהן לא ישא מהן כדלקמן היינו מ"ש רבינו בסמוך דלר"ת והרמב"ם ליחוסי כהונה בעי בדיקה: וכ"כ הרמ"ה ופי' וכו' נראה דהרמ"ה בא ליישב דלא קשיא אפירש"י מהך דכל הארצות בחזקת כשרות הן וכן מהך דכל המשפחות בחזקת כשרות הן דהתם היינו מאן דאית ליה חזקת משפחה דלא קראו עליה ערעור א"כ סתמא בחזקת כשרות היא אבל איש נכרי או אשה שבאו מארץ רחוקה ואין משפחתו ידועה צריך ראיה ליוחסין ול"ק נמי מהך דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים דהיינו דוקא פסולי כהונה וכו' אלא דאיכא למידק דבפ"י יוחסין (דף ע"ו) כתב רש"י וז"ל לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין כגון חללי גירי וחרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עבוד בהו מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתוקית דדוקא כי אתחזק איסור' ביה אבל לחששא ולמיבדק לא אצרכינהו עכ"ל אלמא דאפילו משום פסולי קהל לא חיישי' וי"ל דהיינו נמי במי שיש לו חזקת משפחה דמן הסתם עומדת משפחתן בחזקת כשרות כיון שלא קרא עליו ערעור אבל איש נכרי דאין משפחתו ידועה צריך לבדוק בין באיש ובין באשה ולפ"ז התיישבה קושיית ר"ת על פירש"י מהך דלא הוזהרו כשרו' וכו' ומה שהקשה ר"ת עוד מהך דפ' החולץ בבן עכו"ם הבא על בת ישראל זיל גלי או נסיב בת מינך ואי ליוחסין בעי בדיקה מה יועיל לו הגלו' והא לא יתנו לו אשה עד שיבדקו אחריו וי"ל דמ"מ טוב לו הגלות דכיון דאין מכירין אותו אולי תנש' לו אשה כשרה דיעבד ולא תבדק אחריו ביד ב"ד להוציאה מתחתיו דתלינן ליה בתר רובא דעלמא דכשרי' הם ומרובא קפריש משא"כ אם לא ילך בגלות דלא תנשא לו שום אשה כיון דהכל מכירין אותו:
Even HaEzer.2.4.1
ומ"ש רבינו ולי נראה דלישנא דכל המשפחות בחזקת כשרות אינו משמע כדבריו דאיירי במאן דאית ליה חזקה איכא לתמוה על דבריו שהרי בסי' ג' כתב רבינו אע"פ שהאב נאמן על בניו לומר שהוא כהן אינו נאמן עליו ליוחסין והוא מדברי הרמב"ם בפ"כ מהא"ב וכתב ה' המגיד דאע"פ דכל המשפחות בחזקת כשרות הן ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה וכו' ומביאו ב"י לשם א"כ לפ"ז ודאי הוא הדין איש נכרי שבא ואמר ישראל אני שנתגיירתי בב"ד בארץ רחוקה או ישראל מעיקרו אני דכיון דאין לו חזקת משפחה צריך ראיה דשמא עכו"ם עבד הוא והיינו כדברי הרמ"ה ומזה הטעם נמי מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן כדכתב ברא"ש סי' ג' ואין ספק שאילו הבין רבינו דברי הרמ"ה כמו שפירשנוהו לא השיג עליו ודוק. ותו קשיא לי על מ"ש רבינו ומשמע מדבריו דליוחסי כהונה בעי בדיקה וכ"כ הרמב"ם וכו' סבירא ליה אע"ג דמתחלה כתב פי' שאין בנו כשר לשמש על המזבח וכו' מ"מ מדכתב בסוף אבל ליוחסין שאין בו צד כהונה לא בעי בדיקה משמע דכל היכא דאיכא צד כהונה בעי בדיקה דאל"כ הכי הול"ל אבל כל היכא שאינו חושש אם בנו ישמש ע"ג מזבח לא בעי בדיקה וכמו שפירש ב"י להדיא דאם כן לא היה צריך ר"ת לתרץ הא דקתני הנושא צריך שיבדוק בד' אמותיה פירוש שאין בנו כשר לשמש ע"ג המזבח אלא ה"ל לפרש דצריך לבדוק משום חללות ותו דלמאי שמדקדק רבינו מדכתב הרמב"ם דלתרומה דאורייתא בעי בדיקה אלמא דבנושא אשה נמי בעינן בדיקה משום חללות כיון דהוא נמי איסור דאורייתא והשתא לפ"ז ס"ל להרמב"ם כר"ת דליוחסי כהונה בעי בדיקה אם כן תמה על עצמך דלפי דקדוקו של רבינו בזה ה"ל להקשות בדברי הרמב"ם עצמן שסותרין דבריו זה את זה שהרי בפי"ט מהא"ב כתב אע"פ שכל המשפחות בחזקת כשרות הן וכו' עד והוא שיעידו שנים שנתערב בהן ממזר או חלל וכו' עכ"ל ומביאו רבינו בסמוך והא ודאי דמ"ש או חלל אינו אלא דהכהן הוא דחושש לזה משום ספק חללות אבל ישראל אפילו אם דעתו שתהא בתו כשרה לכהן הא קי"ל דבני ישראל מקוה טהרה לחללין וא"כ שמעינן דאין הכהן צריך לבדוק משום פסול חללות אלא דוקא בדקרא עליו ערעור ודלא כר"ת והנראה לפע"ד דלא כדברי רבינו אלא הרמב"ם סובר דליחסי כהונה משום חללות גרידא א"צ בדיקה דאין לנו לחוש שיהא עובר על לאו דחללה לא יקח דסמכינן דכל המשפחות בחזקת כשרות הן ומה שלא התיר בתרומה דאורייתא היינו מדאמרינן בפ"ב דכתובות תרומה דהוא בעון מיתה מעלין מתרומה ליוחסין ופי' ליוחסין דהכא היינו לעלות לדוכן ולסנהדרין ולעבודת המזבח ושתהא משפחתו בדוקה לענייני' אלו שיהא בנו כשר למזבח לכהן ובתו כשרה לכהן המשמש ע"ג המזבח דבדברים אלו עשו מעלה לבדוק אותם שלא היה ממני' בסנהדרין אלא כהנים ולוים וישראלים מיוחסים בודאי ע"י בדיקה וגם ר"ת הכי ס"ל דכל המשפחות בחזקת כשרות הן וא"צ בדיקה לחוש לממזר או חלל ובהא דתנן הנושא אשה צריך שיבדוק וכו' ובכל ענין קאמר דצריך לבדוק וקאמר עלה זו דר"מ אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות הן הכי פי' זו דר"מ דצריך בדיקה אף משום פסול חללות גרידא אבל חכמים ס"ל דלא צריך בדיקה משום פסול חללות גרידא אבל לענין שתהא משפחתו בדוקה שיהא בנו משמש ע"ג המזבח מודים חכמים בזה דצריך בדיקה וכדאמר בפ"ב דכתובות דאינו נאמן להשיאו אשה והיינו אשה בדוקה שיהא בנו משמש ע"ג המזבח ומאי דקאמר ר"ת בסוף דבריו אבל ליוחסין שאין בו צד כהונה וכו' הכי קאמר דכיון שאין בו צד כהונה השתא א"צ לבדוק כל עיקר משא"כ ביש בו צד כהונה דצריך בדיקה כדי שיהא בנו משמש על גבי המזבח מיהו איכא למידק אמאי קאמר שיהא בנו משמש ולא קאמר שיהא הוא משמש וי"ל דנקט מילתא דפסיקא דאם נושא חללה הרי בנו חלל ואסור לשמש לעולם ע"ג המזבח אבל הוא עצמו אע"פ שעבר עבירה ואסור לעבוד עבודה כל שעה שלא גירשה מ"מ לא נתחלל לגמרי וכשמגרשה כשר לעבוד עבודה אכן בתו' פ"י יוחסין לשם כתב וז"ל ור"ת כתב בספר הישר דהא דצריך לבדוק היינו דוקא להכשיר בניהם לעבודה א"נ להכשיר עצמו לעבודה אבל להאכילו בתרומה א"צ בדיקה כדאמר פרק האשה שנתארמלה אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עכ"ל ומיהו ודאי לחששא דחללות גרידא לא חיישינן בין לר"ת בין להרמב"ם וא"צ בדיקה אף ליוחסי כהונה מחששא דחללות גרידא דכל המשפחות בחזקת כשרות הן מן הסתם אף ליוחסי כהונה וזה נראה לפע"ד דבר ברור. ומ"מ איכא לתמוה על רבינו שעלה על דעתו לפרש אליבא דר"ת והרמב"ם דליוחסי כהונה בעי בדיקה משום חללות גרידא וכן הבין ב"י ולא משמע הכי מדבריהם כדפרישי' גם במה שהסכים רבינו לכאורה דלתרומה דאורייתא לא בעי בדיקה וכ"כ ב"י דלדעת רבינו לא בעי בדיקה כלל ואפילו לתרומה דאורייתא והא ליתא דכיון דמעלין מתרומה ליוחסין לשמש ע"ג המזבח הכל מודים דבעי בדיקה וכדפי' ולכן נלפענ"ד ליישב זה וגם יתיישבו דבריו במ"ש רבינו ומיהו אפשר אע"ג דלחכמים א"צ בדיקה הלכה כסתם משנה שצריך בדיקה לכהונה באשה דהשיב עליו ב"י ואמר אין לו טעם וכו' והדין עמו דלכאורה אין טעם וריח לאפשר זה אכן אחר העיון נראה דודאי דתשובות אלו שהשבנו על דברי רבינו הן הן הדברים עצמן שרצה בם רבינו במ"ש ומיהו אפשר וכו' וכך אמר ומיהו אפשר אע"ג דלחכמים א"צ בדיקה אף ליוחסי כהונה משום חללות גרידא מ"מ הלכה כסתם משנה שצריך עכ"פ בדיקה לכהונה באשה בחד צד כגון לענין שיהא בנו כשר לשמש ע"ג המזבח ובתו כשרה לכהן המשמש על גבי המזבח דבזה מודים חכמים דהנושא אשה צריך שיבדוק בד' אמותיה דהשתא ניחא דגם לר"ת לייחוסי כהונה לא בעי בדיקה בחד צד משום חללות גרידא אלא לענין שיהא בנו כשר לשמש ע"ג המזבח הוא דקי"ל כסתם משנה דצריך בדיקה וכך הוא להרמב"ם ולפיכך פסק דמשום חללות גרידא לא בעי בדיקה אא"כ קרא עליו ערער אבל לתרומה דאורייתא בעי בדיקה משום דמעלין מתרומה ליוחסין לשמש ע"ג המזבח והנה התשובות עצמן שהשבנו על דברי רבינו הוא בעצמו אמרם וכמ"ש בסמוך בד"א לישראל אבל כהן לא ישא מהן כדלקמן הנה גילה דעתו דס"ל לחלק דליחוס בעי בדיקה טפי וע"ל בסוף סי' ז': כתב הב"י הא דהשמיטו הרי"ף והרא"ש מתני' דהנושא צריך שיבדוק בד' אמותיה משום דלר"מ היא ולית הילכתא כוותיה ומיהו תימא דה"ל לכתבה ללמדנו היכא דקרא עליה ערעור כמה אמהות צריך לבדוק ואפשר לומר שהם מפרשים דכי אמר רב אם קרא עליה ערעור צריך לבדוק אחריה לא בדיקה דד' אמהות קאמר אלא בבדיקה כל דהו סגי עכ"ל ואע"ג דללישנא קמא דמפרש רב חמא בר גוריא אמר רב משנתינו כשקרא עליו ערעור בעל כרחינו דצריך לבדוק ד' אמהות קאמר מ"מ ללשון אחר בדיקה כל דהו קאמר מיהו קשה על פי' ב"י דא"כ הרמב"ם שכתב דבקרא ערעור צריך לבדוק ד' אמהות בדוקא יהיה חולק על האלפסי רבו אלא נראה דס"ל להאלפסי והרא"ש איפכא דבקרא עליו ערעור פשיטא להו דצריך בדיקה טובא וד' אמהות דנקט תנא דמתני' בדוקא לר"מ היא וכיון דאפילו בדלא קרא ערעור צריך בדיקה הלכך איצטריך לאשמעינן דבעינן ד' אמהות אבל לחכמים דבקרא ערעור בעי בדיקה פשיטא דבעינן בדיקה בכל צדדין ולא היה צריך לפרש ד' אמהות:
Even HaEzer.2.5.1
והוא שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל נראה דטעמו דפוסק כלישנא בתרא דפ"י יוחסין סוף (דף ע"ג) דקאמר וא"א לעולם אימא לך ערער חד וכי אמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים ה"מ היכא דאית ליה חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה חד נמי מהימן וכ"פ האלפסי והרא"ש לשם וכ"פ הרמב"ם פט"ו מהא"ב ועיין בב"י סוף סי' ד' והשתא למאי דקי"ל דכל המשפחות בחזקות כשרות הן אין ערעור אלא בתרי וכן פי' רש"י דבעינן תרי אלא שכתב ולא שמעידין עדות גמורה אלא יציאת קול ומשמע דחולק הוא אמ"ש הרמב"ם דס"ל דבעינן שיעידו שנים בדבר וכך הבינו ה' המגיד והר"ן שהם חולקין דאין לדחוק לפרש דרמב"ם נמי רצונו לומר שמעידין שנים שכך שמעו ואין שם אלא הוצאת קול דאם כן ה"ל להרמב"ם לפרש ולומר שיעידו שנים שיצא קול שנתערב בהם ממזר:
Even HaEzer.2.6.1
ואשה הניסת להם א"צ לבדוק וכו' פי' אפילו קרא עליה ערער א"צ לבדוק ומ"מ דוקא בערעור דפסול חללות התם הוא דא"צ לבדוק דאשה כהנת לא הוזהרה שלא ליקח חלל גר ומשוחרר אבל בקרא ערעור דפסול ממזרות פשיטא דאשה הוזהרה כמו האיש אדרבה פשטא דקרא לא יבא ממזר הוא שלא ישא ישראלית ומה שפירש"י ומביאו ב"י לא הוזהרו כשרות לינשא כגון חללי גירי וחרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהן ליוחסין רבנן נמי לא עבדי בהו מעלה וכו' וכל זה לא פי' רש"י אלא לתנא דמתניתין דהיינו ר"מ דלא ס"ל כל המשפחות בחזקת כשרות הן ומסתמא נמי צריך בדיקה וקאמר דכשרות לא הוזהרו וכו' ולא עבדו בהם מעלה אבל לרבנן דלא צריך בדיקה אלא בקרא עליה ערעור הלכך לא הוזהרו כשרות אפי' בקראו עליו ערעור דפסול חללות אבל בערעור דפסול ממזרות הוזהרו אפי' כשרות שלא לינשא לפסולי קהל כדפי' ופשו' הוא ועיין במ"מ פי"ט דהא"ב ולקמן סוף סי' ז':
Even HaEzer.2.7.1
פר"י היינו דוקא כשנתערב במשפחתו ממזר או נתין וכו' נראה דרבינו כתב כן ע"פ דברי התו' ספ"ק דכתובות (דף י"ד) בד"ה ת"ר דגריס ר"ת איזהו עיסה וכו' ופירושה איזה משפחה שיש בה תערובות ספק פסול שיוכל לטהר עצמו ואמר כל שאין בה שתוקי ממזר ושתוקי נתין שתוקי חלל וכו' דאלמא דכשיש בה שתוקי מאחד מאלו הוא פסול ומינה שמעינן דדוקא בעיסה דהיינו שנתערב בה פסול התם הוא דפסול השתוקי דהוי הוכחה מדשתיק דהוא הוא אבל אדם בעלמא שקורין אותו ממזר ונתין ושותק לא הוי שתיקתו הודאה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א שלא נאמרו דברים הללו אלא כגון משפחה שנטמע בה פיסול או ספק פיסול וכו' כמ"ש ב"י ע"ש ה' המגיד ואע"ג שרבינו כתב בשם פר"י כשנתערב במשפחתו ממזר או נתין לאו דוקא ודאי ממזר אלא ה"ה ספק ממזר דבקוראין אותו ממזר ושותק הוכחה שהוא הוא הספק ויש להקשות כיון דבודאי תערובת איירי מאי איריא דקוראין אותו ממזר ושותק אפי' לא היה קוראין אותו צריך לחוש לכל המשפח' מטעם ספק תערובות ואפי' בנתערב ספק ממזר דאיכא בכל א' מן המשפחה ספק ספיקא אפי' הכי לכתחלה ודאי אסו' לישא מהם כדלקמן ס"ס ז' ואם נשא אע"ג דלא תצא אפ"ה הולד ספק ממזר ונראה דלא מיירי הכא בדאיכא עדים שמעידין בב"ד שנתערב בהם ממזר או ספק ממזר דבזו אפילו אין קורין אותו צריך בדיקה דהיינו דכתב הרמב"ם אח"כ וכן כל משפחה שקרא עליה ערער והוא שיעידו שנים וכו' אבל דברי הרמב"ם בתחלה אינן אלא במשפחה שהוחזקה בכך משנים קדמוניות שנתערב בה פסול או ספק פסול ואין כאן עדים שיעידו בדבר ברור אלא הוצאת קול ובזו דוקא כשקוראין אותו ושותק קאמר דחוששין לו דאיכא הוכחה דהוא הוא לפר"י אבל בשאין קוראין אותו א"צ לבדקה ויכול להתחתן בהם וכמו שכתב רבינו בתחלת סימן זה דמשפחה שנתערב בו סכק פסול דא"צ לרחקה דמיירי ביציאת קול ובחזקה של קול בעלמא בלבד ואין כאן עדים שיעידו בדבר ברור וכדפי' שם:
Even HaEzer.2.8.1
ולא בכל עם הארץ אלא במי שהוא חשוד לעבור להכעיס כתב ב"י שלא כתב הרא"ש כך בשם ר"י אלא בהא דאמר ר' אלעזר ע"ה (בימי התנאים היו) מותר לנוחרו ביה"כ אבל אהם שקץ ונשותיהם שקץ לא דאפילו ע"ה שאינו עובר להכעיס בא לכלל זה עכ"ל. ולפעד"נ דרבינו דקדק בדברי הרא"ש דבהך דמותר לנוחרו ביה"כ כתב דמכיר וכופר כדי להכעיס והוא רע לשמים ורע לבריות דהוי הריגתו פקוח נפש עכ"ל ורבינו כאן לא כתב רק שהוא חשוד לעבור להכעיס ותו לא והיינו לומר שהוא חשוד אף במה שהכל יודעין שהוא אסור עובר עליו כגון לקרות ק"ש שחרית וערבית וכיוצא בזה בשאר מצות שמפורסם לכל שהוא מצוה לעשות כך ועבירה שלא לעשות כך והוא חשוד לעבור עליהם לפי שאינו מדקדק במצות ליזהר מעבירה זהו שאמרו עליו הוא שקץ ובנותיהן שקץ לפי שהוא חשוד שעובר להכעיס ולא לאפוקי בעובר לתאבון קאמר אלא אפילו לתאבון נמי קרי לי' כאן עובר להכעיס מאחר שיודע שזה מצוה וזה עבירה ועובר עליהם במזיד ואע"פ דאינו לא רע לשמים ולא רע לבריות קוראין עליו הם שקץ ונשותיהם שקץ מאחר שהוא חשוד שאינו מדקדק במצות במזיד וחשבינן ליה כעובר להכעיס ואתא לאפוקי אם עבר על המצות מחמת טעות שאינו בקי במצות שזו מצוה וזו עבירה אבל הוחזק שעוסק במצות ובג"ח ונוהג בדרכי הישרים וכו' כמ"ש בח"מ בסימן ל"ד אעפ"י שהוא ע"ה חשיב כת"ח גם לענין נשואין כנ"ל לדעת רבינו והכי נקטינן:
Even HaEzer.2.9.1
לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה וכתב הרמב"ם ואם הודיע תחלה שהוא נושאה לימים ידועים מותר פי' מותר להתנות עם האשה בתחלה שהוא נושא אותה לימים ידועים ואח"כ יגרשנה ואינו עובר בזה על לא תחרוש על רעך רעה וגו'. וב"י כ' ולא ידעתי למה תלאה רבינו בהרמב"ם שהרי מבואר הוא בפרק החולץ עכ"ל. ולפע"ד יראה דבתלמודא איכא לפרש דרב ורב נחמן דהוה מכרזי מאן הויא ליומא לא לגרשה אח"כ אלא רצונם לומר שתחפוץ לינשא לימים שיתעכב בעיר ואח"כ יניחנה וילך לו למקומו והאשה תשאר במקומה אבל מדברי הרמב"ם מבואר דאפי' כדי לגרשה אח"כ שרי לישא אותה מתחלה:
Even HaEzer.3.1.1
מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן וכו' ואיכא לתמוה דבסימן הקודם התבאר דלדברי הרמב"ם אפילו ליחוסי כהונה לא צריך בדיקה ואין לנו לחוש לפסול חללות שכך הוא גם לר"ת ושזה ג"כ דעת רבינו במ"ש ומיהו אפשר וכו' דאין לחוש משום פוסל מן הסתם אלא א"כ בקרא עליו ערעור ואע"ג דיש לחוש לאיסור דאורייתא דאש' זונה וחללה לא יקחו ולא יבא ממזר אפי' הכי אין חוששין מן הסתם וכאן אנו חוששין מן הסתם שלא לקרות בתורה ראשון וכו' ואע"ג דליכא חששא דאיסורא דאורייתא כל עיקר. וי"ל דדוק' במי שיש לו חזקת משפח' התם הוא דאין חוששין לשום איסו' דכל המשפחו' בחזקת כשרות הן אבל איש נכרי שבא ואמר כהן אני דאין לו חזקת משפחה אינו נאמן והיינו כדברי הרמ"ה ופרש"י בסימן הקודם ודלא כדברי רבינו לשם וכבר ביארנו לשם דהעיקר כדברי הרמ"ה ופרש"י מיהו כבר נהגו במדינתינו להאמינם לקרות בתורה ראשון וכו'. וכתב הר"ן והרב המגיד דהטעם הוא לפי שאין לנו תרומה דאורייתא דניחוש שמא יעלו אותו לתרומה עיין בב"י:
Even HaEzer.3.2.1
והנבעלת לו היא ספק חללה לא בא לומר דאסורה לכהן מטעם ספק חללה דבלאו הכי היא אסורה שהרי היא גרושה או זונה אלא בא לומר דהנבעלת לו זרעה הוי ספק חלל דשמא ישראל הוא ואין כאן חלול כלל כך פי' הרב המגיד ואין הלשון משמע כן אלא נראה דאתא לאשמועינן דהיא עצמה ספק חללה בביאתו לענין זה דהוא עצמו א"נ כהן שני שחזר ובא עליה אינו לוקה משום חללה דשמא ישראל הוא:
Even HaEzer.3.3.1
זכורני כשהייתי תינוק וכו' תימא דבגמרא ספ"ב דכתובות איתא והוציאני מבית הספר וכן בסמוך זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל שנינו ושהי' איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה ורבינו השמיטו ובגמר' משמע דדוקא קאמר מדפריך ודלמא עבד הוא ופריק מסייע ליה לריב"ל דאמר אסור לאדם שילמד את עבדו תורה ומסיק דאע"ג דאדם מניח לעבדו לעסוק בתורה מ"מ אינו נוהג בו מנהג בנים להיות יושב בבית הספר אלמא דיוצא מבית הספר דוקא תנן הא לאו הכי חיישינן דלמא עבד כהן הוא וכ"כ התוס' וכ"כ האלפסי והרא"ש להך קושיא ופירוק' דמסייע ליה לריב"ל וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג דאין לתרץ דהך קושיא ופירוקא לר"מ היא אבל לרבנן וקי"ל הכי דכל המשפחות בחזקת כשרות הן אין לחוש שמא עבד הוא דהא הכא מיירי באיש נכרי דאין לו חזקת משפחות כדפי' בסעיף א' ואיכא למיחש דילמא עבד הוא אף לרבנן ונראה דדעת רבינו מדקאמר בפרק נושאין דאין חולקין לאשה תרומה בלא בעלה משו' גרושה ובעבד קאמר טעמא אחרינא דלמא אתי לאסוקי' ליוחסין ולא קאמר נמי טעמא שמא ישאל גם לאחר שישתחרר אלמא דלא שכיח שישאל תרומה לאחר שישתחרר לא בתורת עבד ולא בתורת כהן כי ירא פן יבדקוהו ויתברר שהוא עבד כו' כמ"ש התוס' לשם ובפ' נושאין והשתא ס"ל לרבינו הא דנקט מתניתין יוצא מבית הספר לאו דוקא דבלאו הכי נמי לא חיישינן דילמא עבד הוא דאם היה עבד לא היה שואל עכשיו תרומה פן ידבקוהו וכו' וא"כ הך עובדא נמי דהיה מל"ת ואמר זכורני כשאני תינוק וכו' הא דנקט והוציאני מבית הספר לאו דוקא אלא המעשה שהיה כך היה והא דפריך ודילמא עבד כהן הוא הו"מ לשנויי דלא חיישי' להא אלא דעדיפא מינה משני דאפילו את"ל דחיישינן אפילו הכי ל"ק דכיון דלומד תורה ונוהג בו מנהג בנים לאו עבד הוא וע"ד זה ישבתי מה שקשה בסימן ו' סעיף ב' ע"ש:
Even HaEzer.3.4.1
אבל אם עד אחד מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה וכו' נראה דטעמו כיון דמעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין אם היה ע"א נאמן להאכילו תרומה דאורייתא היה נמשך דהיו מעלין ליוחסין ע"פ ע"א וזה פשוט פ"ב דכתובות (דף כד) דאין מעלין: ומ"ש ואפי' אביו נאמן עליו שם סוף (דף כ"ה) ר' העלה בן ע"פ אביו לכהונה לפי שבידו להאכילו תרומה ופירש"י שהרי הוא כהן והכל חולקין לו תרומה וה"ה דנאמן עליו לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו דבכל הני תלתא אין מעלין מהן לא ליוחסין ולא לשמש ע"ג המזבח ועיין בתוס' לשם (דף כד) בד"ה חד אמר ואיכא לתמוה דמשמע דאפי' מכירין שהוא אביו נאמן וכ"כ ה"ה בפ"ב מהא"ב ומביאו ב"י ואמאי נאמן הלא איכא למיחש דבן אחת מן הפסולות הוא ואביו שהוא קרוב לו אינו נאמן עליו וכמ"ש גם ה"ה לשם בשם הרמב"ן ומביאו ב"י וי"ל דהכא מיירי שהעידו שנים על אביו שהוא כהן א"נ הוחזק אביו בכהן אבל הבן אין מי שמכיר את אמו אם כשרה לכהונה אלא שאביו מעיד עליו שהוא כהן כשר מעלין אותו לכהונה ע"פ אביו ואין חוששין שמא בן אחד מן הפסולות הוא אלא הרי הוא בחזקת אביו כמ"ש בסמוך אבל אם הוחזק אביו בכהן וכו' אלא דלשם מדבר שאין אביו מעיד עליו שמת אביו וכאן מדבר בשאביו קיים ומעיד עליו ולא זו אף זו נקט ומיהו דוקא שאין שם קול אבל יצא עליו קול שהוא בן אחת מן הפסולות אפי' הוחזק אביו בכהן או שנים מעידים שאביו כהן לא הוחזק ע"פ אביו גם אין אביו מעיד עליו:
Even HaEzer.3.5.1
ומ"ש ואפי' משטרות מעלין וכו' בגמרא (דף כ"ד) קאמר לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתימי סהדו דאמרינן אכולה מילתא קמסהדי וס"ל לרבינו דה"ה בכתוב פלוני כהן לוה מפלוני מנה נמי אמרינן דאכולה מילתא קמסהדי דמאי שנא ודוקא לאחזקי' בכהן בהני תלתא דאמרן דאינו אלא מדרבנן בזמן הזה אבל ליוחסין או לשמש ע"ג המזבח חיישינן דילמא לאו אכולה מילתא קא מסהדי וכן לגבי ממון גבי שני יוסף בן שמעון דכשכתב בשטר יב"ש הכהן לוה מיב"ש מנה נמי אמרינן אכולה מילתא קמסהדי ומוציאין מזה לזה דבממונא הקילו אבל התוס' (בדף כ"ד) בד"ה אמנה שבשטר כתבו דאיכא לחלק בין הוחזקו ב' יב"ש ללא הוחזקו כו' אבל רבינו דלא חילק בכך נראה דס"ל כדפירש' דבממון הקילו ג"כ דאמרי' אכולה מילתא קמסהדי ודו"ק:
Even HaEzer.3.6.1
מי שהוחזק אביו בכהן וכו' עד והרי מעידין עליו שהוא כשר ה"א פ"ב דכתובות (דף כ"ו) ופירש"י אע"ג דתרי ותרי נינהו אוקי ב' להדי ב' ואוקי גברא אחזקיה וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהא"ב ידחו אלו ואלו וידחה הקול שהשנים כמאה וישאר כהן בחזקת אביו אבל התוס' האריכו לשם וכתבו בשם ר"י דאינו מותר אלא בתרומה דרבנן אבל לא בדאורייתא דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן החמירו דלא מוקמינן אחזקה וכ"כ בפרק חזקת וכתב ב"י שכ"כ ה"ה ע"ש המפרשים ושזה דעת הרשב"א והכי נקטינן לחומרא ולא כש"ע שכתב בלשון הרמב"ם ואכתי איכא להקשות לרבי' שכתב כהרמב"ם להקל ובסי' מ"ז כתב דב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה דלא ניסת ואם ניסת תצא דלא אמרינן דתרי ותרי נינהו ואוקי פנויה אחזקתה וי"ל דבאיסור אשת איש החמירו טובא:
Even HaEzer.3.7.1
ומ"ש בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו התוס' בפרק הזורק ריש (דף כ"א) הקשו מהא דאיתא התם דלא מבטלין לקלא דקמי קידושין ואפי' ע"י עדים וכ"כ רבינו בסימן ז' והכא קאמר דמבטלינן לקלא. וי"ל דהכא דנפסל מתרומה לעולם מבטלינן לקלא אבל משום דנאסרת לבעלה משום גרושה אין לבטלו כיון דיש לה היתר לינשא לאיש אחר א"נ דתרומה דרבנן אין לחוש אי מבטלינן לקלא ע"כ וכ"כ התוספו' בפ"ב דכתובות (דף כ"ו) בד"ה ואסקיניה ע"ש:
Even HaEzer.3.8.1
הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אינו מטמא להם והם אין מטמאין לו איכא למידק היכא משכחת לה דאם הראשון הוא מגרש לה א"כ ספק בן גרושה הוא ויכול לטמא לראשון ממ"נ ואם מת הראשון א"כ מ"ק הוא אונן עליהם וכו' דלא שייך האי לישנא כיון שמת הראשון קודם שנולד ואע"ג דהוא אונן עליהם והוא מטמא להם אפשר לקיים אם הראשון לא נקבר כגון שהיה תופס אותו המושל בעד חוב עד שיגדל הולד א"נ כגון שלקטו עצמותיו לשנים מרובות דאונן עליו כל היום מ"מ הם אוננין עליו והם אינן מטמאין לו לא משכחת לה דהא מית ליה והכי פריך תלמודא ס"פ נושאין על האנוסה ופריק משכחת לה בקידושי טעות וכר' ישמעאל שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ופירש"י בקידושי טעות על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטה ונשאת בתוך ג' ומשכחת לה דרוא' מיתת שניהן וכהן כשר הוא לפיכך אינו מיטמא להן ועולה במשמרו לעבוד דבזנות כה"ג דהוי ע"י נשואין לא גזור עכ"ל:
Even HaEzer.3.9.1
אבל בזנות משתיקין אותו וכו' איתא בגמ' מ"ט אמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם בעינא זרעו מיוחס אחריו וליכא ואע"ג דבמייבם אשת אחיו בתוך ג' וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון תניא בפרק החולץ (יבמות דף ל"ז) ראשון ראוי להיות כ"ג ולא אמרינן בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא ה"ט זרע מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכי גזור רבנן בזנות בנשואין לא גזור רבנן:
Even HaEzer.3.10.1
אע"פ שהאב נאמן וכו' ואע"ג דקי"ל דכל המשפחות בחזקת כשרות הן ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה משא"כ באיש נכרי וכדפי' בריש סי' זה ורא"ש סי' ב' עוד יש לתרץ דדוקא לענין שיהא הגון לדוכן ולשמש ע"ג המזבח קאמר דאינו נאמן האב ליוחסין ושני הפירושים כתבם ה"ה בפ"ב מהא"ב ומביאן ב"י ותרווייהו הלכתא נינהו והיינו דמסיק וחזקה זו אפילו ליוחסין דסמכינן אחזקה דכרוכים אפילו לא היה לו חזקת משפחה וגם שיהא ראוי לדוכן ולשמש ע"ג המובח שהרי שורפין וסוקלין על חזקה זו:
Even HaEzer.4.1.1
אלו שאין ראוין לישא פירוש שאר אומות שנתגיירו מותרין (היו בזמן הבית) לישא ישראלית מיד אבל אלו אומות אע"פ שנתגיירו והרי הם כישראל לכל דבר אפ"ה אסורין לבא בקהל כאשר אבאר חילוקי דיניהם וכן הוא ברמב"ם פ"ב מהא"ב:
Even HaEzer.4.2.1
ומ"ש שהנתינים הוא מן הגבעונים שגזר יהושע עליהם איכא לתמוה דהלא רבינו ברא"ש סימן ה' ורא"ש סי' י"ו ס"ל דנתינים אסורי' דאוריי' מלא תתחתן בם דמיירי בגירותן. וי"ל דהם עצמם ודאי אסורין מן התורה אבל מה שבניהם ובני בניהם אסורין עד עולם אינו מן התורה אלא יהושע הוא דגזר עליהם איסור לדורות כמו שיתבאר לשם בסיעתא דשמיא:
Even HaEzer.4.3.1
ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה וכו' פי' דאם בא עליה בגיותן הולד כמותה כדתנן בפ' האומר כל מקום שאין קידושין הולד כמותה ואם אחד מאלו חוץ מממזר בא על בת ישראל הולד כשר דכל עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה אבל נתגיירה וכו' הילד הולך אחר הפסול כדתנן פרק האומר כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול:
Even HaEzer.4.4.1
ומ"ש לפיכך גר עמוני וכו' מימרא דעולא אר"י בת גר עמוני כשרה לכהונה ומסיק דבעמוני שנשא בת ישראל קאמר אע"ג דביאתו בעבירה ופוסל אותה בביאתו בתו כשרה וכן מצרי שני שנשא בת ישראל יליף לה מקרא ואע"ג דריש לקיש פליג עליה הלכה כרבי יוחנן דכשרה לכהונה ולא דמי לעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה דהתם ליכא קידושין ואע"ג דבמצרי שני שנשא בת ישראל אפילו ילדה זכר כשר נקט בת לאורויי דכשיר' אפי' לכהונה:
Even HaEzer.4.5.1
עמוני שנשא מצרית הולד עמוני וכו' פי' בין שהולד זכר בין שהוא נקבה בכותיותן הלך אחר הזכרים אבל נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם:
Even HaEzer.4.6.1
ומ"ש כמו גר וכו' צריך לבאר דמ"ש רבינו ילדה בן דינו כעמוני וכו' אינו חוזר אלא אגר עמוני שנשא גיורת מצרית דהתם הוא דקאמר דהלך אחר הפגום שבשניהם דמשמע דשניהם פגומים אלא שהאחד פגום יותר שהרי העמוני אסו' לעולם ומצרית ראשונה אסורה ג"כ הלכך אם זכר הוא שדייה בתר עמוני ויאסור לעולם ואם נקבה הוא לא תשדייה בחר עמוני לאשתרויי לאלתר משום עמוני אלא תהא מצרית שנייה ואסורה לישראל. אבל על מ"ש רבינו או גר מצרי שנשא גיורת עמונית דהעמונית לא פגומה כלל אין לפרש כך לשון הלך אחר פגום שבשניהם אלא תפרשהו הלך אחר הפגום שבהם ולא תלך אחר שאינו פגום ובין ילדה זכר ובין ילדה נקבה הולד מצרי ובספר בדק הבית ג"כ הגיה הולד מצרי וכ"פ בש"ע אבל אין צריך להגיה דפי' דברי רבינו כדפי' הוא פשוט:
Even HaEzer.4.7.1
כתב הרמב"ם האידנא וכו' אע"ג דהרא"ש ראייתו מתוספתא דידיה דמצרית לא עמדו בבלבולם דנתן קצבה לגלותם שנאמר מקץ מ' שנה אקבץ מצרים מ"מ הסמ"ג לאוין קי"ו כתב ע"ש רבינו שמשון איש ירושלים שנבוכדנצר חזר ובלבלם ועמדו בבלבולם עד היום וזה ראיה לדעת הרמב"ם והכי נקטינן ועיין בסמ"ג לשם והאריך בזה ועיין עוד במרדכי ס"פ הערל. ולאחר ששחררו רבו וכו' הרי הוא כישראל לכל דבר ואע"ג דבפרק השולח אמר דצריך גט שחרור וכ"כ בי"ד סימן רס"ו אפ"ה כיון דודאי שחררו מותר בבת ישראל אלא דצריך גט שחרור שלא יאמר האדון לא שחררתיו וכ"כ הרא"ש לשם גבי משיא עבדו ומביאו בי"ד לשם דלא כהרמ"ה ע"ש וכ"כ ב"י:
Even HaEzer.4.8.1
או אפילו הוא בעצמו נשאה לפני רבי תופסים הקידושין דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית איכא לתמוה דבפרק השולח קאמר תלמודא דבנשא אשה לפניו לא יצא לחירות וכן פסק רבינו בי"ד סימן רס"ז וכאן כתב דודאי שחררו ומשמע דאין שום ספק אלא ודאי והא דפי' ב"י דהכא קאמר דקידושין תופסין לו בה מספק הלשון לא משמע הכי כלל ונראה ודאי דבפ' השולח לא קאמר אלא אע"ג דנשאה לפני רבו יכול רבו לערער ולומר לא שחררתיו ונשא שלא ברשותי וחוזר להשתעבד בו וכ"כ בי"ד דלא יצא לחירות והיינו לומר שחוזר רבו ומשתעבד בו אם יערער אבל ודאי אם רבו לא יערער אח"כ עליו להשתעבד בו אמדינן דעתיה מסתמא ודאי ניחא ליה שישא ישראלית וישתחרר ומש"ה כתב כאן תופסין הקידושין דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית ולא קא מערער כלל ותדע שהרי בהשיאו רבו דאינו יכול לערער עליו לחזור ולהשתעבד בו כתב הרא"ש דה"ט משום דאומדן דעתא הוא דודאי שחרררו כמו שכתב רבינו בי"ד א"כ בנשא בפני רבו היכא דלא ערער אח"כ כל עיקר נמי אומדן דעתא הוא דודאי שחרר והן קידושין ודאי וכן פי' מהרש"ל דלא כמ"ש בש"ע דחוששין לקידושין דמשמע דאיני אלא ספק קידושין דליתא אלא כמ"ש רבינו:
Even HaEzer.4.9.1
חוץ מהבא על הנדה כו' וכתב הרמב"ם אע"ג דממזר לא הוי פגום מיהא הוי ופי' מהרש"ל בתשובה דר"ל שהוא פגום ומקולקל והוא מעזי פנים דהיינו המורדים והפושעים כדאיתא בנדרים וכו' אבל אינו ר"ל שהוא פגום לכהונה שהרי גבי דין חללים כתב דכהן הבא על הנדה הולד כשר ואינו חלל משמע דכשר לגמרי והאריך בסי' ו' וכ"כ מהר"ם איסרל"ש בדרכי משה וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן י"ו ובתשובת הרשב"א סימן אל"ף ור': ומ"ש אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין וכו' פי' כיון דלא קעביד עבד איסורא מותר לרבו שלא למחות בו משא"כ היכא דאיכא איסורא דצריך למחות בו ואם לא מיחה ודאי שחרריה: כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי ס"פ החולץ דר"ח ס"ל דהבא על הסוטה הוי ממזר מדרבנן מידי דהוי אאשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' דאם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוי ממזר מדרבנן והם הביאו ראיה מפ' יש מותרות דלא הוי ממזר מסוטה אפילו מדרבנן ולא דמי לאשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' דהתם קנסוה דה"ל למידק אבל הכא אין שייך לקנסה כדי שלא תזנה שהרי הוא עושה עבירה שמזנה וכ"ש שלא תחוש לקנסא ועוד דבאשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' אע"ג דהיא נמי קרי לה תלמודא בפ"ק (דף יא) סוטה דרבנן מכל מקום אי לא נקנסה כל כה"ג תינסיב ותיזול ולא תיחוש לדקדק אבל אין לומר שתזנה לעולם שהרי איסור גדול יש בזנות:
Even HaEzer.4.10.1
כתב הרמב"ם היה בעלה במדינת הים וכו' פסק בש"ע וכיון דפלוגתא היא הוי ספק ממזר ומיהו בה"ג נמי לא הכשיר אלא כשאין הבעל לפנינו אבל אם הוא לפנינו ואמר שלא בא בצנעא הולד ממזר ודאי וע"ל סוף הספר:
Even HaEzer.4.11.1
אשת איש שיצא עליה קול וכו' אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה פי' הרב המגיד וז"ל כהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור וה"ה אם בעלה כהן דחוששין לזרע' משום חללים כ"כ מהרי"ו סימן כ"ד ואיכ' למידק דבסוף גיטין קאמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצות הוא דחזו לה ופסק כך רבינו בסימן ו' וי"ל דבפנויה ודאי אין חוששין לאסרה לכהונה ותלינן בפריצתה ששיחקה בשוק או מיעך לה בדדיה כפרש"י ושלכך לא חששו והוציאו עליה קול מזנה מאחר שהיא פנויה אבל ביושבת תחת בעלה אם לא היה שם אלא פריצות' בעלמא לא היו מרננים אחריה ולא היו מוציאין קול מזנה אלא ודאי דחזו דבר מכוער והלכך חוששין לקול לאסרה לכהונה ועיין במ"ש בסמוך אצל פנויה שנתעברה סעיף י"א:
Even HaEzer.4.12.1
ואם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוי ממזר מדרבנן וכו' כתב ב"י מבואר מדברי הרמב"ם פ"י מה"ג ופ"ט מהא"ב דמהראשון לא הוי ממזר אלא כשבא עליה קודם שגירשה השני אבל אחר שגירשה השני לא גרע ממחזיר גרושתו דלא הוי ממזר כלל אפילו מדרבנן עכ"ל אכן משני אפי' לאחר שגירשה הראשון הוי ממזר מדרבנן וכך הוא בתוס' ר"פ האשה רבה וז"ל הולד ממזר מזה ומזה אר"י דאפי' לאחר שנתן הראשון גט הוי ממזר מן השני מידי דהוי אראשון שהולד ממזר ממנו עכ"ל וכן פסק רבינו בסוף סימן י"ז ואע"ג דר"י גופיה פסק דמסוטה לא הוי ממזר מדרבנן היינו משום דהיתה מזנה במזיד ולא שייך קנסא אבל כאן דקנסוה משום דלא דייקא אף בבא עליה השני לאחר שגירש' הראשון הוי ממזר מדרבנן ואף על גב דמהראשון לא קנסוה אלא בבא עליה קודם שגירשה השני שאני התם דליכא ממזר כלל מדאורייתא אבל משני דהוי ממזר מן התורה בבא עליה קודם שגירשה והוליד הילכך אף בבא עליה לאחר שגירשה הוי ממזר מדרבנן ועיין בתשובת הר"ל חביב סימן י"ב:
Even HaEzer.4.13.1
מי שח"ע וחב"ח הבא על אשת איש הולד ממזר מימרא דרב יהודה בפ' החולץ (יבמות דף מ"ה) והקשח הרשב"א בחידושיו בפ' השולח (גיטין ד' מ"ג) דכיון דבעבד גמור הולד כשר דממזר לא למדוה אלא מאשת אב דלדידי' לא תפסי בה קידושין ולאחריני תפסי בה קידושין לאפוקי כותי ועבד דלא תפסי בהו קידושין כלל וא"כ ח"ע וחב"ח נמי לא תפסי ביה קידושין וכמ"ש רבינו בס"ס מ"ד מיהו מפרש"י משמע דכיון דצד חירות תפסי ביה קידושין הוי כשאר ישראל הבא על אשת איש דהולד ממזר מצד חירות שבו: ומה שאמר וכתב הרמב"ם שאסור אפי' בשפחה משום צד כשירות שבו פי' אע"ג דממזר נושא שפחה אפ"ה האי ממזר כיון דאית ביה צד כשרות שהלא מצד חציו עבד של אביו הוא כשר שהרי עבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א ומפני צד זה שהוא צד כשרות אסור לישא שפחה:
Even HaEzer.4.14.1
גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד הוא כישראל לכל דבר כלומר ואסור בממזרת כ"כ הרמב"ם פט"ו מהא"ב וכן פסק הסמ"ג בלאוין קי"ז (דף מ"א ע"ב) והר"ן תמה ואמר כיון דאביו ישראל גמור הוא למה לא יתייחס אחר אביו והיה נדון כגר דמותר בממזרת והרי יש כאן קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר עכ"ל ומביאו ב"י ונראה דכיון דקי"ל כראב"י דאין חלוק בין גר שנשא בת ישראל לישראל שנשא גיורת דלעולם בתו כשרה לכהונה ודלא כרבי יהודה שהלך אחר הזכר ובת גר זכר כבת חלל זכר ודרש מזרע ישראל עד דאיכא כל זרעו מישראל כלומר עיקר הזרע היינו מן האב אלא אפי' מקצת זרע ישראל בקדושתיה קאי ומותר לכהן אם כן בכלל קהל ה' הוא לעולם וכדפסק הרמב"ם פי"ט דהא"ב והסמ"ג בלאוין קכ"ב (דף מ"ב ע"ב) ורבי' בסימן ז' השתא ודאי לעולם בקדושתיה קאי ואסור בממזרת דאין הולד הולך אחר הזכר בזו להתירו בממזרת דקהל ה' קרינן ליה ועיין בדברי ה"ה פט"ו מהא"ב:
Even HaEzer.4.15.1
פנוייה שנתעברה וכו' פסק כאבא שאול במתני' בפ"י יוחסין דהיה קורא לשתוקי בדוקי דבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דאיכא רוב פסולין אצלה וה"ה באשת איש אפי' היתה פרוצה ביותר דליכא למימר גבה רוב בעילות אחר הבעל אם נבדקת ואומרת דמבעלה הוא נאמנת ולא קאמר בגמרא פרק ארוסה דפרוצה ביותר חוששין לבנים משום ממזרת אלא בדליתא קמן דמיבדקה וכן פסק מהר"ם מפדוא"ה בתשובה סי' ל"ז ואפ"ה באינה פרוצה ביותר אין חוששין לבנים בדליתא לקמן למיבדקה דתלינן בבעלה דרוב בעילות אחר הבעל אבל בפנויה שנתעברה היכא דליתא קמן למיבדקה מודה אבא שאול דדינו כשתוקי והוי ספק ממזר ואפילו ברוב כשרים אצלה כדאיתא התם:
Even HaEzer.4.16.1
ומ"ש ומ"מ אין אנו מחזיקין אותו כבנו ודאי ליורשו כתב ב"י היינו דוקא בשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אעפ"י שמודה שנבעלה לו שאילו היה מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ראוי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר ברמב"ם פ"ג מה' יבום עכ"ל וע"ל סוף סימן קנ"ו כ' רבינו דעת הרא"ש שהשיג ע"ז:
Even HaEzer.4.17.1
ארוסה שנתעברה וכו' כבר התבאר דאפי' באשת איש ובגונא דליכא למימר רוב בעילות אחר הבעל נאמנת לומר לכשר נבעלתי ואפי' רוב פסולין אצלה וה"ה הכא בארוסה בבית אביה אבל אם הארוס מכחישה הוי ממזר ודאי שאפי' היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן מדכתיב יכיר יכירנו לאחרים כרבי יהודה ואם אינה בפנינו הוי ספק ממזר פי' דכיון דליכא למימר גבי ארוסה רוב בעילות אחר הבעל דינה כפנויה היכא שלא נבדקה אמו דהוי ספק ממזר וכן אפילו בנשואה היכא דפרוצה ביותר דאזיל ליה טעמא דרוב בעילות אחר הבעל אי לא נבדקה הוי נמי ספק ממזר כדפי' בסמוך וה"ה היכא דראינו שבא עליה הארוס ומרננין שזינתה ג"כ עם אנשים אחרים הוי נמי ספק ממזר היכא דלא נבדקה אמו דכך לי אם בא עליה הארוס ודיימא לעלמא כמו לא בא עליה הארוס ולא דיימא מעלמא אבל היכא שבא עליה הארוס ולא דיימא מעלמא דאיכא תרתי לטיבותא אפי' לא נבדקה אמו הולד כשר הכי איתא פ' אלמנה לכהן גדול ומשמע נמי התם דאם אינו ידוע שבא עליה הארוס אלא דיימא מארוס ולא דיימא מעלמא נמי אינה צריכה בדיקה דקאמ' התם בסוף הפרק ומתני' דלא דיימא כלל ופרש"י ומתני' בדלא דיימא כלל מקמי הכי לא מיניה ולא מעלמא הלכך אצטריך לאשמעינן דנאמנת כו' ועיין בב"י: אשת איש וכו' דלא האמינה תורה אלא לאב מדכתיב יכיר אבל אמו אינה נאמנת עליו אלא עד שבעה כדאיתא פ"י יוחסין ג' נאמנים על הבכור חיה לאלתר ואמו כל שבעה ואביו לעולם והא דאמר לעיל דבודקין את אמו היינו דוקא פנויה שנתעברה דלא ידעינן אבוה מאן ניהו. א"נ אפילו אשת איש ולא היה בעלה עמה במדינה אלא יוצא ובא ואינו יודע אם הוא ממנו ואם לאו אז בודקין את אמו אבל א"א שילדה ובעלה עמה במדינה אין אמו נאמנת לפוסלו והולד כשר כשאומר הבעל שהוא ממנו והא דאמר בפ"ק דכתובות דר"ג לא מכשר בברי וברי היינו דוקא גבי ארוסה אבל בנשואה ברי דידיה עדיף דרוב בעילות אחר הבעל:
Even HaEzer.4.18.1
ואם יש בנים לבן אינו נאמן אף על הבן כצ"ל וכ"כ התוס' בפ' החולץ (יבמות דף מז) ודקדק רבינו לומר לפוסלו להורות דדוקא לפוסלו אבל גבי ירושה נאמן לומר אינו בנו ולא יירשנו אפילו יש לבן בנים וכ"כ להדיא בח"מ ריש סימן רע"ט: כתב חכם א' על מ"ש רבינו אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר פי' אף הולד כשר וכ"ש היא עצמה דכשרה לכהונה אפילו לכתחלה דלגבי דידה כדיעבד דמי וכ"כ הרא"ש מיהו נראה דוקא היכא דהוא מודה ומת שריא לכהן אפילו לכתחלה אבל היכא דלא הוה בפנינו ומת אסורה לכהן לכתחלה כיון דרוב פסולין אצלה והא דקאמר ספ"ק דכתובות למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וכו' דנאמנת דמשמע דליכא לחלק בין הני תרי טעמי ונאמנת לגמרי אינו אלא דנאמנת ושריא לארוס וכן נאמנת והולד כשר אבל לינשא לכהן לאחר שמת הארוס איכא לחלק כדפי' עכ"ד:
Even HaEzer.4.19.1
נמצא בעיר שיש בה עכו"ם וכו' ה"ז ספק עכו"ם לענין יוחסין כו' כ"כ הרמב"ם פט"ו מהא"ב והב"י פי' דאם לא הטבילוהו ב"ד לשם גירות ה"ז ספק עכו"ם ואם הטבילוהו ה"ז ספק גר ואסור בממזרת ואם בת היא אסורה לכהונה ואפי' ברוב ישראל ואע"ג דדינא הוא דאזלינן בתר רובא ואפילו בדיני נפשות הולכין אחר הרוב אפילו להחמיר דרובא דאורייתא כדאיתא פ"ק דחולין מ"מ לגבי יוחסין עשו מעלה וגזרו רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר נמי משום קבוע כדאיתא פ"ק דכתובו' אלא דמ"ש ואם קידש אשה צריכה גט מספק ומי שהרגו לא היה נהרג עליו איכא לתמוה כיון דמדינא חייב מיתה דרובא דאוריית' לא היה כח ביד חכמים לוותר עונש מיתה למי שהיה חייב מיתה והא דתנן הנסקלין בהנשרפים רש"א אומר נידונין בסקילה שהשריפה חמורה ולא אזלינן בתר רובא להחמיר פי' רבינו תם בפ' הנשרפין דלא אזלינן בתר רובא לחייב הזכאי מכל וכל שלא הרג כלל ולא דמי לאותו שהרג ודאי אלא דלא ידעינן אי טרפה הוי אי שלם הוה ועוד י"ל דה"ל קבוע וכו' ע"ש בתוספות ויש ליישב דס"ל להרמב"ם דתנוק הנמצא בעיר דין קבוע יש לו דכמחצה על מחצה דמי וכמ"ש בפי"ח דביאה ולפיכך כתב כאן דמי שהרגו לא היה נהרג עליו וכמ"ש ה"ה להדיא ומש"ה אם קידש אשה צריכה גט מספק אפי' ברוב עכו"ם משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וה"נ משמע מדאמרינן אם רוב עכו"ם עכו"ם להאכילו נבלות ולא קאמר רבותא דעכו"ם היא דאינה צריכה גט אם קידש אשה אלמא דרוב עכו"ם נמי צריכה גט מספק אלא דקשיא לפי זה דהא דכתב דברוב עכו"ם אין מפקחין וביאר הרב בתשובה דטעמו מפני שפירש מן העיר שרובה עכו"ם וכר' אסי א"ר יוחנן וכמ"ש ה"ה והעתיקו ב"י והלא בנמצא בעיר אין לו דין פרוש אלא דין קבוע וי"ל דס"ל דאף על גב דמדינא ודאי דין קבוע יש לו כיון דנמצא בעיר מכל מקום החמירו שלא לחלל עליו את השבת בקום ועשה והטילו עליו דין פרוש מרובה לגבי חלול שבת אבל לא להקל עליו להיות נהרג בסנהדרין מי שהרגו דכאן וכאן אמרינן שב ואל תעשה עדיף ואין להקשות לפ"ז א"כ אמאי אזלינן לקולא להאכילו נבילות ברוב עכו"ם דשאני איסור בנבלה דישראל גופיה לא קעביד איסורא להכי מקילינן ביה טפי ברוב עכו"ם אבל לא בשאר מילי:
Even HaEzer.4.20.1
ומ"ש רובה ישראל מחזירים לו אבידתו מימרא דרב פפא אליבא דשמואל ספ"ק דכתובות והתוס' והמרדכי ע"ש ר"י כתבו דאפילו לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב דוקא בממון שבא לידו בהיתר ומדעתו נתנם לו הלוקח ואנו רוצים להוציא מידו כגון מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל הך מציאה דשמא שלא כדין בא לידו כ"ע מודו דהולכין אחר הרוב להוציא מידו וכ"כ בהגהת אשיר"י לשם:
Even HaEzer.4.21.1
ומ"ש ומחצהעל מחצה מצוה להחיותו נראה דס"ל להרמב"ם מדלא קאמר תלמודא רוב ישראל ישראל להחיותו אלמא דס"ל דוקא לגבי מציאה בעינן רוב ישראל אבל להחיותו מצוה אפילו במחצה על מחצה והא דקאמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא דאלמא אפילו בלהחיותו בעינן רוב ישראל לית הילכתא כותיה אלא כרב פפא אליבא דשמואל קי"ל דבתראי הוא ולא מצריך רוב ישראל אלא באבידה וב"י פי' בע"א:
Even HaEzer.4.22.1
ומ"ש והרי הוא לנזקין ככל ספק ממון והמע"ה פי' אבל ברוב עכו"ם משלם אפי' בתם נזק שלם לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא עצמו מסופק כ"כ ה' המגיד וכתב עוד ויש לדקדק ברוב ישראל אם נגח שור של ישראל את שורו אם חייב הישראל לשלם נזק כלל ומסתברא דלא דהא קי"ל דלא אזלינן בממונא בתר רובא והיינו דקאמרינן דוקא להחזיר לו אבידה וכו' דאי לא לישמעינן לניזקין ברוב ישראל בחזרת אבידה עד כאן לשונו ולא נהירא דפשיטא דישראל גמור הוא לכל מילי ואפילו לדיני נפשות כ"ש לשאר דברים בר מליוחסין דחכמים עשוי מעלה ביוחסין ומש"ה לא כתב הרב לענין נזקין דהמע"ה אלא במחצה על מחצה דשמעינן מיניה דברוב ישראל מוציאין ממנו אף לענין נזקין והא דנקט רוב ישראל ישראל להחזיר לו אבידה פשיטא דה"ה לנזקין אלא נקט חזרת אביד' לאורויי דוקא ברוב ישראל ה"ל ישראל לחזרת אביד' אבל במחצה על מחצה לא ה"ל ישראל לחזרת אבידה דלא ה"ל ישראל לגבי ממון אלא לענין נזקין ולא לחזרת אבידה תדע שהרי אף להחיותו ה"ל ישראל במחצה על מחצה אלא בע"כ דלא נקט לנזקין אלא לאורויי דבממון לא ה"ל ישראל אלא לנזקין לאפוקי בחזרת אבדה דלא ה"ל ישראל במחצה על מחצה כנ"ל לשיטת הרמב"ם והשתא ניחא דהשיג עליו רבינו בשלשה דינים חדא דברוב עכו"ם נמי מפקחין וכדשמואל במסקנא אידך דאין מצווין עליו להחיותו אלא ברוב ישראל וכדרב ואידך דלענין נזקין אפילו ברוב ישראל אם נגח תורא דישראל לתורא דידיה פטור דהמע"ה דלא כהרמב"ם דלא אמר המע"ה אלא במחצה על מחצה אבל אם נגח תורא דידיה וכו' אידך פלגא המע"ה אפילו במחצה עכו"ם דליתא אבל ברוב עכו"ם אידך פלגא נמי משלם אף לדעת רבינו דבחזקת עכו"ם מוקמינן ליה ומשלם נזק שלם וכמו שפי' ה"ה לדעת הרמב"ם דאהא לא השיג רבינו כל עיקר ופשט הסוגיא מבואר כדברי רבינו והיא שיטת רש"י והתוס' ע"ש:
Even HaEzer.4.23.1
וכותי וכו' אף על גב דאסיקנא פרק קמא דחולין לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים וכך פסקו כל הפוסקים סבירא ליה לרבינו דלא אמרו כך אלא להחמיר שלא נסמוך עליהן באיסור והיתר אבל לא להקל להכשיר פסולים וזה טעמן של הגאונים שהצריכו גט לקידושין דכותי וכדכתב רבינו בשמם בסי' מ"ד ודלא כהרמב"ם דס"ל דעשאום כעכו"ם גמורים לכל דבר בין להחמיר בין להקל וכמ"ש ב"י על שמו דליתא וכתב ב"י דהדעת נוטה כדברי רבינו:
Even HaEzer.4.24.1
וממזרים ונתינים ודאים מותרים אלו באלו פירוש ממזרים ודאים מותרים בנתינים וה"א ברמב"ם ספט"ו מהא"ב ממזרים ודאים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר ואיכא למידק למה השמיט רבינו מלכתוב דהולד ממזר כמ"ש הרמב"ם ותו דהרמב"ם כתב שתוקי ואסופי מותרים בנתינים ושאר גרים והולד ספק ורבינו השמיטו ונראה דהרמב"ם ס"ל דז' אומות מותרין לבא בקהל לאחר שנתגיירו ואין חילוק בין ז' אומות לשאר אומות דכולן מותרין לבא בקהל מיד לאחר שנתגיירו חוץ מעמוני ומואבי מצרי ואדומי ולאו דלא תתחתן אינו אלא בגיותן כמבואר פי"ב מהא"ב ונתינים שהן מז' אומות דאסורין אף בגירותן יהושע ודוד הוא דגזרו עליהם אבל אינן אסורין מן התורה בגירותן ולפי זה ניחא דהרמב"ם היה צריך לפרש דממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר פירוש ממזר מן התורה דהלך אחר הפגום שבשניהם והרי הנתינים אין איסורן אלא מדבריהם ולפי שהנתינים הם גרים גמורים מן התורה לפיכך מותרים בשתוקי ואסופי ד"ת מה נפשך דבין שהשתוקי והאסופי הוא ישראל כשר ובין שהוא ממזר הלא הוא מותר בקהל גרים והולד הוה ספק ממזר אבל רבינו סבירא ליה דז' אומות אף בגירותן אסורים מן התורה כמו שהתבאר מדבריו בתחלת סימן ה' ותחלת סימן י"ו ואם כן לא היה צריך לבאר דממזרים וודאים ונתינים זה בזה הולד ממזר דכיון דשניהם אסורים מן התורה דין ממזר ודין נתין אחד הוא ומשום הכי השמיט נמי הך דאסופי ושתוקי מותרים בנתינים דכיון דנתין אסור לבא בקהל דבר תורה אף בגירותן ושתוקי ואסופי הוי ספק כשר א"נ אסורין לבא בנתינים דשמא זה ישראל כשר ומתחתן עם אותו שהוא פסול לבא בקהל מן התורה ומה שכתב רבינו בתחלת הסימן דיהושע גזר עליהם כתבתי פירושו לשם דאינו אלא על בניהם שיולידו בגירותן ובניהם ודאי כיון שאין איסורן אלא מדבריהם אסור לישראל ממזרת דאסורה מן התורה ולא הותרו נתינים בממזרת אלא הגר עצמו שנתגייר מיהו בניהם מותרים שאינן אלא מדרבנן כיון דתרווייהו אין איסורן אלא מדרבנן אי נמי יש לומר דרבינו ס"ל דבניהם נמי אסורין מן התורה עד עולם כמו ממזר ויהושע לא גזר עליהם איסור חיתון אלא עבדות גזר עליהן שלא יניחום בני חורין בישראל וכן פירשו התוספות ע"ש ר"ת בפ' הערל וכ"כ הסמ"ג בלאוין קי"ז ועין במ"ש הרב המגיד סוף פי"ב מהא"ב:
Even HaEzer.4.25.1
כתב הרמב"ם יראה לי וכולי נראה דטעמו דתנוק הנמצא בעיר מדינא דין קבוע יש לו והלכך אפילו כל העיר כשרים ולא נמצא ביניהם אלא שפחה אחת או כותית אחת דיינינן לה כמחצה על מחצה וה"ל ספק א"א וכו' וע"ל במ"ש אצל נמצא בעיר:
Even HaEzer.5.1.1
פצוע דכא כו' משנה פרק הערל ומ"ש ואפילו כהן כו' שם בעו מיניה דרב ששת פצוע דכא כהן מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור וכו' א"ל רב ששת תניתוה פצוע דכא מותר בנתינה ואי סלקא דעתך בקדושתיה קאי אקרי כאן לא תתחתן בם ואף ע"ג דרבא דחאה להאי פשיטותא הדר ביה רבא ואמר לאו מילתא היא דאמרי ומשמע דהילכתא כרב ששת דלאו בקדושתיה קאי וכן פסק הרא"ש לשם וכ"כ הרמב"ם תחלת פי"ו מהא"ב אבל בעל המאור כתב דמדאסיקנא בפרק הערל דנתינים משה ודוד ויהושע גזרו עליהם איסתייעא ליה טעמא דרבא כדמעיקרא דנתינים בגיותן הוא דאסירי מדאורייתא ובגירותן משרו שרי ורבנן הוא דגזרו בהו ובכשרין הוא דגזרו אבל בפסולין כגון פצוע דכא וממזר לא גזרו והלכך פצוע דכא ישראל מותר בנתינה אבל פ"ד כהן אסור לכתחלה בגיורת דלא איפשטא בעיין ודילמא בקדושתיה קאי ולא גמרי להו מפ"ד ישראל דהתם לא הוי טעמא דהתירא משום דלאו בקדושתיה קאי ורבינו סתם דבריו כהרא"ש והרמב"ם:
Even HaEzer.5.2.1
ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל שם הואיל ופ"ד אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ועל הספיקות אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה ורבינו שכתב ואינו נראה וכו' דבריו תמוהין דהלא דברי הרמב"ם מפורשין דבנתינה אינה אסורה אלא מדבריהם לא גזרו בה בפ"ד אבל ממזרת אסורה מן התורה ונראה דסבור רבינו דלהרמב"ם נמי נתינים אסורין מן התורה בין בגיותן בין בגירותן מלאו דלא תתחתן וגזירה דמשה ויהושע ודוד אינו אלא לבניהן שיהא אסורין לעולם מדבריהם וכדפי' בסימן ד' דאי איתא דס"ל להרמב"ם דאין איסור נתינים כל עיקר ד"ת לא היה פוסק דכהן פ"ד מותר בגיורת דבסוגיא מוכח דכשהנתינה אסורה ד"ת ואפ"ה פ"ד מותר בנתינה דלאו בקדושתיה קאי פשטינן מיניה דכהן פ"ד נמי לאו בקדושתיה קאי ומותר בגיורת הא לאו הכי ליכא למיפשט מידי אלא ודאי דנתינה אסורה מן התורה ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם דבפ"ד לא גזרו בו על הנתינים ה"ק דאף הנתינה שהיא אסורה לו מן התורה מותרת לו לגמרי ואפילו איסור דרבנן ליכא אפילו בנותיהן שגזר יהושע ודוד עליהן לדורות עולם אין בהם איסור לפ"ד ואפ"ה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה לדורות עולם ולאו דלא יבא ממזר קאי גם אפ"ד דאיהו נמי אזהריה רחמנא שלא ישא ממזרת דאיהו נמי הוי בכלל קהל ה' ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם בפי"ב דהנתינים אינם אסורין אלא דרבנן צריך לומר דאבניהן הנולדין להן אחר גירותן קאמר דאינן אסורין ד"ת אבל הן עצמן אסורין ד"ת כמבואר להדיא מתוך מאי שמתיר כהן פ"ד בגיורת וכדפי' והשתא ניחא הא דכתב רבינו ואינו נראה וכו' וה"ק ודאי אם הוה לן מקרא אחר דדרשינן מינה דפ"ד מותר בנתינה היה אפשר לומר דקרא לא יבא ממזר אפ"ד נמי קא מזהיר כיון דליכא דרשא דקרא דפ"ד מותר בממזרת כדאיתא בנתינה אבל השתא דאין לנו להתיר פ"ד בנתינה אלא ממשמעית דלא יבא פ"ד בקהל ה' דלא קא מזהיר אלא מלבא בקהל ונתינה דלא איקרי קהל ה' שריא רחמנא ודחי ללאו דלא תתחתן ואף על גב דאפשר לפרש דלא בא הכתוב אלא להתירו בשאר גרים אבל לא בא לדחות הלאו דלא תתחתן אפ"ה סבירא ליה דמקרא מלא דבר הכתוב להתירו לפ"ד בכל מאי דלא קרינן ליה קהל ה' והלכך מותר בנתינ' ודחי ללאו דלא תתחתן השתא ודאי לפ"ז ה"ה נמי ממזרת כיון דלאו קהל ה' היא נמי שריא לפ"ד ודחה ללאו דלא יבא ממזר זאת היא דעת רבינו בהשגתו אבל אין כאן השגה דודאי סבירא ליה להרמב"ם דנתינה אינה אסורה ד"ת כל עיקר ואפ"ה כהן פ"ד מותר בגיורת וכבר טרח הרב המגיד לתת טעם לזה בדוחק עיין עליו תחלת פי"ו וראיתי מה שכתב מהרש"ל על מ"ש רבינו ואינו נראה וכו' וז"ל והראב"ד נמי השיגו וז"ל חדא דמתני' קתני ואינן אסורין אלא מלבא בקהל וממזר לאו קהל כו' ובדרך זה כתב הטור והרמב"ם כתב וכו' עד ואין חילוק ואין ספק מה שנמצא בנוסחאות הטור מקרא דלא יבא ממזר ט"ס הוא וראוי להיות לא יבא פ"ד וכו' ופירש דברי הטור בהשגה זו הכי הוא דלדעת הרמב"ם שסובר דישראל בנתינה אינו אלא איסור דרבנן שגזרו עליהן ומדאורייתא מותר כלישנא קמא דרבא א"כ ע"כ מה שפצוע דכא מותר בנתינה מן התורה ולא אמרינן מאחר שאסור לבא בקהל ליאסר נמי בנתינה דגיורת היא היינו מכח דרשת הפסוק ולא יבא פצוע דכא בקהל ה' כי כן דרשו במשנה דפצוע דכא מותר בגיורת ונתינה נמי גיורת היא לדעתו ז"ל ומאחר דמפקינן ממשמעות לשון הפסוק דכל דלא מיקרי קהל מותר לפצוע דכא אם כן אין חילוק וממזרת נמי לא איקרי קהל ויהא מותר בה הפצוע דכא מה"ט דלא איקרי קהל וכעין השגת הראב"ד ומה דנקט הטור דוקא נתינה ולא דקדק סתם מאחר דמפקינן גרים מכח דרשת הפסוק דלא יבא פצוע דכא בקהל ה' אם כן אין חילוק היינו משום דדעתו להוכיח דפצוע דכא מותר בממזרת ואפילו רבנן לא גזרו בהן וזה מוכיח שפיר מאחר דנתבאר דמן התורה מותר מכח דרשת הפסוק אם כן אין חילוק בין נתינה לממזרת וכשם דגבי נתינה לא גזרו רבנן להרמב"ם וכלישנא קמא דרבא אם כן ממזרת נמי לא שנא אבל אל תטעה כלל לומר דכוונת הטור במ"ש דהא דשרי בנתינה וכו' היינו על שריותא דמותר בנתינה האסורה לישראל מכח גריעות דנתינה ומכת מעלת קדושת ישראל ובא להוציא מכח זה הדרש למה לא נאסר ג"כ על הפ"ד מחמת קדושתו וגריעת הנתינה שהרי לדעת הרמב"ם ההיתר הוא מכח דלא גזרו עליה וכלישנא קמא דרבא ולא מכח דרשת הפסוק דלא יבא וגומר ולא היה צריך הטור לכתוב את זה ההיתר דכבר מבואר הוא אלא עיקר כוונת הטור על שריותא דמותר בנתינה ולא אסרינן עליה מכח גריעות הפ"ד ומעלת הנתינה שהיא גיורת ומותרת לישראל מן התורה להרמב"ם ומהר"י קארו הבין מדברי הטור שכוונתו על שריותא דפ"ד שמותר בנתינה אף על פי שהוא ישראל והיא גרועה לישראל ולכן הקשה דלהרמב"ם אינו מותר מכח דרשת זה הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליה עכ"ל ולא ירד לעומקו כלל עד כאן לשון מהרש"ל ושרי ליה מאריה דלא ה"ל לרבינו להשיג אהרמב"ם בסברת הרמב"ם ולומר מאחר דמפקינן מדרשת הפסוק דכל דלא מיקרי קהל מותר לפצוע דכא אם כן אין חילוק ואפילו ממזרת שריא הא ודאי דחלוק גדול יש ביניהם דבממזר כתיב לא יבא ממזר בקהל ה' ופצוע דכא נמי איקרי קהל הלכך אף הפצוע דכא אסור בממזרת ד"ת שהרי הוא חייב בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאוין דחיתון ותדע שהרי ר"ת כתב דהא דממזר מותר בשפחה ואף על פי שהוא חייב בכל לאוין שבתורה ובשאר לאוין דחיתון שהרי הוא אסור בכותית היינו מדלא כתב בתורה לא תקח שפחה אלא אפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממזר בכלל דכיון דיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא וכדכתב הר"ן בס"פ האומר אלמא דאי לאו דאפקיה בלשון לא יהיה קדש הוה אסור גם בשפחה אף על גב דלא איקרי קהל ואם כן פצוע דכא נמי אסור בממזרת מפני לאו דלא יבא ממזר דעליו נמי קא מזהר לא יבא ממזר ולפיכך לא התיר פצוע דכא במאי דלא הוה קהל כי אם בגיורת ובנתינה דאין איסורן איסור דאורייתא להרמב"ם אבל בממזרת אסור גם הפצוע דכא מן התורה מקרא דלא יבא ממזר ואין כאן שום השגה על דברי הרמב"ם מדרשת הכתוב והראב"ד לא השיג עליו אלא מלישנא דמתניתין ומצד שאר ראיות עיין בהשגתו ריש פרק י"ו דה' ביאה אבל דברי רבינו בהשגתו אין להם מקום אלא על הדרך שכתבנו למעלה:
Even HaEzer.5.3.1
ואיזהו פ"ד וכו' משנה וגמרא לשם ופי' לא יבא פ"ד וגומר היינו פצוע דבר אחד ודכא דבר אחד וכרות דבר אחד פצוע הוא ע"י חרב או סכין וה"ה ניקב ע"י קוץ כדאיתא התם ההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזיא סילא בבצים וכו' ומסיק דפסול. ודכא הוא דבר שנידוך ע"י אבן וכיוצא בו ואין בו נקב ולא חתוך בשר. וכרות הוא שנכרת לשנים ע"י שום דבר וקאמר רבא התם בין בגיד ובין בביצה ובין בחוטי בצים פוסל בפצוע ובדכא ובכרות:
Even HaEzer.5.4.1
ומ"ש או אפילו ניקבה וכולי ברייתא שם ואפילו ניקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו ופרש"י נמוקו מחמת מכה והוקטנו מאליהם ואפילו חסרו כל שהוא עכ"ל ומשמע דנמוקו היינו חסרו ולא זו אף זו קתני לא זו נמוקו דהוקטנו ממש אלא אפילו חסרו כל שהו ומ"ה השמיט רבינו דין נמוקו דנלמד במכ"ש מחסרה כל שהוא גם הרמב"ם לא הזכירו. ואיכא למידק בלשון רבינו דמשמע דבחוטים בעינן שנפצעו שניהם משא"כ בבצים דאפילו באחד מהן ובנתמעך כתב איפכא או הבצים או החוט ובנכרת כתב או אפילו אחת מהבצים או החוט ובגמרא משמע דדינן שוה וכך מפורש ברמב"ם פי"ו דבשלשתן פסול בביצה אחת או בחוט אחד ונראה ודאי דגם רבינו ס"ל דדיניהם שוין כדכתב הרמב"ם אלא דבנפצע נמשך אחר לשון המשנה והברייתא דתני נפצעו הביצים ואפילו אחת מהן ובחוטין לא תני בפירוש ואפילו אחת מהן. ובנתמעך לא תני בפירוש אף בבצים ואפי' אחת מהן ואי החוט דקאמר רבינו ר"ל או החוט של כל אחד מהבצים דה"ל כאילו אמר או החוטין ויותר נראה דצריך להגיה או החוטין ובנכרת אף על גב דלא תני בה בפירוש אפילו אחת מהן מ"מ כיון דלר"ת אינו פסול בנכרת אלא בנכרתו שני בצים או שני החוטים כמ"ש התוספות והרא"ש והמרדכי בשמו לפיכך דקדק רבינו וכתב תחלה דבנכרת אחת מהביצים או החוט דפסול לדעת שאר גאונים ואח"כ כתב דר"ת מכשיר וכו':
Even HaEzer.5.5.1
ומ"ש רבינו ע"ש פרש"י דפסול בנעשה ע"י חולי ז"ל פרש"י בידי שמים ע"י רעמים או ברק או ממעי אמו ע"כ אלא דהרא"ש כתב על פירש"י אבל אם אירע בו חולי ונסתרס פסול וכן משמע בירושלמי דלקוי ע"י חולי חשוב בידי אדם עכ"ל וסבור רבינו דהכי ס"ל לרש"י כפי מה שפירש הרא"ש על פירושו וכ"כ ה"ר ירוחם ע"ש רש"י ומיהו אפשר דהרא"ש לא כתב כך אלא לסברתו דהכי משמע ליה בירושלמי אבל רש"י גופיה לא היה דעתו דרעמים דוקא אלא ה"ה חולי אלא דרעמים שכיחי דהכי משמע מדפירש נמוקו מחמת מכה וכו' אלמא דע"י חולי הוי בידי שמים ובפרק שני דיבמות כתב נמי וז"ל סריס אדם שסירסו אדם ולא מחמת חולי. נסתרס מאיליו והוי בלאו וכו' ובפרק הערל דקאמר סריס חמה סלקא דעתך פרש"י הא סריס חמה בידי שמים הוא ומחמת חולי הוא והא לאו חולי הוא עכ"ל משמע דע"י חולי הוי בידי שמים ומיהו יש לדחות דלאו מחמת חולי הוא שאירע לו קאמר אלא ר"ל מחמת חולי כל הגוף ממעי אמו הוא והיינו דקאמר פרק הערל דלקוי דסריס חמה דכולי גופא לא חיישינן ופרש"י לשם סריס חמה מחמת חולי כל הגוף הוא עכ"ל ע"ש (בדף פ') והחולי דנקט רש"י הוא פי' לקוי דנקט בגמ' ותו דבהך עובדא דאיסתתום גובתא דש"ז וכו' דסבר רב ביבי לאכשורי פי' רש"י וז"ל לאכשורי שהרי אין כאן לא פצוע ולא דך ולא כרות אלמא דמפרש דע"י חולי בא ומסיק דפסול כדפי' הרא"ש אכן נראה עיקר דלא היתה דעת רש"י לפרש דע"י חולי בא דודאי ע"י אדם או ע"י קוץ או ע"י דבר אחר בא אלא דעתו לפרש מה עלה על דעת רב ביבי לאכשורי ולפיכך כתב דקס"ד דנקב כי האי אינו בכלל איסור פצוע ודך וכרות דזה מוליד הוא ומסיק במקומה מבשלת שלא במקומה אינה מבשלת וכיון שאינו מוליד אף הוא עצמו פסול משום איסור פצוע ובנ"י הביא לשון פרש"י בההיא דנמוקו ובההיא דסריס חמה והביא נמי לשון הרמב"ם ופירש עוד דההיא דחסרו כל שהוא לאו מעצמן אלא קאי אנמוקו כלומר שמחמת מכה או מעוך נמוקו והוקטנו מאליהן עכ"ל אלמא דס"ל דמעצמן ע"י חולי הוי בידי שמים וכשר דאינו פסול אלא מחמת מכה וכך פסק הסמ"ג וכ"כ ה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה ובתשובת הרא"ש כלל ל"ג כתב נמי דההיא עובדא דגובתא דאסתתם איכא למיפרק דאיסתתם בידי אדם ע"י מכה וכדפרישית מכל הלין נראה להלכה דע"י חולי הוי בידי שמים דלא כהרא"ש בפסקיו דסברת יחיד הוא כנגד כל הני רבואת' ולקמן יתבאר בס"ד דהר"א ממי"ץ מחלק בדינים אלו:
Even HaEzer.5.6.1
ור"ת מכשיר כו'. פי' דבנכרתו הביצים או חוטי הביצים כמו שרגילין הרופאים לחתוך מפני אבן עצירת השתן אינו פוסל אלא בנכרתו שניהם אבל בנכרת אחד מהן בין שנכרת החוט וע"י כך ניטלה הביצה משם ובין שלא נכרת החוט כי אם הביצה עצמה ניטלה כשר וטעמו מדחזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין אלמא דאין זה כרות שפכה וכדכתבו בתוס' פרק הערל ושאר מפרשים ע"ש ר"ת:
Even HaEzer.5.7.1
ומ"ש ובלבד שהיתה שלימה כו' הוא מהירושלמי שהביאו התוס':
Even HaEzer.5.8.1
ומ"ש אבל אם נפצע כו' לאו דוקא נפצע אלא ה"ה נתמעך או נכרת ואחר כך ניטלה משם פסולה דטעמא כיון דנעשה פסול שוב אין חוזר להכשירו אח"כ ולא מכשרינן אלא בנטלה תכף שנכרתה:
Even HaEzer.5.9.1
ומ"ש דאין דעת רב אלפס כן כ"כ הרא"ש וכ"כ נ"י וכתב עוד דבה"ג ורמב"ן ורשב"א והרא"ה והריטב"א כולם הסכימו לסברת האלפסי והרמב"ם לאיסור מיהו נראה דהסומך על ר"ת ור"י ורבינו שמשון והראב"ד ושאר אחרונים שהביאו דבריהם להיתר אין למחות על ידו ובנ"י כתב שהרא"ש תופס שיטת ר"ת מיהו בפסקי הרא"ש נראה דלא הכריע ולפיכך לא הזכיר רבינו דעת הרא"ש בזה: ומ"ש וגם שהנשארת היא של ימין עיין בתוס שכתבו וחומרא גדולה היא וכ"כ בסמ"ג אלא דאחר זה כתב וטוב להזהיר להרופאים לחתוך של שמאל אם אפשר ע"ש:
Even HaEzer.5.10.1
בראש הגיד וכו' ע"פ רוב העטרה לצד הגוף כשר הכי משמע מפרש"י בגמ' דגרסינן ע"פ רובא וכלפי רישא ובפסקי הרא"ש כתוב ע"פ כולה וכלפי רישא ולפי דעת רבינו צריך להגיה ע"פ רובא דאל"כ מאי קאמר וכלפי רישא הלא בעינן ע"פ כולה אבל מדברי הרמב"ם פי"ו מהא"ב מבואר דהיתה גירסתו ע"פ כולה ולא היה גורס כלפי רישא שהרי כתב בסתם מוקף לכל הגיד כשר אבל רבינו תופס גי' רש"י והרא"ש עיקר ולענין הלכה נקטינן כדברי ה"ר ירוחם שכתב דגרסינן ע"פ כולה וכלפי רישא ופי' דר"ל דאם נחתכה כלפי הגוף אע"פ שנשתייר מלא החוט ע"פ היקף כל הגיד כלפי הקרקע פסול וכתב עוד שהרמ"ה ורוב פוסקים כתבו ע"פ כולה ושכך מצא בתוס' פי' ז"ל אם נשתייר מן עטרה ולפנים אפילו כחוט השער סמוך לראש ומקיף את כולה כשר עכ"ל והיינו כלפי רישא דנקט בגמרא ודלא כהרמב"ם דמכשיר במוקף לכל הגיד אע"ג דלא הוי כלפי רישא:
Even HaEzer.5.11.1
ומ"ש לפיכך ניקב למטה וכו' שם מימרא דשמואל ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר הוי בה רבא היכא אילימא למטה מעטרה אפי' נכרת נמי אלא בעטרה עצמה ופירש"י ולמעלה מעטרה ליכא לאוקמי דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחק ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו ע"כ משמע דוקא בנסתם הוא דכשר למעלה אבל בלא נסתם לא טריף למעלה מעטרה מבעטרה עצמה וז"ש רש"י שאין הזרע דוחק וכו' ר"ל שאינו דוחק להיות הנקב נקרע אלא כשיש נקב להדיא כי אז יוצא הזרע דרך הנקב אף למעלה מעטרה: וז"ל הר' ירוחם הרמ"ה כתב דוקא בעטרה עצמה דאי למעלה מעטרה אפילו נסתם פסול אבל רש"י לא פי' כך דהוא פי' כסתם כשר בכל ענין עכ"ל ויש להקשות בדברי רבינו שכתב בסתם אם אין הנקב גדול דכשר דמשמע אפילו לא נסתם ושמואל לא קאמר אלא בנסתם ואפשר דלא היה גורס ונסתם וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בסתם ניקב הגיד בעטרה עצמה כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר וכ"כ הרמב"ם בסתם ואפשר נמי דס"ל דלא נקט שמואל נסתם אלא לאורויי דאפילו נסתם פסול בנקרי ונקרע אבל אה"נ דבלא נקרי ונקרע כשר אפי' בלא נסתם דזיל בתר טעמא והכי דייק מברייתא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול החוזר להכשירו אלמא דניקב דפסול אינו אלא מפני שהוא שותת דהיינו שחמימות התאוה יוצא דרך הנקב ואינו יורה כחץ כפרש"י מכלל דבאינו שותת כשר אע"פ שאינו נסתם ולפי זה אף למעלה מעטרה כשר אם אין הנקב גדול אפילו אינו נסתם מאחר שאין הש"ז יוצא משם בשעה שרואה קרי ולא קשיא א"כ אמאי לא אוקמוה להא דשמואל בלמעלה מעטרה דאיכא למימר דה"ט דבנסתם נמי קאמר שמואל והתם ודאי לא מקרע בלמעלה מעטרה שאין הזרע דוחק ומתאסף לשם כדפי' רש"י להכי אוקמוה בעטרה עצמה דהשתא ניחא בין בנסתם בין בלא נסתם כל שאילו נקרי מקרע פסול ומ"ש נסתם הנקב חוזר להכשירו ברויתא הזכרתיה בסמוך ופירושה שנסתם בענין שאין הש"ז יוצא משם כשרואה קרי:
Even HaEzer.5.12.1
ניקב נקב מפולש וכו' שם ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה סבר רבי חייא בר אבא לאכשוריה א"ל רב אסי הכי אמר רבי יהושע בן לוי עטרה כל שהוא מעכבת ופירש רש"י ניקב למטה מעטרה בסוף הגיד כלפי הקרקע והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף עכ"ל ר"ל שניקבה השפופרת מבפנים למטה מהעטרה ויוצא הנקב באלכסון לבשר שלמעלה מהעטרה כלפי חוץ ונמצא ראש אחד מהנקב כלפי פנים למטה מהעטרה וראש אחד כלפי חוץ למעלה מהעטרה והוא הדין בהפך שראש אחד מהנקב כלפי חוץ בלמטה מהעטרה וראש אחד כלפי פנים בלמעלה מהעטרה דכיון שהנקב עובר דרכו על פני כל העטרה אפילו ניקב כל שהוא מעכבת תולדתו ופסול ואף על פי שאין שני ראשי הנקב למעלה מהעטרה והתוספות הקשו על פירוש רש"י ופירשו בענין אחר ורבינו נמשך ע"פ דעת התוספות ור"ל במה שכתב ניקב נקב מפולש היינו שניקב מעבר לעבר ולאפוקי מפי' ר"ח שהובא במרדכי דמפרש דאפילו לא ניקב אלא עד חלל הגיד ואפילו למטה מהעטרה פסול כיון שאם היה נקב מעבר אל עבר היה בצד אחד למעלה מהעטרה ונראה מדברי המרדכי לשם שהסכים ר"י לפירושו אבל דעת התוספות דר"י חולק אפירוש ר"ח ודוקא בניקב מעבר לעבר הוא דפסול וכן מבואר בספר האגודה וכך סתם רבינו דבריו כדעת התוספות בשם ר"י ויש להקשות דמשמע לפי זה דאם הנקב למעלה מן העטרה לגמרי בענין שבעליונו של גיד נמי הוה למעלה מן העטרה פסול אפי' אינו מפולש מעבר אל עבר אלא דניקב עד חלל השפופרת בלבד וכדין סתם נקב שבתלמוד ניקבו הדקין ניקבה המרה דכולן בניקב לחללו הוי מפולש אף על פי שאינו מעבר אל עבר ואם כן קשיא מהא דמכשרינן כקולמוס וכמרזב בלמעלה מהעטרה וכיון דאפילו נחתך לגמרי כשר כל שכן ניקב דמה"ט כתבו התוספות להכשיר בניקב למטה מהעטרה עד חלל הגיד לבד ע"ש: וברמב"ם כתוב בזה הלשון ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול שהעטרה כולה מעכבת עכ"ל יראה מדבריו דבניקב לא פסול אלא בניקב בעטרה עצמה אבל בניקב למעלה מעטרה כשר דכל שכן הוא מבנחתך כקולמוס וכמרזב ולדעתו ההיא דקולמוס ומרזב היינו שנגרר הבשר שלמעלה מעטרה עד שנתגלה שפופרת הש"ז והעטרה כולה קיימת אבל אם נכרת הגיד כולה כמרזב או כקולמוס פסול שהרי נכרתה העטרה שהיא למטה מן הגיד ובעינן כחוט ע"פ כולה וליכא וכ"כ הרמ"ה ופי' ההיא דקולמוס ומרזב כמ"ש הר' ירוחם משמו ע"ש והשתא בע"כ דהרמב"ם היה גורס ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה בעטרה בבי"ת ולא היה גורס מעטרה במ"ם כגירסתנו אבל לגי' התוספות והרא"ש ורבינו קשה ונראה דלפי דעת רבינו דגרסינן ע"פ רובה וכלפי רישא כפירש"י וסובר דהיא ג"כ גירסת התוס' שהרי לא חילקו עליו בזה גם היא דעת הרא"ש כפי מה שכתבנו למעלה השתא לפי זה הך דקולמוס ומרזב אפי' נכרת הגיד כולה אף בעטרה עצמה כשר אם נשתייר ע"פ רובה וכלפי רישא וכ"כ הר' ירוחם להדיא לפי גירסת רש"י וא"כ שפיר יש לחלק ולומר דעדיף טפי כקולמוס וכמרזב מבניקב למעלה מעטרה לבד דאילו בקולמוס ומרזב אין שם עכבה והזרע יורה כחץ ומזריע ברחם אבל בנקב אם הוא גדול שהש"ז יוצא ממנו אז יש עיכוב ואינו יורה כחץ שחמימות התאוה יוצא דרך נקב יציאתו. ומה שכתב התוס' להוכיח דכיון דמכשרי בקולמוס ומרזב כ"ש ניקב היינו דווקא למאי דקס"ד לפרש דבניקב עד חלל הגיד לבד ואפי' למטה מעטרה פסול כיון שאם היה ניקב מעבר אל עבר היה בצד אחד למעלה מעטרה וכפי' ר"ח אלמא דאפי' בלמטה מעטרה ששם הזרע יורה כחץ ואינו יוצא דרך הנקב יציאתו כדמשמע בגמרא דקאמר הוי בה רבא היכא אי למטה מהעטרה אפילו נכרת נמי וא"ה פסול ובע"כ דטעמא הוי דכיון שהוא בצד אחד למעלה מעטרה הוי בכלל כרות השתא ודאי הוה קשיא אמאי מכשרי' כקולמוס וכמרזב אעפ"י שבצד אחד הוה למעלה מעטרה אבל לפי האמת דאינו פסול בנקב אלא בלמעלה מעטרה או בעטרה עצמה ומטעם שאין הזרע יורה כחץ כיון שחמימות התאוה יוצא דרך הנקב יציאתו השתא לא קשיא כלל מכקולמוס או כמרזב דהתם נחתך לגמרי ויורה כחץ שפיר ודוק היטב. ונראה דה"ה נמי אם הנקב למעלה מהעטרה עד חלל הגיד לבד שכנגדו למטה מהעטרה נמי פסול ומ"ש רבינו דין זה בניקב נקב מפולש לשון התלמוד נקט הכי הוה עובדא דסבר רבי חייא לאכשורי. אבל למסקנא דעטרה כל שהוא מעכבת א"כ בכל ענין מעכבת אפי' לא ניקב מעבר לעבר ואפילו שכנגדו למטה מהעטרה וכן נראה מדברי התוס' שלא כתבו דבעינן נקב מפולש אלא לאפוקי מפר"ח דאפי' בניקב למטה מהעטרה עד חלל הגיד לבד פסול כיון שכנגדו למעלה מהעטרה דהא ודאי ליתא דנקב מפולש בעינן אבל אם ניקב למעלה מהעטרה עד חלל הגיד תו לא צריכנן מעבר אל עבר אפילו אם שכנגדו למטה מהעטרה:
Even HaEzer.5.13.1
נסתם מקום הזרע וכו' בפ' הערל ההוא עובדא דאיסתתם גובתא דש"ז וכו' ואסיקנא דפסול וכתב הרא"ש וע"י חולי וליקוי בא ולא ממילא דלא גרע מכרות שפכה בידי שמים דאינו מוליד וכשר ורבינו סתם דבריו ע"פ דעת הרא"ש אבל לדעת הרמב"ם ודעימיה דע"י חולי הוה בידי שמים אף כאן כשר ואינו פסול אלא ע"י מכה וכדלעיל:
Even HaEzer.5.14.1
כתב הרא"ם בניקב הגיד דפסול וכו' כ"כ המרדכי ונימוקי יוסף משמו והרב ז"ל חולק אפירש"י בפא"ט (דף מ"ח) שפירש הא דתני ניקב פסול מפני שהוא כרות שפכה ודעת רש"י ז"ל דכיון דבניקב שותת ושופך ואינו מקלח הוי בכלל כרות שפכה ואע"פ שאין כאן כרות אלא נקב מ"מ עיקר האיסור משום דשופך והא נמי שופך הוא והרא"ם ז"ל דחה דעתו לפי ששנינו בספרי דכרות שפכה אינו חוזר וזו היא מהלכות הרופאים וברייתא תני בסתם חוזר להכשירו אלא בע"כ נקב לאו כרות הוא וב"י סתר דבריו משום דאפשר דברייתא דספרי פליגא אברייתא דתלמודא דידן וכתלמוד דידן נקטינן ולא נהירא דלמה לן למימר דפליגי כיון דאיכא לתרץ כמו שפי' הרא"ם דיש לחלק בין כרות לניקב. עוד כתב ב"י א"כ ההיא ברייתא תברא בצדה דקתני וזו היא מהלכות הרופאים משמע דלא הודו להם חכמי ישראל לרופאים מדתלי ליה ברופאים אלא דסבירא ליה דכרות שפכה נמי חוזר ויש לתמוה על דבריו דאדרבה מדזו ה' הרופאים אלמא דהכי עיקר וכה"ג פי' רש"י גופיה בפרק הערל (יבמות בדף פ') אמאי דפשטינן שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים דהכי עיקר ע"ש אלא שנ"ל ליישב דעת רש"י דאף על פי דנקב נמי איסוריה משום דשופך כמו כרות מכל מקום מקבל רפואה והא דתניא דכרות אינו חוזר אינו אלא בכרות ממש אבל נקב בעלמא יש לו רפואה ונסתם. עוד נראה דהא דקאמר הרא"ם דבנקב הולד הוא דפסול אבל איהו גופיה כשר אינו אלא בניקב על ידי חולי אבל בכרות על ידי חולי פסול דאילו בנקב בידי שמים אפילו כרות ממש כשר ואילו בניקב בידי אדם פשיטא דפסול דהוי בכלל פצוע דכא אף על פי שאינו כרות כדתניא בפצוע ואפילו ניקבו וכההיא דחרזיא סילוא בבצים אלא ודאי בניקב על ידי חולי קאמר והשתא למאי שכתבנו למעלה דנקטינן דעל ידי חולי הוי בידי שמים אם כן אף על פי דלענין פירושא דשמעתתא חולק הוא הרא"ם אשאר פוסקין מכל מקום לענין פסק דין שוין הם להכשיר בניקב שעל ידי חולי מיהו להרמב"ם ודעימיה אפילו בכרות על ידי חולי נמי כשר כדלעיל. ומכל מקום משמע דלהרא"ם כיון דכרות על ידי חולי פסול ה"ה פצוע או דכא על ידי חולי נמי פסול דמשמעות הסוגיא דדיניהם שוין אכן בסמ"ג לאוין קי"ח קי"ט הביא דברי הרא"ם שכתב וזה לשונו וגם אין לפסול האיש הזה מפני פסולי פצוע דכא שהרי סתימה זו שנסתם שבילו בידי שמים היתה ואמר שמואל פ"ד בידי שמים כשר וכו' מבואר מדבריו דאי הוה כרות הוי פסול אפילו בידי שמים דלא כשאר כל הפוסקים ואם כן לדידיה פ"ד וניקב בידי שמים כשר ואפשר דעל ידי חולי נמי כשר דהוה נמי בידי שמים אבל כרות פסול אפילו בידי שמים והכי דייק לישנא דשמואל דקאמר פ"ד בידי שמים כשר ולא קאמר פ"ד וכרות ודלא כדברי התוספות שכתבו ומסתמא הוא הדין כרות ועוד דבירושלמי משמע דהא שבעל ביצה אחד כשר בידי שמים קאמר אלמא דבנכרתו שני ביציו פסול אף בכרות בידי שמים ועיין בנימוקי יוסף ועוד מדקאמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע ופירש רש"י הפצוע מעיקרו משמע ממעי אמו ובכרות איכא למימר דהא דלא קרינן הכרות משום דלא צריך להא דמדכתיב שפכה כל ששופך במשמע ואפילו בידי שמים תדע דהא למסקנא דממאי דבאותו מקום במתניתא תנא נאמר לא יבא פצוע דכא ונאמר לא יבא ממזר מה להלן באותו מקום אף כאן באותו מקום א"כ שפכה קרא יתירה הוא ואתא לאורויי כל ששופך במשמע ואפילו בידי שמים כ"נ דעת הרא"ם למאי שכתב הסמ"ג אבל בספר יראים לא מצאתי מזה כלום גם במרדכי לא כתב כך ולענין מעשה צ"ע:
Even HaEzer.5.15.1
אסור לפצוע הגיד או הביצים או הגידין התלויין בהם בענין שלא יולד בין באדם וכו' כתב ב"י דברי רבינו סתומין שהביא ראייה מדכתיב ובארצכם לא תעשו ולפ"ז היה לנו לומר שאין זה נוהג אלא בארץ וכו' עכ"ל ולפי ע"ד נראה דלא בא רבינו אלא לפרש שעובר בלאו לפי שאין הלאו מפורש בתורה אלא שדרשו רז"ל כך בת"כ פ"ז מדסמכינן קראי ולא רצה להאריך היאך דרשו מפסוק זה כל מיני סירוס ובפ"ח שרצים מבוארים כל חלוקי דינים שכתב רבינו כאן ע"ש (דף ק"י:):
Even HaEzer.5.16.1
ואשה מותרת לשתותו כדי שלא תלד כלומר לא מיבעיא דלרפואה שרי אלא אפילו אינו לרפואה אלא כדי שלא תלד נמי שרי ומשמע ודאי דה"ה אחר שרי להשקות את האשה כדי שלא תלד ומשמע נמי דלא שרי אפילו לכתחילה אלא בדאית לה צער לידה דומיא דדביתהו דרבי חייא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה:) דהתיר לה רבי חייא לכתחילה אבל בלית לה צער לידה טפי משאר נשים דעלמא אסור בין היא עצמה ובין אחר וכ"כ הרמב"ם פי"ו מהא"ב דהמסרס את הנקבה בין באדם ובין בשאר מינים פטור ומשמע פטור אבל אסור ואיהו גופיה כתב שם דאשה מותרת לשתות כדי שלא תלד ודוחק לומר דמחלק בין האשה עצמה לאחר דאם אסור לאחר לה נמי אסור ואם שרי לאשה לאחר נמי שרי והכי משמע להדיא מלישנא דסמ"ג לאוין ק"כ שכתב בפ"ח שרצים מוכיח שהמשקה כוס של עיקרין לאדם לסרסו בזכר אסור בנקבה מותר עכ"ל אלמא להדיא דמדבר באחר המשקה וקאמר דנקיבה מותר ואין לחלק דהמשקה לנקיבה מותר אבל המסרס לנקב' בידים איסורא הוא דאיכא דבפ"ח שרצים איתא להדיא דלא שייך סירוס בנקבה אלא ע"י השקאת סם כדכתבו התוספות לשם אבל למאי דפי' ניחא דלא אמר הרמב"ם במסרס הנקבה דפטור אבל אסור אלא במסרס אותה שלא לצורך הצלת סכנה מקושי לידה אבל לצורך שלא תלד בקושי כדביתהו דרבי חייא שרי בין היא עצמה בין אחר ואצ"ל דלצורך רפואה דשרי באשה:
Even HaEzer.6.1.1
כהן הדיוט אסור מן התורה בגרושה וכו' עכשיו דליכא כ"ג ה"ל לרבי' למנקט כהן בסתם וכדנקט לעיל בסימן ב' אלא דנמשך אחר לשון הרמב"ם בפי"ז דהא"ב שכתב כך:
Even HaEzer.6.2.1
ומ"ש דבספק גרושה צריך להוציא נראה דמ"מ היכא דלא נתגרשה אלא משום קול בעלמא דלא היו ממש באותן קידושין ואין הגט אלא חומרא בעלמא אם עבר ונשא נמי אין מוציאין דלא גרע מספק חלוצה ולא דמי לריח הגט דנפקא לן מקרא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה אבל הכא לא נתגרשה אלא מאיש שאינו אשה ואפילו ריח הגט אין כאן ולפיכך כתב רבינו ה"ד ריח הגט וכולי לאורויי דכל היכא שנתגרשה מאיש שאינו אישה אפילו ריח הגט אין כאן ואע"ג דלכתחילה אסור לכהן לישא אותה אם נשאה אין מוציאין נ"ל:
Even HaEzer.6.3.1
ומ"ש ונ"ל דהה"נ אם אחר שגירשה וכו' כתב ב"י די"ל דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין לומר לענין זה אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה ולענין זה לא אתי עד כאן לשונו ונראה דלא כתב כן אלא לומר דלכתחילה יש להחמיר בדבר דדילמא לא פלוג רבנן אבל אם עבר ונשא פשיטא דאין מוציאין דגם ב"י מודה דדברי רבינו עיקר הם:
Even HaEzer.6.4.1
יצא קול כו' ס"פ הזורק שלח ליה רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל לשמואל ילמדנו רבינו יצא עליו קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו שלח ליה תצא והדבר צריך בדיקה מאי הוא אילימא דאי מבטלינן קלא אי לא מבטלינן והא נהרדעי אתריה דשמואל היא ובנהרדעא לא מבטלינן קלא אלא דאי קרי לנתינה כתיבה כו' אבל הרמב"ם בפי"ו מהא"ב כתב סתם דיצא עליו קול פלוני כהן כתב גט לאשתו ומת וניסת לכהן אחר תצא מהשני ולא חילק בין אי קרו לנתינה כתיבה ללא קרו וכבר תמה עליו הר"ן ויש ליישב דס"ל להרמב"ם דאשינוי' לא סמכינן ואיכא למימר דהדבר צריך בדיקה אי מבטלינן קלא קאמר אבל כתיבה ודאי משמע נתינה ואע"ג דבנהרדעא לא מבטלינן קלא אפי' הכי שלח ליה דצריך בדיקה דדילמא באתריה דרב יוסף מבטלינן קלא אלא דתלמודא קא משני דאפי' לסברתך דקשיא לך מנהרדעא דאתריה דשמואל היא נמי איכא למימר דצריך בדיקה אי קרו לנתינה כתיבה קאמר אבללפי האמת לא איצטריך להך שינויא וכך היא דרכו של הרמב"ם בדוכתא טובא דלא קסמיך אשינוי' דקמשני לדחות הקושיא אלא קסמיך אפשוטה של משנה וברייתא ומימר' דאמוראי ולפע"ד דהכי נקטינן לחומרא ואע"ג דהאלפסי והאשיר"י פסקו כאוקימת' דצריך בדיקה אי קרו לנתינ' כתיב' אנן תופסין לחומרא ותו דכל מידי דתליא בבדיקה אנן לא סמכינן אבדיק' די"ל דאין אנו בקיאין לבדוק נ"ל: שוב ראיתי לחכם אחד שפירש לדעת הרמב"ם דהא דלא ס"ל כפירש"י ה"ט דא"כ הל"ל איפכא הדבר צריך בדיקה ותצא דהא צריך בדיקה קודם שנוציאנה מידו וכמו שפירש רש"י להדיא אלא ודאי דפירש תצא והדבר צריך בדיקה הוי כמו תצא והדבר צריך תלמוד דפרק התקבל (גיטין דף ס"ו) דפירושו תצא מספק מפני שאין הדבר ברור דצריך ללמוד מן הגדולים ממנו אם כשר הוא אם לאו אף כאן ה"ק תצא מספק מפני שהדבר צריך בדיקה אם קורין לנתינה כתיבה אם לא וזה דבר שאי אפשר לעמוד עליו בבירור וכן למאי דס"ד דמקשה דהדבר צריך בדיקה אם נהגינן לבטל הקול אם לאו נמי ה"ק תצא מספק כיון שא"א לעמוד עליו בבירור אם המנהג לבטל הקול אם לאו ופריך והא נהרדעא אתריה דשמואל הוה ובנהרדעא ברור הוא דמבטלינן לקלא עכ"ד ונכונים הם ודע דבגמרא לשם מקשינן תצא משני א"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון ומהדרינן כיון דמשני הוא דמפקינן לה ומראשון לא מפקינן לה אתו למימר סמוך למיתה גירשה הראשון:
Even HaEzer.6.5.1
יצא קול על אשה שנתקדשה ונתגרשה מיד חוששין לקול לאוסרה לכהן וכו' משנה וגמרא סוף גיטין ורצה לומר דלכהן אסורה דחוששין לקול הגירושין אבל לעלמא מותרת דאין חוששין לקול הקידושין דקול ושוברו עמו ולא ביאר זה רבינו כאן לפי שאינו מדבר בסימן זה אלא בדין כהן אבל בסימן מ"ו כתבו בביאור והקשה ב"י בסוף בדק הבית דלמה כתב רבינו מיד דאפילו לא יצא הקול שנתגרשה מיד נמי חוששין לה וכן משמע מפרש"י ושמא י"ל דלרבותא נקטיה דאף על גב דלא עבדו אינשי דמגרשי מיד חוששין לה עכ"ל ואין זה דרכו של רבינו למינקט רבותא כל היכא דלא רמיזא בתלמודא אלא נראה דרבינו דקדק מלישנא דתלמודא דקאמר מ"ט קולו ושוברו עמו דאלמא דבגירושין נמי בעינן שיצא הקול הגירושין עם הקדושין מיד כדי שיהא שוברו עמו כי היכי דבעינן גבי אמתלא שיצא עם הקול מיד וכ"כ הר"ן על שם הראב"ד ואף על גב דכתב ג"כ דלפירש"י לא דמי לאמתלא דהוי היפך הקול הראשון שהיה סתם וסותרו אבל קול של גירושין אינו סותר כלל קול של קדושין ולא בעינן מיד אלא אפילו מכאן עד עשרה ימים מכל מקום דעת רבינו היא כדעת הראב"ד דאין לחלק ביניהם אלא זה וזה מיירי במיד וכדקאמר קול ושוברן עמו:
Even HaEzer.6.6.1
ומ"ש ודוקא שיצא הקול בלא אמתלא וכו' נראה דאתא לאורויי דבדאיכא אמתלא אין הדין שוה דאי איכא אמתלא בקידושין אין חוששין לקול כלל ומותרת מיד אפילו לכהן אבל בדאיכא אמתלא בגירושין הא דאין חוששין לקול אינו אלא בקול דגירושין הוא דאין חוששין ושריא לכהן אם מת בעלה אח"כ אבל ודאי דחוששין לקול הקידושין לאוסרה לעלמא כל זמן שלא מת וזאת היא דעת הראב"ד אבל הרמב"ן פי' להקל דאין חוששין לקול כלל ותולין שמא נתקיים התנאי והוא שובר לקול הקידושין עיין במ"ש הר"ן סוף גיטין ומביאו ב"י בסי' מ"ו: ומ"ש ב"י על דברי רבינו כאן פשוט הוא לא דק שהרי הוא עצמו כתב ע"ש הרמב"ן שחלוק בדבר:
Even HaEzer.6.7.1
ומ"ש וכל קול כו' פי' גבי קדושין הוי בירור כשראו נרות דולקות וכו' אבל בגירושין הוה בירור כשאמרו פלוני ופלוני שמעו מפ' ופ' וכו' כדלקמן בסימן מ"ו ובחידושי הרשב"א האריך בזה ס"פ המגרש (גיטין דף פ"ט) ע"ש:
Even HaEzer.6.8.1
כהן שגירש לאשתו לא תדור עמו במבוי וחוץ למבוי מותר כלומר חוץ למבוי מותר אף על גב דדרין יחד בשכונה א' דשכונה גדולה ממבוי כדכתב רבינו בסימן י' ובסימן קי"ט וכ"כ הרא"ש והר"ן דלא כדעת התוספות דשכונה אינה אלא ג' בתים ומבוי גדול משכונה עיין ס"פ שני דכתובות דפרש"י דכהן אסור אפי' קודם שנשאת וכתב סמ"ג לאוין קכ"ו וכן יש במסכת שמחות מכלל דבנשאת אסור להיות עמה אף בשכונה אחת דלא עדיף כהן מישראל כיון דאיכא איסור אשת איש ובהגהת אשיר"י לשם כתב דאם רשות הרבים מפסיק מבית לבית שרי עכ"ל ובתרומת הדשן סימן רמ"ג משמע דהכי קיימא לן ובתשובות הריב"ש סימן ש"ס כתב דמבואות המפולשין שהרבים בוקעין בהן אין לחוש בהם לכלום ומותר וכן כתבו בתוספות וכו' וכ"כ הר"ן ומיהו בסימן קט"ו ובדין יוצאה וראשה פרוע כתב בית יוסף ע"ש הירושלמי דסתם מבוי הוי מפולש:
Even HaEzer.6.9.1
לוה הימנה פרש"י בהיותה תחתיו לוה מנכסי מלוג שהיו בידיה:
Even HaEzer.6.10.1
ומ"ש מנגדינן להו היינו כרב הונא בריה דרב יהושע ותימא דבסימן קי"ט פסק כרב פפא דאמר שמותי משמתינן להו וי"ל דרבינו ס"ל דלא פליגי דרב פפא קאי אהיכא דנשאת דכיון דאיכא אשת איש אין מלקין אותם כדי שלא תהא מוציא לעז על בניה כדאיתא בסוף קידושין בדין ייחוד א"א וכמ"ש רבינו לקמן בסי' כ"ב ורב הונא קאי אכהן ובדלא נשאת דמלקין על לא טובה השמועה וזה נראה דעת הרמב"ם והסמ"ג שכתבו היו מנדין אותו או מכין אותן מכת מרדות דר"ל מנדין אותן בדנשאה או מכין אותן בדלא נשאת והרב המגיד בפכ"א מהא"ב כתב דכיון דלא נפסקה הלכה כדברי אחד מהם א"כ תלוי הדבר בספק ע"כ ולא נהירא ועיין בב"י סי' קי"ט:
Even HaEzer.6.11.1
איזו הוא זונה וכו' משנה ס"פ הבע"י וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות ופרש"י כגון ישראלית שנבעלת לפסול לה ותוספות הקשו וכתבו ואי אפשר לומר כן דמחייבי לאוין דתפסי בה קידושין לא הויא זונה אלא מחייבי כריתות כדפי' בפרק החולץ וכ"כ לשם הרא"ש ובפרק החולץ (יבמות דף מד) האריכו התוספות והוכיחו מהסוגיא דלא הויא זונה מחייבי לאוין דתפסי בה קידושין וצ"ל לפי יזה הא דתניא בפרק אלמנה לכ"ג גר עמוני וכו' שבא על בת ישראל פסלוה מן הכהונה דאעפ"י שפסולה מן הכהונה אפילו הכי אין הכהן לוקה עליה משום זונה והכי משמע במסקנא דקאמר אלא לכהונה ק"ו מגרושה ומה גרושה שמותר' בתרומה אסורה בכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה ופריך וכי מזהירין מן הדין ופרש"י וכי מזהירין מדין קל וחומר לאוקומא בלאו גמור הא קיימא לן דאין מזהירין מן הדין ומשני תלמודא גילוי מלתא בעלמא הוא ופרש"י ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאיפסלא לתרומה איפסלא לכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה עכ"ל אלמא להדיא דאינה זונה ללקות עליה אלא דאסירא לכהן מק"ו דגרושה והשתא לא קשה עליה דהרא"ש שהביא סוגיא זו דפרק אלמנה לכ"ג בפסקיו כמ"ש האלפסי לשם דאלמא דס"ל דחייבי לאוין וחייבי עשה הבא על בת ישראל פסלה מן הכהונה ובפ' הבע"י כתב בפסקיו דלא הוי זונה מחייבי לאוין אלא ודאי דאע"ג דלא הויא זונה ללקות עליה משום זונה אפי' הכי פסלה מן הכהונה מדין ק"ו וזו היא דעת הראב"ד בהשגות ר"פ י"ח דהא"ב שהשיג על מ"ש הרמב"ם דמחייבי לאוין וחייבי עשה עשאה זונה דמשמע דלוקה עליה משום זונה וכתב עליו הראב"ד ליתנהו להני כללא שאין זונה אלא מחייבי כריתות או מעכו"ם ועבד שאין בהן קידושין מיהו כל הפסולין לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה וכו' ושרי ליה מאריה לה' המגיד שהשיא את דברי הראב"ד לדעת אחרת ולבי אומר לי שהיתה לפניו נוסחא אחרת בדברי הראב"ד אבל לפי נוסחאותינו הדברים פשוטים שלא השיג עליו אלא שאין עליה שם זונה ללקות עליו משום זונה אבל ודאי דפסולה לכהונה וזו היא נמי דעת רבינו שכתב איזו היא זונה פי' דלוקה עליה כהן משום זונה זו שנבעלה לאחד מן העריות וכו' והרמב"ם ז"ל כתב הנבעלת לאחד מחייבי לאוין וכו' עשאה זונה וא"כ ס"ל דלוקה עליה משום זונה וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה דאין לוקה משום זונה אלא היכא דלא תפשי בה קידושין אבל ודאי מודה רבינו דנפסלה לכהונה בנבעלת לפסול לה אעפ"י שאין שם אלא לאו גרידא ותפסי בה קידושין וכדמוכח ממ"ש רבינו בסמוך פנויה שראוה שנבעלה וכו' אפי' רוב פסולים אצלה אלמא דכל מי שפוסל אצלה פוסל אותה מן הכהונה ובזה התיישב על נכון מה שהקשה ב"י ואמר ואיני יודע היאך אפשר להראב"ד וכו' והניחו בצ"ע לההיא דפ' אלמנה לכ"ג לדעת הראב"ד ותוס' והרא"ש וע"ל במ"ש רבינו בסי' כ"ו ובמ"ש לשם בס"ד:
Even HaEzer.6.12.1
ומ"ש אפי' חייבי לאוין דשאר פי' מחמת קורבה כגון אנוסת אביו לר' יודא וכגון נושא חלוצתו עיין ס"פ החולץ:
Even HaEzer.6.13.1
ומ"ש חוץ מן הבא על היבמה כו' הקשה ב"י הא אסיקנא בפ' האשה רבה דהלכה כשמואל דאמר צריכה גט מספק וא"כ הו"ל לכתוב שהבא על היבמה עשאה ספק זונה עכ"ל וקושיא זו קשיא נמי אדברי הרמב"ם בפי"ח מהא"ב שכ' ג"כ היבמה עשאה זונה ורבינו נמשך אחריו ואפשר דס"ל דשמואל נמי מודה דדאורייתא לא תפסי בה קידושין דדרשינן לא תהיה אשת המת החוצה לא תהא בה הויה דאל"כ למה כ' תהיה והא דאמר בעניותנו צריכה גט מספקא לי' לשמואל האי לא תהיה אשת המת אי ללאו אתא אי דלא תפסי בה קידושין הוא דאתא לאו ספק גמור קאמר אלא דלאיסורא דרבנן קרי ליה ספיקא דמדרבנן צריכה גט כיון דאיכא לפרש דלאו גרידא הוא דאתא ותהיה אורחיה דקרא וכמ"ש התו' ס"פ החולץ סוף (יבמות דף מ"ט) ואין זה אלא חומרא דרבנן אבל ד"ת זונה היא דלא תפסי בה קידושין לדברי הכל ותו אפי' את"ל דשמואל ספק גמור קאמר אנן לא קאמרינן דהלכה כשמואל אלא להחמיר להצריכה גט אבל ודאי לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב מקמי ספיקא דשמואל והילכך דין ודאי זונה יש לה לגבי קדושת כהן וע"ל ריש סי' קנ"ט:
Even HaEzer.6.14.1
והרמב"ם כתב הנבעלת לאחד מחייבי לאוין השוין לכל פירוש לאפוקי אם בא כהן על הגרושה דלא עשאה זונה אלא עשאה חללה וכהן הבא עליה אח"כ לוקה עליה משום גרושה ומשום חללה אבל לא משום זונה ע"ל בסימן ז' עוד כתב הרמב"ם לשם דבת ישראל אע"פ שמותרת להנשא לחלל אם בא עליה חלל נאסרה לכהן משום זונה ורבינו לא כתבו ולא ידעתי למה ואולי כיון דמסקנתו דלא הויא זונה אלא מחייבי כריתות לא דק בדברי הרמב"ם להביא כל מה שהוא זונה לדעתו כיון דלית הלכתא הכי:
Even HaEzer.6.15.1
אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי וכו' עד יוציא כדי לצאת ידי ספק נראה דמ"ש רבינו דין זה גבי כהן אע"ג דבישראל נמי דינא הכי כדלקמן בסי' קט"ו ומשום דנ"מ הכי גבי כהן ג"כ דבעד אחד אפילו לכהן אחר אסורה לו אם העד נאמן לכהן האחר ואפילו נשאה יוציא כדי לצאת ידי ספק:
Even HaEzer.6.16.1
כהן שקידש אשה כו' עד ולאחר זמן בא עליה כו' פירוש אבל אם קידש ובעל מיד אפילו אשת כהן מותרת והכי איתא בגמרא ריש (דף י"ב) וניחוש שמא תחתיו זינתה א"ר שרביא כגון שקידש ובעל לאלתר וע"ש בתוספות וע"ל סימן ס"ח כתב רבינו חילוקי דינים בזה וכאן קיצר:
Even HaEzer.6.17.1
אשה שיצא עליה שם שהיא מזנה וכו' נראה דדוקא בפנויה אבל באשת איש חוששין לקול כדפי' לעיל בסימן רביעי וע"ש בסעיף ז':
Even HaEzer.6.18.1
פנויה שראוה שנבעלה וכו' בדברי רבינו כך הוא עולה מן הסוגיא סוף פ"ק דכתובות דבטוענת לכשר נבעלתי אין מתירין אותה לכהונה לכתחילה אלא בדאיכא חד רובא דכשרים ובדיעבד אפילו ליכא רובא דכשרים אלא רוב פסולים לא תצא משום דכיון דהיא טוענת ברי וברי ושמא ברי עדיף ובאינה טוענת אפילו בדיעבד תצא עד דאיכא תרי רובא כשרים ולהרמב"ם אפילו בטוענת לכשר נבעלתי לא תנשא לכתחילה עד דאיכא תרי רובי וז"ש דוקא שנבעלה בפרשת דרכים וכו' דהשתא דליכא דבר קבוע איכא תרי רובא רוב העיר כשרים ורוב העוברים שם כשרים אבל ראוה שנבעלה בעיר כו' הו"ל קבוע וליכא השתא כי אם רוב העוברים דהלכו אצלה ולא תנשא לכתחילה אלא דבדיעבד לא תצא הואיל וטוענת לכשר נבעלתי וליכא נמי חד רובא דכשרים והשיג עליו רבינו ואמר ונראה דאפילו נתעברה בעיר וכו' כלומר דאף לסברתו דאיכא תרי רובי כשהלך הבועל אליה דלא הו"ל קבוע אא"כ הלכה היא לביתם וכיוצא בזה כתבו התוס' וז"ל דילמא אזלא איהי לגבייהו פי' לתוך ביתם דאפילו בתוך העיר לא חשיב קבוע דדמי לנמצא בין החניות וכו' ומ"ש וסתמא נמי וכו' ה"ק דאפילו נפרש דברי הרמב"ם דמיירי בסתמא כשאינו ידוע מי הלך למי אפ"ה אין לנו לתלות לחומרא דהיא הלכה אצלם אלא תלינן לקולא ותנשא לכתחילה וטעמו דהא דבעינן תרי רובי אינו מדינא אלא משום דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר נמי משום דקא אזלא לגבייהו דהו"ל קבוע וכיון דאינו אלא חששא בעלמא אלא דמעלה עשו ביוחסין מסתייה דמחמרי' בדליכא אלא חד רובא אבל בדאיכא קמן תרי רובי לא מסתברא להחמיר משום ספיקא כיון דמדינא שרי זאת היא דעת רבינו בהשגות לפי דעת הרמב"ם אבל רבינו גופיה לא ס"ל כהרמב"ם אלא דבטוענת לכשר נבעלתי סגי לכתחלה בחד רובא כמ"ש תחלה. ויש להליץ בעד הרמב"ם דס"ל דכל שראוה שנתעברה בעיר או נבעלה בעיר הו"ל קבוע אע"פ שהלך הוא לביתה ודלא כמ"ש התוס' ולא דמי לנמצא בין החניות א"נ תינוק המושלך דהנפרש נבדל וניכר בפני עצמו ולא חשיב קבוע אבל הבועל בעיר אינו נפרש ולא ניכר בפני עצמו אלא נייד בתוך העיר בין שאר אנשי העיר וזאת היא קביעותא הו"ל קבוע ולא חשיב רוב אלא א"כ כשנבעלה בפרשת דרכים דהשתא כיון שנפרש מן העיר הו"ל פירש ממקום קביעות וחשיב רוב ובש"ע הביא ב' הדיעות ולא הכריע והא דאיכא להקשות בפנויה דמאי טעמא דנאמנת לומר לכשר נבעלתי אף ע"פ דרוב פסולין אצלה כיון דטוענת בברי ומ"ש משבויה דאינה נאמנת לומר בברי דלא נבעלתי ואסורה אפי' דיעבד בר הקשה כן ר' יהושע לר"ג ועיין בפ"ק דכתובות (בדף י"ד) ובמ"ש התוס' לשם:
Even HaEzer.6.19.1
ומ"ש והיא ובתה כשרות לכהונה אפילו רוב פסולים אצלה ודוקא בדיעבד כו' כתב הר"ן כלומר שאם נשאת היא כבר לכהן אפי' ברוב פסולים לא תצא וכן נמי נאמנת להכשיר העובר לפי שלא החמירו בו כלל שאם היו מחמירין לו לבא בקהל לא הו"ל תקנה ולפיכך דין הולד כדין האשה שנשאת וכו' עכ"ל ומביאו ב"י ורצונו לומר דאם היו רוב הפסולים ממזרים שאם היו מחמירים בעובר הוה פסול לבא בקהל הו"ל דיעבד וכשר שמכשירין האשה דיעבד כך דין העובר ומותר לבא בקהל לכתחילה א"כ לפי זה אם רוב הפסולים אינן ממזרים אלא עכו"ם ועבדים דאיכא תקנה לעובר לבא בקהל כמו לאשה דין העובר דין האשה שלא תנשא לכתחלה וק"ל:
Even HaEzer.7.1.1
שבויה שנשבית וכו' פסק כרב פפא ספ"ב דכתובות וכתב ב"י ע"ש הרשב"א דהא דלא מהימני היא ובעלה אפי' במל"ת דחיישינן דילמא איערומי קא מערמי להראות עצמן כמל"ת ואינם אלא מתכוונים עכ"ל ולפי זה ודאי נראה דבבנה ובתה אפילו הן גדולי לא חיישינן לערמה במל"ת דאי דוקא בבנה ובתה הקטנים קאמר הו"ל לפלוגי בבנה ובתה גופייהו בין גדולים לקטנים וכ"כ ה' המגיד פי"ח דהא"ב להדיא דבנה ובתה בין גדולים ובין קטנים נאמנים במל"ת ואיכא למידק בדברי רבינו שלא כתב דאפילו תינוק ותינוקת דעלמא נאמנין להעיד באינן מל"ת כדקתני בברייתא ונראה דס"ל לרבינו כדברי הרמב"ם דקטן דעלמא נמי אינו נאמן אלא במל"ת והדעת מכרעת כך דקטן שאין בו דעת לישאל היאך יהא נאמן בעדותו הלא דינו כשוטה וחרש שאין בהן דעת אבל במל"ת ודאי נאמן דלא גרע מבנה ובתה הקטנים והא דאוקימנא אליבא דרב פפא ברייתא דהכל נאמנים במל"ת וברייתא קמייתא לאו במל"ת וקתני בה דתינוק ותינוקת נאמנין ובנה ובתה אינן נאמנין צריך לפרש דברייתא קמייתא לצדדין קתני איש ואשה אביה ואמה אחיה ואחותה נאמנין אפילו אינן מסיחין לפי תומן ותינוק ותינוקת אפי' אינן בנה ובתה אינן נאמנים אלא במל"ת והא דקתני באידך בבא אבל לא בנה ובתה עבדה ושפחתה כולהו מיירי באינן מל"ת וובנה ובתה בין גדולים בין קטנים ועבדה ושפחתה כולן אין נאמנין כיון דאינן מל"ת וזו היא דעת הרמב"ם שכתב קטן שהיה מל"ת נאמן דאין שום קטן נאמן אלא במל"ת בין בנה ובתה בין קטן אחר ואחריו נמשך רבינו דכתב אפילו אשה או עבד וכו' ומיירי באינן מל"ת ובגדולים ולכן לא הזכיר תינוק ותינוקת משום דס"ל דאינן נאמנין באינן מל"ת ואח"כ כתב דבנה ובתה נאמנים במל"ת ורצונו לומר בין גדולים בין קטנים ושמעינן מינה במכ"ש דתינוק ותינוקת שאינן בנה ובתה דנאמנים במל"ת אבל באינן מל"ת אין שום קטן נאמן והר"ן וה' המגיד תמהו על דברי הרמב"ם וס"ל שהקטן נאמן אפילו במתכוין להעיד אבל למאי שכתבנו יבואו דבריו על נכון והכי נקטינן ודלא כמ"ש בש"ע דיש מי שכתב שהקטן נאמן אפילו במכוין להעיד וע"ל בסי' י"ז בדין עדות קטן בעדות אשה:
Even HaEzer.7.2.1
וכתב הרמב"ם ז"ל אפי' יצא קול שיש עליה עידי טומאה מתירין אותה וכו' ה"א בפ"ב דכתובות בעובדא דבנתיה דמר שמואל (דף כ"ג) ומ"ש רבינו על שם הרמב"ם זהו לפי דבגמרא אמרו בסתם והאיכא עדים במ"ה וכו' וקאמר נמי אמר רב אשי עדי טומאה איתמר והיה אפשר לפרש דידוע שיש עדים שיודעים שנטמאה אבל הרמב"ם ס"ל דבידוע לא היינו מתירין אלא מיירי בדליכא אלא קול וכך פירשו התוספות לשם ומה שקשה דהכא לא חיישינן לקול דאיכא עידי טומאה ולקמן בסי' ל"א גבי קידושין חיישינן לקול דאיכא עדים שהיה שוה פרוטה כבר פי' רש"י בפ"ק דקידושין דשאני שבויה דכיון דליכא אלא איסור לאו הקילו בה אבל התוס' בפ"ב דכתובות כתבו דר"ת הקשה דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נישאת לכהן שישמש בנה ע"ג המזבח בשבת ותירץ דבשבויה הקילו משום דמנוולה נפשה באפי שבויה וה"א במקצת ספרים ועי"ל דלא שכיח שיהיו עדי טומאה אבל שכיח טובא שיהיו עדים שהיה ש"פ:
Even HaEzer.7.3.1
כתב הרמב"ם ז"ל אפילו יש עד אחד וכו' אף על גב דמתניתין היא בפרק ב' דכתובות אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנישבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת מ"מ הביאו ע"ש הרמב"ם משום דבמתניתין היה אפשר לפרש דלע"א נמי קרי ליה עדים כלומר ואם יש עדות כי היכי דתנן בתר הכי עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואם יש להן עדים אפילו עבד ואפילו שפחה וכולי והרמב"ם גופיה כתב לשם ואם יש לה עד שלא נתייחד העכו"ם עמה ה"ז כשרה ואפי' לכהונה ואפילו עבד או שפחה וכו' אבל מדברי הרמב"ם בכאן אנו למדין דהכא דתנן עדים דוקא שני עדים קאמר:
Even HaEzer.7.4.1
ומ"ש דכשעד אחד מעיד שהיא טהורה אפילו הוא עבד או שפחה מותרת ואעפ"י שיש שני עדים שנישבית וגם ע"א כשר מעיד שנטמאה ומשמע אפי' בא זה העד ראשונה ומעיד שנטמאה ואח"כ בא העבד ומעיד שהיא טהורה נמי מותרת כל זה מבואר מדברי הרמב"ם וכך עולה מן הסוגיא לשם לאוקימתא דרב פפא (דף כ"ג) ומבואר היא בדברי הר"ן הביאו ב"י וע"ל בסי' י"ז גבי עד אחד שמעיד על המיתה אין הדין כך: האב שאמר על בתו שנשבית וכו' ע"ל בסוף סימן ל"ז ובמ"ש ב"י לשם:
Even HaEzer.7.5.1
אשה שנחבשה בידי עכו"ם וכו' משנה ספ"ב דכתובות והובאה פ"ב דע"ג ודברי רבינו כפירוש התוס' והרא"ש לשם אבל הרמב"ם סוף פי"ח מהא"ב פירש ע"י נפשות אסורה לכהן דוקא אבל לישראל שריא דלא חיישינן שמא נתרצית ואין להקשות דברישא תנן ע"י ממון מותרת לבעלה הא סתמא אסורה ובסיפא תנן ע"י נפשות אסורה לבעלה הא סתמא מותרת דכבר תירצו התוספות בפ"ב דע"ג סיפא דקתני ע"י נפשות אסורה ה"ה שלא ע"י נפשות אסורה לכהן דבה איירי אלא בא להשמיענו דאף לישראל אסורה דאיכא למימר מחמת פחד נתרצית לו עכ"ל כלומר דיוקא דרישא ה"ק ע"י ממון מותרת לבעלה כהן דודאי לא נבעלה כלל דחייש להפסד ממונו הא סתמא אסורה לכהן דכיון דלא חייש להפסד ממונו חוששין שמא נבעלה באונס וסיפא קתני על ידי נפשות אסורה לבעלה ישראל הא סתמא מותרת לישראל וכך כתב המרדכי סוף פרק ב' דכתובות ע"ש ר"י מאורליינש ושכך פירש רבינו תם ור"י מיהו לשיטת הרמב"ם קשיא וי"ל דדיוקא דרישא הכי קאמר על ידי ממון מותרת לבעלה כהן ואף לכתחילה שריא לינשא לכהן וכן פירש הרב המגיד ודייקינן הא סתמא אסורה לינשא לכהן לכתחילה וסיפא על ידי נפשות אסורה לבעלה כהן אפילו דיעבד הא סתמא מותרת לבעלה כהן דיעבד אבל לכתחילה לא תנשא לכהן ועיין בזה בתשובה בהגהות מרדכי דקדושין:
Even HaEzer.7.6.1
ומ"ש אבל אם יד עכו"ם תקיפה אפילו ע"י ממון פסולה לכהונה פי' דכיון דלא חיישינן להפסד ממונו דידם תקיפה חיישינן שמא הבא עליה באונס אבל לא חיישינן דשמא נתרצית כיון דלא נחבשה על ידי נפשות והלכך אינה נאסרה אלא לכהונה אבל לבעלה ישראל שריא וכ"כ התוס' והרא"ש גם הסמ"ג מסיק כך ע"ש מורי רבינו יהודה שכתב כך ע"ש ר"י ור"ת ורמב"ם ודלא כמ"ש תחלה דמשמע דכשיד העכו"ם תקיפה אפי' על ידי ממון חיישינן דאפקרה נפשה ואסורה לבעלה ישראל וכך כתב המרדכי סוף פ"ב דכתובות ע"ש רש"י דפירש בע"ג כולה מתניתין באשת ישראל דלפי זה כשיד ישראל תקיפה ונחבשה בסתמא א"נ כשיד עכו"ם תקיפה אפילו נחבשה על ידי ממון אסורה לבעלה ישראל דליתא להאי פירושא אבל לפענ"ד משמע מתוך פירש"י בע"ג דלא אתי רש"י אלא לפרש דסיפא הוי טעמא דחיישינן דנבעלה ברצון והלכך אסורה אף לבעלה ישראל דהכי מוכח בכתובות דפליגי אמוראי בהא דע"י נפשות דאיכא דמוקי לה בנשי דגנבי ובבן דינאי ובשנגמר דינן להריגה ואי לבעלה כהן דוקא קאמר אין חילוק דכל על ידי נפשות חוששין שמא נאנסה אבל מודה רש"י דרישא דע"י ממון מותרת אף לבעלה כהן מותרת וכדכתבו התוס' וכשיד עכו"ם תקיפה דאסורה ע"י ממון לכהונה דוקא אסורה אבל לישראל שריא והכי נקטינן:
Even HaEzer.7.7.1
עיר שבא במצור וכו' משנה ספ"ב דכתובות לשון הרמב"ם כו' שם מחלק בין כרקום של אותה מלכות ובין כרקום של מלכות אחרת ופרכינן של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו ומסיק דמהדר ליה למתא שושילתא וכו' כך היא גיר' ר"ח ור"ת כמ"ש התוס' ופירושה דבאותה מלכות יושבין בטח ויש פנאי לבעול ולא תלינן לקולא דילמא ערקא חדא מינייהו וה"ל למשרינהו לכולהו כי היכי דתלינן לקולא בדליכא אלא מחבואה אחת דמיירי דמהדר ליה למתא שושילתא וכו' וזו היא דעת הרמב"ם ודלא כפרש"י איפכא דבאותה מלכות שומר הוא לעיר דכיון דהיא לו למס עובד ואינו מפקירה ולכן אין דינן כשבויות ושריין ובמלכות אחרת מפקיר את הכל ודינן כשבויות ואסורין וגריס בקושיא של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא עקר חד מינייהו פירוש אע"פ דאינו מפקיר אפ"ה יש לנו לחוש לחומרא דילמא מיעקר אינש יחידאה לבעול וליתסרו לכולהו דכבר הקשו התוס' על פירושו ודחאוה ע"ש:
Even HaEzer.7.8.1
ומ"ש וי"א אם אין המחבא מחזיק וכו' טעמן משום דהתם מיבעיא ליה ולא איפשטא ולפיכך פסקו דלא תנשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא אבל דעת רב אלפס והרמב"ם והרא"ש כיון דאשכחן בתלמודא דקאמר בשבויה הקילו בבעיא זו נמי אזלינן לקולא ותנשא לכתחילה:
Even HaEzer.7.9.1
ומ"ש בשם הרמב"ם דמחלק בין גדוד של אותה מלכות וכו' כבר התבאר דה"א בגמרא אבל דעת רב אלפס ומסקנת הרא"ש דלא קי"ל כהך אוקימתא אלא כאוקימתא דרב מרי דלבעול יש פנאי ואסורה בכל ענין ומ"מ אם היה אפשר שתמלט אשה אחת וכו' כולן מותרות כדלעיל בדברי הרמב"ם:
Even HaEzer.7.10.1
אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה משנה שם בעובדא דר' זכריה בן הקצב ודקדק רבינו לומר שנאסרה עליו משום שבויה כלומר שאינה אלא ספק נבעלה לפסול לה אבל אי ודאי נטמאת אסורה לדור בחצירו ואפילו באותה מבוי אסורה כדלעיל בסי' ו' וכ"כ ב"י ע"ש הרמב"ם:
Even HaEzer.7.11.1
איזו היא חללה כו' והיא עצמה נתחללה בביאתו וכו' אעפ"י דבלאו הכי אסורה לכהן מ"מ עכשיו שנתחללה בביאתו אם חזר ובא עליה הוא או כהן אחר לקי נמי משום חללה:
Even HaEzer.7.12.1
כהן שבא על אחת מן העריות אין הולד חלל וכו' איכא לתמוה על לשון זה דמשמע דהולד כשר והלא הולד מן העריות ממזר הוא ותו דקאמר וכן אם בא על יבמה לשוק ופירש ב"י דר"ל דבביאה ראשונה אין הולד חלל וכו' ומשמע דהוא כשר לגמרי דאע"ג דכך הוא לדעת הרמב"ם פי"ט מהא"ב מ"מ התוספות והרא"ש חולקים על זה בפרק האשה רבה וקסברי דמיבמה לשוק הולד ממזר מדרבנן ולא ה"ל לרבינו לכתוב דין זה בסתם דלא כהרא"ש והתוס" מיהו יש לתרץ דלא אמרו התוספות והרא"ש דהוי ממזר מדרבנן אלא בנשאת לזר משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' כדאיתא התם אבל בבא עליה בלא נישואין אף להרא"ש אין הולד ממזר כלל אפילו מדרבנן וכך הוא מבואר מדברי רבינו בסימן קנ"ט ולכן כתב רבינו כאן וכן אם בא על יבמה לשוק דבבא עליה בלא נישואין קאמר דאין הולד חלל דכשר הוא לבא בישראל כך נראה ליישב קושיא זו מכל מקום הקושיא ראשונה במקומה עומדת ונראה דלא אמר רבינו אין הולד חלל אלא כשר דפשיטא דהולד ממזר אלא הכי קאמר אין הולד חלל ואם היה בת ובא עליה כהן לוקה עליה שתים אחת משום דבא על ממזרת ואתת משום דבא על חללה דאין הולד חלל ואינו לוקה משום חללות אלא עשאה זונה וכולי כי אז הולד חלל וכהן לוקה עליה שתים וכך אם חזר כהן אחר ובא עליה כיון שאינה ערוה עליו עשאה חללה והולד חלל אבל כשר הוא לבא בקהל ומה שכתוב וכן אם בא על יבמה לשוק כלומר דגם בזו כיון שאינו מאיסור כהונה אין הולד מביאה ראשונה חלל אבל אם חזר יבא עליה הולד חלל דכיון דביבמה לשוק לא תפסי קידושין אם כן בביאה ראשונה עשאה זונה כדלעיל בסימן ג' ובביאה שנייה עשאה חללה והולד חלכ אבל אינו ממזר אפילו מדרבנן כיון דלא נשאה ולא מיחלפה באשה שהלך בעלה כדפירש' אבל כהן שבא על הגיורת וכולי הולד חלל מביאה ראשונה דזונה היא כבר קודם שבא עליה:

Tur Even HaEzer, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source.