← All works

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 4,717 sections

1. 55.13

   עור. וכתב הרשב"א אבל עור לבדו אינו מציל אפילו בעוף (טור בשם רשב"א) ודוקא ביצא לחוץ אבל אם העור שלם ומקיף אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל יש להכשיר אע"פ שאין רוב בשר קיים אפילו בבהמה (פר"ח):

2. 55.14

   כשרה. כתב הש"ך ודוקא כשעור ובשר חופין את רובו וגם באבר המדולדל אם חזר ונקשר כ"ש דכשר:

3. 55.15

   שוכבים. כתב הט"ז אם היתה השבירה כקולמס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהיה בתחלה רק עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה דכשירה דליכא איסור אלא כששוכבים זע"ז ונ"ל אם נשבר העצם במקום שאין עושה אותו טריפה כדלעיל ס"ה בזה מהני אם חזר ונקשר יפה אע"פ שלא חזר למקומו עכ"ל:

4. 55.16

   לעמוד. פי' שלא הושחר פני המכה ויש ספק שמא נעשה מחיים והבריא הבשר (כ' או"ה הא דתלינן להקל דוקא בעוף אבל ברגלי הבהמה שגסות הן אין תולין אבל בת"ח כלל פ"ז ול"ח אות כ"ח ודמש"א ד' ר"ג והב"ח חולקים וסוברים דאף בבהמה תלינן בריסוק איברים. ודע גם בעוף יש ג' פרקים קולית וירך ועצם הג' שיש לו קשקשים שהוא נגד הארכובה הנמכרת עם הראש בבהמה):

5. 55.17

   מספק. כ' הש"ך ול"ד לסי' ל"ו ס"ה דתלינן בזאב דהתם יש רגלים לדבר אי נמי כאן הוא ספק מחמת חסרון ידיעה ולא מיקרי ספק:

6. 56.1

   שנפסקו. (פי' באמצע החוט) ופסקו הט"ז וש"ך אפי' לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקלפו מן העצם עד למעלה טריפ' ודלא כב"י דמכשיר בכה"ג:

7. 56.2

   הסברות. כ' הש"ך בשם הב"ח דהמנהג להחמיר כשתי הסברות (וכ"פ מהרש"ל ופר"ח. וכתב בה"י אבל בעוף אליבא דכ"ע שיעור צה"ג הם מבפנים לצד חלל הגוף ולא לצד חוץ וכן נוהגין עכ"ל) ודלא כהט"ז שכתב שנתפשט המנהג בארצות האלו כסברא ראשונה ולא כסברא אחרונה ולא ידעתי מנין לו זה עכ"ל:

8. 56.3

   כנגד. (אע"פ שצ"ה מתפשטות עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשו כעצם ואין טרפות צה"ג אלא במקום שהם רכים). ואם נשבר העצם במקום הערקום עצמו כ' בש"ד סי' פ"ו דטריפה שיש לחוש שמא נפסק א' מצ"ה וכתב הב"ח אע"ג דצ"ה מתחילין למעלה מהערקום מ"מ אין אנו בקיאין להבחין שלא נפסק חוט א' למעלה ואין להקל לענין מעשה נגד הש"ד עכ"ל (וכ"כ הש"ך ועיין פר"ח):

9. 56.4

   מיעוטו. כתב הש"ך דיש לפסוק כרש"י דבבהמה נמי טריפה בנפסק רוב א' מהם וראוי להחמיר באיסור דאורייתא ועיין בט"ז שמאריך בלשון הרא"ש וליכא נפקותא לדינא:

10. 56.5

    אצבע. אגודל ושיעורו נתבאר לעיל סימן נ"ד וכתב רש"ל דלדידן צריך בעוף עכ"פ רוחב ב' אצבעות:

11. 56.6

    למעלה. כתב הש"ך ושאר פוסקים דע"ז יוכל כל אדם לסמוך ושיעור זה בין בעוף קטן ובין בבהמה גדולה. ואם נשבר העצם מחצי עצם אמצעי ולמעלה אין לחוש לפסיקת הגידין ואם עור ובשר חופין את רובו כשירה. ואם חזר ונקשר אף על פי שאין השברים יחדיו ידובקו יש להקל בעצם זה (פר"ח) ועיין לעיל סימן נ"ה מ"ש בקיצור דינים:

12. 56.7

    נפוח. וכתב הש"ך בשם מהרש"ל אבל מ"מ הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף לחתוך הנפוח ויעיין בו (שאם נראה מתוך הנפוח שיש בו רקבון ונימוח ויש לחוש שנפסק א' מחוטין אז יש לאסור ולהטריף) גם הב"ח כתב דלא אמר הרב רמ"א אלא נפוח אבל בשינוי מראה לחוד כגון גרי"ן גע"ל בלו"א בל"א דבכה"ג אין שום לקותא ולא נפוח מכשירין לגמרי (מ"מ טוב החמיר ולעיין ע"י שיחתוך הנפוח). וכ"כ העט"ז דוקא נצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידין ניכרים מפני הדם אבל צרורות דם מועט למה נטריף כשאין רואים שום ריעותא בגידין ומ"מ צריך לזה שאלת וחקירת חכם ירא אפילו בזמנינו עכ"ל:

13. 56.8

    טריפה. כתב הש"ך ול"ד לדלעיל סימן נ"ה סי"ב דאם נתרפא שא"ש וכו' דכשר דהתם הוא שלא במקום צ"ה והטריפות תלוי ביציאת העצם הלכך כיון שנתרפא כשרה משא"כ הכא דאיכא למיחש לפסיקת א' מהגידין וכ"ז בעוף אבל בבהמה מהני בדיקה ודוקא כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דאיכא ריעותא גדולה יש לאסור גם בבהמה:

14. 57.1

    הזאב. כתב הש"ך כיון דהרבה פוסקים אוסרים בזאב אפילו בבהמה גסה לפ"ז היכא דאפשר למוכרו לעובד כוכבים בלא הפסד יש למוכרו ואסור לשחטו:

15. 57.2

    בעגלים. כ' הש"ך דיש פוסקים כתבו בעגלים הרכים וע"ל סי' ל"ה וסי' ל"ט ויש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה למכרו לעובד כוכבים אע"פ שצריך לזלזל קצת בדמי המכירה חייב למכרו הואיל ובלא"ה יש פוסקים אסרו בזאב אפילו בגסה כנ"ל (כ' בה"י ועכשיו נוהגין לאסור דרוסת הזאב אפילו בגסה כדעת התוס' וכ"ד ב"ח. וש"ך ופר"ח כתבו היכא דאפשר למוכרו לעובד כוכבים בלא הפ"מ יש למוכרו ואסור לשוחטו וט"ז מיקל כש"ע):

16. 57.3

    ולמעלה. כתב הש"ך אבל זאב עצמו לא וגם יש להחמיר בדוב ונמר דדרסי בבהמה גסה מיהו למוכרו לעובד כוכבים פשיטא דשרי (אבל בדקה אסור דלא גרע מזאב) ודוקא לחומרא חיישינן ולא לקולא כגון לענין כסוי הדם דקי"ל השוחט את הטריפה פטור מכסוי וכן לענין מתנות אם תפס הכהן אין מוציאין מידו וזה ברור עכ"ל:

17. 57.4

    מהנץ. כתב הש"ך וכ"ש הגס הנקרא פלקו"ן (ובל"א אגאסטיי"ר) דיש לו דריסה יותר מהנץ:

18. 57.5

    החלל. כתב הש"ך דיש פוסקים מטריפין משום שמא ניקב א' מאברים הפנימים דלא גרע מקוץ שניקב לחלל וקצרתי כאן כיון דאנן לא בקיאין בבדיקת דרוסה א"כ יש להטריף בכל ענין (וע"ל סעיף ט"ז דאפי' באותן מקומות שאין נקיבתן במשהו דרוסה פוסל במשהו דארס שורף בכולו):

19. 57.6

    גדול. פי' אפילו לא ניקב עד החלל דאילו הגיע עד לחלל כבר יתבאר דיש לו דרוסה אפילו בגדיים וטלאים וכן כל הסי' איירי אפי' בלא הגיע לחלל. ש"ך:

20. 57.7

    שכמותם. אפי' אותן שלמטה מהנץ יש להם דריסה בעוף שכמותן ואותן שלמעלה מהנץ דינן כהנץ ממש דדרסי אפי' בעוף הגדול מהם מיהו היינו דוקא במין עוף הדק דומיא דנץ כן פסק מהרש"ל דלא כעט"ז:

21. 57.8

    הגס. כתב הש"ך וכ"ש אותן שלמעלה ממנו. ונשר דינו כגס:

22. 57.9

    הכהו. וכתב הש"ך משמע אבל הכהו ודאי חוששין ומיירי כשהוא שותק והם מקרקרים ולכן אפי' לא הכהו היו אסורים התרנגולים אם לא היו בני תרבות אבל מלשון הרשב"א משמע דוקא ברדף והכהו חוששין דההכאה היא מחמת כעסו ומיירי בששניהם שותקין הלכך בהכאה גרידא אין חוששין ומ"מ אין להקל בהכאה גרידא. וצ"ע לדינא אם מותר למכרו לעובד כוכבים ומשום ס"ס שמא לא יחזור וימכור לישראל ואת"ל יחזור שמא לא היה דורס אלא היה דרך שחוק והמחמיר להמיתם תחלה ולמוכרם אח"כ תע"ב. והט"ז כתב שכל שאינו דרך הכאה אלא שעומדים זה אצל זה ומניח ידו עליו ודאי דרך שחוק בעלמא הוא וכ"כ הב"ח שיש להקל כל שלא הכה דרך רדיפה וה"ה בנכנס ללול של תרנגולים והוא שותק והם צווחים ולא ידענו אם הכה בהם ובכל אלו יש היתר למכור לעובד כוכבים והמחמיר להמיתם תחלה ואח"כ למכרו לעובד כוכבים תע"ב (ובה"י כ' כבר החמירו כל האחרונים כל שראינו שהכה אסור למכרו לעובד כוכבים אלא ימיתנו תחלה וכ' עוד ואנשי מעשה אין מניחין החתול בבית שיש שם תרנגולין ע"ש):

23. 57.10

    ביד. כתב הש"ך לאפוקי רגלים האחרונים של חיה אבל בעוף דאין לו אלא שתי רגלים לא שייך לפלוגי ביה ודורס ברגליו. אם נדרס האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה גם לולד עיין בט"ז ס"ס ע"ט שהניח בצ"ע. ובבי"ע סי' א' מתיר הולד אך מדריסת ארי אוסר הולד. ופר"ח כתב והשתא דלא בקיאין בבדיקה אם הולד לא ניתר בשחיטת עצמו פשיטא שאסור הולד ואם הולד יצא וחי י"ב חודש כיון שניתר בשחיטת עצמו פשיטא דשרי דהא אפי' לודאי דרוסה מתיר י"ב חודש ואם שחטו בתוך י"ב חודש אסור וה"מ כשנדרסה לפנינו נגד החלל באופן שיש לחוש שנדרס הולד ג"כ. אבל אם נדרסה בצואר או בדפנות וכיוצא בו פשוט שאין טיפת הדריסה של האם מזיק לולד ע"ש סימן ע"ט:

24. 57.11

    מדעתו. וה"ה אם היה הדורס ישן והכה הבהמה שלא מדעת ש"ך בשם סמ"ג וסה"ת והטעם דאין מטיל ארס אלא בשעת נטילת צפרניו. כ' רדב"ז בת' ופר"ח הביאו שאם מת הדורס ובהדי דנפיק נשמתו שמיט לידי' מן הנדרס שהיא כשרה שבשעה ההיא אין לה כח להשליך הארס. עוד כתב שם שאם משך את צפרניו ממקום הדריסה ולא הספיק למשקל לטופרי' מיניה לגמרי עד דמית הדורס טרפה משום שמשעה שמתחיל למשוך צפרנו משליך הארס:

25. 57.12

    כשר. והטעם איתא בש"ך שהארס עם נטילת צפרניו הוא זורקו וכתב הר"ן אפילו האדים הבשר כנגד המעיים לא חיישינן כמו דלא חיישינן בעלמא כך לא מספקינן בדרוסה כלל:

26. 57.13

    לדיר. כתב הש"ך יש מהאחרונים שכתבו דלא מקרי מקום רחב אלא בקעה שאינה מוקפת גדר ומחיצה אבל בחצר שמוקף גדר ומחיצה חוששין אבל בעופות דנשמטין מהדורס אנה ואנה לא חיישינן בחצר רחב אלא בכלוב שהוא להם מקום צר וכ"כ הב"ח מיהו מותר למכרו לעובד כוכבים אף בהמה בחצר רחב המוקף כיון דיש אחרונים מקילין בזה ה"ל ספיקא דדינא וכ"כ מהרש"ל דמקום רחב אפילו נמצא א' מהם דרוסה אין חוששין לאינך ואמרי' לא השיגם דאף לאותה דעה דחצר המוקפת לא מיקרי רחב מותר למכרו לעובד כוכבים כיון דיש פוסקים מקילין בזה הו"ל ספיקא דדינא. וכן כתבו שאר אחרונים:

27. 57.14

    מקרקרים. בשניהם שותקים אמרינן שלמא עבדי בהדדי ובשניהם מקרקרים אמרינן שכל א' ירא מחבירו:

28. 57.15

    רוגזיה. כ' הש"ך דה"ה הרג' ולא חתך נמי דינא הכי:

29. 57.16

    פצע. (וה"ה דרס אפילו לא פצע) כ' הש"ך ומשמע אפי' הוא והם שותקים כולם אסורים:

30. 57.17

    אחרים. וה"ה אם פצע אחרים דחד טעמא הוא דלא נח רוגזיה כ' הש"ך ומשמע כל שנמצאים קצתם נדרסים אפי' לא ידעינן שדרסן אחר שהרג א' מהם כולם אסורים. ואם הרגם שנים או יותר איכא פלוגתא בין הפוסקים אי אמרינן דנח רוגזיה או לא ודעת הט"ז להקל אם לא בלול של תרנגולים יש להחמיר בכל גווני:

31. 57.18

    לה. והטעם דלא אמרינן דחוששין לספק דרוסה אלא היכא דאיכא ריעותא הא לאו הכי לא דרוב חיות בחזקת שאינן דורסים הן:

32. 57.19

    לחוש. הטעם כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק ואין כאן ס"ס וכתב הש"ך דלמכרה לעובד כוכבים לכ"ע מותר ובס' אפי רברבי מיקל בהפסד מרובה:

33. 57.20

    בצואר. כ' הש"ך אם הקנה שלפנינו הוא רחב יש להכשיר אפילו לדידן דדוקא בנקב משהו לא בקיאינן משא"כ בכה"ג וע"ל סי' נ"א ס"ב:

34. 57.21

    חוששין. כ' הט"ז ול"ד למ"ש לעיל שאינו מטיל ארס אלא אחר נטילת הצפורן דהתם הצפורן נשאר מחובר ביד אבל כאן שנשמט הצפורן ובשעה שנוטל היד משם מטיל ארס (א"נ הכא חיישינן שמא דרס וחזר ודרס כבסעיף ט' כה"ג) וכ' הב"י ומשמע דוקא שראו נכנס הארי אבל לא ראו שנכנס תולין לומר שצפורן זה היה בכותל והוי ס"ס ואף על גב דזה לא מקרי ס"ס גמור דהא גם בצד הראשון שאימור לא נכנס ארי צ"ל שציפורן זה בא מכותל מ"מ סמכינן ארובא:

35. 57.22

    בלבד. כ' הט"ז דזה קאי ג"כ אשניהם שותקין גם נ"ל עיקר דבמקום רחב אפי' אותו שהציפורן בגבו מותר דהצפורן אתא מעלמא ואפי' אם נמצאו ג' נדרסי' יש להתיר השאר ול"ד לתבשיל שנמצאו בו ג' תולעים דאסור כמ"ש בסי' פ"ד ס"ט דהתם אמרינן דודאי טבע של ירקות זה לגדל בו תולעי' מה שא"כ כאן שכל בהמה יש לה חזקה טובה בפני עצמה ומה יזיק איסור של א' לחברתה עד כאן לשונו:

36. 57.23

    בבדיקה. כ' הש"ך אם רק ראינוה שדרסה אע"ג דאין מקום הדריסה ניכר מבחוץ מקרי ודאי דרוסה ודלא כב"ח מיהו אפי' ניכר מקום הדריסה מבחוץ יש לה בדיקה לדעת המחבר וקצרתי בדינים אלו משום דאין אנו בקיאין ואוסרים בכל ענין כמ"ש בסעיף י"ח עכ"ל:

37. 57.24

    הקדקד. והרוקח כ' שצריך לבדוק המוח:

38. 57.25

    רושם. כתב הש"ך דכן הוא דעת התוספות וסייעתם דהבדיקה היא לאחר שחיטה אבל דעת רש"י דהבדיקה היא מבחוץ בעודה בחיים וקצרתי בזה דלא נ"מ לדידן דאין בקיאין כלל בבדיקה עכ"ל:

39. 57.26

    מעים. כתב הטור וה"ה כנגד א' מהאברים שנטרפה בהם אם האדים או נתמסמס כנגדו טריפה ואפי' כנגד צומת הגידין:

40. 57.27

    גורדו. וע"ל סימן מ"ג ס"ב וסי' מ"ח ס"ה וס"ס נ' וסי' נ"ה ס"ו:

41. 57.28

    הקנה. ואע"ג דקנה נקיבתו ברובו מ"מ הארס סופו לישרף רובו. ש"ס:

42. 57.29

    שהושט. כ' הש"ך מיהו אם ידוע שדרסה במקום אחר ולא בושט מהני בדיקה אף לבהמה:

43. 57.30

    חודש. כתב הש"ך בשם ת"ח ואפי רברבי דבשנה מעוברת צריך י"ג חודש. ופר"ח חולק וכ' כ"מ שנזכר בגמ' יב"ח הוא רק יב"ח ולא יותר דאל"כ הל"ל שנה עיין שם:

44. 57.31

    ותלד. כלומר דא"צ יב"ח אלא סגי כשתתעבר אבל פשיטא דגם בנקבה מהני יב"ח (ש"ך). כתב מהרש"ל דוקא תלוי בלידה ולא בעיבור לחוד (דאפשר שתתעבר שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו):

45. 57.32

    לתקלה. כתב הש"ך אבל היכא דאינו צריך לשהות רק כ"א יום לא חיישינן לתקלה בזמן מועט כזה וע"ל סי' פ"ו ס"ט (ובה"י סי' פ"ו כ' דאף בעוף אין משהין כ"א יום אלא ימכור לעובד כוכבים ועובד כוכבים ימיתנו תיכף:

46. 57.33

    ודאי. כתב הש"ך אבל לודאי דרוסה מהני י"ב חודש דלא מיקרי ודאי טריפה דהא מכשירין בבדיקה ומסיק דגם לספק יתרת אבר מהני שהיי' י"ב חודש:

47. 57.34

    בדיקה. פי' אפילו בזמן הש"ס וכן ארס הנץ. ש"ך:

48. 57.35

    למכרו. מסקנת הש"ך דאין להקל בזה אלא בדרוסה הואיל דבלא"ה יש הרבה צדדים להתיר חדא דיש לה היתר בבדיקה מדינא ועוד דדעת רש"י דכל היכא דאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ כשר לגמרי אבל בטריפו' אחר בפלוגתא דרבוותא היכא דאין צדדין בלאו הכי להתיר אין להתיר למכרה לעובד כוכבי' וכן נראה דעת הר"ב בהג"ה ושאר אחרוני' שלא כתבו דין זה אלא הכא גבי דרוסה דוקא (כ' הרדב"ז בת' כת"י והובא בכ"ג וז"ל יש תקנה בעדר שנתערב דרוסה לשהות אותו והנקבות שנתעברו והזכרי' שעברו עליהם יב"ח מותרי' אע"פ שלמעלה נתבאר שרבים הנדרסים ולזמן מרובה אסור להשהותם לכ"ע התם הוי דריסה גופא בלא תערובת אבל היכא דהדרוסה נתערבה באחרות אפי' ברבים הנדרסים ולזמן מרובה מותר להשהותם עכ"ל):

49. 58.1

    מכריסה. כתב הט"ז דאף אם הבור אינו רק ו' טפחים מ"מ איכא למיחש כיון שמכריסה עד לארץ הוי ד' טפחים. אבל אם השור מונח על ארעא ומתגלגל לבור צריך שיהיה בבור י"ט (פוסקים) וה"ה כשמוליכין על העגלה אל יזרוק מן העגלה בכח מה"ט. והקשה מהרש"ל למה כתב הטור בח"מ סי' ת"י לענין נזיקין שפטור המזיק אא"כ יש י' טפחים בבור ולא חשבינן מכריסה עד ארעא ותירץ דבצירוף י' עם רגליה אין המיתה מצויה כ"כ ואף אם מת חשבינן ליה כאונס לענין תשלומין וזהו הטעם שפטור במיתת השור בפחות מי' אבל לענין טריפות אין חילוק בזה עכ"ל:

50. 58.2

    בפחות. והקשו הט"ז וש"ך דבסעיף י' כתב המחבר גבי בית המטבחים אין בו משום ריסוק אברים אע"פ שנפל נפילה גדולה והנה הט"ז כתב כמדומה שאיזה טעות נזדקר לפני קולמס הרב בזה אבל הש"ך תירץ דדוקא בבית המטבחים שרי וטעמא דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו בקרקע וכגון דאית לה מידי למיסרך וכאן מיירי המחבר דלית לה מידי למיסרך א"כ לא שייך נועץ צפרניו ומ"מ לא הוי הנפילה בבת אחת אלא היא מתאמצת עצמה בכל כחה כשרוצים להפילה בכח הלכך בפחות מי' שרי אבל בבת אחת ממש דהיינו שמפילין אותה פתאום או שקשרו רגליה והפילוה חוששין אפילו בפחות מי':

51. 58.3

    אבן. כתב הש"ך דבאבן אין חילוק בין נפל בפחות מי' על הבהמה או גבוה עשרה דדוקא בנפלה מגבוה לא בנפל עליה אלא הכל הוא לפי האבן אם יש בו כדי להמית ודלא כהב"ח:

52. 58.4

    טחול. כ' הט"ז דכ"ש הכבד אפילו שלא במקום מרה וחיותא:

53. 58.5

    ואם הוכתה. כ' הש"ך ואם הוכה עוף נגד הריאה שלו נראה שצריך בדיקה בריאה והלכך לדידן דאין אנו בקיאין טריפה:

54. 58.6

    עמדה. כ' הש"ך לדידן דאין אנו בקיאין לא מהני עמדה וגם שהתה רק הלכה:

55. 58.7

    והלכה. כ' הש"ך דבכל הפוסקים משמע דהעיקר תלוי אם הלכה אפי' לא עמדה מעצמה רק שהעמידוה וכ' הט"ז דזה פשוט דשינוי באיברים שאינו מטריף בשאר בהמה אין חוששין לומר שנפלה כל זמן שלא ראינו ותלינן השינוי בדבר אחר ול"ד לדלעיל סי' נ"ב גבי ירוקים שהאדימו שזה אינו מצוי כ"א בנפילה לאור משא"כ כאן והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין עכ"ל:

56. 58.8

    צולעה. כ' הש"ך ודוקא שנפלה וצולעה אבל צולעה ולא נודע שנפלה אמרינן שגרונא הוא דנקטה ואין צריך בדיקה כדלעיל סוף סימן ל"ב:

57. 58.9

    שנועץ. (לפי שיודע שיפילוהו) כ' הש"ך ול"ד לזכרים המנגחים זא"ז דהכא כיון שמרגישים שרוצים להפילו נועץ צפרניו משא"כ התם דאדרבה כל אחד רוצה להפיל חבירו:

58. 58.10

    רגליו. כתב הש"ך משמע אפילו ג' רגלים קשורים אין חוששין וכן עושין בקצת מקומות ומהרש"ל וט"ז כתבו דנכון לעשות לקשור רק ב' הראשונים ולדחוף אותו עד שתפול ע"ש. טבח שנושא כבש על צווארו ומשליכו לארץ חוששין (ואם אחז רגלי הבהמה אף רק ב' אחרונים כשרה כיון שרגלים הראשונים אינם מקושרים ומיד כשהניח הטבח ב' רגלים הראשונים יוכל לנעוץ בקרקע עיין ש"ך ופר"ח) עוד כ' בשם או"ה דדוקא כשעומדת על רגליה ומחליקה ומפילה אבל אם נשא הטבח כבש על צוארו ומשליכו לארץ ודאי חוששין דהוי גבוה יותר מי' טפחים והנ"מ שלא אחז רגלי הבהמה בידו כשנפלה אבל אחז רגלי הבהמה אפי' לא אחז רק ב' רגלים האחרונים ומכובד הבהמה נחבטה לארץ כשרה ודלא כב"ח שהשיג ע"ז ובט"ז קורא תגר על מקצת מקומות שנוהגין לקשור כל הרגלים והשור נופל על צדו לא על מתניו ונכון שלא יהיו קושרים רק ב' רגלים ולדחוף אותו עד שיפול וכן ראוי לעשות:

59. 58.11

    מדעתה. והטעם שכל שקפצה מדעתה אמדה נפשה תחלה שלא תתרסק:

60. 58.12

    יראה. כתב הש"ך משמע ומספיקא נמי אסור דשמא אז מסתמא הפילה על צלעותיה וכן מסיק הרוקח מיהו הטעם שכתב שם דבנפלה פתאום חוששין דאפילו נפלה על מתניה צריכה בדיקה צ"ע דמשמעות הש"ס והפוסקים לא משמע לכאורה הכי עכ"ל:

61. 59.1

    כשרה. כתב הש"ך דהרשב"א אוסר בזה וכן דעת הב"ח ומהרש"ל. וכתב עוד רש"ל דוקא אם ניטל רוחב סלע ע"פ כל אורך השדרה וכן ברוחב סלע על כל שאר המקומות אבל בציר מרוחב סלע באותן המקומות לית קפידא אף על גב דבעינן כל רוחב סלע באותן מקומות היינו שניטל כל העור ובאותן מקומות באנו להציל מגלודה אבל היכא שלא ניטל עורה אלא מאותן מקומות בעינן כל רוחב סלע והש"ך חולק עליו ומסיק דאין הדעת נותנת להטריף רק כשניטלו כל החוליות וכל ראשי הפרקים מקצתן ולא נשתייר רוחב סלע כלל אז טריפה כיון שבכל אורך השדרה וכל ראשי הפרקים ליכא רוחב סלע *):

62. 59.2

    משלשתם. ובט"ז מטריף אף אם ניטל א' משלשתן (ולא דק עיין בב"י ובכסף משנה):

63. 60.1

    דם. פי' שאחזה דם וחלתה והרמב"ם בפי' המשנה פי' שגבר עלי' הדם עד שחנקה. ומעושנת פי' הרמב"ם שגבר עליה המרה שחורה. ומצוננת שגבר עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה וכתב ולא זכרו תגבורת המרה אדומה לפי שהוא בבהמה מועטת ביותר כמו שנתבאר בספרי רפואות הבהמות ע"כ:

64. 60.2

    הרעים. פי' מים מגולים:

65. 60.3

    ימיה. כתב הש"ך בשם ת"ח דלכתחלה אסור לקנות בהמה מן העובד כוכבים שינקה מחלב טמאה ומשמע שם אפילו לא ינקה כל ימיה אסור לקנות לכתחלה ולפ"ז כ"ש דאסור לכתחלה להאכילה דברים האסורים וע"ל סי' קמ"ב סי"א אבל דעת המרדכי דמותר להאכילה דברים אסורים ואפילו אם נתפטמה כל ימיה ג"כ מותר' דלא דמי לכרשיני עבודת כוכבים דאיסורי הנאה נינהו וצ"ע (ובבי"ע סי' א' כ' בהמה שאכלה דבר איסור לכתחילה אסור לשחטה עד שתשהה מעל"ע ע"ש עי' כ"ג ובש"ך ובפר"ח. וכתב לה"פ דמותר לפטם עופות בקמח שהתליע שקורין מילבי"ן עי' סימן פ"ד):

66. 60.4

    ולדידן. והש"ך כתב בשם באר שבע שאף שבגילוי אין חוששין הטעם דלא איתליד ריעותא במשקין משא"כ הכא דאיכא ריעותא גדולה שנפסקו רגליה לכך חוששין וצריך בדיקה וכן נראה דעת המחבר שאף שבסימן קט"ז כתב שאין דין גילוי נוהג בינינו מ"מ כתב כאן דין זה אלמא ס"ל דיש לחלק עכ"ל הש"ך:

67. 61.1

    ושה. וכל בהמות טהורות לאפוקי חיה:

68. 61.2

    מפרק. פי' מסוף הפרק. אישפלד"ה ובל"א קורין ריע"ר:

69. 61.3

    נהגו. כתב הט"ז והוא הדין אם נהגו עין יפה בצמר ועור בלחיים הוה נמי כן:

70. 61.4

    שיפריש. ואי אתא ליד כהן בהמה שלימה זכה במתנותיה ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה אבל בחייה לא. ש"ך בשם הר"ן:

71. 61.5

    טריפה. כתב הש"ך דמשמע בפוסקים דה"ה ספק טריפה פטור דהמע"ה:

72. 61.6

    בדמים. שאין שום קדושה במתנות רק שהם ממון כהן. ט"ז:

73. 61.7

    צלי. דרך גדולה דכתיב למשח' לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים:

74. 61.8

    לכלבים. כתב מהרש"ל דוקא היכא שאין ראוים לאכילה כגון שהסריחו או שבאו מבהמות כחושים ורע בשר (אבל בלא"ה לא):

75. 61.9

    אדם. דממון שאין לו תובעים הוא דיכול לומר לכהן אחר הייתי נותנם:

76. 61.10

    לאכלן. בטור כתב ואינו חושש שמא גזלן המשלח ופי' הש"ך דר"ל אפילו לכתחילה יכול לקבלן אבל ודאי אפילו גזלן מותר לאכלן דמתנות כהונה נגזלות כדלקמן סעיף ל"א וכן פי' הב"ח:

77. 61.11

    בחצי. דשה אפילו מקצת שה דחוששין בודאי לזרע האם אבל תייש הבא על הצביה פטור דמספקא לן אי חוששין לזרע האב והמע"ה וע"ל סימן ט"ז ס"ח:

78. 61.12

    פטורים. כתב הש"ך דמוכח מש"ס ופוסקים דדוקא מליתן פטורים אבל אם תפס לוי מתנות מישראל מוציאין מידו דלא כהב"ח:

79. 61.13

    חולקים. כתב הש"ך ול"ד לסעיף שט"ו גבי ספק בכור דפסק רמ"א בפשיטות דמוציאין מיד כהן וסיים וכן הילכתא וכאן לא כתב רק ויש חולקים דשאני התם שהספק הוא בגוף הענין שנחלקו בו הלכך מספק אין לכהן שייכות בו דכל כמה דלא מייתי ראיה אוקמי' אחזקת מרא קמא וחזקת רוב בהמות דאינן בכורים משא"כ כאן שהספק הוא אם לוים חייבים מצי הכהן לומר כל כמה דלא אייתית ראיה דלא איקרי עם המתנות שלי:

80. 61.14

    והמשתתף. כתב הט"ז וא"ל מ"ש מצבי הבא על התיישה דחייב בחצי מתנות ה"נ חציו של ישראל לחייב י"ל דהתם כל שיות שבו חייב דבכה"ג מיקרי כל שה אבל הכא דמקצת שה פטור כה"ג לא אמר רחמנא הר"ן ותוס':

81. 61.15

    ובעובד כוכבים. דסתם עובד כוכבים מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף:

82. 61.16

    פטור. דכיון דאינו מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ברירה אע"ג דרוב בהמות כשרות הן לא אזלינן בממון אחר הרוב גם טריפות הריאה שכיח. ט"ז:

83. 61.17

    שהוא. אפילו חלק א' מאלף:

84. 61.18

    דינר. ע"ל סימן של"א:

85. 61.19

    ע"מ. כ' הט"ז דצ"ע דבח"מ סי' רי"ב פסק המחבר דאם אמר על מנת הוי שיור והש"ך מחלק דשאני התם שהקרקע בחזקת בעליה עומדת עדיין ע"ש:

86. 61.20

    לשלם. ומ"מ לצאת ידי שמים חייב כדלעיל סט"ו:

87. 61.21

    במשקל. כתב הט"ז פי' הלוקח שקלן והרי הגזלה אצלו אבל שקלן המוכר יש לכהן הברירה אם ליקח מהמוכר או מהלוקח:

88. 61.22

    ספק. אבל לענין איסור חלה בסימן ש"ל חייב מספק:

89. 62.1

    ועוף. ולוקין עליו אבל אינו נוהג בדגים וחגבים:

90. 62.2

    אבר. בטור כתב דאינו נוהג אלא בטהורים ולא בטמאים וכ' הב"ח דנ"מ לדידן היכא דאסור משום אמ"ה הוי בריה ואפילו באלף לא בטיל ובזה הסכים עמו הש"ך אבל מ"ש עוד הב"ח דבטמאים מותר להושיטו לבני נח השיג עליו. מיהו באבר המדולדל יש פוסקים דמותר להושיטו לבני נח כיון שאין בו אלא מצות פרישה בלבד:

91. 62.3

    אסור. אפילו פירש בשר מאבר שלם אינו אלא משום ובשר בשדה:

92. 62.4

    אסור. משום אמ"ה וה"ה היכא שחתך מבשר שבתוכה חייב משום ובשר בשדה:

93. 62.5

    אסור. פי' הרב המגיד משום מצות פרישה מדרבנן וכ' הש"ך דאם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה מותר אבל אם מתה אינו חייב עליו משום אמ"ה אלא משום נבילה ואם אינו יכול לחזור ולחיות ומתה הבהמה פסק הרמב"ם דרואין אותה כאלו נפל מחיים ולוקין עליו משום אמ"ה ובאבר המדולדל אין חילוק בין עור ובשר חופין את רובו או לא רק החילוק הוא אם יכול לחזור ולחיות ודוקא אם נעקר ממקומו לגמרי ומחובר קצת אבל כשנשמט ממקומו ועדיין מעורה בגידיו היינו הך דכתב הר"ב בהג"ה:

94. 62.6

    לעיל. שם ס"ה נתבאר אם נמלח עם שאר בשר מה דינו ע"ש:

95. 62.7

    הנשמט. כתב בד"מ בשם או"ה אבר המדולדל אפילו חזר ונקשר היטב אסור ול"נ דאם סומכים לענין היתר הבהמה לומר דודאי לא יצא לחוץ אע"פ שהוא חשש טריפות דאורייתא כ"ש שיש לסמוך ע"ז באיסור דרבנן עכ"ל:

96. 62.8

    לאכלו. דדמי לביצים שנתלשו (דכיון דלא מסרחן אית בהו חיותא אף אף על גב דבאבר המדולדל נתבאר דאם אינו יכול לחזור ולחיות אסור התם איירי שאינו מעורה כלל אבל הכא עדיין מעורה בגידין). אבל המנהג להחמיר אפי' עור ובשר חופין את רובו. ש"ך:

97. 63.1

    המוכרים. כתב הש"ך דבש"ס פג"ה איתא דבבשר מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר אם הם עובדי כוכבים אסור ואם הם ישראלים מותר ובנמצא ביד עובד כוכבים אסור דמסתמא הוא בשלו וביד ישראל שרי וע"ל סימן ק"י ס"ג:

98. 63.2

    לקח. כתב הרב סי' ק"י דוקא שלא ראה שהעובד כוכבים לקחו אבל אם ראה אותו הוי כאילו לקחו משם בידו ע"ש:

99. 63.3

    ישראל. כתב הש"ך ואפי' אם ידוע בודאי שלקח העובד כוכבים מישראל בשר כשר אסור מטעם בשר שנתעלם:

100. 63.4

     ונעלם. דחיישינן שמא שרצים ועופות החליפוהו וכתב הרא"ש דאפי' בבהמה שלימה חיישינן שמא עורבים החליפוה כדמוכח בש"ס וחומרא יתירה היא עכ"ל אבל הש"ך כתב דוקא אי איכא למיחש לעובדי כוכבים חיישינן אפילו בבהמה שלימה אבל לשרצים לא. (בבי"ע סי' קל"ח אוסר אפילו בהמה שלימה אחר שנשחטה אם נתעלמה מן העין ומשיג על הש"ך ע"ש). וכל היכא דלא חזינן דנטלו עורב סגי ברוב טבחי ישראל או ברוב ישראל ובזה מתורץ דלא תקשי מסימן א' דכתב המוצא בהמה שחוטה בשוק מותרת דשם מיירי ברוב ישראל:

← Previous · Next → — showing 701–800 of 4,717

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.