← All works

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 6,253 sections

1. 40.5

   כשכותב. ע"ל סי' פ"א סכ"ט דה"ה אם הודה בע"פ שקבל החוב שבשטר או שמחל לו הוי מחילה עכ"ל הסמ"ע (ובש"ך שם ס"ק ע"ב כתב דבמוחל ותפיס שטרא הוי ספיקא דדינא ע"ש):

2. 40.6

   והעיד. היינו שחתומין בו והעידו על כתב ידו כ"כ הסמ"ע. והש"ך פירש שהעיד עדים על גוף הענין לא לקיים החתימ':

3. 40.7

   כשר. לגבות בו ממשעבדי וכן מ"ש אח"ז ה"ז מלוה בשטר היינו לגבות ממשעבדי ובסעיף שלפני זה לא איירי אלא לענין חיוב בלבד. סמ"ע:

4. 40.8

   ונתנו. היינו כמ"ד עידי מסיר' כרתי אבל יש חולקין כמ"ש ס"ס נ"א וע"ש. ש"ך:

5. 40.9

   ידו. כתב הסמ"ע דבהרמב"ם והטור ליתא תיבת ידו ונרא' דהמחבר ה"ק והוא שיהי' כתוב בכ"י הלוה דאז אינו יכול לזייף בקל וכתבו הרמב"ם בשטר כזה שאין בו עדים שיהי' כתב שא"י להזדייף דאילו שטר שיש בו עדים מירתת טפי לזייף וע"ל ר"ס מ"ב והש"ך כתב דא"צ לדוחק זה אלא דעיקר טעמא הוא כיון שאין עדים חתומים בו יש לחוש שיזייף ויכתוב עוד אבל ביש בו עדים תו לא מצי למיכתב מידי בתר החתימ' ולכן בעינן כתב שא"י להזדייף שלא יכתוב עוד שום דבר יותר עכ"ל:

6. 41.1

   שלא. כתב הש"ך דברי הרב תמוהים דהאיך יעל' על הדעת שיעידו שלא בפני בע"ד נחייבו ומיהו כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר דאז אינם מעידים רק על החתימות יכולים להעיד שלא בפניו כמ"ש סי' מ"ו ס"ה דמקיימין השטר אפילו שלא בפני בע"ד אבל בנמחק לגמרי ומעידים על השטר מה היה כתוב בו דבר תימ' שנקבל עדות זה שלא בפני בע"ד ומדברי תשו' הרשב"א מוכח להיפך דלא פסק כן אלא גבי שטר מקח כיון שהלוקח מוחזק בקרקע אין אנו חוששים כו' או דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד כמ"ש בסי' כ"ח סי"ח אבל שיעידו על שט"ח לחייבו ע"פ עדותן לעשות שטר גמור להוציא מידו לא ודברי הרב צל"ע עכ"ל:

7. 41.2

   עצמם. הטעם מפני שכבר עשו שליחותן ומה"ט כתב המחבר בסי' מ"ט ס"ו דאם טעו בכתיבתן הראשונ' ונתבטל השטר חוזרין העדים עצמן וכותבין וחותמין שנית דעדיין לא עשו שליחוחן כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דגדול' מזו כתב הרשב"א בתשוב' דאם לא כתבו בשטר הנאמנות מפורש על הפרעון קורעין השטר וכותבין אחר עם נאמנות דה"ל לא עשו שליחותן וכתב הטור אבל עדים בלא ב"ד לא יעשו לו שטר אפילו מזמן שנמחק ע"כ ור"ל בלא דעת הלו' דמדעתו יכולים לכתוב מזמן שני ואם נתעכב מזמן שנמחק עד זמן שמצו' אין כותבין אפילו ברשות הלו' מזמן שנמחק וכתב הנ"י וז"ל ושט"ח או שטר מכר באחריות שנחתם בו א' מהעדים בלבד ואבד או נמחק אומר מורי הרב שיכולים לחזור ולכתוב ולחתום שניהם דכ"ז שלא עשו שניהם מעש' שטר אף הראשון לא עשה שליחוחו עכ"ל:

8. 41.3

   עושים. דהפקר ב"ד הפקר. סמ"ע:

9. 41.4

   אחר. וגובה בזה השטר מזמן הראשון טור וכ"כ נ"י והכי מוכח בש"ס פ' ג"פ דף ק"ע ב"ד מקרעין השטר כו' ועיין בתו' שם. ש"ך:

10. 41.5

    ראי'. ומ"מ צריכין קיום הראשון ג"כ לענין זה שלאחר שיביא ראי' גוב' אפילו ממשעבדי וא"י לומר פרעתי משא"כ אם לא היה לו אלא ראי' אחרונ' דהיינו שנעש' הלוא' או מקח לפני עדים ושכתבו וחתמו לו שטר די"ל אחר כך פרעתי כיון שאין בידו שטר ומ"ש עד שתתקיים עדותן ולא כתב חתימתן ר"ל שתתקיים כל העדות הכתוב בשטר דאף שהעדים הראשונים אמרו שחתמו ע"ז השטר והיה כתוב בו כך וכך ובשטר בעלמא סגי באמרם זהו חתימתינו כמ"ש בסי' מ"ו שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו הוי כעדות חדש שבאו להעיד בע"פ לפני ב"ד שצריך הב"ד לחקור לכל א' בפ"ע ולהוודע אם דבריהם מכוונים עכ"ל הסמ"ע:

11. 41.6

    ילך. פי' שיעמיד ב' כיתי עדים שידעו מה הי' כתוב בשטר וילך עם כל כת לב"ד בפ"ע וכתבו לו ב' שט"ח אבל עתה שצריך לקרוע שטר הראשון ליכא למיחש להכי והא דצריך לכתוב שקרעו אע"פ דלא חיישינן לב"ד טועין מ"מ יש לחוש לשכח' משא"כ כשכותבין שקרעוהו דודאי לא יכתבו עד שכבר יהי' נקרע כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך הביא תשובת רשד"ם שכתב דאפשר מ"ש דאל"כ פסול אינו ר"ל שאם לא כתבו דהוא פסול אלא אקריע' מהדר שאם לא קרעו פסול שויא ולכך צריך לכתוב כדי שלא יסתפקו אבל מסתמא לא חיישינן לב"ד טועין עכ"ל:

12. 41.7

    כותבים. פירוש העדים עצמן בלי שום ב"ד כ"כ הרשב"א וכן מוכח מש"ס. ש"ך:

13. 41.8

    הראשון. הטעם כתב הסמ"ע דחיישינן דלמא אח"כ חזר המקבל ומכר' או נתנה להנותן בק"ג וזה יוציא שטר הקיום ויאמר שנתנ' לי פעם ב' כדלקמן סי' רל"ט וע"ש וכתב הש"ך ולפ"ז אם הנותן הוא בפנינו ומצוה לכתוב כותבים אפילו מזמן שני:

14. 41.9

    לקרוע. דאל"כ יש לחוש לקנוניא כיצד יבוא מי שהית' שדה זו של אבותיו ויטרוף שדה זו בעדות שלו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מהלקוחות שלקחו אחריו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשד' שנטרפ' ממנו ויבוא זה שטרפ' בעצמו ויטרוף פעם אחרת בעדות אבותיו ויוציא הלה שטר מכר השני ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין. ש"ס ורמב"ם:

15. 41.10

    חרי. כדי שלא יגבה בקיום זה מבני חרי ואח"כ יחזור ויגב' בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא. סמ"ע:

16. 41.11

    אין. דשמא לא אבדו ויגב' תחל' בשט"ח ויחזירנו לו ואח"כ יחזור ויגב' בהקיום ולא שייך בזה דיכתבו שטר זה דלא למגבי ביה כו' דא"כ שטר זה למה לו. עכ"ל הסמ"ע:

17. 41.12

    ונתנו. דאז ליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה אפ"ה אין כותבין. סמ"ע:

18. 41.13

    בעדים. דשמא ימצאנו ורשב"ם פירש דאם יש עדים שנאבד כותבים לו ולא חיישינן שמא ימצאנו ויגב' ב' פעמים וכ"מ מהרמב"ם ובעה"ת וראב"ן כו' ע"ש דמסיק וכתב דלענין דינא נ"ל דלא פליגי דהמחבר מיירי כשאין מודיעים ללו' והרשב"ם וסייעתו מיירי כשמודיעים ללו' או כותבין שטר אחר אם נאבד בעדים וזה דרך ישר וכן עיקר עכ"ל:

19. 41.14

    שנשרף. וא"ל הא איכא למיחש דישרוף השטר בפני כמה כיתי עדים ויגב' ויחזור ויגבה י"ל דכיון דקי"ל כותבין שובר א"כ ליכא למיחש להכי ולפ"ז צ"ל דכותבין מזמן שני דאי מזמן ראשון אכתי איכא למיחש שיעש' הלוה קנוניא עם המלו' לטרוף בכמ' שט"ח ויכבוש הלו' את השובר ובזה ניחא הא דכתב המחבר בס"א דצריך לקרוע שטר הראשון ואמאי הא כותבין שובר אלא ה"ט כיון דשם כותבין מזמן הראשון לא מיתקנא מילת' בשובר כדכתיבנ' אי נמי י"ל דכאן מיירי שהעדים מעידים שלא היה בשע' שנשרף שום אדם כי אם הם אבל גבי שטר שנמחק ליכא למימר הכי דמי יודע כמה עדים העמיד שראו השטר קודם שנמחק עכ"ל הש"ך:

20. 41.15

    אחריות. גבי מקח הוצרך לומר בלא אחריות ור"ל דהתנ' כך דאל"כ ט"ס הוא משא"כ במתנ'. סמ"ע:

21. 41.16

    שנאבד. כלו' שאומר שנאבד אפילו אין ידוע בעדים שנאבד דגבי שטרי מקח ומתנ' ליכא למיחש למידי. ש"ך:

22. 41.17

    לאו. בס"ס רנ"ג חזר מור"ם וכתב האי דינא וקשה הא כתבו הט"ו בסי' רנ"ה ס"ו דאין היורשים נאמנים לומר פרענו כיון ששטר צווא' יוצא מת"י כו' ע"ש וצ"ל דשם מיירי שהודה השכ"מ שמנ' לפלוני בידו דזהו מיחשב שטר גמור אבל הוא קצת דוחק דא"כ ה"ל להט"ו לפרש וצ"ע ע"ש שהארכתי עכ"ל הסמ"ע (ובט"ז כתב וז"ל נ"ל ליישב דיש חילוק בין כותב צווא' דרך כלל לכותב לשון שטר וחילוק זה נזכר בסי' ר"נ סכ"א אבל לענין הלכ' אין להוציא ממון ואין יפוי כח של שטר לצווא' וכמ"ש בהוכח' סי' מ"ג ס"ט ע"ש בדברינו עכ"ל):

23. 41.18

    למיחש. דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהי' בהם בשעת אביד' שייך למיחש שימצאנו אחר החיפוש. סמ"ע:

24. 41.19

    בעדים. אבל כשאין לו עדים אין מחזירין לו גוף השטר דשמא עדיין בידו ההעתק ויגב' תחל' בגוף השטר ואח"כ בההעתק ומ"מ הא ליכא למיחש שמא יגבה ב"פ בשני העתקות דכל שבא לגבות בהעתק אינו גוב' אא"כ יתן שובר ותו לא מצי לגבות עוד וגם להא לא חששו שמא ימצא ההעתק ויגב' ראשונ' בהשטר ואח"כ שנית בההעתק דכל שאבדו בדרך תו לא מחפש אחריו עכ"ל הסמ"ע:

25. 41.20

    שמטפיסין. בסמ"ע האריך לפרש הג"ה זו ודעתו להגי' ולגרוס וכל שטר מטפיסין ע"ש (ז"ל הט"ז נ"ל לגרוס כל שטר שמטפיסין מעתיקין כו' והכי קאמר כל שטר שאמרנו שמטפיסין דהיינו אם הוא לצורך מעתיקין אותו בדרך זה ומה שהקש' הסמ"ע דהא צריך ב"ד להעתיק שטר כמו בנמחק שטרו התם לאו משום העתק צריך ב"ד אלא משום דצריך והוזקקנו כו' עכ"ל:

26. 41.21

    ב"ד. בריב"ש כתב דאפילו ב' החתומים על השטר הטפס' קרובים זה לזה כשר וה"ט כיון דלא מגבין ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינו אלא גילוי מלתא בעלמ' וזה שהוספתי אפילו כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דהמעיין בריב"ש שם יראה דאינו מכשיר אלא כשחתומים ג' בהטפס' וב' מהם קרובים זה לזה אבל לא כשאינן חתומים רק ב' קרובים לחוד דאז אין לו רק דין הטפס' בעד א' וע"ל סי' מ"ה סי"ב (וכן השיג עליו הט"ז וסיים וכתב ז"ל וראוי למחוק דבר זה מהגהת הסמ"ע כדי שלא יהיו נכשלים בו הדיינים לענין הלכה ומעשה עכ"ל):

27. 41.22

    זמנו. זהו הרמב"ם ז"ל והראב"ד השיג עליו ופי' הש"ך דע"ז משיג הראב"ד דכיון שהעדים קיימי' ואומרים שהוא תוך הזמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה לחבירו בעדי' שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן כמ"ש כל הפוסקי' בסי' ע"ח. וצ"ל דאע"ג דבלא שטר אינו נאמן לו' פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע להו ההלואה גופה והלכך אפילו העדי' קיימים נאמן לומר פרעתי וכיוצא בזה פסק המחבר בסימן ל"ט ס"ה ע"ש אבל אין זה מוכרח בש"ס ופוסקי' וצ"ע לדינא די"ל דמצי המוחזק לומר קים לי כהראב"ד עכ"ל הש"ך:

28. 41.23

    שרפו. כת' הב"י בשם הריטב"א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרינן כן משא"כ בשטר מתנה שכתב ליתן לו לאחר זמן ובתוך הזמן נקרע יעידו העדים שנקרע השטר ויעשו לו מעשה ב"ד דליכא למיחש לפרעו ע"ש ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ"ל הסמ"ע:

29. 41.24

    אחר. פירש הסמ"ע אפילו באחריות:

30. 42.1

    לאלתר. פירוש אף דליכא למיחש לזיופא דהעדים זוכרים מה היה כתוב בו והטעם דבעינן שיהא ראוי לקיים ימים רבים כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב לענין דינא כיון שמהרא"ש ור"ח ורבינו ירוחם נרא' דאם בא לגבות מיד כשר וכ"כ הרשב"א נרא' דהוי ספיקא דדינא וצ"ע גם בלאחר זמן כו' ע"ש באריכות:

31. 42.2

    לקמן. כתב הש"ך דהרב לא כיון יפה בכאן דבהא ליכא מאן דפליג דפסול ולא דמי כלל לסי' מ"ד ע"ש מילתא בטעמא:

32. 42.3

    לא. והטור כתב דאף אם לא טען הנתבע חייב הדיין לטעון כו' וכתב הש"ך דמר אמר חדא כו' דהמחבר מיירי כשלא טען הנתבע בהאי ריעותא כלל והטור מיירי שטוען שאינו חייב כלום בשטר זה וכה"ג אע"ג דלא טעין שנעש' זיוף זה אנן טענינן ליה וכן נרא' עיקר לדינא ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"ג עכ"ל:

33. 42.4

    שטה. ויכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישינן שיזייף לעשרים דאז צריך להוסיף וי"ו שיהי' אחד ועשרים ויהא ניכר. סמ"ע בשם הרשב"א:

34. 42.5

    שלשה. וצ"ל דמ"ש המחבר משלש ועד עשר הוא לאו דוקא דהא בשמנ' ליכא חשש זיוף מיהו בהרמב"ן איתא להדיא דאפילו ל' זכר שלשה שמנה לא יכתוב דיזייף וימחוק הה"א וכתב בס' ת"ח שדבריו נכונים עכ"ל הש"ך:

35. 42.6

    נזדמן. כתב הב"ח דאף אם כתב למעל' באמצע השט' שלשה אם חזר וכתב שלש בסוף שטה השטר פסול דאכתי יזייף והכל הולך אחר התחתון ואינו מוכרח ודוק. ש"ך:

36. 42.7

    כגון. כתב הע"ש אבל אם כתב ר"ת כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא הי' כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד דחזק' על העדים שעשו כהוגן ואם הי' כתוב בו ב' או ג' לא היו חותמין ע"כ ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין זו השג' דהא יש לעשות מן ג' נ' בכתב אשורית ע' בתשובת מהר"מ איסרלש סי' ע"ד ובמבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ה עכ"ל (וכ"כ הט"ז):

37. 42.8

    לקיימם. כתב הסמ"ע וז"ל בד"מ נתבאר דאפילו אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימינן משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תכ"ד עכ"ל וליתא כן רק שכתב בד"מ בשם תשובת מי' דהיכא דאפשר לקיימם אפילו היכא דב' הלשונות מרוחקים זו מזו מקיימים אותן וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור כו' ור"ל שהם מרוחקים ויש דברים אחרים שמפסיקים ביניהם אבל כשא"א ליישבם אם לא מדוחק זה לא שמענו עכ"ל הש"ך:

38. 42.9

    התחתון. הטעם הוא כיון דסותרין זא"ז והן ב' דברים ודאי חזרה הוא. סמ"ע:

39. 42.10

    התחתונ'. כתב בפסקי מהרא"י על שטר א' שהי' כתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא הי' כתוב במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנ' בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעה"ש על התחתונ' עכ"ל הסמ"ע והקש' בש"ך דהא בע"כ מיירי שאותו קנין אינו מועיל דאל"כ מאי נ"מ ואם כן השטר בטל לגמרי וכל היכא דהשטר בטל לגמרי לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונ' כדלקמן ס"ט וצ"ל דמיירי שהסופר טעה והי' סבור שאוחו קנין האחר הי' מועיל והוא בענין דמספקינן בהאי דינא אי מועיל כענין שכתוב בס"ט בהג"ה עכ"ל:

40. 42.11

    אבל. כתב הסמ"ע היינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע למי יתנו וה"ה אם איש א' הוציא שט"ח וכתוב בו מלמעל' שם הלו' חנני ולמט' חנן שיגב' מחנני ולא מחנן כו' אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גוב' בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ והש"ך כתב וז"ל באמת בב"י לא כתב כן כשהשטר ביד חנני רק בד"מ ואינו מוכרח דבשלמא כשהוא ביד חן י"ל הלוה מחקו מפני שחזר אבל כשהוא ביד חנני ממ"נ איז' טעם שיאמר לא יגבה בו אם יאמר שמפני חזרה נמחק ינתן לחן ואם לפסול השטר כולו פסול וכן כשהי' חסרון בלא מחק אינו מועיל מה שהוא ביד חנני עכ"ל:

41. 42.12

    מטלטלים. אבל קרקע אפילו פירות קרקע לא מהני תפיס' אפילו טוען התופס ברי מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש סי' שי"ב סט"ו וסי' שי"ז ס"ג. ש"ך:

42. 42.13

    בשובר. כ' הסמ"ע קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהוא ביד המלו' ויש לו בשטר שעבוד קרקעות וכ"מ לקמן בסי' ע"א סל"ד ע"ש והש"ך כתב דלק"מ דלעולם יד בעל השטר על התחתונ' נגד השובר כיון דדרך לכתוב שובר לבטל השטר וממיל' יד בעל השובר על העליונ' נגד השטר אבל אחר שנתבטל השטר א"כ ה"ל בעל השובר לענין תביעת בע"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעה"ש על התחתונ' לענין דצריך לישבע גם מלקמן סי' ע"א מוכח דלא כהסמ"ע כו' ע"ש (ובט"ז מיישב בענין אחר ע"ש):

43. 42.14

    חולקין. הוא דעת מהרי"ק דס"ל אפילו הוא מוחזק כשבא להפקיע מה שמחויב בדין ידו על התחתונ' וכתב הש"ך דהכל תמהו עליו בדין זה איך חולק על הפוסקים דאי תפס לא מפקינן מיניה ונ"ל דלק"מ דנדון של מהרי"ק הי' במי שהי' חייב בלא השטר לפרוע לצדק' לפי ממונו ועתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבוים רק שוה בשוה מחמת דבהוצאת צדק' נזכר כן בשטר ע"ז כתב דאין פ"ש בכלל צדק' ומאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תור' לכך ידו על התחתונ' אע"פ שהוא מוחזק שהרי אין חזקתו כלום אבל כאן שאפי' בלא שובר אומר הלו' שאינו חייב לו אמרינן יד בעל השובר על העליונ' כיון שהוא מוחזק ובזה גם מהרי"ק מוד' עכ"ל:

44. 42.15

    שטעה. נרא' דמיירי בלשונות שמקנ' לו בהן המתנות כגון שדה זה אתננו לו כמ"ש בסי' רמ"ה אמרי' דלא נתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דלשון זה יועיל ובאמת אינו מועיל עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דיותר ה"ל לאתויי הך דמהרי"ק שכתב בשטר הצווא' אני מניח לפלוני כו' וגם דינו דאתננו לו צל"ע דנרא' דמהרי"ק לא קאמר אלא בלישנ' דהנח' כיון דהרא"ש סובר דמהני י"ל שהנותן טעה וסבר כו' אבל בל' אתננו דליכ' למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה בכך לכן אם אפשר לפ' השטר בלשון אתננו ואפשר לפרשו בל' אחר דמועיל לא אמרי' בכה"ג יד בעה"ש על התחתונ' וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהג"ה וס"ו עכ"ל:

45. 42.16

    השומעים. וכ"כ הריב"ש דאזלינן בשטרות אחר לשון בני אדם וכתב ב"י בשם הרשב"א מי שהשכין לחבירו בית ועליו עליות ע"ג עליות וכתב בשטר שהשכין מתחתיות ביתו עד סוף עליונה ואח"כ טוען שלא השכין רק עלייה א' שע"ג הבית והסופר אומר שכוונתו הית' על כל העליות הדין עם המלו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהראנ"ח סי' כ"א ובמהרי"ט סי' קכ"ב ובתשו' מהרש"ך סי' ק"ן וסי' קצ"ה ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ו:

46. 42.17

    היסת. בסי' פ"ח סל"ב פסק המחבר דה"ה כשהמלו' אומר ה' והלו' אומר ג' דאינו נשבע ש"ד על השאר משום דבמאי שמוד' יותר ממשמעות השטר ה"ל כמשיב אביד' עכ"ל הסמ"ע (כתב הט"ז וז"ל נ"ל אם בא לב"ד שטר שכתוב בו סלעים ולא נכתב שום סכום רק הניח מקום פנוי אצל תיבת סלעים אינו גוב' בשטר זה כלום כו' ע"ש מילתא בטעמא):

47. 42.18

    תפיס. היינו בתפיס בעדים דאל"כ נאמן במגו ול"ד למ"ש בס"ח דבכל הני דאמרי' יד בעה"ש על התחתונ' אי תפיס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה שאני הכא דל' השטר מסייע להלו' דסתם סלעים לא משמע יותר משנים ולפ"ז בדין שלפני זה אם נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר למימר דמהני תפיס' וממ"ש הב"י והד"מ לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דנמחק שאני דאל"כ כל מי שיש לו שטר יתפוס הרב' וימחוק הסכום וכתב עוד דהא דתפיס שלא בעדים דנאמן במגו היינו שטוען המלו' ברי שהלו' לו יותר אבל אם הוא שטר חיוב שנתחייב לו אפילו תפס שלא בעדים מפקינן מיניה דלא שייך כאן מגו כיון דא"י לטעון ברי עכ"ל:

48. 42.19

    מפקינן. בס' ג"ת הקש' הא אמרי' בהמקבל (ונתבאר בסי' שי"ז ס"ג) דבשטר שכתוב בו שנין סתמא לא מפקינן מיד המלו' כשקדם ואכל והניח בקושיא ולק"מ למ"ש הנ"י שם משום דכיון דהניחו לוה למלו' לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדות' דשטר' וכה"ג כ' בחידושי הריטב"א פ"ק דב"מ ע"ש וא"ל ממ"ש המחבר ס"ס נ"ד דשובר שכתוב בו דינרי מבטל כל שטר שיש עליו צריך לחלק כמ"ש הבעה"ת דבשטרי הלוא' אמרי' כיון דידעי עדים דיד בעה"ש על התחתונ' אילו הי' יותר מב' היו כותבים בפירוש אבל בשובר אמרינן איפכ' דילמ' לא ידעי סכום הממון שבשטר וכתבו סתם דכל מאי דמפיק עליה איתרע ליה עכ"ל הש"ך:

49. 42.20

    חתיכה. דכל שלא כתוב בשטר מטבע ודאי כסף במשקל הלו' לו שהוא ג"כ דבר ידוע ומסומן להשיב לו כמה שהלו'. סמ"ע:

50. 42.21

    דינרי. כתב הסמ"ע כללא דדינים הללו הוא דסתם דינרי נאמר על דינרי זהב וסתם דינרין נאמר בין על כסף בין על זהב ומפני שיד בעה"ש על התחתונ' אינו נותן לו אלא של כסף והנ"מ בסתם אבל אם פירש דינרי כסף או כסף דינרי ודינרין או דינרין זהב או זהב דינרין הולכין אחר המפורש והיינו אם כתוב בלא בי"ת אבל אם כתוב בו כסף בדינרי הוי הבדל ומפרשין אותו כסף שוה ב' דינרי זהב וה"ה אם כתוב בו זהב בדינרין מפרשין זהב שוה ב' דינרי כסף ולפ"ז גרסינן בדברי המחבר ברישא דינרי כסף או כסף דינרי שניהן בלא נו"ן ובסיפא גרסינן זהב דינרין או דינרין זהב שניהן בנו"ן עכ"ל והש"ך כתב דאין לשנות הגירסא ע"ש:

51. 42.22

    מתפרש. פירוש דאף שכתוב מפורש המטבע שהלו' לו ק' דינרים או סלעים מ"מ הסלע והדינר של מדינ' זו כבדים יותר משל מדינ' אחרת עכ"ל הסמ"ע וכ"כ בס' בדק הבית:

52. 42.23

    מיהו. והר"ן חולק ע"ז ע"ש. ש"ך:

53. 42.24

    שטרא. כתב הנ"י שטר שכתוב בו מאה וחמשים דינרין גם המאה הוא דינרין ואין אומרים שהם מעות דא"כ אסוכי מסכי להו עכ"ל. סמ"ע:

54. 42.25

    דנין. היינו דוקא שידוע שידע מזה אבל אם לא ידע מזה אע"פ שנהגו כן ההדיוטות אין דנין אותו כאילו נכתב. ש"ך:

55. 42.26

    ראוי. ומה"ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו. סמ"ע:

56. 43.1

    לטרוף. ואפילו מבני חרי יש נ"מ אם הי' על הלו' ב' שטרות ואין לו קרקע אלא כדי לשלם לא' מהן דאז מגבינן לזה דיש זמן בשטרו די"ל הלואתו הי' מקודם להלואת האחר עכ"ל הסמ"ע וע"ל סכ"ד:

57. 43.2

    מהם. כתב הש"ך שכן נ"ל עיקר וכן מוכח מפ"ק דב"מ גבי גט אשה וגט שחרור שנפל כו' ע"ש:

58. 43.3

    שובר. לא ידעתי למה כתבו הלא מבואר הוא בסכ"ד ובסי' נ"ד ס"ג עכ"ל הש"ך וע"ל סי' שמ"ב ס"ח:

59. 43.4

    הקטן. ובב"י מסתפק אם השמיט גם העשיריות ולא כתב רק האחדים אי כשר או לא וכתב שדעתו נוטה להכשיר. ש"ך:

60. 43.5

    פסול. והש"ך השיג על דין זה ע"ש באורך:

61. 43.6

    ודלג. הטעם דחסרונו מוכח מתוכו. סמ"ע:

62. 43.7

    כשר. כתב הסמ"ע וא"ל הא אמרינן דבתר רוב החדש לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחא היינו דוקא כשמעיד ע"פ אבל כשכתוב בשטר הטעות מוכח ממ"ש בצדו ואי משום שיש טעות ב' ימים י"ל דבשני עיבורים טעה. וז"ל הש"ך ומה שסתם הרמ"א כאן כדעת המחבר ובא"ע סי' קכ"ו סכ"א כתב דיש חולקין אולי דוקא בגיטין נ"ל להרב להחמיר או דשאני הכא בחדש תשרי כ"ב בו דהוא שמיני עצרת דע"כ השטר מאוחר ומ"מ ר"ת חולק בהדיא וכן מסיק בפסקי מהרא"י וצ"ע לדינא וע' בתשובת מהראנ"ח סי' ק"י עכ"ל:

63. 43.8

    זמן. הטעם כתב הסמ"ע כיון דאין טורפין בו מלקוחות וכתב הש"ך וכן אם יש על הלו' עוד שטרות אין לזה דין קדימ' דאל"כ הי' צריך לכתוב בו זמן אלא ודאי חיישינן לקנוניא שהלו' יקדים הזמן עכ"ל:

64. 43.9

    חורין. ואפילו אם יקחו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן הראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שלא יטרוף בו כי אם מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשועבדים משום קנס כיון דמתחלתו הי' ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמסתבר כדבריו דכיון שנרא' פסולו בב"ד שוב אין לו תקנ' ולפ"ז אם המלו' בעצמו כתב עליו קודם שנרא' בב"ד שלא ניתן לטרוף מזמן ראשון נרא' דכשר עכ"ל:

65. 43.10

    לגמרי. מדברי הטור מוכח דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"ם הוחזק כפרן מכח שטר זה רק דאם טוען פרעתי נאמן כ"כ הסמ"ע בשם מור"ש והש"ך כתב דלא מוכח מידי כו' אלא דהוי כמו חספא בעלמא ופסול לגמרי ואע"פ שהעדים כשרים ובדרך שיתבאר ודלא כבעל ג"ת אבל מ"מ לכ"ע גובה מהלו' עצמו כשהוא מודה או שיש עדים בזה וכ"כ בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' קנ"ח ובתשובת מוהר"א ששון סי' קמ"ה והוא פשוט עכ"ל (ועיין מ"ש הגאון ח"צ בהגהת ט"ז שתופס דברי מור"ש לעיקר שאינו פסול לגמרי ע"ש):

66. 43.11

    בכוונה. ז"ל הנ"י כגון שכתבו שטר ללו' בלא מלו' והוא לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה אלא בשטרי אקנייתא מ"מ מאן דעביד לא פסיל ע"כ ותלמידי רשב"א כתבו דמשכחת גם כן דבשע' שחתמו חשבו שכבר נעשית ההלוא' ואח"כ ראו שהי' מלו' לו דמי אותו השטר והעידו כן עכ"ל הסמ"ע:

67. 43.12

    מצויים. כתב הסמ"ע דהריב"ש סי' שפ"ב האריך וכתב על עדים שהי' להם לכתוב בשטר ל"ד שנים וכתבו ד' שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמנים דאין רגילות לטעות בהכי עכ"ל ד"מ והש"ך כתב דדבריו תמוהים דליתא כן בריב"ש וגם הב"י מכשיר להדיא בזה ע"ש:

68. 43.13

    חולקים. כתב הש"ך משמע דלהי"ח אפילו בדבר שהעדים מצויין לטעות אין נאמנים לומר שטעו והא ליתא דבזה כ"ע מודים כו' וכ"כ המחבר בסי' כ"ט ס"א וז"ל וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד ולא הזכיר שום חולק וגם הרמ"א לא כתב שם כלום ואם כן דברי הרב כאן צל"ע וצריך לדחוק דמ"ש וי"ח לא קאי רק אריש דבריו וק"ל עכ"ל:

69. 43.14

    מציל. דטעות זה אינו ניכר מתוכו כ"כ דאין הכל יודעים שלא הי' חתנו וגם אין בודקין אחר זה. סמ"ע:

70. 43.15

    ואין. היינו כי"ח שהביא הרמ"א בסמוך דבכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים לומר שהוא מוקדם והא דלא הגיה כאן כלום שסמך על מ"ש בס"ח ובע"ש כתב דאם כת"י יוצא ממ"א ואין להם מגו אין להם לחתום שטר אחר וכן נרא' שהבין הסמ"ע ולא נהירא לחלק לענין כתיבת שטר אחר בין כת"י יוצא או לא ונרא' דאף שיוצא ממ"א יכולים לכתוב שטר אחר מזמן השני ועיין בתשובת מהראנ"ח סי' מ"ג וק"י עכ"ל הש"ך:

71. 43.16

    יכולים. טעמו של דבר עיין בש"ך באריכות ס"ק כ"ב ע"ש (ועיין מ"ש הט"ז בזה):

72. 43.17

    כשר. דליכ' למיחש שלא ימחק זה דביני ביני דא"כ יפסל שטרו במה שיהי' ריוח כשיעור ב' שיטין בין השטר לחתימת העדים וגם ירא' המחיק' וע"ל סי' מ"ה. סמ"ע:

73. 43.18

    שנמסר. ולהפוסקים כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אף בלא קנין כשנמסר למלו' זכה למפרע מיום שהלו' לו וע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' צ"ט עכ"ל הש"ך (והט"ז כתב דאף הרא"ש שכתב לפסוק כאביי מ"מ לענין הלכ' בטל דעתו בשאר מקומות ועפ"ז צדקו דברי הטור בהרב' מקומות דמוכח דלא קי"ל עדיו בחתומיו כו' עכ"ל):

74. 43.19

    דאקני. ז"ל הסמ"ע מקור דין כתיבת דאקנה יתבאר לקמן סי' ק"ד וקי"ב ע"ש דנתבאר דאנן קי"ל גם בדאקנה שהוא ט"ס אם לא שכתוב שאר האחריות ולא כתוב אחריות דאקנה ע"ש עכ"ל:

75. 43.20

    ואיחרנוהו. דאז ליכא למיחש דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבא לגבות מזה שקנה ומכר דהמע"ה ומזמן השטר אינו ראי' שהרי כתוב בו שהזמן מאוחר. סמ"ע:

76. 43.21

    מקח. נ"ל ה"ה שטר מתנ' דזיל בתר טעמא. ש"ך:

77. 43.22

    פסולים. כתב הש"ך נ"ל דאם הודיעו למוכר שאחרו השטר מכר כשר ולפ"ז מסתמא כשר עד שיתברר שלא הודיעו עכ"ל:

78. 43.23

    לכתחל'. אם לא שא"א בענין אחר כמ"ש בסי"ט וס"כ ושאר דוכתי דאז הוי כדיעבד. ש"ך:

79. 43.24

    אמר. אבל הב"ד אין טוענין עבורו שישבע וקמ"ל בזה דאף דאין משביעין המלוה אלא כשטוען הלו' שישבע שלא פרעו משום דכל שטר עומד להפרע אבל בטענת מזוייף או אמנה או שיש בו רבית לא כמ"ש בסי' פ"ב ס"י מ"מ בטענת מוקדם משביעינן ליה דהא ע"כ השטר לאו בזמנו נכתב בשבת עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ומשמע דאי ליכא ריעותא לפנינו א"י להשביעו שאינו מוקדם דלא גרע מאם כתבתי ללוות ולא לויתי או אמנה. וא"ל ממ"נ אי טוען שישבע לו שלא פרעו הא בלא"ה צריך לישבע לו כן ואי לא פרעו ישלם לו י"ל דטוען שפרעו אלא שאינו רוצ' שישבע על כך שחושד אותו שיורה לעצמו שום היתר על שבוע' זו אבל זה יודע שלא ישבע שאינו מוקדם א"נ מיירי שאומר לא לויתי דבשטר כשר לא משבעינן ליה כנ"ל לכך טען דמוקדם הוא וע"ז צריך לישבע כיון דאיכ' ריעות' אלא שקש' על המחבר דהא פסק לעיל ס"ז דגוב' מבני חרי אם כן למה ישבע ודוחק לומר דמפרשו לענין לקוחות אם כן ל"ל דטען אשתבע לי הא בלא"ה צריך לישבע נגד הלקוחות ונרא' דמיירי שטוען שהעדים הקדימו בכוונה ופסולים שחתמו שקר עכ"ל:

80. 43.25

    בזמן. כ"כ הטור ג"כ וזה אתי שפיר להפוסקים דאין עדיו בחתומיו זכין לו כמ"ש בסי' ל"ט סי"ג אבל לדעת התוספות והרא"ש והטור דפסקו דעדיו בחתומיו זכין לו צריך דין זה ביאור עכ"ל הסמ"ע. והש"ך תירץ דיש חילוק בין גיטין לשאר שטרות ע"ש:

81. 43.26

    ראיה. והא דמהני ראי' ולא חיישינן שמא פרעו כמ"ש בסי' מ"א ס"ד שאני התם דאין השטר בידו שנאבד או שהוא ביד אחר שמצאו אבל כאן המלו' בעצמו מצאו וע"ל סי' ס"ה סי"ג עכ"ל הסמ"ע (והט"ז תמה עליו וכתב דקושיא מעיקרא ליתא דמיירי בשטר מכר שיש בו אחריות נכסים דלא שייך שם פרעון או שהלקוחות יודעים שלא נפרע אלא שיש חשש קדימ' ע"כ צריך להביא ראי' אבל בעלמא לא חיישינן וזה עיקר עכ"ל):

82. 43.27

    קנין. דאם קנו מידו טורף מזמן הקנין גם איכא כמה דיעות דבשטרי אקנייתא לא בעינן שיבא לידו כלל. סמ"ע:

83. 43.28

    פסול. כתב הסמ"ע בשם ד"מ וז"ל אמרי' בפ"ב דגיטין מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בליל' דמשעת גמ"ד נשתעבד ולא מיקדי מוקדם עכ"ל וז"ל הש"ך וכתוב' איכא פלוגתא בין הפוסקים אי כמעש' ב"ד דמיא וכו' והרשב"א בחדושיו פסק דכמעש' ב"ד דמיא יע"ש עכ"ל:

84. 43.29

    מרובה. ז"ל הסמ"ע בר"ס ל"ט כתב המחבר דאם יש עדים שקנו מידו אפי' אם לא נכתב גובה ממשעבדי ולפ"ז צ"ל דמ"ש כאן אפילו לא חתמו אלא לזמן מרוב' אינו ר"ל דצריכים לכתוב ולחתום אלא אם המלו' חפץ בזה שחושש שמא ישתכח העדות אז יכתבו זמן הקנין ועוד יש לחלק בין אם עידי הקנין לפנינו או לא ע"ש והש"ך כתב דלא נהירא לחלק בכך ובחנם דחק דודאי דעת הרא"ש והטור דדוקא כשנכתב אבל דעת המחבר כרוב הפוסקים עכ"ל (והט"ז מחלק דהתם מיירי דוקא תוך הזמן והכא מיירי לאחר זמן פרעון תבעו והעדים חתמו תוך זמנו ובחנם טרח הסמ"ע בזה עכ"ל:

85. 43.30

    שאומר. ומהרמב"ם ושאר פוסקים לא משמע כן שלא חילקו בכך ש"ך. (וכ"כ בט"ז ע"ש):

86. 43.31

    חיוב. שם מסיים בטעמו ז"ל דבמה יתחייב ביום כו' ונלע"ד דכמו דבחיובו בשטר מיירי דלא כתב לו השטר עד הליל' כן חיובו בקנין מיירי דלא קנה עד הליל' וביום התעסק בהסכמתו וחיובו בדברים וגומר החיוב בליל' בשטר או בקנין אבל אי קנה בק"ס על חיובו ביום ודאי משתעבד ליה מאותו שעה עכ"ל הסמ"ע:

87. 43.32

    הכתיב'. כתב הסמ"ע דצריך להגיה סומכין הקנין לאותו יום כו' ור"ל שמפרשים בשטר שהקנין דוקא נעש' באותו יום ולא הכתיב' וכשכותבין יום שעומדים אז סומכין הכתיב' אצל אותו יום ולא הקנין עכ"ל וגם הש"ך כתב שכן עיקר וע' בתשובת מהראנ"ח סי' מ"ג:

88. 43.33

    כשיקרא. ר"ל דצריך ליזהר בכך אבל השטר לא מיפסל בהכי ב"י ד"מ וע"ש שהביא הרב' דעות שחולקים בזה וס"ל דהשטר פסול עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דיש לחלק דברישא אין פיסול רק מיחזי כשיקרא אבל בסיפא יש כאן פיסול ע"ש):

89. 43.34

    מיהו. כתבו הסמ"ע והש"ך דהג"ה זו עיקר מקומה בס"כ דהא לא איירי כאן מדין מקום אלא מזמן כו' ע"ש (וכ"כ בט"ז וע"ש):

90. 43.35

    לא. ז"ל הר"ן אם אחרו השטר וכתבוהו לא חיישינן שמא לא הי' באותו זמן באות' העיר שכתבו בו השטר דלספק מחזי כשקרא לא חיישינן. סמ"ע:

91. 43.36

    ולפיכך. . ואפילו נכתב בשטר שאחרוהו או שנכתב בו דאקני אפ"ה מחזי כשיקרא דאל"כ פשיטא דלא יעשהו מאוחר מחשש שנתבאר בסי"ב עכ"ל הסמ"ע. והש"ך השיג על דין זה ומסיק וכתב ונ"ל היתר ברור שאם יודעים שקנו ממנו בתשרי ואינן יודעים בכמה בחדש מותרים לכתוב מתחלת מרחשון מיהו בחידושי רשב"א לא משמע כן עכ"ל וע"ש:

92. 43.37

    הראשון. וליכא למיחש דיגב' בו מתחלת השליש דהמע"ה. סמ"ע:

93. 43.38

    אז. משמע דס"ל דאין כותבין בזה אלא מקום הקנין לחוד אבל הרב' גאונים ס"ל דבזה כותבין ב' המקומות עכ"ל הסמ"ע:

94. 43.39

    ופסול. ז"ל הש"ך ול"נ עיקר שאין השטר נפסל בכך בדיעבד כדעת רש"י ותוספות ושאר פוסקים וכן מוכח מדעת המחבר עצמו בסכ"א דאי ס"ד דאף דיעבד פסול היאך ישנה את השטר משום המטבע ואם כן קשה על המחבר דדבריו סותרים זא"ז ואולי ס"ל לחלק אבל אין נרא' כן כו' ע"ש:

95. 43.40

    מקום. כתב הר"ן ואפילו שתי עיירות בתחום א' אפ"ה א"צ לכתוב אלא מקום הכתיב'. סמ"ע:

96. 43.41

    שוים. כתב הסמ"ע וא"צ להיות שוים בכל ענין כמ"ש בסי' ע"א ס"ט בשטר שיש בו נאמנות כו' ע"ש ולא בא כאן אלא לאפוקי אם הסך שכתוב בשובר לא נמצא בזה השטר שביד המלו' אז ודאי לא קאי השובר עליו וע"ל סי' נ"ד ס"ג ששם מקור דין שובר איך כותבין לתקנת שניהם עכ"ל:

97. 43.42

    דבלשון. צ"ע דבד"מ דחה דין זה וס"ל דלא אמרינן בשובר עד ולא עד בכלל וכאן פסקו המחבר להלכ' ומור"ם לא השיג עליו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דהרב' פוסקים אחרונים נתעוררו בשתי תשובות הרא"ש דסתרי אהדדי בדין זה אבל באמת נרא' דלק"מ דהרי הרא"ש גופו כתב בתשוב' האחרונ' דאם כתב עד עכשיו הוי ספיקא א"כ בתשוב' הראשונ' שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שהיו לו עליו עד היום הזה דמי ממש לעד עכשיו כמו ע"כ לא יאכלו כו' עד היום הזה. וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה וכו' וכאלה רבות עצמו מספר אבל בתשוב' אחרונ' שכתוב שמחל לו כל התביעות שלו עד ה' בניסן הוי כאומר עד הפסח ור"ל עד התחלת ה' בניסן כנ"ל ברור עכ"ל:

98. 43.43

    סתם. כתב הסמ"ע דה"ה אם בא' כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון ה"נ כאילו נכתב בשניהם אדר ראשון וז"ל הש"ך ובי"ד סי' ר"כ ס"ק פ"ז הארכתי בזה והעליתי דאין נותנים אותו למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וע"ש וע"ל סי' שי"ב סט"ו עכ"ל:

99. 43.44

    שיעברו. ז"ל הסמ"ע ובין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין ב' ימים מספק נשאר מ"א יום. ומ"ש רוב הימים הוא ל"ד אלא מיד שעובר המחצ' חל עליו החיוב כמו שאמרו בקמי שבתא ולאחר שבתא וכ"כ הר"ן בהדיא מחצית. נמצא דלבני ארץ ישראל החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל מיד אחר כ' יום ומחצ' וכן אם כתב בשטר עד אחר סוכות יש לו ג' חדשים עכ"ל והש"ך השיג ע"ז וכתב דרחוק מן השכל ליתן לו זמן רב כזה לכך נרא' פירוש ר"ח ז"ל דאחר הרגל הוא ט"ו יום אחר הרגל ואין חילוק בין רגל לרגל וכבר נודע שכל דברי ר"ח הם דברי קבל' מחכמי הש"ס שהי' גאון קדמון וכמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים בכמ' מקומות ועוד שנ"ל מקור לדבריו מפ"ק דתענית כו' ע"ש וכתב עוד דמ"ש המחבר רוב הימים הוא דוקא ודלא כהסמ"ע גם מ"ש הסמ"ע דלבני א"י חל החיוב מיד אחר כ"א יום כו' לא דק דמסוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ג יום ולדידן מ"ב יום נמצא דכ"א יום לכ"ע ליכא רובא ולבני א"י אפי' פלגא לא הוי עכ"ל:

100. 44.1

     שאין למדין. כ' הב"י בשם הגהת מיי' הא דאין למדין משיט' אחרונ' ה"מ דבר חדש או דבר שסותר לגמרי מה שלמעל' אבל דבר שאינו סותר לגמרי ילמד סתום מן המפורש ואדרב' שיט' אחרונ' עיקר והביא ראיות ע"ז עכ"ל ב"י ועיינתי בהגמ"י שם וראיתי שאין ראיותיו מוכרחות כו' גם שאר כל הפוסקים לא חילקו בכך וכתבו סתם אין למדין כו' משמע אפילו דבר שהוא פירוש לשלמעל' אם לא היו מפרשים אותו כך בהכרח בלא שיט' אחרונ' אין למדין הימנה ולכן דברי הגהת מיי' הנ"ל צ"ע לדינא עכ"ל הש"ך וע"ש:

← Previous · Next → — showing 501–600 of 6,253

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.