Avodat HaMelekh on Mishneh Torah, Human Dispositions

Sefaria · Halakhah > Mishneh Torah > Commentary > Avodat HaMelekh > Sefer Madda · 264 sections

5.12.4
ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה, או ליהנות מעט ויפסיד הרבה. בכת"י אברבנאל ולא להתנאות ויפסיד הרבה, וזהו אמרם בחולין שם ובב"מ הרוצה לאבד וכו' ישתמש בכלי פשתן או בכלי זכוכית וכו'.
5.13.1
משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה. עי' כ"מ ציין ליומא פ"ו ועי' שבת קי"ט ב' וק"כ בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה וכו' כאן בדברי תורה כאן במשא ומתן ועי' נדה ע' ב' וישא ויתן באמונה, ועי' תמיד כ"ח דדריש ע"ז קרא דעיני בנאמני ארץ לשבת עמדי עי"ש ובשאילתות שאילתא ל"ו ודייק רבנו לכתוב באמת ובאמונה ע"פ הדברים האמורים במס' דרך ארץ זוטא פ"ז ת"ח רודף לאור האמת אבל לא אחר השקר אחר האמונה ולא אחר הגזל.
5.13.2
אומר על לאו לאו ועל הן הן. כונתו להא דמס' דרך ארץ זוטא פ"ה לפי נוסח שהובא בבה"ג כת"י רומי מיעוט הן הן לאו לאו ועי' שבועות ל"ו.
5.13.3
מדקדק על עצמו בחשבון. עי' שבת ק"כ א' חשבון מאי עבידתיה וכו' הכא בירא שמים עסקינן ועי' במס' ד"א זוטא פ"ב חשבון יפה ופרק טוב יש הבטחה ויש אמת ובנוסח מרן הגר"א ז"ל הבטחתך תהיה אמיתית.
5.13.4
ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהם. עי' ב"ב ט"ז ומגילה כ"ח ותרן בממוני הייתי.
5.13.5
ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן. עי' יבמות ק"ט ב' ויתרחק משלשה דברים מן הערבון וכו'.
5.13.6
מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה. הנה לפי נוסח הכ"מ אינו מחייב עצמו וכו' במקום שלא חייבה אותו תורה, יהיו הדברים נובעים ממה שהבאנו לעיל ממס' דרך ארץ זוטא חשבון יפה וכו' הבטחתך תהיה אמיתית ועי"ש עוד נוסחא חשבון יפה ופרע טוב והוא מתאים מאד לדברי רבנו ועי"ש במבאר ובנוסח שהביא הר"ח שם עי"ש היטב אבל הנוסח לפנינו מחייב עצמו וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט ומקורו בסוף פרק האומנין, דינא הכי אין למען תלך בדרך טובים וכו' אלא שאינו מובן סוף דברי רבנו במ"ש כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו. ונראה דכוונת רבנו למ"ש בפ"ז מהל' מכירה דהנושא ונותן בדברים צריך לעמוד בדבורו ועי' בפ"א שם דעל פי דין אין המקח נגמר בדברים עי"ש וזה מחייב עצמו במקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו ועי' בשאלתות שאילתא ל"ו בפרשת ויחי ואע"ג דאי בעי למיהדר מצי הדר דבורא בעלמא הוא דאמר ליה אפ"ה לא מתבעי לו למיהדר מדיבוריה אלא מיבעי לו למיקם בהימנותא ועליה אתמר הדין קריא עיני בנאמני ארץ וכו'.
5.13.7
ולא ייצר לאדם לעולם בחייו. עי' מכלתא בדרשא דכל אלמנה ויתום לא תענון וס"ל לר' ישמעאל דמקרא דלא תענון יליף לכל אדם ולר' עקיבא לא בעי קרא לכל אדם וכן ס"ל שם לר' שמעון ולרבי אלעזר דאף ענוי מועט בכל אדם כיון שהוא מיצר לו הרי זה בכלל זה, עי"ש ובסוף פרק הזהב גדרי וחומר האונאה כך מקובלני מבית אבי אבא וכו'.
5.13.8
ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ויאמר וכו' אשר בך אתפאר. הוא ביומא פ"ו א'.
6.1.1
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו וכו' נוהג כאנשי מדינתו וכו'. עי' במס' דרך ארץ רבה סוף פ"ז כללו של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חביריו, ובני אדם וכן אמרו כתובות י"ז לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות וכבר רמז לזה המגדל עוז ועי' במדרש רבה בראשית פמ"ח אזלת לקרתא הלך בנימוסה.
6.1.2
לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים וכו' ויתרחק מן הרשעים וכו'. זהו אמרם הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ועי' ברבנו יונה ז"ל שם הביא מאבות דר"נ כל המדבק לרשעים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם והמדבק לצדיקים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם ועי' פרקי דר"א פכ"ה כל מי שהולך עם הצדיקים לוקח מדרכיהם ומעשיהם הטובים, ורועה כסילים ירוע למה הוא דומה לאדם שנכנס לבית הבורסקי אע"פ שלא נתן ולא לקח כלום מ"מ ריח רע קולט והוציא עמו וכו' ועי' ילקוט ואתחנן רמז תתכ"ד בשם ילמדנו ומדרש משלי פי"ג ומבואר שם דרשת רבנו הוא ששלמה אמר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע.
6.1.3
וכן אם היה במדינה וכו'. עי' תנא דבי אליהו רבה פי"ח ועי' בראשית רבה סוף פרשה נ"ה בחנניה מישאל ועזריה שנו את מקומם והלכו להם אצל יהושע בן יהוצדק ללמוד ממנו תורה.
6.2.1
אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם. לשון הספרי פרשת עקב והביאו רבנו בעצמו בספר המצוות מ"ו.
6.2.2
לפיכך צריך שישתדל שישא בת תלמיד חכם. עי' כ"מ ושם אינו אלא להשיא בתו לת"ח ושיעשה פרקמטיא לת"ח, אמנם מבואר בפסחים מ"ט לעולם ימכור אדם וכו' וישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח.
6.2.3
ולאכול ולשתות עם תלמיד חכם. זהו אמרם סוף ברכות כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה ויליף לה מקרא.
6.2.4
וכן צוו חכמים והוי מתאבק וכו'. פ"ק דאבות.
6.3.1
לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. משניות בפ"ב דאבות ובאבות דר"נ פט"ו מלמד שכשם שרואה את כבודו וכו' וכשם שאין אדם רוצה שיצא שם רע על כבודו, כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חבירו ושם בפט"ז בממונו של חבירו עי"ש.
6.3.2
והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. כבר הראו המחברים מקורו לירושלמי פ"ג דחגיגה ובבראשית רבה פ"א ועוד בכמה מקומות.
6.4.1
אהבת הגר וכו' שתי מצת עשה אחת מפני שהוא בכלל ריעים וכו' והתורה אמרה ואהבתם את הגר. והוא הפסוק בעקב, ובאמת בקדושים פי"ט כתיב ג"כ ואהבת לו כמוך ולמה לא מנה מקרא זה דקדים למצות עשה, ועי' מהרש"ל ז"ל בבאוריו לסמ"ג מצוה י' שתפס באמת דהמצות עשה היא ואהבת לו כמוך וצ"ב ועי' לרבנו בספר המצוות מצוה ר"ז שכתב ואע"פ שהוא נכנס בזה עם ישראל באמרו ואהבת לרעך כמוך שזה הגר גר צדק, אבל מפני שנכנס בתורתנו הוסיף האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת כמו שעשה באזהרה באונאתו וכו' והתבאר מלשון הגמ' ב"מ נ"ט שחייבין וכו' כן ג"כ אנו חייבין באהבתו משום ואהבת לרעך ומשום ואהבתם את הגר וזה מבואר אין ספק בו ואיני יודע אדם ממי שמנה המצות שסכל זה ע"כ.
6.4.2
צוה על אהבת גר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר וכו' הקב"ה עצמו אוהב גרים. בדפוס וויניצא ישן וקונשטנדינא רס"ט כמו שצוה על אהבת שמו הקב"ה אוהב גרים, ובספר המצוות לרבנו שם וברוב המדרשות בארו שהאל צונו על הגר כמו שצונו על עצמו, אמר ואהבת את ה' אלקיך ואמר ואהבתם את הגר.
6.5.1
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה וכו' ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב וכו'. עי' כ"מ וכן הוא באמת לשון רבנו בספר המצוות ל"ת ש"ב, ולשון ספרי לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב, אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר ע"ז הלאו אבל הוא עובר על לא תקום ולא תטור וכו' והוא מבואר ג"כ בערכין ט"ז הביאו בהגהות מיימוני כאן, ועי' שאלתות שאילתא כ"ז ז"ל יכול לא יכנו וכו' ת"ל בלבבך בשנאת הלב הכתוב מדבר למימרא דשנאה בעלמא קאסר רחמנא ואע"ג דלא עביד מידעם, מבואר לכאורה מזה דכ"ש בעושה מעשה דעובר על לאו דלא תשנא, אלא דגזירת הכתוב הוא דלא בעינן דוקא שיכנו ויסטרנו אלא אע"ג דלא עביד מידעם עובר, וכנראה חולק הוא על רבנו וכבר עמד בזה מו"ר בהעמק שאלה וכתב דתלי בגרסאות שונות, ולפי"ז שפיר הביא רבנו בספר המצוות דרשת הספרי דשם מבואר דאינו עובר כי אם על שנאה שבלב משא"כ בגמ' דילן אפשר לומר כשיטת השאלתות אבל לא אדע הכרח בהשאלתות לעשות פלוגתא בדבר שכל הראשונים מודים בו דרק בשנאה שבלב איכא איסורא וכמבואר בספרי אמנם במ"ש רבינו דכשהראה לו השנאה אינו עובר ע"ז הלאו, יש לעיין דהא אמרו בסוטה ג' כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו, ולכאורה אם מקנא לה הרי ליתא שוב ללאו דלא תשנא, וצ"ל דעכ"פ קודם שקינא לה איכא שנאה בלב, וצ"ב. כן יש לעיין במ"ש רבינו שאין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ואי נימא דהיכא דגילה שהוא שונא לו שוב ליכא ללאו, וכך בשונאו בלבו לחוד, א"כ אפילו למאן דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אין כאן מלקות, שהרי א"א להתרות על שנאה שבלב, ואם גילה שהוא שונאו הרי שוב ליתא ללאו ואין הדברים מחוורים אצלי, והנה רבנו לא ביאר כאן שאם רואה בו דבר עבירה מותר לשנאותו וגם מצוה לשנאותו אחר שהוכיחו ולא שמע, אמנם ביארו רבנו בסוף הל' רוצח ושם מבואר דרשאי לשנאותו גם בלב, ועי' בסמ"ק סי' נ"ז שכתב שלא לשנא את חבירו דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך ואינו בכלל ואהבת שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאותו כגון אם עבר עבירה אפ"ה אסור לשנאותו בלבו להראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו ועי' בחינוך מצוה רל"ח מבואר ג"כ להדיא ההיפך, וכבר כתבתי בזה בגליון הסמ"ק בארוכה אכמ"ל, ועי' להרב מו"ה רבי מאיר לובלין ז"ל בתשובותיו סי' י"ג מה שרצה להוכיח מדעת רש"י ז"ל דגם ברואה דבר עבירה בחבירו אסור לשנאותו בלב עיין שם היטב ולא הזכיר לא דברי הסמ"ק והחינוך, ולא דברי רבנו בסוף הל' רוצח שהבאנו והדברים מבוארים.
6.6.1
כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון וכו' אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו וכו'. מקורו בתנא דבי אליהו והובא בילקוט קדושים ולא תשנא את אחיך בלבבך אמר ר' אליעזר בן מתיא אם יש דבר בינך לבינו אמרהו לו ואל תהי חוטא בו לכך נאמר ולא תשא עליו חטא, עי"ש ועיין היטב בסוגיא דערכין ט"ז ובמהרש"א שם ועי' מ"ש לקמן. והנה לכאורה באבשלום ואמנון שהביא רבנו, הרי בודאי היה אבשלום רשאי לשנא את אמנון בלבבו, שהרי עכ"פ ראה בו דבר עבירה שמצוה לשנאותו ורבנו הרי לא ס"ל כהסמ"ק שהבאנו לעיל, אבל הפשוט דרק אחר תוכחה מצוה לשנאותו וכמבואר שם בדברי רבנו, וכאן לא דבר עמדו מאומה למרע ועד טוב, ועי' ביראים סי' ל"ט ובחדש סי' קצ"ה כתב ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים או נגדך בדבר שהוא ראוי להשנא, רשאי אתה לשנאותו אז ואינה שנאת לב, אלא שנאה הנראית לעינים כדתניא וכו'.
6.7.1
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב. חלק להו רבנו בתרתי כנראה כוונתו במ"ש בדרך לא טובה להא דאמרו בברכות ל"א מכאן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון שצריך להוכיחו ועי' תוס' שם דר"ל אע"ג דליכא איסורא דאוריתא ויליף לה מקרא דחנה אולם רבנו הרי כללו במצוה דהוכח תוכיח, וצ"ל כיון דכבר ילפינן מחנה שוב הרי איכא גלוי מלתא שגם זה בגדר הוכח תוכיח, ועי' בערכין ט"ז ב' מדרשא דהוכח תוכיח ברואה בחבירו רק דבר מגונה עי"ש ואפשר עוד לומר דכוונת רבנו באמרו דרך לא טובה לדעות נפסדות עי' פ"ז מהל' תשובה ה"ג וכבר עמדו על זה ויש לעיין עוד.
6.7.2
המוכיח את חבירו וכו' צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. זהו דרשתם ז"ל בערכין ט"ז יכול אפילו פניו משתנים ככרום ועי' פרש"י ז"ל, וכן הביא רבנו לקמן בה"ח, ועי' ביראים סי' ל"ט ובחדש סי' קצ"ה והוא דלא כמו שפי' הרב בעל קרבן אהרן דהכונה דאם ראה שפניו משתנים ונתבייש שוב א"צ להוכיחו ואפשר עוד דרבנו מפרש הא דרבי אליעזר בן מתיא שהבאנו לעיל דר"ל אם יש לך דבר אזי בינך לבינו אומרהו ר"ל רק בינו לבין עצמו ואל תהא חוטא בו.
6.7.3
וידבר לו בנחת ובלשון רכה וכו'. עי' ביראים סי' ל"ז ובחדש סי' רכ"ג כתב ועל המוכיח להוכיח בנעימות ובנחת כדי שיתקבלו דבריו כדאמרינן בשבת ל"ד א' וכן הוא בגיטין ו' עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, ואמר רבה בר בר חנה צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה וכן העתיק גם הסמ"ג דבריו במצוה י"א.
6.7.4
אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. עי' ביראים שם דבתוכחה שניה ושלישית יכול להוכיחו ברבים דכיון דלא קיבל רשע הוא ואינו מוזהר שלא לביישו ועי' בדברי רבנו לקמן ה"ח המוכיח את חבירו תחילה ובמ"ש שם.
6.7.5
וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכבר תמה הסמ"ג על דברי רבנו שפסק כרב דעד הכאה, נגד שמואל ור' יוחנן והוא נגד כללא דהלכה כר"י נגד רב ושמואל ועי' תוס' ר"ה ל"ד ב' ד"ה לדידי ותירץ בכ"מ משום דר"י כבן עזאי ואין הלכה כמותו דהוא תלמיד נגד ר' אליעזר ור' יהושע בודאי תמוה כמ"ש הלח"מ דא"כ הו"ל למפסק כר' יהושע דעד קללה, אמנם גם תירוצו של הלח"מ תמוה ביותר לומר דלא דייקי קראי כוותיה ובשל"ה כתב דהיינו טעמא דרבנו משום דרב ושמואל תרווייהו בחדא שיטתא ופליגי על ר"י לכך אין הלכה כר"י, והוא פלא דהרי בכל מקום כך הוא. וראה זה מצאתי למרן הגר"א ז"ל בסי' תר"ח סק"י כתב ג"כ כהשל"ה וסיים ע"ז ועי' רי"ף פכ"ב דשבת, ור"ל דגבי כבשים שסחטן בדף קמ"ה דפסק שם הרי"ף ז"ל דלית הלכתא כר' יוחנן משום דרב ושמואל בחדא שיטתא והו"ל ר"י יחיד ותמוה טובא דבשלמא שם ניחא שפיר דהא ס"ל לר"י דכבשים שסחטן למימיהן חייב חטאת ורב ושמואל תרויהו ס"ל דלמימיהן פטור אבל אסור, א"כ הו"ל יחיד לגביהו אבל כאן תמוה דהרי כשם דר"י הו"ל יחיד נגד רב ושמואל כן רב הו"ל יחיד נגד שמואל ור"י וראיתי להרב דמשק אליעזר שם וישב הדברים, מדפריך הגמ' שם על ר"י דס"ל דעד נזיפה דהא כתיב הכאה וקללה ולמה לא פריך גם על שמואל דס"ל עד קללה והא כתיב הכאה בקרא ועי' תוס' שם שהקשו כן וב' התירוצים דחוקים ואי גם נימא דקללה חמירא מהכאה הו"ל למפרך ארב והא כתיב קללה. אשר על כן נראה לו לומר דרב ושמואל לא פליגי כלל בעצם הדין ותרויהו ס"ל דמצות תוכחה הוא עד הגבול היותר אחרון ולא כר' יוחנן דרק עד נזיפה. אלא דבהא פליגי דרב ס"ל דהכאה חמורה מקללה, ושמואל ס"ל דקללה חמורה ובאמת יש בכל אחד חומרה מיוחדה והראיה מדכתבה תורה מכה אביו ומקלל הרי דחד מחבריה לא אתי וא"כ הרי רב ושמואל בחדא שיטה לגבי ר"י דצריך להוכיח עד המדה האחרונה וזהו דלא כר"י ולהכי לא פסק רבנו כוותיה דר"י, ובנוגע למחלוקת דרב ושמואל איזו חמורה, פסק כרב ע"פ הכלל הידוע דהלכה כרב באיסורא. ולא יכלתי לעמד על טיבם של הדברים מ"ש דרב ושמואל תרויהו ס"ל דמחויב להוכיח עד הגבול האחרון אלא דפליגי איזו מדה חמורה, אי קללה אי הכאה, והוא תמוה דהא מתחילה קללו ליהונתן לבשתך ולבשת וכו' ואע"פ כן הרי כתיב אחריו ויען יהונתן וכו' למה יומת מה עשה עד ויטל עליו שאול את החנית להכותו, ושוב לא הוכיחו ואי נימא דשמואל ס"ל דקללה חמורה א"כ לא היה מחויב להוכיח עוד. וראיתי בתשובות שער אפרים סי' ס"ה האריך טובא ולמדתי ממנו, שרוצה לומר דאף שהו"ל לפסוק כר' יוחנן דעד נזיפה היינו דוקא בבן לאביו שלא יוכיח לאביו יותר מכדי נזיפה והיינו כמו יהונתן שהוכיח לשאול משא"כ באדם אחר יש לפסוק כרב דעד הכאה והוא מוקשה כמו שדחה בעצמו וסוף דבריו כיון דחזינן בגמ' דמשום חביבותא יתירתא דהו"ל ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפי והוא עד הכאה, וא"כ בדברים שבין אדם למקום דאין לך חביבות יתירה מאהבת ה' לכן פסק רבנו דצריך להוכיח עד הכאה עי"ש. ולולא דמסתפינא היה נראה לי באופן פשוט. דלא שייך הכא כללא דרב ור' יוחנן הלכה כר"י. דהרי ברור דגם לר"י וכן לשמואל אם מוכיח יותר משיעור נזיפה וקללה, מקיים מצות הוכח תוכיח, אלא דלדידהו אינו מחויב עוד להכניס עצמו בזה, אבל מצות עשה של תוכחה ישנה גם ביותר משיעור זה. והרי חזינן דיהונתן משום חביבותיה דדוד הכניס עצמו להוכיח את אביו עד הכאה, ואי נימא דיותר משיעור נזיפה וקללה אין עוד מצות תוכחה א"כ לא היה יהונתן רשאי לומר לאביו דבר וכן לרבו, דרק למצות תוכחה את רבו וג"כ בדרך כבוד כמ"ש רבנו בפ"ה מהל' תלמוד תורה וכן בהל' ממרים וא"כ הרי כולהו מודו דאיכא מצות עשה של תוכחה עד הכאה, אלא שאינו מחויב להכניס עצמו עד לכך, ולרב אינו יוצא במצות עשה של תוכחה עד הכאה, והרי הממרה מצות עשה זו שלא מצינו שחזר הקב"ה מטובה חוץ מזו כדאמרינן בשבת להכי פסק כרב ועי' הגהות מיימוני כאן שהביא ממדרש תנחומא תזריע דהחיוב הוא עד הכאה, וכן הוא בזוהר הקדוש פרשת נח ועד כמה יזהר ליה עד דימחי ליה הא אקמוה חברייא וכ"כ במדרש רבה איכה על הפסוק ולא זכר הדום רגליו וזהו יסוד דברי רבינו ונכון. והנה ראיתי בסמ"ק סי' קי"ב שכתב ואפילו מאה פעמים צריך להוכיחו ואם נזף בו אסור להוכיחו מכאן ואילך שנאמר אל תוכח לץ והוא מגמ' דיבמות ס"ה ב' כשם שמצוה וכו' כן מצוה על אדם שלא לאמר דבר שאינו נשמע. ר' אבא אומר חובה שנא' אל תוכח וכו' והוא נגד דברינו שכתבנו דלכו"ע עד הכאה רשאי להוכיח והוא בכלל מצות תוכחה, אבל הדברים נפלאים מאד דלפי"ז איך אמרו בערכין דמשום חביבותיה דדוד מסר נפשיה, והרי איסור יש בדבר אחר נזיפה לכו"ע ומכ"ש אצל אביו. והברור אצלי דהסמ"ק קאי התם אדלעיל מיניה שהרי כתב הרואה חבירו עובר על דבר תורה וכו' וספק אם יקבל תוכחתו אם לאו אפ"ה חייב להוכיחו וכו' אך אם ברור לו שלא יקבל תוכחתו וכו' ואם החוטא מזיד וברור למוכיח שלא יקבל וכו' אך הוא עובר על מצות הוכח תוכיח (כמ"ש כל הראשונים שהבאנו) עד שינזוף בו החוטא ואפילו מאה פעמים צריך להוכיחו ואם נזף בו אסור להוכיחו מכאן ואילך, ובזה שפיר כיון דברור לו שלא יקבל וגם נזף בו אסור להוכיח משא"כ היכא דאינו ברור לו אז אין איסור להוכיח גם אחר נזיפה, ועדיין הוא בכלל תוכחה. ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטתו ליבמות וז"ל כך מצוה שלא לאמר וכו' פירוש לרבו אבל לחבירו עד הכאה והא דאמרינן בשבת אפ"ה לוכחינהו התם בשלא הוכיחם כלל אלא שמכיר בהם שלא ישמעו כי אולי ישמעו, ועוד דכדי שלא יהיה להם פתחון פה, אבל אחר שהוכיחם פעם אחת ולא שמעו ומכיר בהם שלא ישמעו עוד מצוה שלא לומר להם כלום עכ"ל הרי להדיא דדוקא שמכיר בהם שלא ישמעו והוא להדיא כדברינו שכתבנו בדעת הסמ"ק וכדברינו לעיל דיש מצות תוכחה גם אחר נזיפה ועי' בנמוקי יוסף ביבמות שם כתב באופנים אחרים לחלק בין יחיד לרבים דביחיד מחויב עד הכאה ועוד דהתם שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיחם לפחות פעם אחת עי"ש והוא ג"כ כנ"ל, ולפי"ז דברינו קיימין וברורים. ובתוך כך מצאנו לשני גדולי הראשונים דס"ל ג"כ כרבנו דעד הכאה יש מצות תוכחה, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם. האריך רבנו בדבריו וכיון להא דאמרו בשבועות ל"ט דהאי וכשלו איש באחיו בעון אחיו ביש בידו למחות, ובאינו יכול למחות אם יש עליו מ"מ מצות עשה דהוכח תוכיח אלא שאינו נתפס, בזה איכא פלוגתא דרבותא דשיטת הסמ"ק במצוה י"א דאין כאן שום מצות עשה ואדרבה בשוגגין נתנו לנו חז"ל עצה טובה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ובמזידין חובה לשתוק וכן ביראים הישן אבל ביראים החדש מבואר להדיא, וה"מ בשוגגין אבל מזידין אע"פ שאתה ערבה ענשו שחטא בהתראה אין בכך כלום וכו' וכאשר פירשתי למעלה שחייב להוכיחו אפילו אינו מקבלו וכו'. וכן הביא בהגהות מיימוני בשם היראים ובתנא דבי אליהו רבה פי"ח איתא הוכח תוכיח את עמיתך לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ובמצות אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו.
6.8.1
המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימו שנאמר ולא תשא עליו חטא וכו'. הנה מבואר מדברי רבנו דרק תחלה אסור להכלימו ומשמע דשניה ושלישית מותר להכלימו וכמו שהבאנו לעיל בשם היראים, ועי' לח"מ מה שהקשה בדברי רבנו. והנראה ברור למעיין דמקור דברי רבנו וביאורם כך הוא, דהרי בסוגיא דערכין מבואר הוכיחו ולא קיבל ממנו מנין שיחזיר ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ יכול אפילו פניו משתנים ת"ל לא תשא עליו חטא, הרי דאפילו בפעם שניה ושלישית לא יכלימנו ברבים כמ"ש רש"י ז"ל ורבינו גרשום מאור הגולה דעל ברבים קאי וקשה דהרי מצינו בנביאים שהיו מחרפין ומבזין כמ"ש רבינו לקמן והרי להדיא אמר בסוף נחמיה ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם וצ"ל דהתם הרי היה בדברי שמים מותר להכלים גם ברבים אם לא חזר בו בסתר, והא דילפינן דלא תשא עליו חטא דאסור להכלימו ברבים אפילו בפעם שניה ושלישית זהו דוקא בדברים שבין אדם לחבירו דאז אין מכלימין אותו ברבים לעולם וגם בינו לבין עצמו ידבר עמדו בתחלה בנחת ובלשון רכה, ואם לא קבל אז מותר לדבר עמדו קשות בינו לבין עצמו אבל לא ברבים. ועי' בתשובות שער אפרים סי' ס"ה.
6.8.2
לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול. עי' ב"ק פ"ו שיש לקטן בשת דמכלמו ליה ומכלם וכבר העירו בזה. ומ"ש רבינו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. שם בב"מ נ"ט דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה וכו' ועוד בכמה מקומות.
6.9.1
מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום וכו' ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זה מדת חסידות. כנראה מקור הדברים במגלה כ"ח שרא לכל מאן דצערן. אבל צ"ע קצת מיומא כ"ג א' דאמר שם בצערא דגופא לעולם דנקיט ליה בליביה והא דאמר רבא כל המעביר על מדותיו וכו' דמפייסי ליה ומפייס עי"ש וקאמר דכל תלמיד חכם שאינו עושה כן אינו ת"ח. ואולי משום זה הוסיף רבנו וכתב מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת דבכי האי גונא דוקא הוי מדת חסידות וכמו שעשה רב ביומא פ"ז דאזיל לפייסא לההוא טבחא שחטא נגד רב עי"ש וכן אמרו בר' זירא שם דכי הו"ל מלתא בהדי אינש הוי חליף ותני לקמיה וממציא ליה כי היכי דניתיה וניפוק ליה מדעתיה.
6.10.1
חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד וכו'. במכלתא משפטים פי"ח אין לי אלא אלמנה ויתום שאר כל אדם מנין ת"ל לא תענון דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכם לענות בהם דבר הכתוב. ואפלגי קמאי בביאור המכלתא אית מאן דסברי דר"ע לא פליג על ר"י אלא משמעות דורשין איכא ביניהו וכן הוא שיטת רש"י ז"ל בביאורו על התורה וכן הוא דעת הרא"מ ביראים סי' נ"ד ובחדש סי' קפ"ב שכתב לא יענה אותם לא באונאת דברים ולא בדברים רעים ודבר זה אפילו בכל ישראל אסור ולא הוצרך הכתוב להזהיר עליהן אלא לעבור עליהן בב' לאוין. אבל מדבריו כאן ובספר המצוות ל"ת רנ"ו משמע דס"ל דר' עקיבא פליג על ר' ישמעאל ובאלמנה ויתום שדרכם לענות או כמ"ש מפני שנפשן שפלה ורוחן נמוכה מאד, בהן דבר הכתוב ולא בשאר כל אדם, וכן משמע משיטת הרמב"ן ז"ל שמנה אלמנה ללאו בפני עצמו ויתום בפני עצמו, ומוכח דרק עליהו קאי ובסמ"ק כתב ואע"פ שפי' רש"י שה"ה לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהוה לפי שהן תשושי כח ודבר מצוי לענותן, מ"מ אני אומר שתפס אלמנה ויתום מפני הברית הכרותה להם שכל זמן שהן צועקין על מעניהם הם נענין וכו', ואין הכרעה בדברים אלו איך דעתו בשאר כל אדם וכבר האריכו רבותינו האחרונים בזה אכמ"ל יותר.
6.10.2
אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרין אנו עליהן שנאמר כל אלמנה. המהרש"ל ז"ל בבאוריו לסמ"ג כתב דהרבוי הוא מתיבת כל. ובאמת גבי חבלת בגד אלמנה דמרבינן ג"כ עשירה ושם לא כתיב כל אלמנה וכבר האריכו האחרונים לבקש מקור דברי רבנו אלה, והיה נראה מהא דדרשינן בספרי פרשת ראה י"ד פכ"ט והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך יכול בין חסרים בין שאינם חסרים ואל תתמה שהרי הוא אומר לא תחבול בגד אלמנה בין עניה בין עשירה ת"ל לעני ולגר מה עני חסר אף כלם חסרים. הרי להדיא דאי לאו מיעוטא הוי מרבינן גם אלמנה עשירה למצוות עשה. וכתב רבנו אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו, ע"פ מה שאמרו בספרי גבי לא תחבול בגד אלמנה אפילו מרתא בת ביתוס ועי' תנא דבי אליהו פכ"ט היתומים בזמנם והאלמנות בכל מקום. אולם עכשיו זכני השי"ת ומצאתי במכלתא דרשב"י שהוציא לאור הרה"ג ר' דוד צבי ז"ל פרופ' הופמן ושם עמ' 150 כתיב דבר אחר כל אלמנה אפילו אלמנתו של מלך ודברי רבנו מבוארים בספרי.
6.10.3
והיאך נוהגין עמהם לא ידבר אליהם אלא רכות וכו' ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים. ועי' בספר המצוות ל"ת רנ"ו וזאת האזהרה כוללת שלא יענה אותם לא במאמר ולא במעשה אבל ידבר עמם דברים רכים וטובים וכו' וזכיתי ומצאתי מקור הדברים במכלתא דרשב"י הנ"ל אם ענה תענה אחד המענה גופן במלאכה או לבן בדברים והוא מבואר.
6.10.4
ויחוס על ממונן יותר מממון עצמו. כבר ציינו מקורו להא דברכות י"ח ב' בעובדא דאבוה דשמואל עילאה ותתאה דידן ומצעי דיתמי עי"ש אולם צ"ע קצת מהא דכתובות ק' ב' בעובדא דרבינא דהוי בידיה חמרא דרבינא זוטא יתמא בר אחתיה דא"ל רב אשי זיל לא עדיף מדידך ויש לישב, ועי' ב"מ ע' בדיני זוזי דיתמי ועי' בחינוך האריך בפרטי הדין ודבריו צע"ג שם.
6.10.5
כל המקניטן או מכעיסן וכו', וכ"ש המכה אותן או מקללן. זהו דרשתם ז"ל שם אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט.
6.10.6
ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי ענשו מפורש בתורה וכו'. כבר תמהו רבותינו ז"ל ע"ז דלמה לא ילקה על לאו זה ועי' בחינוך שכתב לפי שאין הענוי דבר מסוים וכבר תמהו על דבריו אלה, וליכא למימר גם משום דהוי לאו שבכללות אלמנה ויתום דעכ"פ הו"ל ללקות אתרויהו יחד ועי' להרב מל"מ בפרשת דרכים ובסדר משנה עוד ועוד שהאריכו בזה טובא ועי' מנחת חינוך מ"ש בזה. ולדידי הוא מלתא דתמיהא טובא מה שטרחו בזה, והדבר מפורש אצל רבנו בספר המצוות וזה לשונו ומי שיקצר בדבר מזה הנה עבר על לאו זה [וכבר] אמר יתעלה עונש העובר על לאו זה והוא אמרו יתעלה וחרה אפי והרגתי אתכם הרי מפורש הטעם שאין לוקין עליו משום שגלתה תורה ענשו, וזהו כוונת רבנו גם הכא במ"ש הרי ענשו מפורש בתורה, ור"ל דלהכי לא לקי עלייהו, וזכיתי להשיג את הס' היקר קרית ספר להמבי"ט ז"ל ומצאתי שכתב ולאו זה אין לוקין עליו אף בדבר שיש בו מעשה מפני שהתורה פירשה עונש על לאו זה במה שאמר וחרה אפי וכו' הרי מבואר כדברינו.
6.10.7
בד"א בזמן שעינה אותם לצורך עצמו אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה הרי זה מותר. לא נתבאר מקורו, וראיתי מציינים להא דאמרו במכות ח' יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו דאע"ג דגמיר הוי מצוה וכן אמרו שם בשוליא דנגרא היכא דחיותא הוא דלמדיה נמי מצוה אבל מקור דברי רבינו באמת הוא במכלתא דרשב"י שהבאתי לעיל וז"ל או יכול אפילו ללמדם תורה וללמדם אומנות ת"ל תענה והוא מאיר את העינים.
6.10.8
ואע"פ כן לא ינהיג בהם מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד וכו'. זהו ע"פ מ"ש בריש ההלכה דרבנו ס"ל דדין זה מיוחד ליתומים ואלמנות ולא ס"ל כהיראים לעבור עליו בב' לאוין דלשיטת רבנו דאין לוקין על לאו זה א"א לומר כן, אלא דהוא דין מיוחד ליתומים ואלמנות וגם היכא דלא שייך אונאת דברים וממון, צריך לנהוג בהם ברחמים וכו' וקרא דמביא רבנו שנאמר כי ה' יריב ריבם, ראיתי בס' אור שמח שיצא זה עתה לאור, דכוונת רבנו לפסוק הנאמר במשלי כ"ג ובשדה יתומים אל תבא כי גואלם חזק הוא יריב ריבם אתך והוא ישר.
6.10.9
אחד יתום מאב ואחד יתום מאם. שמעתי בשם חכם, וכעת מצאתיו בספר מהא דב"מ ע' גבי ההוא דודא דבני מר עוקבא דהוי בי מר שמואל דשקיל אגרא ושקיל פחתא עי"ש והנה עוקבא עצמו היה חי עוד בימי רבא ועי' תוס' נזיר נ"ג ע"א שכתבו ובעלמא נמי אשכחנא שהיה רבא בימי מר עוקבא וא"כ היו יתמי בימי מר שמואל על כרחך מן האם וכדאשכחן באמת בסנהדרין כ"ט בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו עי"ש ומבואר דגם ביתומים מן האם צריך להתנהג עמהם כמו עם יתומים בעלמא, והוא נחמד מאד, אבל אנכי זכיתי ומצאתי ב"ה מקור דברי רבנו כפשוטם במכלתא דרשב"י שם כל אלמנה ויתום אחד יתום מאב ואחד יתום מאם, והם הם דברי רבנו.
6.10.10
ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו כשאר כל הגדולים. אולי כונתו לתנא דבי אליהו שהבאנו לעיל יתומים בזמנן, אבל מצאתי הדברים מבוארים במכלתא דרשב"י שהבאנו, ועד אימתי נקראין יתומים עד שיעמדו לעצמן, וזהו מקור דברי רבנו והמה דבריו.
7.1.1
המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך. בירושלמי פאה פ"א ה"א אזהרה ללשון הרע מנין וכו' אמר רבי לא תני ר' ישמעאל לא תלך רכיל בעמך זו רכילת לשון הרע ובנוסח הירושלמי שהיה לפני מהר"ש סירליאו זו רכילות ולשון הרע תני ר' נחמיה שלא תהא כרוכל הזה מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה, והם הם דברי רבנו כאן ובה"ב שכתב יש עון גדול מזה והוא בכלל לאו זה והוא לה"ר, ועי' בכתובות מ"ו שדרשו מזה אזהרה למוציא שם רע, ועי' לרבנו בספר המצוות ל"ת ש"א שאחר שהביא שהזהירנו מרגל סיים ובכלל לאו זה אזהרה מהוצאת שם רע ועי' להרב המגיה בספר המצוות החדש שהביא כי בכמה כת"י ליתא הך סיומא בדברי רבנו.
7.1.2
ואע"פ שאין לוקין על דבר זה. הוא מטעם שכתב רבנו בפי"ח מהל' סנהדרין ה"א משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ועי' בחינוך והרי במשנה דערכין ט"ו אמרי נמצא האומר בפיו חמור מעושה מעשה, והרי גם מוציא שם רע בכלל לאו זה כמו שהבאנו מדברי רבנו, הרי דלא חשיב מעשה ויש מי שרוצה לומר משום דהוי גם לאו שבכללות, אבל יש מקום להאריך בזה.
7.1.3
עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך. לא נודע מקור דרשת הסמיכות ומצאתי בפי"א דמס' דרך ארץ רבה ר' יצחק אומר קורצין הרי זה משופכי דמים שנאמר לא תלך רכיל בעמך ולא תעמוד על דם רעך, עי' בהגהות מרן הגר"א ז"ל שם שכן היתה נוסחתו והם הם דברי רבנו.
7.2.1
איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה אל זה. בכת"י אברבנאל שהוא טוען בדברים והולך וכו' והוא מבואר בתורת כהנים קדושים ובירושלמי שהבאנו לעיל.
7.2.2
ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני. עי' כ"מ שר"ל שרכיל לדעת רבנו הוא האומר פלוני אמר עליך כך וכך או שעשה לך כך וכך אע"פ שאינו של גנות כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד עי"ש, ובודאי אם נודע לזה שדואג רכיל היה אז מוכרח שבכלל רכילות גם האומר שפלוני עשה כך וכך שהרי דואג אמר אל אחימלך שעשה כך וכך ובאמת לא נמצא לא בדברי רבנו ולא בדברי יתר הראשונים שיזכירו בכלל רכיל האומר פלוני עשה כך, ובאמת שפיר אפשר לפרש דברי רבנו כך וכך שמעתי על פלוני שכוונתו כך שמעתי על פלוני שאמר עליך, שהרי רכיל הוא רק המטעין דברים מזה על זה, ועי' מ"ש לקמן בביאור ההשגה ונתבארו הדברים.
7.2.3
אע"פ שהוא אמת. לקמן גבי לשון הרע, ובאמת אי נימא כמ"ש הכ"מ דדואג רכיל היה הרי להדיא דאפילו אומר אמת שהרי אמת היה שמסר אחימלך לדוד כל האמור וכן אני מזכה ופלוני מחייב דאית ביה משום לא תלך רכיל אע"פ שהוא אמת.
7.2.4
יש עון גדול מזה עד מאד. כמ"ש רבנו לקמן שאין לו חלק לעולם הבא ויתר הפרטים שאינם ברכילות לדעת רבנו ויבואר לקמן.
7.2.5
והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע. ירושלמי דפאה שהבאנו לעיל.
7.2.6
והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאמר אמת. עי' בפי' המשנה לרבנו בפ"ק דאבות שאין לה"ר שיכזב על האדם וייחס לו מה שלא עשה כי זה נקרא מוציא שם רע וכו' וכמ"ש רבנו לקמן והרב בעל תורת חיים הביא ראיות לזה ממו"ק ט"ז דמבואר שם דאי לאו ילפותא דשליח בי"ד מותר לומר הוי בכלל לה"ר וכן בעובדא דר' יהודה חייטין דב"ב קס"ד דאף שהיה אמת מ"מ אמר לו כלך מלה"ר הזה.
7.2.7
אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר וכו' ואמר דברים של גנאי על זה אמר הכתוב יכרת ה' וכו'. שם בגמ' דערכין ט"ו סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקודש שנא' יכרת וכו' ומפרש רבנו דקאי על לה"ר וכאמרם מה תקנתו של מספרי לה"ר, והנה הראב"ד השיג ע"ז וכתב א"א לא אלא קשה הראשון מן השני שהראשון הוא תלתאי והורג נפשות והשני תנין ואינו הורג אלא את עצמו בינה זאת. וכוונת הראב"ד ז"ל דכרת דיכרת ה' וכו' וכן הא דאמרו דאין לו חלק לעוה"ב על רכילות נאמר ואם כי אמרו בלה"ר הרי גם רכילות נקרא אצל חז"ל בשם זה, ונמצא דרכילות הוא עון גדול מלה"ר ולהיפך ממ"ש רבינו, ובאמת גם שיטת רש"י ז"ל בערכין שם כשיטת הראב"ד ז"ל שהרי כתב לישנא תליתאי זה לשון הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד, וכן מצאתי לרבנו גרשום מאור הגולה ז"ל שם שמפרש לשון תליתאי שהאומר שמעו האחד ואמרו לאחד דהוא ג' בני אדם הרי להדיא דעל רכילות קאי. ונראה שדברי הראב"ד ז"ל מוכרחין מהא דאמרו בירושלמי שם ולמה הוא קורא אותו שלישי שהוא הורג שלשה ובימי שאול נהרגו ארבעה דואג שאמרו וכו' וכן הוא בתנחומא חוקת אות ד' ובמדרש רבה דברים פ"ה שהוא הורג שלשה מנין דואג שאמרו שאול שקבלו וכו' הרי להדיא דלשון תליתאי קאי בדואג ונלמד מדואג, ודואג הרי רכיל היה לשיטת הכ"מ ויתר המחברים הם להדיא דתליתאי קאי על רכילות וממילא רכילות קשה מלה"ר. ועי' לרבנו יונה ז"ל בשעריו שער ג' אות רכ"ב בחלק השלישי הולך רכיל וכו' וקראו רבותינו את הרכילות לשון שלישי מפני שהוא הורג שלשה וכו' כמו שידעת מענין דואג שנטרד בסבת הרכילות וכו' עי"ש היטב בדבריו ומבואר ג"כ דרכילות הוא תליתאי, ודואג רכיל היה ועי' באגדת בראשית פ"ג אפילו הוא מת אין מכפרים לו וכו' מדואג שאין לו חלק לעוה"ב, הרי דגם הא דאמרו אין לו חלק לעוה"ב לא על לה"ר נאמר אלא על רכילות שהרי יליף לה מדואג ודואג רכיל היה וזהו יסוד ההשגה. אבל באמת תמוה אצלי דמנין להם דבדואג היה רק רכילות, והלא היה שם גם לשון הרע שהרי דואג אמר לשאול שכיון שאין נשאלין אלא למלך והמרה על הסנהדרין שאמרו שנשאלין גם למי שהצבור צורך בו, וא"כ לפי דבריו אחימלך היה מורד במלכות וסיפר בגנותו והרי כך א"ל שאול לאחימלך כך היית שואל לו ואין אתה חייב מיתה עי"ש במדרש. ואפילו אם נתעקש לומר כיון דבאמת ע"פ דין לא היה גנאי שהרי אחימלך כדין עשה כהוראת הסנהדרין שנשאלין למי שהצבור צורך בו, ואף שהוא חושב שהוא גנאי לא מקרי לה"ר כיון שאינו גנאי באמת אבל הרי כתב רבנו לקמן בה"ה דהמספר דברים שגורמים להזיק לחבירו בגופו או בממונו הוי לה"ר והרי דברי דואג גרמו להמית את אחימלך ונוב עיר הכהנים ובודאי דהוי לה"ר ובאמת מצאנו לחז"ל שאמרו בסנהדרין ק"ו ב' א"ל הקב"ה לדואג וכו' כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לה"ר מה אתה דורש בהם, (ולהראב"ד על כרחך צ"ל דהכוונה לרכילות, ואפשר שכוונו לענין אחר במה שאמרו לעיל צ"ג ב' כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלה"ר עי"ש). ונראה לענ"ד דמחלוקת רבנו והראב"ד הוא ביסוד הדין דרכילות ולשון הרע, הנה כבר הזכרנו לעיל שמרן הכ"מ הוסיף על דברי רבנו ברכילות כך וכך עשה פלוני מה שלא נזכר בדברי רבנו כלל, ולפי"ד גם מה שעשה פלוני הוא רכילות, אבל באמת מלשון התורת כהנים והירושלמי שרכיל הוא הטוען דברים מזה אל זה וכמו שהעתיק רבנו והחילוק בין רכילות ללה"ר, שרכילות הוא רק טוען דברים מזה אל זה אבל לה"ר הוא שאומר כך עשה פלוני, וכמבואר בדברי רבנו להדיא אבל בעל לה"ר זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, כך וכך שמעתי עליו, והוא השנוי מרכילות ששם כתב כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני ר"ל ששמע שאמר פלוני וכאן כתב כך עשה פלוני כך וכך שמעתי עליו ר"ל שעשה ולפי שיטת רבנו הנה דואג מספר לה"ר היה וע"ז הרי אמר דקטל תליתאי א"כ על לה"ר נאמר זה, ולה"ר חמור מכלם, וגבי לה"ר כתיב יכרת ה' וכו' ולהראב"ד גם כך וכך עשה פלוני הוא רכילות, והחילוק הוא רק בין רכילות ללה"ר בזה שברכילות צ"ל כך וכך עשה לך פלוני ר"ל שעשה לרעתך ובלה"ר הוא רק שעשה דבר של גנאי ואינו נוגע לחבירו, ודואג רכיל היה וזהו קטיל תליתאי ונמצא דרכילות חמורה ביותר מלה"ר. אבל יש לי ראיות מכריחות כשיטת רבנו דעל לשון הרע קאי עי' בפרקי דר"א פנ"א כל המספר לה"ר אין לו חלק לעוה"ב ויליף לה מקרא דאותו אצמית ואמר שם תדע לך שהוא כן בא וראה מן הנחש שהלשין לאדם ולעזרו וכו' ושם הרי היה לה"ר ולא רכילות עי"ש לעיל פי"ג ובבראשית רבה פי"ט שאמר דלטוריא על בוראו כל אומן שונא וכו' והרי זהו לה"ר ממש, וכן אמרו שם בישראל שאמרו לה"ר על הקב"ה וג"כ לה"ר ממש, ועי' באגדת בראשית סוף פע"ח וברכה ותנחומא מצורע לעתיד לבא הכל מתרפאין והנחש אינו מתרפא וכו' וכשם שהנחש אין לו רפואה כך האומר לה"ר על חבירו אין לו רפואה לעתיד לבוא וכן דוד אומר מלשני בסתר הרי להדיא דיליף שאין לו חלק לעוה"ב מנחש, והוא על לה"ר ולא רכילות, ועי' במדרש רבה ויקרא פכ"ו דמביא עובדא דלה"ר קטיל תליתאי עובדא הוי בגבר דהו"ל כלה בישא וכו' מה עבדת אזלת ואמרת לבעלה הדין אבוך בעי לשמשא יתי ואי לית את מהמנית לי אחת לרמשא וכו' הרי להדיא דקטיל תליתאי הוא בלה"ר ולא ברכילות, עיין היטב בכל זה.
7.3.1
אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא וכו'. והא דנפרעין היא ברייתא בתוספתא וירושלמי פ"א דפאה שהבאנו ואבות דר"נ פ' ארבעים, ולפנינו הנוסחא והקרן קיימת לעוה"ב, אבל עי' לרבנו בפי' המשנה פ"ק דאבות וכן הסמ"ג העתיקו לשון התוספתא על ג' עבירות וכו' ואין לו חלק לעוה"ב כנוסח רבנו ובאמת גבי לשון הרע הרי כבר הבאנו לשון הפרקי דר"א פנ"ג וכן הוא להדיא במס' דרך ארץ רבה פי"א ומספר לה"ר אין לו חלק לעוה"ב.
7.3.2
ושפיכות דמים. עי' מ"ש בפ"ג מהל' תשובה.
7.3.3
ועוד אמרו חכמים וכו' כאלו כופר בעיקר. שם בגמ' ובירושלמי שם ובמדרשים ועי' מדרש שוח"ט פי"ב.
7.3.4
והמקבלו יותר מן האומרו. ר"ל שהרי דואג נהרג הוא לבדו ושאול הוא ובניו כ"כ הרב כנסת הגדולה ואינו מוכרח, והרי תנו רבנן על חמש חטאות נהרג אותו צדיק שנאמר וכו' ועי' ויקרא רבה פכ"ו ומדרש שוח"ט ז' ותנחומא אמור ובאגדת שמואל פכ"ד, ומאן לימא לן דמשום חומרא דמקבלו הוא, ויש שרוצים להוכיח כן מאמרם בשבת נ"ו אלמלא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו ומדתלי הדבר בדוד שקבל ולא בהאומר ש"מ שזה חמור וגם זה אינו מוכיח כלל, אבל מדברי רבנו בפי' המשנה פ"א דאבות שכתב ואמרו והמקבלו יותר מן האומרו נראה שהיה לפניו המאמר כמו שהוא, וכן נראה ברור מלשון הסמ"ג לא תעשה ט' שהיה כן לפניו בנוסחת הגמ' דערכין שם.
7.4.1
ויש דברים שהן אבק לשון הרע כיצד מי יאמר לפלוני שיהיה כמות שהוא עתה או שיאמר שתקו מפלוני אינו רוצה להודיע וכו'. לא נתבאר מקור הדברים וטעמם, ועי' להרב חפץ חיים כלל ט' דעתו שמה שכתב רבנו אחר המספר בטובת חבירו בפני שונאיו שזה גורם להם שיספרו בגנותו קאי גם על הנך ור"ל שגם דברים אלו גורמים שיספרו בגנותו וזהו גדר אבק לה"ר, ונמשך הרב אחר דעתו ודעת היד הקטנה שהמספר לה"ר דרך שחוק ודרך קלות ראש כלומר שאינו מדבר בשנאה וכן המספר לה"ר דרך רמאות שהזכיר רבנו לקמן בהך הלכה, זהו לה"ר גמורה ולא אבק, אבל הרי נראה ברור מדברי רבנו בפ"א דאבות גבול יותר בין לה"ר ובין אבק לה"ר וכל אלו המנויים כאן הם אבק לה"ר וכמו שמוכיח לשון רבנו כאן (והרגיש בזה הרב בהגה"ה וכתב שאח"כ מצא באבות כן), אשר על כן נראה להביא קצת מקורים לדברי רבנו. והנה לפי דברי רבנו בפי' המשנה דאבות שם זה הכלל לשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות וכו' ואבק לה"ר הוא זכרון מומי האדם בלתי ביאור עי"ש ולפי"ז הציור שכתב כאן רבנו מי יאמר לפלוני שיהיה כמו שהוא עתה (כלומר מי חשב עליו שיהיה כמו שהוא) וכן שתקו מפלוני איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה זהו זכרון מומי האדם בלתי ביאור, ועי' במדרש הובא בילקוט קרח ואנשים מבני ישראל אנשים אשר נקבו בשמות אע"פ שלא פרסמן הכתוב נתן סימניהון ומתוך המקרא אתה מבין אותם משל למה הדבר דומה לבן טובים שגנב כלים מן המרחץ ולא היה בעל הגניבה רשאי לפרסמו התחיל נותן סימנים א"ל מי גנב את כליך אמר אותו בן טובים בעל קומה ושיניו נאות שערו נאה משנתן סימנים ידעו מי הוא וכו' הרי מפורש דיש שנוי בין אם אומר בפירוש לאומר דברים בלי ביאור, וכן מצאתי לרד"ל בפרקי דר"א פמ"ד ובמדרש אחר ארבעים שנה רצה משה להזכיר לישראל ולומר להם זוכרים אתם שאמרתם במדבר היש ה' בקרבנו אם אין אם אני אומר לישראל כך הרי אני מלבין פניהם וכו' אלא אני אומר להם מעשה עמלק והם מבינים מה שכתוב לפניו משל למה הדבר דומה וכו' הרי להדיא דאם אומר בדרך רמז בלי ביאור נקל לישראל ואף דאמרו מאן דזקיף ליה זקיפא בדיותקא לא לימא תלי ביניתא וכתבו רבנו לעיל פ"ו ה"ח מ"מ קיל יותר. וכן ביאר רבינו הנך תרי עובדא דירושלמי פ"ק דפאה בחנותא דכיתנא דאמר מה אנן אכלין חובצא ובאידך עובדא דלית אנן סלקין מבקרא לר' יוחנן יומא דין, ועל עובדא הראשונה אמר ר' יוחנן זהו לשון הרע בצנעא ובאידך אמר ר' שמעון בן לקיש דהוא לה"ר בצדק לפי גי' מרן הגר"א ז"ל וכן הוא בירושלמי דפוס וויניצא וסובר רבנו דודאי אותו שאמר חובצא ואותו שאמר לבקר את ר"י לא לתומן אמרו כן דאם אמרו כן לתומן מאי שייטא דלה"ר כאן, אלא שרצו באמת להפסידם ואמרו בדרך כזה, וע"ז אמרו שהוא לה"ר בצנעא כלומר שאינו לה"ר ממש אלא לה"ר בלי ביאור שהזכיר רבנו דהוא אבק לה"ר וכן באידך עובדא שאמר שהוא לה"ר בצדק ר"ל ג"כ שאין זה לה"ר ממש ואף שעשו זאת בערמה מ"מ כיון שלא הזכירו בפירוש אין זה לה"ר גמור ועי' במג"א (שם) [סי' קנו סק"ב] רמז כן בקצרה ונראה דדעתו כך הוא דזהו רק אבק לה"ר ולפי"ז צ"ל דהא דאמרו שם בעון קומי ר' יוחנן איזהו לה"ר האומרו והיודעו, ומביא ע"ז הנך תרי עובדי ועי' בפני משה שם דאף אם אומר איזה דבר ברמיזה אף שאינו בפירוש אלא שיודעו ומכוון עליו גם זה הוא לה"ר, דר"ל רק אבק לה"ר ולא לה"ר גמור וכן משמע שם, ובמה שכתב רבנו דאם אומר בצחוק כלומר שלא מחמת שנאה אין זה אלא אבק לה"ר, עי' בירושלמי שם לעיל א"ר חנינא בא וראה כמה קשה הוא אבק לה"ר שדברו הכתובים לשון בדאי בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה ותצחק שרה וכו' ואדוני זקן ולאברהם אינו אומר כן וכו' ומה שאמרה שרה עליו בולע ואינו פולט עי"ש תפסו חז"ל שהוא דבר של גנאי לאברהם דבלאו הכי לא שייך כלל לה"ר ובכל זאת נקרא רק אבק משום ששרה לאו מחמת שנאה אמרה כן אלא דרך שחוק. והנה הרב חפץ חיים עורר ע"ז מדרשת הספרי ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו וכו' אלא לשבח ומשום מצות פריה ורביה וכו' ועי"ש מה שמביא בשם הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי מנין לנו שבאמת במרים לא היה אלא אבק לה"ר ומ"מ נענשה, ועי' בדברי רבנו סוף הל' טומאת צרעת ועל עון זה מזהיר בתורה השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה וכו' הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וכו' והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו וכו' ואע"פ כן מיד נענשה הרי להדיא שלא היה כאן לה"ר באמת אלא לתא דלה"ר, ומזה אנו למדין ללה"ר גמורה בק"ו ויש עוד להאריך בכל זה, הארכתי קצת בכל זה לבל נאמר נואש חלילה וה' הטוב יכפר.
7.4.2
וכל המספר בטובת חבירו לפני שונאיו. תוספתא פ"א דע"ז וגמ' דב"ב קס"ד ורבנו הוסיף וכתב בפני שונאיו כדי לישב מ"ש רז"ל בכמה מקומות להיפוך כמו הוא היה מונה שבחן של חכמים או משתבח ביה דאדם גדול הוא וכדומה. ועי' לרבנו לעיל בפ"ה ה"ז דמנה רבנו במדות ת"ח מספר בשבח חבירו, ונאמרו ע"ז ישובים שונים אצל רבותינו הראשונים ז"ל ודעת רבנו לחלק דדוקא בפני שונאיו אסור, ומה שהקשו ע"ז מאותה סוגיא עצמה בעובדא דיהודא חייטא והרי לא היה בפני שונאיו כבר יישב רבנו בעצמו הדברים בפי' המשנה פ"א דאבות שם באמרו וכבר שבח חכם כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול, וגינה הרב מעשה המשבח וכו' ואמר לו כלך מלשון הרע זו כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבו ומהם מי שישנאהו וכו' עי"ש וכבר הרגישו בזה מחברים.
7.5.1
אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו. עי' כ"מ שתמה דלמה פסק רבנו כאביי נגד רבא והוא נגד הכלל וביותר דרבא כר' יוסי ס"ל ועי' ביראים סי' מ"א ובחדש סי' קצ"א כתב להדיא וקי"ל כר' יוסי וכו' דהכי קי"ל דהא קם ליה רבא כוותיה והרבה ישובים נאמרו בזה וגדולי האחרונים תפסו דרבנו קאי בשיטת התוס' שם דס"ל דפלוגתת אביי ורבא וכן הא דר"י באבק לה"ר הוא, במלתא דמשתמע לתרי אפי וכל שהוא אמרו בפניו ניכר מזה דלא לשם לה"ר אמרו אבל בלה"ר גמורה כ"ש דהוי חוצפה, והפר"ח הביא ראיה דבפניו כ"ש דאסור מן הספרי שהבאנו לעיל ומה מרים שלא דברה בגנותו לפניו כך נענשה המדבר בגנותו של חבירו בפניו על אחת כמה וכמה וכן העתיק הרב חפץ חיים כלל ג' דברי רבנו וקשה לומר כן בשיטת רבנו, שהרי לפי שיטת הראשונים אלה גם דינא דמתאמרה באפי תלתא הוא באבק לה"ר ורבנו הרי לא ס"ל כן וכמו שיבואר, אבל אין אנו צריכים לזה ודברי רבנו מתפרשים אל נכון ע"פ מ"ש הרבינו גרשום מאור הגולה ז"ל שם מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, כלומר כשהייתי אומר דבר על שום אדם לא צרכתי לחזור לאחורי ולראות שלא יהא שם בעל הדבר, שאפילו אם יהיה שם לא היה חושש, שאינו משקר ואינו אמרו בלה"ר, ע"כ, והדברים מבוארים יותר בשטמ"ק לב"ב ל"ט פי' לא האשמתי אדם שלא בפניו אלא א"כ ידעתי בעצמי שאפילו היה כאן הייתי אומר בפניו ולא הייתי בוש בפניו ולא הייתי מחניף לו וגם הייתי נזהר שיהיה דבר ברור אצלי ולא הייתי מאשים אדם מספק ועל ענין זה אני אומר כל מלתא דמתאמרה באפי מרה לית בה משום לישנא בישא ועי"ש דמתחלה היה סבור דרבא אמרה בדברי גדופין למלתיה ולכן תמה דכ"ש דאיכא חוצפה ולישנא בישא וא"ל רבא כי האי ס"ל כלומר כענין דברי ר' יוסי דברי אמורים, וא"כ מבואר להדיא דגם רבא הכי ס"ל דבאפי מרה מכ"ש דאסור מדאורייתא וכדברי הספרי שהבאנו, וכן הוא דברי רבינו גרשום מאור הגולה וככה המה דברי רבנו ופשוט.
7.5.2
ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר. הנה בדברי רבנו האריכו מאד, דבאמת בהך דינא דכל דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא נחלקו בו רבותינו הראשונים ז"ל דהרי באמת תמוה שיהיה היתר ללה"ר אם נאמר בפני שלשה, וכי משום שנאמר ברבים קיל והרי הדבר מבואר להיפך שם בגמ' דאדרבה פרהסיא חמורה דהרי משני הא בצנעא הא בפרהסיא ועוד שהוא סתור מכמה מקומות בש"ס ומקראות והרי לה"ר של מרגלים היה ברבים ולה"ר של ציבא ושל דואג ג"כ ברבים היה וכן הוא מבואר להדיא בספרי תצא ובהעלותך. ומטעם זה כתבו כמה מקדמאי ז"ל דקאי רק על נורא בי פלניא דהוי רק אבק לשון הרע וכדומה, אבל לה"ר עצמה בודאי דפרהסיא חמור ויש מן הראשונים ז"ל שפרשו דקאי על רכילות ולא על לה"ר, ור"ל כיון שהבעלים בשעה שאמרו אמרו בפרהסיא ראיה שאינם מקפידים אם יגלו הדבר ואין בזה משום רכילות, וכן הוא להדיא בשאלתות שאילתא כ"ח וכן הוא בבה"ג וכן הוא בפרש"י ז"ל, ואשר על כן בחר לו רבנו שיטה חדשה בביאור הדבר דיצוייר הדבר באופן שאחד עבר כבר על איסור לה"ר, וסיפר בגנות חברו בפני ג' הנה אם אחד מהשלשה סיפר אח"כ לאחרים אין בו איסור לה"ר, וטעם הדבר עי' בבאר מים חיים כלל ב' שם האריך ע"פ הגירסא בגמרא כל מלתא דעבידא לאגלויי לית בה משום לשנא בישא, וכיון דנאמרה בפני ג' כבר מלתא דעבידא לאגלויי הוא וכן העתיק במקור החיים שם בשם יש אומרים. ומצאתי שבאמת אפשר לומר שכך מטין גם דברי רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל שהרי ז"ל כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא שהאחד הראשון אומרה בפני ג' אם חזר וספרה אחד מהם אין בו משום לשון הרע שלדעת כן אמרו בפני ג' שאינו חושש אם יתפרסם הדבר דחברך וכו' ולכאורה הם דברי רבנו ממש, אלא מאי דמסיק לבסוף שלדעת כן אמרו בפני ג' זה אינו מובן לפי"ז והיה נראה יותר דס"ל כשיטת הני קדמאי דקאי על רכילות אבל דבריו הראשונים לא משמע כן שיקרא לבעלים בשם אחד הראשון. ובשיטת רבינו גרשום מאור הגולה לב"ב מבואר להדיא כל מלתא של גנאי דמתאמרה באפיה תלתא ואזלי הני תלתא ומשתעי ליה לאחריני לית בה משום לישנא בישא הרי להדיא דלאו ברכילות אלא בלה"ר הוא וכמ"ש לעיל בשיטתו וגם מדברי הר"י מיגאש והראב"ד ז"ל הובאו בשטמ"ק לב"ב יש להוכיח דס"ל כשיטה זו, דהרי אינהו ס"ל דבמחאה יש בזה משום לישנא בישא, דהרי אמר פלוני אכיל לארעאי בגזלנותא, אלא דאם נאמר בפני ג' שוב רשאים השלשה לומר כן אף דהוי דבר של גנאי ובכלל לה"ר אם נאמר בפני שנים, אבל כשנאמר לפני שלשה מותרים לומר, אמנם בדברי הר"י מיגא"ש אפשר לומר דקאי בשיטת הסוברים דהוא משום רכילות עי"ש היטב, אבל לא זכיתי להבין את הדברים שהרי כשם שאסור להראשון לומר בפני ג', כך הרי אסור להנך תלתא לקבל לה"ר ואינם רשאים להאמין לו, ואיך יתירו להם אח"כ לומר דבר זה לאחרים אחרי שאסור להם בעצמן להאמין בזה ומה בכך שנתפרסם הגנות והרי יש איסור על כל אחד מן השומעים לקבלו, ובר מן דין אין הדבר מתקבל על הלב כלל. אשר על כן לולא דמסתפינא הוי אמינא דרבנו השמיענו בזה דין חדש שלא עמדו עליו, דהנה רבנו כתב תחלה וז"ל והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק לחבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לה"ר. ור"ל דלשון הרע לא מקרי דוקא שהוא אומר דבר של גנאי על חבירו אלא אם אומר דברים שיוכלו לגרום לו היזק ואפילו רק להפחידו הרי זה לה"ר, ומקור הדברים הלא הוא כמו שציין הכ"מ מעובדא דיהודה בן גרים בשבת, או מעובדא דדואג דהוי מספר לה"ר לשיטת רבנו וכמ"ש לעיל וע"ז סיים רבנו וכתב ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע. ולפי"ז אם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לה"ר, שהרי אין זה גורם לו היזק עוד שהרי כבר נודע הדבר ומקור הדברים מאותה עובדא הנזכרת, דס"ל לרבנו כשיטת ר"ת ז"ל שם בשבת דהוא אותו ר"י בן גרים תלמיד ר' שמעון בן יוחאי, ובודאי לא היה מספר הדברים לבני ביתו אם היה בזה משום לתא דלה"ר, ועל כן מוכרח לומר דכיון דאמר רשב"י הדברים בפני שלשה כמו שאמרו בגמ' שם הוי סבר ר"י בן גרים דאין בו לה"ר עוד והוא לא נתכוין בודאי להעביר הקול ולגלותו יותר ונענש מ"מ על ידי רשב"י משום דבדברים כאלה דברים של מלכות צריכים להזהר בהם ביותר או מטעמים אחרים שהרי עכ"פ סבלו רשב"י ובנו על ידו כל כך או כמו שכתב המהרש"א ז"ל שהיה לר' יהודה בן גרים להבין מהא דר' יוסי ששתק שלא לספר הדברים לפני אחרים (ועי' מ"ש בהל' עכו"ם טעם אחר ב"ר יוסי) ולפי"ז דוקא בענינים כאלה שכל איסורם הוא משום שהם גורמים היזק לחבירו ואין בהם משום גנות, דברים כאלה אם כבר נאמרו בפני שלשה וכבר נודעו אין בהם משום לה"ר עוד שהרי כל איסורם משום שגורמים הם היזק וכשכבר נודעו הרי אינם גורמים היזק עוד יותר אם לא כמו שכתב רבנו שמתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר, אבל בספור הדברים באקראי בעלמא אין בו משום לישנא בישא משא"כ במספר דברים של גנאי בודאי יש בהם משום לה"ר אם נאמרו ברבים מק"ו. ובא וראה דיוק לשון רבנו שכתב ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה, ואין לזה מובן דהרי רבנו על כל פרטי לה"ר קאי דאם נאמרו בפני שלשה והלך אחד וסיפר הדברים לפני אחרים אין בו משום לה"ר, ולמה כתב דוקא דברים אלו אשר על כן ברור כאשר כתבנו, והוא דבר חדש מאד בשיטת רבנו שלא עמדו ע"ז, וסוגיא דב"ב הכי מתפרשא דס"ל לרבנו כשיטת הראשונים ז"ל דבמחאה לית ביה משום לה"ר כלל, שהרי צריך לדעת מזה כדי לשמור שטרו אלא דרצה לומר דפלוגתא דמחאה אי בפני ב' אי בפני ג' בדרבה בר רב הונא קמפלגי, דלדידיה הרי חזינן דכשנאמר הדבר לפני ג' תו ליכא גרמת היזק לחבירו משום דחשיב הדבר כמו מפורסם ודחי לה בגמ' שם דלאו בהא תליא עי"ש.
7.6.1
כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכנתם. עי' תנחומא והובא בילקוט קרח בני ראובן שהיו שכנים לקרח שהיה שרוי בדרום וכו' ודתן ואבירם שהיו שרוין וכו' אבדו מן העולם ועי' סוטה ה' וערכין שם אין אני והוא יכולין לדור וכו' ומכ"ש בשר ודם ועין היטב באבות דר"נ פ"ט הרחק משכן רע שאין הנגעין באים אלא על ביתו של רשע וכו' עוונותיו של רשע גרמו לסתור כותלו של צדיק כיצד וכו' ושם כל הענין.
7.6.2
ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד. הוא במתניתין שם ור"ל על שמיעת וקבלת לה"ר, ולהכי סמיך ליה רבנו דכ"ש לישב עמהם ולשמוע דבריהם.
7.7.1
הנוקם בחבירו עובר בלא תעשה. בכת"י אברבנאל הנוקם את חבירו.
7.7.2
ואע"פ שאינו לוקה עליו. וכו' עי' בדברי רבנו בפי"ח מהל' סנהדרין משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועי' בחינוך מצוה רמ"א שכתב שאע"פ שעשה בו מעשה אינו לוקה עליו מפני כן מכוין שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה ולפי"ז תמהו על רבינו דאיהו לטעמיה לא ס"ל כן, וכמו בקנה חמץ בפסח דס"ל לרבנו דלוקה, אבל הפשוט דענין הנקמה שצותה עליו תורה הוא דבר שבלב ואף אם עשה מעשה, הנה אין במעשה שום איסור ורק על מחשבת הנקמה צותה תורה, ועי' בלשון רבנו בספר המצוות ל"ת ש"ד והוא שעשה לו מעשה אחד ולא יסורו מלחפש אחריו עד שיגמלהו כמעשהו הרע או יכאיבהו כמו שהכאיבו וכו' והוא פשוט.
7.7.3
אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם. בנוסח אחר על כל העולם, ובכת"י אברבנאל ליתא כלל לתיבות על כל דברי העולם, ובנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי ליתא לתיבות על מדותיו וכך הנוסחא אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על דברי העולם הזה, וכנראה ערבבו ב' הנוסחאות יחדו בדפוסים שלנו, והנה הרב מנחת חינוך מצוה רמ"א תמה על רבנו מסוגיא דיומא כ"ג דפריך והכתיב לא תקום ולא תטור ומשני ההוא בממון הוא דכתיב אבל על צערא דגופא אינו עובר על לאו זה והלאו לא תטור הוא רק ממידת חסידות הנעלבין ואינם עולבין עי"ש בסוגיא, ובדברי רבנו מבואר להדיא ההיפך דלא חילק כלל ועי' לרבנו בסוף הל' תלמוד תורה הביא בתלמיד חכם שביזהו בפרהסיא יהיה נוקם ונוטר אבל הרי דין זה בצערא דגופא הוא גם בשאר כל אדם ולא ידענא מקום לתמיהתו, דמאן לימא לן דהכי הוי מסקנא דבצערא דגופא מותר, ואדרבה הרי על תירוץ זה ההוא בממון הוא דכתיב פריך הגמ' וצערא דגופא לא והתניא הנעלבין וכו' ור"ל דדוחה לתירוץ זה לגמרי, וכן משמע מרבנו חננאל ז"ל שכתב ודחינן ההוא בממון כדתניא איני והתניא וכו' ודחינן אפ"ה נקיט ליה בליביה והאמר רבא וכו' ופרקינן דמפייסו ליה ומפייס הרי להדיא דכל זה אינו אלא דיחויא, ועי' לרבנו בסוף הל' ת"ת דמחלק בין צנעא לפרהסיא ודינא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר הוא רק בפרהסיא, והוא משום כבוד שמים דוקא ומצאתי להרב חפץ חיים בפתיחתו אות ח' וט' כתב ג"כ הכי בדעת רבנו. ובאמת מבואר בדברי רבנו בספר המצוות שהבאנו לעיל להדיא דלאו דוקא בדבר שבממון שהרי בספר המצוות מכת"י מינכן הנוסח והוא שעשה לו מעשה אחד ולא יסור מלחפש אחריו עד שיגמלהו כמעשהו הרע או יכאיבהו כמו שהכאיבו וכו' ומה שהביא הסמ"ג בלא תעשה י"ב דגם בשאר כל אדם בצערא דגופא אין בו לתא דלא תקום ולא תטור אלא מדת חסידות לפי שהלך בזה בשיטת היראים כמו במקומות הרבה והיראים ס"ל הכי ועי' בריטב"א ר"ה י"ז ד"ה אמר רבא כל המעביר על מדותיו וז"ל והא דאמרינן בפ"ב דיומא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר וכו' אוקמינא בדלא מפייסא ליה וכו' ומיהו הא דאמרינן במגילה עליה דרב פפא דכל רמשא אמר שרא ליה ומחיל ליה למאן דמצערן היכי דמי אי במילי דידיה מאי רבותיה הא כתיב לא תקום ולא תטור ואי במילי דשמיא כיון דלא מפייסו ליה אמאי אינו נוקם ונוטר וי"ל דלעולם במילי דידיה ודקאמרת מאי רבותיה הא ודאי רבותא רבה איכא דנהי דאמרה תורה לא תקום ולא תטור לגמול לו כרעתו מ"מ לא אמרה למחול לו מחילות שמים וזה מוחל לו, הרי להדיא דגם הריטב"א ז"ל ס"ל כשיטת רבנו דגם בצערא דגופא איכא לא תקום ולא תטור ועי' עוד בריטב"א ליומא שם דמחלק בין מילי דשמיא וצערא דמצערי ליה שלא על מילי דשמיא עי"ש היטב ומכל זה נראה ברור דאית ליה דלאו דלא תקום ולא תטור איכא גם בצערא דגופא ועוד נבאר קצת הדברים בסוף הל' ת"ת אי"ה.
7.8.1
וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה. וכו' עי' למהרש"ל ז"ל בביאוריו לסמ"ג שעמד על שנוי הלשון דבנקימה כתב רבנו הנוקם מחבירו וכאן בנטירה כתב כל הנוטר לאחד מישראל ונדחק לישב הדברים, ותמה עליו בסדר משנה אבל גם דבריו דחוקים, וראיתי למי שרוצה לומר דבנטירה לא בעי חבירו כלל ואפילו אינו עושה מעשה עמך חייבים עליו משום נטירה דעכ"פ מבני עמך הוא והזהירה עליו תורה לא תטור את בני עמך אף שהוא אינו ראוי להקרא בשם זה, ואפשר שלפי הטעם שכתב רבנו לקמן שזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה, ולהכי שייכת מצוה זו לכל בני העם ויש להאריך בזה קצת אבל אכ"מ.

Friedberg Edition. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://fjms.genizah.org Licence: Public Domain. Source.