Avodat HaMelekh on Mishneh Torah, Human Dispositions

Sefaria · Halakhah > Mishneh Torah > Commentary > Avodat HaMelekh > Sefer Madda · 264 sections

1.1.1
דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וכו'. עי' היטב בזה בפרק הרביעי משמונת הפרקים לרבנו האריך בזה וע"ז אמרו חכמים כשם שאין פרצופיהן דומין כך אין דעותיהם שוות עי' במדרש רבה כ"ז ט"ז בקרא יפקוד ה' אלהי הרוחות ועי' סנהדרין ל"ח וירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ט ותוספתא שם פ"ח.
1.2.1
וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו. עי' שבת קנ"ו האי מאן דבתרי בשבא יהא גבר רגזן וכו' האי מאן דבחמשא בשבא יהא גבר גומל חסדים ועוד שם ובכמה מקומות האי מאן דבמזל מאדים וכו' ועי' לרבנו בפרקיו בפרק השמיני.
1.2.2
ויש מהן שאינן לאדם מתחלת ברייתו אלא למד אותם מאחרים. ועל כגון דא אמרו במתניתין דסוטה ז' א' הרבה שכנים הרעים עושים.
1.4.1
הדרך הישרה היא מדה בינונית, שבכל דעה ודעה. זהו לדעת רבנו אמרם ז"ל לעולם יהלך אדם באמצע הדרכים ועי' ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א התורה הזאת דומה לשני שבילין וכו' מה יעשה יהלך באמצע עיי"ש.
1.4.2
כדי שיהא שלם בגופו. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבת בגופו, אלא כדי שיהא שלם והוא ישר ודברי רבנו בפרקיו שם וכבר זכרו חכמים זה הענין וכתבו עליו ואמרו כל השם ארחותיו ומשגיח בהם זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה (מו"ק ה' וסוטה ה') שנאמר ושם דרך אל תקרי ושם אלא ושם, והשימה הוא השיעור והסברא.
1.4.3
ולא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר להיות בזולתן. עי' שבת ק"מ ב' האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכיל דחטי וכו' למשתי שכרא ושתי חמרא עבר משום בל תשחית.
1.4.4
וזהו דרך החכמים. כאן צ"ל סיום ההלכה הרביעית וההלכה החמשית מתחלת כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם ומי שהוא מדקדק על עצמו וכו'. והוא ישר וכן נראה מנוסח הרמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט אף ששם יחסרו בכלל חלוקת ההלכות.
1.5.1
כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם וכל מי שהוא מדקדק על עצמו יותר וכו' נקרא חסיד. וחילוק זה מבואר בשבת קכ"א ב' תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו א"ל ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם, וזהו חילוקו של רבנו, ומצינו לרז"ל בכל מקום שאמרו מדת חסידות הוא הנטיה לצד אחד יותר ממדת הדין עי' ב"מ נ"ב וחולין ק"ל ושבת ק"כ והא דאמרו בב"ק ל' האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין וכו' כבר פרשו הרשב"א ז"ל דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בנזיקין חסידים הראשונים מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין ועי' מה שכתב בשטמ"ק שם בשם הרב ר' יהונתן עי"ש.
1.5.2
ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה. ועי' לח"מ שתמה ע"ז טובא דהא בפרק שאח"ז כתב רבינו שאסור לנהוג במדת הענוה במדה בינונית ועוד תמיהות, ועי' מ"ש ישוב הדברים לקמן בפ"ב ה"ג.
1.5.3
וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהם מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות וכו' וזהו לפנים משורת הדין ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנא' והלכת בדרכיו. יש להתבונן היטב בדברי רבנו אלה ולא ראיתי מי שעמד עליהם, דהנה באמת פלוגתא דתנאי היא דס"ל לר' יהושע ואת המעשה אשר יעשון זה מעשה הטוב ור' אלעזר המודעי ס"ל ואת המעשה זה שורת הדין אשר יעשון לפנים משורת הדין, ובגמ' דילן בב"ק צ"ט וב"מ ל' מייתי לה בשם דתני רב יוסף, והנה משמע שם דדוקא ר' חייא בב"ק שם עביד כן לפנים משורת הדין וכן ר' ישמעאל בר' יוסי שם לפנים משורת הדין הוא דעביד, וכן פסק הר"מ בפי"א מהלכות גזילה ואבידה ה"ז וי"ז דהרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה ברוב העיר עכו"ם ובזקן ואינה לפי כבודו כתב ג"כ ההולך בדרך הטוב והישר וכו' (שינה רבנו בלשונו דלעיל כתב הרוצה לילך בדרך הטוב וכאן כתב ההולך בדרך הטוב ויתבאר במקומו) ועי' בהגהות מיימוני שם בשם הראבי"ה ז"ל דכופין על זה משום דרב יוסף ועי' בשו"ע חו"מ סי' רנ"ט העתיק טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ובש"ך שם הביא דעת הראבי"ה והראב"ן ז"ל דכייפינן על זה ועי' במרדכי פ"ב דב"מ שם והעתיקו ברמ"א שם דאם היה המוצא עני ובעל האבידה עשיר אינו מחויב ועי' בשטמ"ק לב"מ שם הביא בשם רבנו יהונתן גדר אחר בזה דמי שאינו אדם חשוב לא מחייבינן לעשות לפנים משורת הדין ותלוי בחשיבות האדם ולפי"ז שיעור דברי רבנו דחסידים הראשונים היו עושין לפנים משורת הדין אבל אנו מצווין ללכת בדרכים אלו הבינונים ולא לפנים משורת הדין אבל ראה זה בסמ"ק מצוה מ"ט מנה מצות עשה לעשות לפנים משורת הדין דכתיב אשר יעשון ואמר רבי יוחנן וכו' ולא ראיתי מי שיביאו דבריו. ואפשר דס"ל לרבנו ג"כ הכין דמחויב לעשות גם לפנים משורת הדין וגם זה נקרא דרך בינוני רק שמטין קצת כנגד קצה האחרון וכן משמע קצת מדבריו בשמונת פרקיו שזה נקרא דרך המיצוע אף שנוטה קצת לצד הטוב, וכן כתב רבנו בפי' המשנה פ"ד דאבות וז"ל וכבר ביארנו בפרק הרביעי שאדם צריך לו שיטה לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג, וכן כתב כאן להלן שנאמר והלכת בדרכיו כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון וכו' ובודאי שהקב"ה מתנהג לפנים משורת הדין ועי' ברכות ז' מאי מצלי וכו' ואתנהג עם בני במדת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין וצ"ע טובא בכל זה אולם נראה דגם כאן קצת ט"ס וסוף הלכה ה' היא וזהו לפנים משורת הדין. ואח"כ מתחלת ה"ו ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים. וכו' וכן משמע בדפוס קונשטנדינא רס"ט.
1.5.4
שנאמר והלכת בדרכיו. וכ"כ הסמ"ג, ובאמת הכתוב ללכת בדרכיו הוא מוקדם והיראים הביא באמת המקרא (בדברים ח' ו') ושמרת את מצוות ה' אלקיך ללכת בדרכיו (וט"ס קצת שם) אמנם רבנו בספר המצוות ע"ח הביא קרא דוהלכת בדרכיו ואמר וכבר כפל צווי זה ואמר ללכת בכל דרכיו וכו' וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחרת ואמר אחרי ה' תלכו ובא בפירוש ג"כ שענינו להדמות בפעולות הטובות וכו'.
1.6.1
כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון וכו'. עי' כ"מ שהוא משבת קל"ג וסוטה מ"ד ושם הלשון משונה מלשון רבנו ורבנו בספר המצוות שם העתיק לשון הספרי כמו שהוא לפנינו ועי' להרמב"ן ז"ל בשרש א' ד"ה והתשובה ג' שכתב שהרמב"ם תפס לשון השנוי בספרי וביאור הדיוק מה הוא אף אתה ולא אמר בפשוטו היה חנון וכו' גם מה שכתב רבנו וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו. עי' היטב במורה ח"א פנ"ד מה שביאר רבנו שם בזה קחנו משם.
1.7.1
וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו וכו' יעשה וישנה וישלש במעשים וכו' ויחזור בהם תמיד וכו'. מקור הדברים הראה רבנו עצמו בפי' המשנה פ"ג דאבות משנה ט"ו והכל לפי רוב המעשה שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה אבל לפי רוב מספר המעשים עי"ש שהאריך בזה וסיים וזה ענין אמרו לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה ע"כ. ועי' לרבנו יונה ז"ל שם שכתב ורבנו משה ז"ל גורס אבל לא ע"פ המעשה ומפרש וכו' ולא ידעתי מנלן לרבנו החסיד ז"ל שכך היתה גי' רבנו ומה שסיים אבל לא לפי גודל המעשה זה דיוקו של רבנו ז"ל בלשון המשנה, ועי' באבות דר"נ סוף פכ"ב לא דברים מביא חכמה אלא מעשה.
1.7.2
והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו'. עי' מדרש רבה בראשית פמ"ט ר' יודן בשם ר' אלכסנדרי לעשות צדקה ומשפט זו גמילות חסדים ורבנן אמרי זו בקור חולים ועי' בילקוט וירא, וביבמות ע"ט גומלי חסדים דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' לעשות צדקה ומשפט.
2.1.1
חולי הגוף טועמים המר מתוק וכו' כך בני אדם שנפשותיהם חולות וכו'. עי' בדברי רבנו בפ"ג משמונת פרקיו ועי' במורה ח"א פע"ג עי"ש היטב.
2.1.2
ומה היא תקנת חולי הנפשות ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חליים וכו'. עי' ירושלמי תענית פ"א ה"א חד בר נש הוי איחטא בלישניה אתא לקמיה ר' יוחנן ושלחיה גבי ר' חנינא אמר ליה איזיל תהי בך ולעי באוריתא ועי' בערכין ט"ו ב' דאמר שם ר' חמא בר חנינא מה תקנתו של מספר לשון הרע, ור' אחא ב"ר חנינא ס"ל דמה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, וכנראה המה בניו של ר' חנינא הנזכר בירושלמי שם ועי' גליון שם, אבל יש שרוצים לומר משום דר"ח בקי ברפואות היה כמו שאמרו ביומא מ"ט ומאי שנא ר' חנינא דבקי ברפואות הוא וכו' וא"כ מה שאמרו שם איחטא בלישניה ר"ל חולי ממש וא"כ אין ענינו לכאן, וכ"ר והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם עליהם אמר שלמה חכמה ומוסר אוילים בזו. ובג' לח' פרקים שזכרנו כתב רבנו אבל המרגישים והם נמשכים אחר הנאותיהם אמרה בהם התורה האמיתית מספרת דבריהם כי בשרירות לבי אלך וכו' וצריך להיות דכאן מדבר באנשים מגדר אחר.
2.2.1
וכיצד היא רפואתם וכו' אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וכו'. עי' בדברי רבנו ברביעי משמונת פרקיו והוא מבואר בסנהדרין כ"ה ב' גבי מלוי בריבית ואימתי חזרתו וכו' ויחזרו בהם חזרה גמורה דאפילו לעכו"ם לא יזפי וכן במפריח יונים דאפילו במדבר נמי לא עבדי וכן פסק רבנו בפי"ב מהל' עדות ועי' רש"י שם שישתכח שם רבית מפיהם דתו ודאי לא הדרי לקלקוליהן עי"ש.
2.2.2
ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וכו' עד שיעקור גובה הלב. עי' פסקתא זוטרתא פרשת מצורע מפני מה מצורע מטהר בעץ ארז ואזוב לפי שהגביה כארז בא לו הנגע מאי תקנתיה ישפיל עצמו כאזוב והביאו בסמ"ק מצוה כ"ב עי"ש.
2.3.1
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהם בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב. בכת"י אברבנאל אלא יתרחק עד הקצה האחרון ועי' לח"מ מה שהאריך לתמוה בזה בפ"א בסתירת דברי רבנו מהתם להכא, דבפ"א כתב כיצד מי שיתרחק מגובה לב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזוהי מדת חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבדו יהיה עניו נקרא חכם וזוהי מדת חכמה, וכאן כתב שאסור לנהוג במדת גובה במדה הבינונית שאין דרך הטובה שיהיה עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח וכו' ועוד הרבה לתמוה, והוא תמוה באמת אבל מה שכתב לישב בתרי אנפי עי"ש הוא ג"כ תמוה כי המעיין בדברי רבנו בפירושו למשנה פ"ד דאבות מ"ד כתב להדיא וזכרנו בפרקים הקודמים שהענוה היא ממעלת המדות והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח ואין להם שם אחר רק ענוה וכו' וכבר בארנו שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג אבל במדה הזאת לבדה בין שאר המדות ר"ל בגאוה, לגדל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל שפלות הרוח לגמרי ע"כ, ובזה הרי נסתרו שני תירוצי הלח"מ דלאו דוקא במי שהוא כבר חולה בחולי הנפש אמרו רבנו כאן וכן שאין זה דרך ממוצע אלא הקצה האחרון לגמרי. ואשר נראה בישוב דברי רבנו, דהנה רבנו כללא כייל בפרק הראשון ששלימות הדעות היא מצוה דאוריתא מקרא דוהלכת בדרכיו, ובכלל זה הרי גם מדת הענוה, שיש בה מצות עשה דוהלכת בדרכיו, והנה מצאנו להרב בעל הלכות גדולות ז"ל שמנה מצות עשה מיוחדה והוי שפל רוח, ועי' ביראים סי' כ"ב ובחדש סי' רל"ב שכתב שפל רוח וצעיר, מצוה זאת מצאתי בהלכות של רב יהודאי גאון ולא מצאתי עיקר, אלא מששבחה התורה העניו דכתיב והאיש משה עניו מאד למדנו שמצוה להיות אדם עניו ושפל רוח ואמרו חכמים כל המשפיל עצמו וכו' ותנן אבות ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח וכו' והסמ"ג מנה הדבר במספר הלא תעשה (ל"ת ס"ד) שלא להתגאות והוא ממאמר כל המגביה לבו כפר בעיקר שנא' ורם לבבך ושכחת והוא בסוטה ה' וכן מנה הסמ"ק בל"ת במצוה כ"ב הרי לפנינו דיצתה מדה זו של ענוה משאר כל המדות, שמלבד שהיא נכללת בכלל מ"ע והלכת בדרכיו כשאר המדות עוד באו עליה צוויים מיוחדים. והוא צריך ביאור דלמה בעינן מצות עשה מיוחדה למדה זו ולא סגי לן במ"ע דוהלכת בדרכיו כשאר כל המדות ובשלמא להסמ"ג אפשר לומר להוסיף לא תעשה ע"ז אבל לשיטת הבה"ג והיראים קשה (ועי' ביראים סי' ד' ובחדש סי' ת"ח שאחר שהביא המ"ע ללכת בדרכי המקום כתב ואע"פ שעל כל מצוה ומצוה נאמר עשה במקומה הוסיף לך הכתוב עשה אחר לקבל שכר עי"ש היטב והבה"ג כתב וללכת בדרכיו להלביש ערומים ולקבור מתים לנחם אבלים בקור חולים וכו' וס"ל להרמב"ן ז"ל בשרש הראשון דכל מה שכתב הבה"ג ז"ל כאן היא מצות עשה אחת שלא כדעת היראים, ומרבנו נראה ג"כ דמ"ע דוהלכת בדרכיו היא מ"ע מיוחדה לתיקון הדעות והמדות ללכת בדרכים הבינונים) וכמדומה שעוד יקשה הדבר יותר לדעת רבנו דלא ס"ל דיש לענוה מ"ע מיוחדה מדאוריתא ולא לא תעשה אבל הוא רק מדרבנן (ואפשר דהכין ס"ל גם להבה"ג והיראים כנראה מדבריהם ועי' בסמ"ג מה שהאריך בשיטתו שם) ולמה בעו חכמים לחדש דין מיוחד ואיסור מיוחד במדת הענוה ולא סגי להו במ"ע דוהלכת בדרכיו כמו לכל המדות. ואשר על כן נראה דרבנו ז"ל ס"ל דבמדה זו לגדל חסרון זאת המדה כמו שהבאנו לעיל מפי' המשנה לרבנו חדשו בה חכמים דיצתה מכלל כל המדות שמלבד דאיכא בה מצות עשה דוהלכת בדרכיו והיא המדה הבינונית שנקראת מדת החכמה והעובר על זה ונוטה לצד אחד של הגאוה עובר על מ"ע דוהלכת בדרכיו ובזה איירי בפרק הראשון שנתן שם מדה וקצב לדין התורה של והלכת בדרכיו, דהכונה בזה ללכת בדרכים הבינונים שהיא מדת החכמה ובכלל זה גם מדת גובה לב, ואם הלך בדרך הממוצע יצא ידי חובת מצות עשה של והלכת בדרכיו ולהכי מנה רבנו גם מדה זו בכלל דמדאוריתא יצא בה במדה הבינונית אבל אמרו חכמים שיש בזה מצוה מיוחדה שלא לנהוג בזה גם במדה האמצעית (ומ"ש לעיל בה"ב ולכשיחזור לדרך האמצעי ילך בה כל ימי חייו לאו דוקא קאמר רבנו שילך בה כל ימי חייו, אבל שיעור הדברים כך הוא דדרך הרפואה שיעקור גובה הלב עד שיהיה בטוח דאפילו לכשיחזור אח"כ לדרך האמצעית ילך בה כל ימי חייו ופשוט) אלא שהוא מחויב להתרחק ממנה עד הקצה האחרון. ואולי זהו מה שאמרו חכמים בשבת ק"ד הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו ומביא רבנו ע"ז הלימוד ממשה שהכתוב משבחו והאיש משה עניו וזהו הלימוד של רב יהודאי גאון כמ"ש היראים וכן מה שצוו החכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ומביא ג"כ הלימוד של הסמ"ג מקרא דורם לבבך ושכחת וס"ל לרבנו כרבי נחמן בר יצחק בסוטה שם דלא מינה ולא מקצתה ועי' בפי' המשנה שם הביא עוד מערכת מאמרים לחז"ל בזה. ובא וראה כמה דייק רבנו בדבריו שאף שכלל גם את מדת הכעס בגדר זה מ"מ לא הזכיר שם איסור ע"ז אלא ראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, לפי שהגאוה מיוסדת על עשה ולא תעשה מדבריהם, כתב בה איסור משא"כ בכעס הוא רק מדת חכמים להתרחק עד הקצה האחרון והדברים ברורים ומיושבים כראוי.
2.3.2
וילמד עצמו שלא יכעוס. עי' תענית ד' א' אפ"ה מיבעי ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך וכו'.
2.3.3
כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. עי' במורה פנ"ד שהבאנו לעיל.
2.3.4
אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאלו עובד ע"ז. לא נודע מקור הדברים בכעס לחוד, ויש מציינים להא דאמרו בירושלמי נדרים פ"ט ה"א דא"ר ינאי כל השומע ליצרו כאלו עובד ע"ז ושם קאי בנודר משום כעס, ואין זה מקור רבנו וכבר הראו מקור הדברים בלשונם במדרש לעולם פט"ו וכן הוא בזוה"ק בפרשת בראשית ופרשת קרח ופרשת פנחס עי"ש ועי' עוד בזוה"ק תצוה איהו טורף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר והעירני ידידי הגאון ר' חיים הלר נ"י שבתשובות הרשב"ש סימן ש"ע הביא מאמר זה כלשונו מגמרא דנדרים וכנראה היה לפני רבותינו הראשונים ז"ל כן בנוסח הגמ' שלנו והרבה מאמרים כיוצא בו נשמטו.
2.4.1
לעולם ירבה אדם בשתיקה. אבות, ועי' פסחים צ"ט א' ודרך ארץ זוטא פ"ז ובאבות דר"נ סוף פכ"ב, ועי' מדרש רבה אסתר פ"ו אין אסתר מגדת וכו' מלמד שתפסה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה שתפסה פלך שתיקה וכו' וכן בנימן, וכן שאול עי"ש.
2.4.2
ולא ידבר אלא או בדבר חכמה. ירושלמי סוף ברכות כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאוריתא טבין כל שתיקותא יפה וכו' לחד נוסחא.
2.4.3
אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו. עי' כ"מ שמצא כן על ר' יוחנן בן זכאי אבל לא על רב והמחברים הראו מקורות שונים, ובאמת לפי"ז היה אפשר לציין שע"פ גי' רבינו חננאל ביומא י"ט צ"ל אמר רב כל השח שיחת חולין עובר בעשה ולא רבא כמו שהוא לפנינו, אבל באמת שיחת חולין אין זה שיחה בטלה כמו שיבואר לקמן והמקור היותר נאמן לזה הראה הגאון רד"ל ז"ל שהוא באגדה הביאוה הגאונים ז"ל בתשובתם שבסוף ס' נהרות דמשק ס' קע"ח ומונה שם עשרה דברים של חסידות שרב היה נוהג בהם וזו אחת מהם ושם הנוסח שלא שח שיחה בטלה מימיו ובכת"י אברבנאל שיחה בטלה מעולם בדברי רבנו (ועי' בס' האורה לרש"י ז"ל הביא ג"כ הנך עשרה מילי דחסידותא, ושם לא נמנה זה במספרם ונמצאו שם עוד שנויים ועי' להגאון חיד"א ז"ל בספרו פתח עינים על עין יעקב הביא במנחות פי"ג סי' כ"ח שמצא באורך מעשר קדושות שהיה נוהג רב בספר הפרדס וכו' וכן הוא אצלו כמו בהאורה). שלא שח שיחה בטלה כל ימיו וזוהי שיחת רוב כל אדם. ר"ל דשיחה בטלה אינה מה שקראו חז"ל שיחת חולין, דעל זה פירש"י בסוכה כ"ח דר"ל דברי הבאי ושחוק ועי' לרבנו יונה בפרק היה קורא שכתב ושיחת חולין מקרי כשמדבר דברי הבאי עי"ש ועי' מג"א סי' קנ"ו שפי' דברי גנאי וקלות ראש, ובזה מיושב למה הביא רבנו מה שאמרו על רב והוא מאגדה הביאוה הגאונים ז"ל ולא הביא גמרא מפורשת בר' יוחנן בן זכאי סוכה כ"ח אמרו עליו על ריב"ז שלא שח שיחת חולין מימיו וכן אמרו שם על ר' אליעזר שלא שח שיחת חולין עי"ש דלפי"ז ניחא שפיר דרבנו מביא חסידות על שיחה בטלה ולא על שיחת חולין שאסור מצד הדין.
2.4.4
וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים. עי' שבת קכ"ד ב' דדייק שם מהא דאמר אייתו שותא לכהנא ליתיב עליה דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא, וכן מהא דאמר רב בחולין קי"א יהיב טעמא כולי האי דייק לענין נותן טעם בר נותן טעם דאסור עי"ש ועוד בכמה מקומות.
2.5.1
סייג לחכמה שתיקה לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר. עי' לרבנו יונה ז"ל במשנה דאבות פ"ג מי"ג שם שכתב סייג לחכמה שתיקה זה סייג בין לחכמה עצמה בין למדותיה כיצד שאינו נכנס לתוך דברי חבירו וכו' כל הענין ועי' אבות דר"נ פכ"ב לא חכמה מביא דברים ולא דברים מביא חכמה.
2.6.1
ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב. עי' ב"מ מ"ט א' אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ואף דלר' יוחנן דס"ל דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה לא בא הכתוב לזה אלא לומר שיהא הן שלך צדק מ"מ העתיק מאמר זה גם הרי"ף ז"ל ועי' במאור שם וברא"ש ועי' שטמ"ק שם בשם הראב"ד הרשב"א והר"ן ז"ל דמה דמקשה שם בגמ' מדרשא דיהא הן שלך צדק קאי גם לר' יוחנן עי"ש וברור, ועי' פסחים קי"ג ב' שלשה הקב"ה שונאן המדבר אחד בפה ואחד בלב, ודרשו רז"ל במדרש על הפסוק ולא יכלו דברו לשלום מתוך גנותן של שבטים אתה יודע שבחן כלבהון כן פומהון, ועי' מדרש שוח"ט סי' י"ב בלב ולב ידברו אחד בפה ואחד בלב ושם בסי' כ"ח ולא דבר אבשלום מה דבליביה לא הוי בפומיה.
2.6.2
אלא תוכו כברו. ברכות כ"ח כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס וכו' ומפרשי לה לענין שיהיו המעשים מתאימים עם המחשבה שבלב, ורבנו מפרש לה והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ועי' אבות דר"נ פכ"ח מ"ז הוא היה אומר יהי סתרך עליך גלוי, ובנוסח מרן הגר"א ז"ל יהי סתרך לך כגלוי ועי' בנין יהושע שם מה שכתב בזה.
2.6.3
ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי כיצד וכו'. הנה רבנו היראים בסי' רנ"ה ובחדש סי' קכ"ד כתב דהא דאמרו דלא תגנובו בגונב ממון הכתוב מדבר הוא למעוטי נפשות אבל גונב דעת הבריות במידי דממון הוי בכלל ממון ועובר על לא תגנובו כדתניא בתוספתא (פ"ז דב"ק) ג' (ולפנינו ז' או ד') גנבים הם הראשון שבכלם גונב דעת הבריות והמרבה לו בתקרובת וכו' ואין לומר שאיסור גניבת דעת במידי דממון דרבנן וכו' וגונב דעת אפילו של עכו"ם אסור שלא מצינו שהתירה תורה בעכו"ם ואע"ג דכתיב לא תגנובו ולא תכחשו וכו' בעמיתו לא קאי על תגנובו וכו' והלך אחריו גם הסמ"ג במצות לא תעשה קנ"ה ועי' ריטב"א חולין כתב ג"כ הכי אבל דעת רבנו אינו כן ונראה דס"ל דהוא רק מדרבנן וכן לא הביאו בספר המצוות ועי' סמ"ק מצוה רס"א כתב ויש גניבה אחרת שאסרו חכמים כגון גניבת הדעת אסור ואפילו דעתו של עכו"ם אסור, וס"ל להדיא דאינו אלא מדרבנן, והנה עי"ש היראים גונב דעת הבריות במידי דממון וחזר וכפל הדברים להלן משמע מזה דדוקא זה הוי דאוריתא אבל אינך דמרבה בתקרובת או במסרהב בו לאכול ופותח לו חבית דהוי רק גניבת הדעת בכבוד הוי רק דרבנן אפילו להיראים, וביותר נראה לעמוד על הא דכתב שם להלן וז"ל ואמר שמואל בפ' גיד הנשה אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עכו"ם ושמואל במידי דממון מיירי, ויש להוכיח מזה דס"ל דגניבת דעת בעכו"ם רק במידי דבממון הוא אבל בפותח לו חבית ומסרהב בו שיאכל לא הוי בכלל זה, ולפי"ז יש לדייק כן גם בדברי רבנו שכתב כיצד לא ימכור לנכרי וכו' ולא מנעל של מתה וכו' ואח"כ מתחיל ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו ומשמע שגם רבנו מחלק כן ויש לעמוד עוד דהזכיר רבנו בשר נבילה במקום שחוטה דיש גריעותא בזה עי' הוריות י"א ותוס' ע"ז כ"ו וכן מנעל של מתה במקום שחוטה דאיכא וכו' דררא דממון ועי' בדברי רבנו פי"ח מהל' מכירה ה"ג ולא הזכיר טרפה ואין זה מוכרח ועי' ברש"י בגיטין ס"ב ברב כהנא דא"ל שלמא למר ופירש"י ז"ל ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו ועי' תוס' שם שכתבו ע"ז וצ"ע שלא יהא בזה גונב דעת הבריות. ואפשר דרש"י ס"ל דלא שייך הכא גניבת דעת דאין זה נוגע לממון, וכמ"ש לעיל ולשיטת התוס' גם בזה איכא גניבת דעת דאסור בעכו"ם, ועי' לרבנו גרשום ז"ל שם דמפרש אי לרבא אנפקא חייא משמע דר"ל משום דמחזי כגזל גמור ולהכי אקפד שמואל ודלא כפירש"י משום שעבר על דבריו ולפי"ז יש נפק"מ בגונב דעת היכא דמחזי כגזל ובין דלא מחזי כך, וזהו ג"כ כעין דברי היראים דדוקא בדבר שבממון שייך זה, וצ"ב עוד. והנה הרשב"א והריטב"א ז"ל בחולין שם כתבו לדייק מהא דאמרו בגמרא שם דטעמא דאין משלחין לעכו"ם ירך חתוכה משום גניבת דעת דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות, ולמה מביא דשמואל ולא מברייתא דלקמן דמפורש בה דאיכא גניבת הדעת בעכו"ם, וכתבו דאפשר דדוקא במכירה איכא גניבת דעת ולא במתנה, ולפי"ז כיון דאמרו דשמואל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא שוב לא ידעינן דגם במתנה אסור בעכו"ם וזהו חילוק אחר מאשר הבאנו לעיל בשם היראים, ועל דבר זה כתב הים של שלמה בחולין שם דמדברי רבנו לא משמע כן ומצאתי בקובץ שעמד על דברי היש"ש דמאין משמע ליה כן בדברי רבנו, והפשיט דהחילוק בין מכר למתנה לא נמצא אצל רבנו ועי' ב"י בסי' ס"ה מ"ש בשם הרא"ש ועי' ב"ח שם ונקודת הכסף שם ואין מקום להאריך יותר.
2.6.4
ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח. עי' כ"מ ולח"מ שתמהו על מה דלא הביא רבנו מה דאמרו בגמ' שם דאם גם בלא"ה היה פותח לכבודו שרי וכמ"ש שאני עולא דחביב ליה לרב יהודא, וכן לא הביא חילוקא דהיכא דאינהו דקא מטעי נפשיהו שרי וכעובדא דמר זוטרא בריה דרב נחמן שם, ועי' בים של שלמה חולין שם דבדיוק כתב רבנו כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח להוציא מי שמאנה את עצמו ולהוציא במקום שעושה בשביל כבודו ובלא כן היה ג"כ פותח, והדבר פשוט כן, שהרי רבנו כתב זה בדעות, ודבר המסור ללב הוא, שאינו רשאי לעשות כן כדי לפתות לחבירו והרי באופנים אלו אינו עושה כן לפתות.
2.6.5
ואפילו מלה אחת של פתוי ושל גניבת דעת אסור. שהרי אמרו שם היכא מכרזינן נפל בישרא לבני חילא, ולא אמר טריפתא משום דלא קא זבני ופריך עלה והא קא מטעי להו, ועי' מה שהבאנו לעיל בשם התוס' שהשיגו על רש"י דפי' דשלמא למר לא נתכוין אלא לרבו, דהרי זה הוי גניבת דעת, וכבר כתבנו לעיל דאפשר דס"ל לרבנו דבזה ליכא גניבת דעת, ובלא"ה אפשר דרש"י ס"ל כהירושלמי עי' בתוס' ד"ה אשרתא שם דגם שאילת שלום אסור והוכרח לעשות כן, אבל רבנו בפ"י מהל' עכו"ם ה"ה ס"ל להדיא דשואלין בשלומם ואפילו ביום חגם ורק לכפול אסור ואמר שלמא למר והוי מכוין ליה באמת ואי לאו הכי אפשר דאסור וכסברת התוס' דאיכא גניבת דעת אפילו במלה אחת ועי' מ"ש לעיל, ועי' בירושלמי פ"ד דדמאי ה"ג ופ"ק דע"ז ה"ג לא ירבה לו בתקרובת מהו בתקרובת רחוץ בזווי אוחרי ועי' מפרש ובמראה הפנים שם שהוא רק מלה של פתוי ושל גניבת דעת ואסור.
2.7.1
לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות. עי' ברכות ל"א אסור לאדם למלא שחוק פיו וכו' ועי' הגהות מיימוני ציין לאבות דר"נ פ"ט שחוק סייג לכבוד פי' מיעוט שחוק, ועי' בנוסח רבנו בדפוס קונשטנדינא רס"ט שכך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש וכו' וא"כ הראה רבנו עצמו מקור דבריו.
2.7.2
ולא עצב ולא אונן. עי' סנהדרין נ"ט בר' זירא יארוד נאלא עי' פרש"י ז"ל שם וכבר הביאו המחברים כל המקומות עי' ברכות ל' ונדרים נ' יומא דמחייך ביה רבי וכו'.
2.7.3
כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש וכו'. אבות פ"ג מי"ג.
2.7.4
וצוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק. עי' תנא דבי אליהו רבה ה"א פי"ג ישמור אדם עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותפלות וכו' ואין שחוק אלא עבירה (עי' בנוסחא הישנה) ורשע שנאמר ועתה אל תתלוצצו ומפרש התרגום אל תרשעתון לומר לך שהשחוק שקול כנגד כמה עבירות.
2.7.5
ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. הוא משנה פ"א דאבות מט"ו, וצ"ב למה לא הביא רבנו המשנה שם פ"ג מי"ב והוי מקבל את כל האדם בשמחה, והיא מתאמת יותר אל הענין לפי מה שביאר רבנו שם מה שאמר קודם הוי קל לראש ונוח לתשחורת, שאמר לא תחשוב שמה שהזהרתיך מהתגעגע עם צעיר השנים יתחייב שתקבל אותו בזעם ובפנים זועפים לא כן הכוונה אבל צריך שתקבל כל אדם קטן וגדול וכו' בשמחה, וזה יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות.
2.7.6
וכן לא יהיה בעל נפש רחבה. שם פ"ה מ"ט ונפש רחבה מתלמידיו וכו'.
2.7.7
ולא עצב ובטל ממלאכה. עי' באדר"נ פי"א אין אדם מת אלא מתוך הבטלה ועי"ש כל הבריתא, ומה שכתב רבנו אלא בעל עין טובה. שם פ"ב מ"ט. ומה שכתב רבנו ממעט בעסק ועוסק בתורה. שם פ"ד מ"י. ומה שכתב רבנו ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו. עי' משניות דרך ארץ זוטא פ"ג הוי שש בחלקך והתנאה במיעוטך והיה חלקך מברך לעולם עין טובה ונפש שביעה והם הם דברי רבנו כאן.
3.1.1
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה וכו' אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון. עי' בפ"ד משמונת פרקי רבנו באורך.
3.1.2
אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העכו"ם. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבות אלו, ובדפוס וינציא ישן וכן בדפוס קונשטנדינא רס"ט כגון כומרי אדום.
3.1.3
והמהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו וכו'. עי' לח"מ מה שהאריך ועי' תשובת הרשב"א סי' תל"א ועי' סדר משנה, ויש חילוק גדול בין אדם מצוין פרטי לכלל בני האדם ורבנו הורה הדרך לכל בית ישראל והרבה סמוכים לדעה זו במאמרי רז"ל עי' ירושלמי קדושין פ"ד סוף הי"ב ובתנא דבי אליהו ריש פי"ד כל הקץ בחיים טובים בעוה"ז סימן רע לו ועי' הוריות י' ב' וילקוט ראה רמז תתצ"א ועוד בכמה מקומות אין מקום להאריך עוד.
3.1.4
ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ושבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. רבנו בעצמו בפ"ד משמונת פרקיו הראה מקורו וז"ל ולחכמים בזה הענין דבר לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו והוא בגמרא דבני מערבא בפ"ט מנדרים דבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים אמרו שם בזה הלשון לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ולא ראו זאת המציינים.
3.1.5
ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. כיוון רבנו לישב הא דכתבו בתוס' תענית כ"ב ב' ד"ה ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף וצ"ל דהני תנאי לא פליגי בהא דמיירו הני אמוראי בפרקין דלעיל י"א אם נקרא חוטא או נקרא קדוש וכו' דהאמוראי פליגי במצי לצער נפשיה והני תנאי פליגי בלא מצי לצעורי נפשיה, והנה רבנו ס"ל בפ"א דתענית ה"ט כחכמים דר' יוסי דעל כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, אבל זהו חילוקו דהיכא דמכוין לסגף עצמו זה אסור, אבל היכא דמתענה בשביל צרה אדרבה מצוה איכא וכמו שכתב שם כשם שהצבור מתענין על צרתם כך היחיד מתענה על צרתו וזהו גדר הדבר שלא יתענה תמיד, וכמו שכתב רבינו אלו שמתענין תמיד דייקא, וכן אסור לסגף עצמו בתענית אם כוונתו לסגף עצמו ועי' בדברי רבנו בפ"ד מפרקיו שכתב כמו שראינו שהרבה סמים מועילים רק לרפאות החולה אבל לאיש הבריא מזיקים כן ענין התענית וכו'.
3.2.1
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כלם לידע את השם. זהו שאמרו באבות פ"ב וכל מעשיך לשם שמים ועי' בחמישי לשמונה פרקים מה שהרחיב רבנו הדברים בזה, ועי' לרבנו יונה בביאור המשנה שהאריך בזה בכל פרט כדברי רבנו ועי' באבות דר"נ פי"ז ובקדושין פ"א אמר שמואל הכל לשם שמים.
3.2.2
ולפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף וכו'. עי' אבות דר"נ פכ"ו האוכל אוכלין שאינם עולים על גופו עובר משום שלשה לאוין שבזה את עצמו ובזה את האוכלין ומברך ברכה שאינה כתיקונה ותפס רבנו כלב וחמור, עי' ב"ק צ"ב ב' בכפניה גללי מבלע, ובחמור עי' פסחים מ"ט ב'.
3.2.3
וכן כשיבעול. עי' בהשגה שכתב וכן למצות עונה ועי' כ"מ מ"ש בזה ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ה ה"ד אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח ועי' בגמ'.
3.3.1
אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וכו' לדעת את ה'. פ"ב דביצה אבל הלל וכו' שכל מעשיו לשם שמים ואמרו שהיה הולך למרחץ ואומר אני הולך לדבר מצוה וכמ"ש בפ"ד דשבת נ' רוחץ אדם וכו' לכבוד קונו הגר"א ז"ל וכן הוא במג"א. אבל מה שהביאו מרוחץ אדם פניו לכבוד קונו. לדעת רבנו בפ"ד מהל' תפלה הוא משום תפלה והוא ענין אחר.
3.3.2
והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו. ברכות ס"ג איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו וכתב רבנו ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה וכו' הדברים מבוארים להדיא באבות דר"נ בפי"ז מ"ז, וכל מעשיך יהיו לשם שמים לשם תורה שנאמר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
4.1.1
הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי א"א שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. עי' תנחומא ויקרא סי' נ"א שאי אפשר לגוף להיות בלא נפש, שאם אין נפש אין גוף ואם אין גוף אין נפש.
4.1.2
לפיכך צריך להרחיק וכו'. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבת לפיכך, וכן ליתא בדפוס קונשטנדינא שנת רס"ט.
4.1.3
לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא. כן מפרש רבנו אמרם ברכות ס"ב ב' אדכפנית אכול אדצחית שתי. ועי' פרש"י שם ובערוך ערך כפן.
4.1.4
ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד. גיטין ע' ועי' שבת ל"ג נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן, ועי' בכורות מ"ד ב' צואה רבה הדרוקן רבה ופירש"י בשבת שם על זה ועי' ברכות ס"ב שם עד דרתחא קדרך שפוך ופירש"י ז"ל שם, ולא הזכיר רבנו לאו דבל תשקצו כי אין כאן מקומו והזכיר איסורו בפי"ז דמאכלות אסורות הל"א, ומיירי אפילו היכא דליכא בל תשקצו עי' בשו"ע או"ח סי' צ"ב ברמ"א ומג"א שם ועי' להפר"ח בציוניו.
4.1.5
אלא כל זמן שצריך להשתין וכו' יעמוד מיד. מבואר בבכורות מ"ד ב' בעובדא דמר בר רב אשי דא"ל חמתך קאתיא אמר להו באודנא, ועי' בתוס' בכורות שם ד"ה אימתי שתמהו, דהרי בברכות כ"ה מוקי לה ר' יונתן קרא דויד תהיה לך בקטנים ביומא ע"ה דאין נפנין לא לפניהן וכו' אלא לאחוריהן הרי דאפילו בקטנים היו צריכים לצאת חוץ למחנה עי"ש היטב, ורבנו בהל' מלכים פ"ו הי"ד לא הזכיר באמת מי רגלים כלל דיהא צריך לצאת מחוץ למחנה, ועי' בזכרון יוסף חלק חו"מ סי' י' שתמה שם באמת על רבנו והרי גם קטנים אסורים במחנה וכתב דרבנו הוקשה לו קושית התוס' שהבאנו, ולדעתו גם ר' יונתן ס"ל דלא בעינן לקטנים לצאת חוץ למחנה וס"ל ג"כ דפשטיה דקרא בגדולים קאי אלא דדייק דמי רגלים לא בעי כסוי ע"פ פירש"י דלעיל כ"ג ע"ב אידי ואידי בגדולים דמתוך שהוא דוחק עצמו בא לידי קטנים ולהכי לא כתבה תורה כיסוי בהאי קרא כי היכי דלא נטעי לומר דגם קטנים בעי כסוי עי"ש. ובאמת לא בעינן לכל זה והרי הרב בעצמו ז"ל שם הקשה על הא דאמר ביומא ע"ה שם ומה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך ותמוה דהרי הוא מצוה לדורות בכל מחנה כשיצאו למלחמה, ועי"ש שכתב דאע"ג דפשטא דקרא בודאי במלחמה איירי מ"מ משמע מיתורא דגם במחנות שהיו במדבר היו נוהגים כן דהרי ילפינן בפסחים ס"ז מהנך קראי דבעל קרי אסור לכנוס למחנה לויה, והיינו על כרחך במחנה שהיה במדבר עי"ש ולפי"ז דרשא דר' יונתן דגם קטנים בעו יציאה חוץ למחנה לא קאי אמדבר כלל והוא לדורות ועי' להגאון רד"ל ז"ל בפרקי דר"א פמ"ד שם דמשמע שם שלא היו יוצאין כלל חוץ למחנה, וכתב דמסוגיא דיומא אין להכריע בזה דבר שאף שאמרו שנפנו לאחוריהן י"ל בתוך הענן (ועי' רש"י בפי' התורה שכתב חוץ לענן) ובאמת צ"ע שהרי ירושלים שהיא מחנה ישראל כנגד מחנה ישראל שבתוך הענן במדבר כמ"ש בזבחים קט"ז ב' וודאי היה בית הכסא בעיר ואפילו בהר הבית תנן בתמיד בית הכסא של כבוד היה שם (ועי' בירושלמי פ"ז דפסחים הי"ב דבעי לדייק מזה דמחילות לא נתקדשו ודחי לה וכי צואה טומאה היא אינה אלא נקיות) ויש להאריך בכל זה טובא אבל אכ"מ ויתבאר עוד אי"ה בהל' מלכים.
4.2.1
לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו. הוא ממאמר הגמ' גיטין ע' א' הממלא כרסו מכל דבר אחזתו אוחילו.
4.2.2
אלא יפחות כמו רביע משבעתו. כבר תמהו בזה דהא אמרו בגמ' שם אכול שליש ושתה שליש והנח שליש ואיך כתב רבנו כמו רביע, ומ"ש דאפשר הוא רביע מלבר אינו מובן כלל ועי' תוס' נדה כ"ד ב' ד"ה אכילתו דהא דאמרו אכול שליש וכו' לאו דוקא, ואפשר דה"ה נמי לענין הנח שליש לאו דוקא עי"ש. וראיתי דבר מחודד בזה להגאון מלבי"ם ז"ל והוא ע"פ קושית תלמידי רבינו יונה הובאו בשטמ"ק כתובות ס"ד דמסוגיא דהמשרה את אשתו מוכרח דג' ביצים הוא שיעור סעודה, ובערובין פ"ג נראה דשיעור סעודה כ"א ביצים ועוד, ותרצו משום דאוכלת בלפתן, ובשם רב שר שלום כתבו שנתנו שיעור למעלה ושיעור למטה וזהו השיעור שנתנו לאשה, ועי' נודע ביהודה סי' ל"ז הקשה ע"ז טובא ובסי' ל"ח וישב שם והחזיק בזה דשיעור ג' ביצים הוא כדי קיום נפש, ולפי"ז יש שביעה כדי מלוי כרס והוא שיעור כ"א ביצים ועוד, וע"ז אמרו שיאכלו רק שליש משיעור זה שהוא ערך שבעה ביצים ושתות ועוד ומזה השיעור צוה רבנו להפחית עוד רביע וזהו אמרו אלא יפחות כמו רביע משבעתו כלומר משיעור השביעה ועולה לפי חשבון זה שיעור האכילה חמש ביצים ורביע ועוד, ושיעור מזון שנותנין לאשה בכתובות שם הוא מתאים לזה שהרי נותנין לה שלש ביצים פת חטין ושני ביצים ושליש מהקטניות וכשנדקדק בחשבון הרי שני השיעורים שוה והוא דבר נחמד, אבל גם בלא כל זה לא ידענא מאי קשיא להו, ומאן לימא לן דשיעור שליש מלוי כרס אינו שבעתו של כל אדם פחות רביע שכתב רבנו, והלא השליש של אליהו קאי של שליש מלוי כרס, והרביע של רבנו ע"פ שיעור שבעו של כל אדם, ותרי שיעורי אלו כחדא נינהו לשיעורו של רבנו בזה.
4.2.3
ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין. זהו אמרם בשבת מ"א אכל ולא שתה אכילתו דם, וזהו תחלת חולי מעים הרי דצריך לשתות אבל רק מעט, ועי' רש"י ברכות מ"ב ב' שלא היה דרכם לשתות בתוך הסעודה אלא לשרות אכילה שבמיעיו, וזהו אמרם במגלה דאכילה מרובה משתיה היינו בתוך האכילה אבל לאח"כ הרי אמרו בנדה כ"ד ב' דאכילה מרובה משתיה עצמותיו סכויין הרי דלא מעלי, וע"פ זה מיושב קושית התוס' שם ולא צריכין למימר דאכול שליש ושתה שליש לאו דוקא עי"ש.
4.2.4
וכשיתחיל המזון להתעכל במיעיו שותה מה שהוא צריך לשתות. עי' ברכות נ"ג ב' דשיעור עיכול לריש לקיש כל זמן שיצמא למים והרי אמרו אדצחית שתית והעירו כבר מזה.
4.2.5
ולא ירבה לשתות מים. והא דאמרו בברכות מ' א' המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים, ועי' רש"י שם שפי' שותה מים הרבה אחר אכילתו וכו' רבנו לא ס"ל הכי אלא כדי שיעור שריה ועי' נדה כ"ד שהבאנו לעיל שתיתו מרבה מאכילתו עצמותיו שרופין אכילתו מרובה משתיתו עצמותיו סכויין, כראוי עצמותיו משוחין עי"ש.
4.2.6
ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה. בריתא בברכות כ"ג ב' הנכנס לסעודת קבע מהלך וכו' ונפנה ונכנס ובשבת פ"ב א' הנצרך להפנות ואכל וכו' רוח רעה או רוח זוהמא שולטת בו ועי' בדף מ"א א' שם.
4.2.7
לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה. למד כן מהך בריתא שהבאנו מברכות כ"ג הנכנס לסעודת קבע מהלך עשרה פעמים ד' אמות או ד' פעמים עשרה אמות וסובר רבנו דלאו משום עשיית צרכיו הוא אלא משום הלוך קודם אכילה ומ"ש ונפנה, הוא מלתא בפני עצמו או דרבנו מפרש הא דאמרו בשבת מ"א שם אכל ולא הלך ד' אמות אכילתו מרקבת דלא כפירש"י דקאי על אחר אכילה, אלא דקאי אקודם אכילה, ואין זה ענין אחד עם הא דאמרו בב"מ קי"ג ב' עי"ש.
4.2.8
או יעשה מלאכה או יתיגע ביגע אחר. בדפוס קונשטנדינא הנוסח או יעשה מלאכה עד שיתיגע ואוכל והוא ישר, והוא מגיטין ס"ז ב' רב יוסף איעסק בריחיא, רב ששת איעסק בכשורי אמר גדולה מלאכה שמחממת בעליה והוא דלא כפירש"י שם עי"ש ועי' אבות דר"נ פמ"א מ"ד שלש זיעות הן יפות לגוף וחד מהני זיעת מלאכה.
4.2.9
ואם רחץ בחמין אחר שיגע הרי זה טוב. עי' שבת מ' נכנס ומזיע יוצא ומשתטף הרי דשיטוף אחר זיעה טובה.
4.3.1
לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו. גיטין ע' ג' דברים מתישין כחו של אדם אכל מעומד וכו'.
4.3.2
או יטה על שמאל. עי' ברכות מ"ו ופסחים ק"ח ב'.
4.3.3
וכל המטייל אחר אכילתו וכו' הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים. עי' תענית י' ב' המהלך בדרך לא יאכל יותר משני רעבון הכא תרגומו משום מעיינא ועי' רש"י ותוס' שם ור"ח ורבנו גרשום מאור הגולה פירשו באופן אחר ועי' מג"א סי' ק"י סק"י וכבר העירו מזה.
4.4.1
דיו לו לאדם לישן שלישן שהוא ח' שעות. עי' שבת פ"ט ב' דל פלגא דלילותא ואפשר שם טעם אחר בדבר.
4.4.2
ויהיה בסוף הלילה. ברכות ס"ב ב' שינה בעמוד השחר כאסטמא לפרזלא ועי' ארצות החיים סי' א' מ"ש בזה.
4.5.1
לא יישן אדם לא על פניו. הוא כפי' הערוך והגאונים בפירוש פרקדן, ועי' בפ"ב מהל' ק"ש ה"ב.
4.5.2
ולא על ערפו. הוא כאידך פירושא עי' רש"י שם ועל זה אמרו בגמ' הא מיגנא שפיר דמי והא ר' יהושע בן לוי לייט וכו'.
4.5.3
ולא יישן ביום. עי' סוכה כ"ו ב'.
4.6.1
דברים המשלשלין וכו' ואבטיחים ומיני הקישואין ומיני מלפפונות. עי' ע"ז י"א דזוטרי מרחיבין בני מעים ועי' מדרש קהלת על פסוק קניתי לי עבדים ושפחות שלא פסק מעל שולחנו קישואים בימות הגשמים ובגמ' דילן ע"ז כ"ט קישואים שהם קשים לגופו של אדם כחרבות וצ"ל דזה אינו בימות הגשמים וכלל רבנו גם אבטיחים ומלפפונות שהם מין אחד עי' ירושלמי ריש פ"א דכלאים וכבר העירו מזה, ועי' בטור סי' ק"ע לפי גרסתו במס' דרך ארץ פ"ז מעשה בר' עקיבא וכו' הביאו לפניהם קלח של כרוב עי"ש.
4.6.2
אוכל אותם האדם בתחלה קודם אכילה. עי' כתובות י' ב' דתמרים משום דמשלשלין שחרית וערבית טובים במנחה רעים, ומפרש רבנו להיפוך מפירש"י ז"ל שם אלא דר"ל שחרית וערבית קודם האכילה טובים, ובמנחה רעים משום שהוא אחר אכילה וצ"ב מה שאמרו בצהרים אין יפה מהם אבל אפשר דרבנו מפרש כן הא דאמרו הא מקמי נהמא הא לבתר נהמא עי"ש.
4.6.3
ודברים שמאמצין וכו' כגון רימונים ופרישים ותפוחים וכו'. עי' עירובין כ"ט.
4.7.1
לעולם יקדים אדם דבר הקל. בכת"י אברבנאל כללו של דבר לעולם יקדים אדם דבר הקל והוא נכון.
4.8.1
בימות החמה אוכל מאכלים הקרים וכו' ובימות הגשמים אוכל מאכלים החמים. עי' עירובין נ"ו א' נראה צונן נראה סם חיים והתניא נראה צונן נראה סם המות וכו' כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ועי' רש"י ז"ל בימות החמה יפין שמצננין את הגוף בימות הגשמים קשים.
4.8.2
ואוכל את החומץ. עי' שבת קי"ג ב' וטבלת פתך בחומץ אמר ר' אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב, ודייק רבנו לכתוב ואוכל את החומץ היינו ע"י טיבול וכמו מהא דיליף לה דכתיב וטבלת פתך בחומץ אבל שתית חומץ אפילו בימות החמה לא ואפילו מזוג דמחייב עלה ביום הכפורים מ"מ לא מעלי כמובן.
4.8.3
ואוכל מעט מן החרדל. עי' ברכות מ' הרגיל בחרדל אחד לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו אבל כל יומא לא דקשה לחולשא דלבא, הרי דרק מעט יכול לאכול וס"ל לרבנו דגם זה דוקא בימות הגשמים.
4.8.4
ומן החלתית. עי' חולין נ"ט א"ר אבהו בדידי הוי עובדא ואכלי חד תקלא חלתיתא ואי לא דיתבי במיא הוי משתלח משכאי והתם אליבא ריקנא ועי' שבת ק"מ א'.
4.9.1
יש מאכלות שהם רעים ביותר וכו' כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים. עי' ברכות נ"ה א' ושבת פ"א א' דשדרו של דג ודג מליח מביא לידי תחתוניות, ובב"ב ע"ה ב' איתא דכוורא מליחי מעלי בשרא מליחא לא מעלי, ובסוף המוכר את הספינה אמרו כל מילי עתיקא מעליא בר מתמרי ושכרא והרסנא, הרי דדגים קטנים מלוחים אינם טובים וגדול מעלי ועי' שבת קי"ט רבא מלח שיבוטא וצ"ל דאין זה מליח ישן והרבה יש לציין בזה וקשה למצא הדרך.
4.9.2
והגבינה המלוחה הישנה. עי' ע"ז כ"ט דגבינה מחזירה חולה לחליו, ושמה מנויים עוד כמה דברים שלא הביאם רבנו.
4.9.3
הכמהין והפטריות. הפר"ח ציין לתוספתא דתרומות פטריות אסורין משום סכנת נפשות, וכבר השיגו עליו דהתם לענין גלוי דבכמהין ופטריות איכא דין גלוי והוא פשוט וכן מבואר מהא דברכות מ"ז א' אילו מייתי לי ארדיליא מי לא אכלינן ופרש"י כמהין ופטריות, וגם בלא זה הרי משמע בכל המקומות שהוא אוכל ואי הוו אסורין משום סכ"נ לא הוו בדין אוכל לכל הדברים ולא הוי צריכינן לקראי למעט כמהין ופטריות וכן לענין עירוב וכמו דמקשי הגמ' בבצלים אבל רבנו מנה אותם רק במאכלים רעים ואין סתירה מכל המקומות.
4.9.4
והבשר המלוח הישן. עי' מעילה כ"א שאין מקיזין דם על הבשר המלוח ומשמע שהוא מאכל רע, אבל אין מזה ראיה שהרי גם על העופות אין מקיזין אולם הוא מבואר בב"ב ע"ה שהבאנו לעיל בשרא מלוחא לא מעלי.
4.9.5
ויין מגיתו. עי' אבות פ"ד מ"כ ובפירש"י שם בנוסח אחר שגופו עכור ממנו ואינו מועיל.
4.9.6
וכן כל מאכל שריחו רע. עי' פסחים מ"ב א' דכותח מכחיש את הגוף משום קומניתא דאומא ועי' פרש"י ז"ל שם והוא מבואר.
4.9.7
ויש מאכלות שהם רעים וכו' לאכלן עם מזונו תמיד כגון דגים גדולים. כבר הבאנו לעיל הא דתניא דשדרו של דג גדול מביא לידי תחתוניות ודוקא בדגים קטנים אמרו בע"ז כ"ט ולא עוד אלא שמפרין ומרבין ועי' ברכות מ' א'.
4.9.8
וגבינה וחלב ששהה אחר שנחלב כ"ד שעות. בגבינה כבר כתבנו לעיל, ובחלב עי' פסחים מ"ב א' דסיובי דחלבא מטמטם את הלב ועי' ברכות נ"ז ב' דחשיב שם חלב וגבינה בעשרה דברים שמחזירין את החולה לחליו וליתא כן בע"ז כ"ט עי"ש היטב.
4.9.9
ובשר שורים גדולים. ע"ז כ"ט מעשרה דברים שמחזירין את החולה לחליו וחליו קשה בשר שור.
4.9.10
והפול והעדשים. עי' ברכות מ' הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום וכו' אבל כל יומא לא משום דקשה לריח הפה ובכל זאת קשה להתאים עם דברי רבנו שהרי כתב להלן ופולין ועדשים אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים וצ"ל דאחד לשלשים יום שאני או דרגיל שאני.
4.9.11
ולחם שעורים. עי' פסחים מ"ב א' וקדושין ס"ב א' נהמא דשערי.
4.9.12
והכרוב. וכו' צ"ע מברכות מ"ד ב' כרוב למזון ושם בקלח של כרוב שנו ובע"ז כ"ט חשיב כרוב בין דברים המרפאין את החולה וכבר עמדו ע"ז וצריך לחלק בין חיין למבושלין ורבנו בחיין איירי.
4.9.13
והבצלים. עי' עירובין כ"ט ובבצלים מי מערבין וכו' ועי' קדושין ס"ב א'.
4.9.14
והשומים. עי' עירובין נ"ו א' וכפירש"י ששמע מרבותיו דתומי וכרתי לא מעלי. אבל העיקר נראה דרבנו סמך במ"ש והכרוב והחציר והבצלים והשומים על דרשתם ז"ל בספרי בהעלותך על הפסוק את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ר' שמעון אומר מפני מה היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינים הללו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו ראה שלא יאכל מאכל רע ושלא ישתה משקה רע וכל כך היה הבן מתרעם על אביו לומר לא מפני שהוא אוהבני אלא מפני שאי אפשר לו שאוכל הרי להדיא שכל אלה רעים המה למאכל.
4.9.15
השום. הקשו מתקנת עזרא לאכול שום בערבי שבתות וכתבו דנשתנו הטבעים, וראה זה מצאתי בבה"ג כת"י רומי סוף הל' יין נסך שמנה שם תקנות עזרא, ואוכלין שומין בערב שבת בתבשיל, ורבנו בחיין ואין סתירה בדברים.
4.9.16
אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבות עד מאד.
4.9.17
ובימות הגשמים אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל. עי' עירובין נ"ו החילוק בין ימות הגשמים לימות החמה, ועי' גיטין ע' ב' בכשות זמנה תמוז שלא בזמנה טבת.
4.9.18
והדלועין אוכלין מהם בימות החמה. עי' נדרים מ"ט הנודר מן התבשיל אסור בפטריות רכות ועי' רש"י שם שהם דלועים רכים, ופריך מר' ירמיה ומשני הא ברכיכי הא באשוני עי"ש.
4.10.1
ויש מאכלות שהם רעים וכו' והם עוף המים ובני יונה הקטנים. עי' ע"ז כ"ט מנה בשר צפרים בהדי עשרה שמחזירין את החולה לחליו.
4.10.2
והתמרים. כבר תמהו על דברי רבנו מגיטין ע' אפילו מתמרי ובכתובות י' ב' דתמרי משבען וכו' ואפשר דרבנו סמך על עובדא דעולא בתענית ט' בלילה צערוהו אמר מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באוריתא.
4.10.3
והסלת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשארה בה ריח מורסן. אין זה פת נקיה דסמידא דפסחים מ"ב דמעלי לכולא גופא, ומטעם זה דייק רבנו וכתב שלא נשאר בה ריח מורסן והוא מתאים לידיעות הרפואה היותר אחרונות, שמתהללים בה בני הדור, ולא הרגישו החדשים בדברים שיצאו מפי זקן ועי' מדרש קהלת על הפסוק כי ברוב חכמה משמע ג"כ כדברי רבנו.

Friedberg Edition. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://fjms.genizah.org Licence: Public Domain. Source.