← All works

Ateret Zekenim on Shulchan Arukh, Orach Chayim

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ateret Zekenim · 1,003 sections

1. 167.8

   אין המסובים רשאים לטעום עד שיאכל הבוצע כו'. וי"א דכיון שנתן לפני כל א' חלקו א"צ להמתין עד שיטעום הבוצע וכ' מורי בב"ח לכך יזהר הבוצע לטעום מיד קודם שנתן לכל א' חלקו כדי להוציא המסובין מפלוגתא:

2. 167.9

   אין הבוצע רשאי כו'. כ"כ הטור וכן פירש"י בגמרא דקי"ל שצריך שתכלה הברכה קודם הבציעה אמן שייך לברכה ורי"ף גורס אין הבוצע רשאי לטעום וכ"כ הב"י בשם א"ח ונראה ל"ד נקטו לטעום אלא אפי' לבצוע אסור עד שיכלה אמן: ונהגו שלא להאכיל לבהמה וחיה ועוף ולא לעכו"ם מחתיכה שנגע בה חתיכת המוציא (כל בו בשם הרד"א) וכ"כ הר"ר אבודרהם בשם ספר המנהגים ולא ראינו ולא שמענו מי שנזהר בזה ואין לדבר סמך כלל (ב"י):

3. 168.1

   ובוצע משתיהן יחד כו'. ואם יש אחר אצלו נכון לחלק שא' יעשה על השלימים וא' יעשה על הפרוסה של חטין (מהרש"ל מורי בב"ח):

4. 168.2

   ואם שתיהן נקיות וזו לבנה יותר כו'. ואם אמר אותו שאינו לבן חביב לו לא צייתינן ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם. ב"י:

5. 168.3

   פת עכו"ם נקיה כו'. ואם של גוי פרוסה ונקי ושל ישראל שלימה וקיבר מברכין על של ישראל דשתי מעלות יש לו וכן אם של ישראל פרוסה ונקי ושל גוי שלם וקיבר מברך ג"כ על של ישראל משום שיש לו ג"כ ב' מעלות אבל מ"מ נראה דמניח פרוסה בתוך שלימה או אם יש א' אצלו יעשה א' על שלימה ואחד על הפרוסה ובכה"ג כ"ע מודים דמצוה לחלק ויש בה הידור מצו' ומכ"ש שראוי לעשות כן בזה שמוזכר אח"כ באם ב"ה אינו נזהר מפת של גוי ובני ביתו אוכלים פת כשר ופת גוי נקיה שיתן לא' מבני בית לברך על פת כשר והוא מברך על פת נקיה של גוים (מהרש"ל) אבל אם של ישראל פרוסה וקיבר ושל עכו"ם שלם ונקי מברך על של גוי הואיל ויש לו שתי מעלות ואם שניהם נקיים או שניהם של קיבר ושל ישראל פרוסה ושל עכו"ם שלם מברך על איזו שירצה הואיל ושוין הן במעלות (ע"ץ) ונ"ל דאז מניח פרוסה בתוך שלימה או אם יש אצלו אחר נכון לחל' כנזכר לעיל. ובמרד' משמע שהר"ם מקוצי צוה לסלק מן השלחן את הפת הנקי מן הגוי עד אחר המוציא אפי' מי שאינו נזהר מפת של גוים:

6. 168.4

   פת הבאה כו' אלא א"כ יש בהם תבלין או דבש כו' וירא שמים יוצא ידי כולם ולא יאכל אותן אלא בתוך הסעוד' (עמק הברכה):

7. 169.1

   צריך ליתן ממנו לשמש כו'. לפי שמזיק את מי שראה לפניו אוכלין ואינו אוכל שמתאוה ומצער רש"י:

8. 169.2

   ואסור ליתן לו פרוסת פת כו'. בין לתוך פיו ובין לידו אסור (ב"י) וכן משמע מרמב"ם פ"ו מהלכות ברכות אפי' אם הוא חסיד מ"מ חיישי' מתוך שהוא טרוד בצורכי סעודה שכח ולא נטל ידיו:

9. 170.1

   ואם דיבר עם חבירו כו'. כיון שהפליג שעה אחד או שתים הסיח דעתו מסעודה ולא נזהר לשמור ידיו כן פר"י:

10. 170.2

    אין מסתכלין בפני האוכל אף בחלקו המונח לפניו ודו"ק (מהרש"ל):

11. 170.3

    לא יהא אדם קפדן בסעודתו. כי האורחי' ובני בית מתביישים אז לאכול כי יחושו פז מתרגז ומקפיד על אכילתן:

12. 170.4

    לא יאכל אדם פרוסה כו' וי"א לא יאחוז אדם פרוסה כביצה כן ל' הבריי' אע"פ שאינו אוכל אלא קצת ממנו נקרא רעבתן. (ב"י וכ"מ מהרמ"י):

13. 170.5

    לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו דוק' לא יתן אבל אם שותה ומניחו לפניו על השלחן והוא לקח מעצמו לית לן בה רק שלא יתננה לו בידים דשמא מחמת בושה יקבל ממנו וישתה ולא יקנח (מהרש"ל ומורי בב"ח):

14. 170.6

    אא"כ יודעים מי מסיב עמהם. אפי' בסעודת מצוה (מטה משה) מנהג גדול הי' בירושלים המוסר סעודה לחבירו וקלקלה צריך ליתן לו דמי בשתו ובושת אורחים וגם מנהג אחר היה שם מפה פרוסה על הפתח כ"ז שמפה פרוסה אורחים נכנסין נסתלק' אין האורחים נכנסין טור בשם הגמרא המוכר פירות וכן נוהגין עד היום בק"ק קראקא:

15. 171.1

    לא ישב אדם על קופה מלאה תאנים. היינו בקופה של עיר אבל בקופה של עץ כיון דאין הקופה נכפפת מאדם היושב עלי' לא ממאיס בהכי כלל ואין כאן בזיון (מורי בב"ח):

16. 173.1

    אבל בין תבשיל לגבינ' חובה כו'. כאן כתב בטור ובשר אסר גבינה מותר ע"י קנוח והדחת פה ונ"י וי"א שצריך להדיח פיו במים או ביין ב' פעמים (מהרש"ל) כתב שכך הוגה ב' פעמים דוקא ע"פ ספרים מדויקים אבל איני יודע מנין לו דלא נמצא בשום ספר כן כאן בא"ח ולא בי"ד סי' פ"ט עוד כתב בטור דין שני אכסנאים ומבואר הכל בי"ד סי' פ"ח וכתבתי כאן משום שמכאן יראה משום שכתב כגון להפסיק בקנקן או שיאכל כל אחד על מפה שלו לבדו משמע באם מפסיק בקנקן א"צ כ"א מפה מיוחדת רק מותר לאכול שניהם על מפה אחת זה בשר וזה גבינה מ"מ בא"ז מחמיר:

17. 174.1

    יין שלפני המזון. קודם ברכת המוציא כי כך היו נוהגין מקודם (עיין בגמרא):

18. 174.2

    דלא יכולין לענות אמן ואפי' אם שומע כעונה ויוצא בלא עניית אמן חיישינן שמא יענה אמן (וכן לשון הטור):

19. 174.3

    ויאמר סברי רבותי ולא יאמר ברשות וי"א שכת' שאחר שאומר על היין סברי יאמר גם כן ברשות (מהרר"י) ובמחילה לא עיין יפה ואישתמיטתיה מיניה מ"ש הב"י בסימן קס"ו בשם שבולי לקט בשם רב האי גאון ושם משמע שאין לומר אפילו בתוך הסעודה ברשות כו' וגם מה שכת' מהרר"י שבקדושין ובברכת המזון א"צ להזכיר סברי כלל אלא רשות לחודה גם כן איתא להדיא שם שא"צ להזכיר רשות אלא סברי היפך זה ממה שדן ופסק הרב מהררמ"י ומה שהקשה מהררמ"י למה יקפוץ הוא בראש לברך ראשונה בלי רשות הא כת' שם רב האי גאון בתשו' שבימיו היו נוהגים המסובין לבחור החשוב שבהן ונותנים לו רשות לברך ע"ש ומהאי טעמא נשתרבב המנהג גם האידנא ששואל המברך את המסובין בז"ה בל"א רבותי וועלין מיר מענטשן ואח"כ נוטל רשות לברך ברכת המזון:

20. 174.4

    וכן בכל מקום שמברכין על היין אין אומרים ברשות וי"א דא"א סברי אלא בתוך הסעודה אבל לקידוש או להבדלה אין לומר סברי אלא ברשות לחודה (א"ז וכ"כ בלבוש):

21. 175.1

    ואין חילוק כו' או א' חדש היינו אף ששותה תחלה החדש ואח"כ הישן אפ"ה מברך הטוב והמטיב לא בורא פרי הגפן אבל אם שותה תחלה יין ישן ואחר כך החדש אין מברך הטוב על החדש אלא אם יודע שהוא טוב כמו הישן:

22. 175.2

    הביאו לו יין רע ויין טוב כא' יברך בורא פרי הגפן על הטוב ואם בדיעבד בירך בורא פרי הגפן על הרע יברך על הטוב. הטוב והמטיב (מורי בב"ח):

23. 175.3

    אין לברך הטוב והמטיב אא"כ יש אחר עמו כו' ואין האורח מברך הטוב והמטיב לפי שאינו הטבה שלו רק הבע"ה יברך (כ"כ בהגהות מרדכי בשם הר"י) וב"י דחה דבריו ולא נמצא ברי"ף ובמרדכי ישן אינו וכ"כ ברוקח סימן קע"ח ונראה שאם הבעה"ב מיסב עמו אל יברך האורח אבל שני אורחים ואין בעה"ב עמהם פשיטא שיברכו הטוב והמטיב:

24. 177.1

    וכל מיני פירות כו' טעונים ברכה לפניהם כו' ופירות מבושלין דינן כמו היין אבל מולייתא של תפוחים או של שאר מיני פירות הפת פוטרן ולא דמי לפת שבא בכסנין (עמק ברכה) וכן כששותין יין שרף אחר ברכת המוציא צריך לברך לפניו (מהרמ"י) וי"א שאין לברך (מטה משה מ"ד) ואני ראיתי בספר קטן שחיבר מהר"ר ישראל גינז בשם הגאון מוהר"ר פייביש ז"ל מק"ק קראקא ליתן היין שרף על השלחן בשעת המוציא ואז ברכת המוציא פוטרתו ואם לא עשה כן יטבול מעט פת לתוכה ויאכל ואז לא יצטרך לברך כמו גבי פירות כדי להוציא נפשיה מפלוגת' ע"כ:

25. 179.1

    ואם אמר הב לן ונברך כו' ויש אומרים כשמוזגין כוס לברכת המזון אפילו בלא דיבור הוי כאומר הב לן ונברך (מהרש"ל):

26. 180.1

    ועכשיו אין אנו נוהגין כן כו' מ"מ טוב ונאה לנקות המפה להסיר בשעת ברכה (מהרמ"י):

27. 180.2

    נוהגין לכסות הסכין כו'. ונהגו שלא לכסותו בשבת וי"ט וי"א שאין לחלק בין שבת וי"ט לשאר ימים (מהררמ"י):

28. 181.1

    מים אחרונים חובה. וא"צ לשפוך על ידיו אלא פעם א' (מרדכי ס"פ אלו דברים) וגם אינם צריכין שיעור (ספר שלחן ארבע) ואין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהם אבל בפושרין לית לן בה:

29. 181.2

    מתחילין כדי לעיין בד' ברכות של ברכת המזון (ב"י) אין צריך לשפוך על ידיו כ"א פעם א' (ב"י ולבוש) וגם א"צ רביעית למים אחרונים ונוטלין בכל מיני משקה חוץ מיין משום ביזוי כמבואר בסי' קע"א:

30. 181.3

    יש שאין נוהגין ליטול מים אחרונים משום דמלח סדומית אין בינינו ולידי' מזוהמות אין אנו מקפידין:

31. 182.1

    ואם אין יין מצוי כו'. שכר ומי דבש מי דבש עדיף לב"ה אע"ג דשכר הוא ממין ז' (ב"ח):

32. 182.2

    ומה שנוהגין לברך על שכר כו' וי"א מי שאין לו כוס של שכר שהוא חמר מדינה יכול לברך על שאר משקים גרועים ממנו כגון קווא"ש או בארש"ט אם רוב שתייתן משקה זו ומ"מ אסור להורות כן בפני ע"ה שלא ירגילו בכך ויעשו מנהג זה אפי' שלא בשעת הדחק (מהרש"ל בש"ת סי' כ"ג) טוב יותר לברך על כוס של יין פגום מעל שאר המשקים שאינם פגומים כמ"ש סי' רצ"ו לענין הבדלה:

33. 182.3

    משום דקמא קמא בטיל וממילא שמעינן איפכא אי שפך מכלי לכוס פגום שהכל פגום (מהרש"ל) ולי נר' לצאת ידי כל הדעות לשפוך לכוס פגום ואח"כ ישפוך כל הכוס לקנקן ושופך אח"כ מקנקן לכוס ואז יוצא ממ"נ אי קמא קמא בטיל אזי בטל הכוס פגום בכלי או בקנקן ואי עילאי גבר אזי מתוקן מתחלת ששפך מן הקנקן לכוס פגום כנ"ל:

34. 182.4

    יכולין לתקן כו' אפי' מים מתקן ובירושלמי משמע דאדרבא יותר טוב לתקן במים ממה שמתקנין במעט יין ע"ש ויש שנותנים בו מעט פרורים של פת ואין לו סמך ולא ראיה שוב מצאתי סמך מן קרא דגורן ויקב פי' שהגורן מתקן היקב (מצאתי):

35. 183.1

    כוס של ברכה כו'. עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכ' המזון רי"א אין לנו אלא ט' לא בא למעט אלא עיטור ועיטוף כ"כ הטור בשם תוספות ומסיים ובעיטוף נמי לא נהגינן נמצא דאינו ממעט רק עיטור ופירוש עיטוף הוא סודר למעלה מכובע אבל הכובע לבד לא מקרי עיטוף דהא בלאו הכי אסור לברך בגילוי הראש (כ"כ הב"י) אבל בספר יש שכר ז"ל מ"כ דאין עיטוף נוהג אלא בא"י משום כבוד השכינה ע"ש:

36. 183.2

    מותר ומיירי בכוסות גדולות או בר"ח טבת שחל להיו' בשבת או בנשואין שצריך להאריך בב"ה (תוס') וי"א אם תופס בימין באמצע הכוס מותר לשים יד השמאל תחת הכוס (מורי בב"ח):

37. 184.1

    שיעור אכילה לברך ב"ה כזית היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב לברך ב"ה כ"א כשאכל דוקא שיעו' שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת (גמרא):

38. 185.1

    נאמרה בכל לשון מצאתי למה אין ף' בב"ה לפי שכל מי שבירך ב"ה בכוונה אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף וי"א שכל הזהיר בב"ה מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו (ספר החינוך ובס' אחד ושמו גן) עי' בס"ח סי' מ"ו המעשה באדם אחד ע"ש:

39. 186.1

    אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן וי"א מי שלא אכל יכול לברך ולהוציא את מי שאכל (טור בשם סמ"ק שכ' על שם ר"י) ואין להקשות מ"ש הגמ' ולהוציא הרבים עד שיאכל כזית דגן היינו טעמא כדי שיוכל לו' נברך שאכלנו וכן פירשו התוס' אבל להוציא חבירו בלא זימון אין צריך כזית מאחר שאינו מברך שאכלנו (כ"כ מהרש"ל) והטור כ' עליו לא נהירא אלא עד שיאכל כזית נראה דברי הטו' עיקר מאחר דאשכחן בהדיא בירושלמי דבעינן כזית אפילו בלא זימון מנין לנו שתלמודא שלנו חולק עליו דשמא אף הירושלמי מודה דלא בעינן אכילה מדאו' שכל ישראל עריבין זה בזה ומ"ה יכול לפטור אפילו מי שאכל כדי שביע' אבל מדרבנן צריך לעולם אכילה כזית ותלמודא דידן נמי לא פליג [מהרש"ל]:

40. 187.1

    דנשים לאו בני ברית נינהו כו' וגם אינן בני תורה ועיין בלבוש שכ' מסברא דנפשיה דנשים יאמרו תור' כי בכלל שמיעה ועשיי' מצות הן וכן איתא בגמ' בהדי':

41. 188.1

    וי"א דאמרינן בונה ברחמיו ירושלי' וכן נוהגין. ונ"ל הטעם לדבר מאחר שהתחיל ברחם חותם נמי ברחמים דהוי חתימה מעין פתיחה ולא כמ"ש הכל בו שאין לאומרו משום דכתיב ציון במשפט תפדה וטעו' הוא דדוקא הפדיה תהיה במשפט אבל להיותה מבונה ומתוקנת בכבודה יותר מבית הראשון הוא ברחמים:

42. 188.2

    ואינו חותם בשל ר"ח. וי"א דאף בחול חותם ובשבת כיון שבלא"ה צריך לחתום משום שבת ואינו מזכיר משום ר"ח שום שם ומלכות חותם ג"כ בשם ר"ח (מהררמ"י ובל"ח):

43. 188.3

    והוא הדין לר"ח ופורים וחנוכה. ובש"ת מהררמ"א בעל הגהת סימן קל"ב משמע דוקא בפורים ושבת אזלינן בתר תחילת הסעודה משא"כ בר"ח וחנוכה דלא חשיבו סעודתייהו כ"כ להיות נקראות קבועות לילך אחר תחילת הסעודה וסברא נכונה היא ונ"ל הטעם מפני שבשבת ופורים חייב לאכול סעודה שלישית ביום וכן בפורים סעוד' פורים שאכל' בלילה לא יצא י"ח ע"כ נכון לילך בתר תחלת סעודה משא"כ ראש חדש וחנוכה ואפילו י"ט כנ"ל ולפ"ז אם אכל ומשכה סעודתו עד הלילה והיה שבת ור"ח מזכיר של שבת ולא של ר"ח וכן אם הי' שבת וביום א' היה ר"ח צריך להזכיר של שבת ושל ר"ח כי תכף בחשיכה נכנס ר"ח אע"פ שלא התפלל ערבית כנ"ל ולא כמ"ש ופסק מורי בב"ח שאם הי' שבת ור"ח מזכיר של שבת ור"ח. ואם שבת לא היה ר"ח וביום א' היה ר"ח מזכיר של שבת ולא של ר"ח כנ"ל. ומהר"ש מלובלין כ' דכך הם פסקן של דברים מי שנמשכה סעודתו של שבת לתוך הלילה יזכיר רצה ואם היה שבת ור"ח יזכיר גם כן יעלה ויבא אבל ר"ח באמצע שבוע ונמשכ' סעודת' לתוך הלילה לא יזכיר ר"ח כיון שאין בהוספתו מצוה וכשחל ר"ח ביום א' ונמשכה סעודתו במוצאי שבת אז לא יזכיר רצה אלא יעלה ויבא ע"ש:

44. 189.1

    ושלש הטבות הוא הטיב לנו כו' וי"א שאין לומר הוא הטיב הוא מטיב אלא אומרים כאחד הוא הטיב מטיב יטיב לנו להודיע שחשובות כאחת ג' הטבות היינו הטוב אחד והמטיב שני והוא הטיב מטיב יטיב לנו שלישי ודוק כך קבלתי מפי אדוני אבי זקיני הגאון מהר"ר ליב רופא זצ"ל וכן מצאתי אח"כ בשם מהררש"ל וי"א בשבת מגדול בוא"ו ובחול מגדיל ביו"ד (ד"מ) ואני קבלתי שגם בר"ח י"ל מגדול בוי"ו וסי' חודש ושבת קרא מקרא ר"ל כמו שכתוב בנביאים ע"כ:

45. 190.1

    מברך בורא פרי הגפן כו': עיין בתוס' פרק ע"פ ובהרא"ש טעם למה נשתנה ברכת המזון מכל דברים האחרים הטעונין כוס שכולן ברכ' בפה"ג קודמין וכאן פה"ג באחרונ' ע"ש ואמרי' סברי מרנן אע"פ שבית הבליעה פנוי שלא לחלק בברכת היין וה"ה בקידוש והבדלה ויש מאיזו טעמים למה אומרים סברי על היין ולא על השכר ומצאתי טעם א' משום שהיין הביא קללה לעולם בימי נח שנשתכר ונתארר בני כנען ע"כ אנו אומרים סברי כלומר תבינו שבדעתי לשתות ובדעתיכם אשתה דלא יזיק וע"כ רגילין להשיב אחריו לחיים:

46. 191.1

    מקצרין בב"ה ואע"ג דברכת המזון מדאוריית' הוא יש כח ביד החכמי' לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית עכ"ל תוספות:

47. 192.1

    שאומר א' מהם כו': ויש מי שכתב שגם המברך יש לומר מיד ובטובו חיינו (מהרש"ל) והאריך בראיות נכוחות מיוסדים על אדני פז:

48. 192.2

    ואומר ברוך אתה ה' כו'. משמע שאין לומר ב"ה וב"ש וכן פסק מהרש"ל אמנם בטור משמע לומר ב"ה וב"ש ומורי בב"ח מחלק בין אם בירך בג' או בי' ר"ל ביו"ד כיון שמזכיר השם שאומרים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ע"כ יש לומר ברוך הוא וברוך שמו משא"כ בג' ודבריו דברי טעם הם ע"כ:

49. 193.1

    המנהג שאין מזמנין כו' וי"א שמנהג זה לאו מנהג ותיקין הוא והמשנה לא הפסיד (מהררמ"י ומורי בב"ח):

50. 194.1

    אבל אם שכח כו' ומ"מ אם היו ה' וקדמו ג' מהם וזימנו לעצמן אינו יכול להצטרף א' מהג' עם השנים הנשארים לזמן הואיל ויצא כבר ידי זימון (הרא"ש פ"ג שאכלו בשם ריא"ז):

51. 194.2

    קוראין אותו ומודיעים כו' וי"א הא דקוראין לו ומברכין עליו ה"מ כגון שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו וקוראין לו ושומע קולן ומזמנין (ב"י בשם הרשב"א בשם רב האי) ואע"ג דקוראין לו והוא עונה עמהם הם יוצאי' בזימון אבל הוא אינו יוצא (ב"י בשם הר"ר יונה) וי"א שגם הוא יוצא י"ח זימון (הרמב"ם פ"ה):

52. 195.1

    ואם יש שמש כו'. פי' אפי' אין רואות אלו את אלו ואע"פ שכתב רבינו לעיל בסימן קנ"ג דס"ל להרא"ש דאע"ג דלא ברכו ברכת המוצי' ביחד נקבעו לזימון ואפשר דיש לחלק בין צירוף לחבור' א' לצירוף דשני חבורו':

53. 196.1

    אף ע"פ שאינו כו'. מזה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן אף ע"פ שאינו אלא מדרבנן אין זימון ביניהם (הרשב"א)

54. 196.2

    ואין מברכין עליו לא כו'. אפי' בלא זימון וה"ה לג' שמודרים הנאה זה מזה אבל אם הי' א' מהם מודר הנאה משנים מצטרפי' דנהי דהוא אינו ראוי לאכול עמהם הם ראוים לאכול עמו וכן כתבו התוספות פ"ק דעירובין:

55. 196.3

    אבל אם היה כהן וזר אוכלין כאחד והכהן אוכל ונזהר כו'. והוא דעת המרדכי ריש שלשה שאכלו בשם מהר"ם וכן הוא בהגהות מיימון פ"ה דברכות אבל האגור כתב בשם שבולי לקט אפילו הכי מצטרפין לזימון לפי שאם נזדמן להם בסעודתן פת חולין של ישראל שניהם יכולין לאכול יחד ודעת הש"ע הוא עיקר ע"כ:

56. 197.1

    ואחד אכל כו' או שתה כוס שיש בו רביעית כו' וי"א דלא בעינן כזית לרביעית (כל בו):

57. 197.2

    אבל ששה לא ולא כאגור שכתב בשם אור זרוע דמצטרפין:

58. 197.3

    המצטרף צריך כו' ומ"מ אע"פ שלא אכל עמהם כ"א שתה יכול לומר ברוך שאכלנו משלו דשתיה בכלל אכילה (תוספות פרק ג' שאכלו והמרדכי):

59. 198.1

    ואם הם כו' ונראה דבברכת נשואין עונה ג"כ ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד שהשמחה במעונו כו' (אמז"ל בשם המרר"ש במהר"ל ז"ל):

60. 199.1

    נשים אין כו'. ורבינו שמחה היה עושה מעשה להצטרף אשה וגם את"ל דאשה לא מחייבה אלא מדרבנן ה"מ לאפוקי את אחרים אבל צירוף בעלמא להזכרת אלהינו שפיר מצטרפין כ"פ מהרש"ל משמו ולא שמעתי מעולם מקום שנהגו כן האגור:

61. 199.2

    קטן שהגיע כו'. וי"א דוקא באם קטן הוא בן ח' או בן ז' שנה לפחות דהוא זמן חנוכו אבל קטן בן שש אפילו הוא חריף ויודע למי מברכין ולמי שמתפללין אינו כלום שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות והרי הוא כמי שאין בו דעת (ש"ת הרשב"א והריב"ש) ודוקא קטן אחד מצרפין לג' אבל שנים לא דרובא גדולים בעינן אבל לעשרה יש להצטרף אפילו ג' קטנים כמו שמצטרף ג' אוכלי ירק (הכל בו):

62. 200.1

    ואם לא רצו כו'. כ"כ הרשב"א ואח"כ כתב הרשב"א ע"ז אבל רב האי גאון כ' דהא' יכול לברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן וצ"ע עכ"ל הרשב"א ונראה דאף רב האי גאון לא קאמר אלא כשהדבר נחוץ לו לצאת ואי אפשר לו להתעכב אבל היכא דאפשר צריך להמתין עליהם עד שיזמנו השנים וצריך להפסיק עד הזן את הכל הואיל דנברך אינה ברכה שאין בו שם ומלכות ע"כ מפסיק מאכילתו עד הזן את הכל כדי שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת ע"כ וע"כ ג' שפסקו לא' א"צ להפסיק אלא עד שאמר המברך ברוך אלהינו שאכלנו משלו משום שכבר שמעו הזכרת השם ויצאו י"ח:

63. 201.1

    והני מילי כשאין שם כו' וי"א היכי דליכא אורח מי שבצע יברך אז ואף ע"ג דלענין בציעה נמי דינא הכי שהגדול בוצע מ"מ אם נתן הגדול רשות לא' לבצוע יברך ג"כ ב"ה:

64. 201.2

    לא יקדים כו' וז"ל התלמוד פ' בני העיר אמר רבה בב"ח אר"י כל ת"ח שמברך לפניו אפילו כ"ג ע"ה חייב מיתה שנאמר משנאי אהבו מות א"ת משנאי אלא משניאי ופרש"י שגורמים לבני אדם לשנאתם שאומרים אין נחת רוח בתורה כיון שרואים ת"ח שפל לפני ע"ה או יש לפרש פי' אחר דנראה כאלו הברכה אינה כדאי שיהיה הוא המברך מפני חשיבותו של ע"ה שהוא ראוי לברך. מצאתי בשם מהרנ"ש אפי' כ"ג ע"ה אין להקדימו אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו היינו בשהוא שוה לת"ח ישראל אבל אם הכהן ת"ח אינו שוה לת"ח ישראל אזי טוב ממדת חסידות להקדימו כן משמע מתוס' פ' בני העיר גבי עובדא דר' פריד' ובזה יש סמך למנהג במדינות אלו שנוטלים רשות מהכהנים אפי' במקום שיש ת"ח ליתן רשות לישראל אפילו ע"ה לברך (טור) ויש מי שמחמיר שלא ליתן רשות אפי' לכהן ע"ה לברך לפני ת"ח (מורי בב"ח) וי"א שאין ללוי שום קדימה לברך לפני ישראל (טור בשם מהר"מ מרוטנבורג):

65. 202.1

    בין חי בין מבושל כו'. אמנם כל האחרונים פסקו לברך בפ"הג על יין מבושל ועיין בב"י ואע"פ שהוא תוסס עדיין אפ"ה מברך עליו בפה"ג (ב"י בשם הרשב"א ומהררמ"י):

66. 202.2

    ואם מתקן כו'. ואע"פ שעל גרעיני פרי מברכין שהכל אם מתקן ע"י האור כדלעיל סעיף ג' לפי שגרעיני פירי אינן עיקר הפרי ולא נטעו להו לכתחלה אדעתא דהכי אבל שקדים המרים עיקר נטיעתן לאכול אותן ע"י האור (מהררמ"י):

67. 202.3

    פאווידלי העשוי מפלוימן או וויינקסלין כשהן מבושלין ומרוקחין לגמרי בורא פרי האדמה (ב"ח):

68. 202.4

    פירות ששראן. כגון תפוחים אגסים אפרסקין וגודגדניות ופלוימין יבשים וכיוצא בהם אף הרשב"א מודה דמברך אמימיהן בפה"ע משום דהני פירות יבשים לית דרכייהו למיכלינהו בעינייהו אלא למשלקינהו הלכך לדברי הכל מברך אמימיהן בפה"ע (מורי בב"ח) שכך היה נוהג וכן עיקר (ועיין במ"א סק"ב):

69. 202.5

    כל הפירות כו'. ופירות שהן טובים יותר מבושלים אלא כשהן חיין הם ג"כ טובים ודרך ב"א לאכול ג"כ חיין כגון חבושים מברך בין חיין בין מבושלין בפה"ע הואיל והרבה ב"א אוכלין אותן חיין (טור בשם מהר"ם מרוטנבורג):

70. 202.6

    על פלפל וזנגביל כו'. שהוא אינגבר והוא שורש תחת הקרקע ולכן אע"פ שהוא ראוי לאכילה כיון שאינו גוף הפרי מברך בפה"א: (ב"ח) ולכך נ"ל דהוא הדין בעץ שקורין לאקריץ וכן איתא בספר חסידים סי' כ"ב שיש לברך עליו בפה"א:

71. 203.1

    בשמים שחוקים שקוראין מאגין פולוור שעיקר הבשמים הוא זנגביל ע"כ מברכין עליו בפה"א כמו על זנגביל שמרקחים המוזכר לעיל בסעיף ו':

72. 204.1

    ופת שעיפשה כו'. דהיינו שנתקלקל לגמרי כיון דלא חזי לאכילה אין מברכין עליו כלל וכן תבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל נמי קצת אבל אם נתקלקל לגמרי עד שאין ראוי לאכילה אין מברכין עליו כלל דאין בו הנאה (ב"י):

73. 204.2

    ועל המרק פירוש מרק של בשר דמרק של פירות עיין לעיל בסי' ר"ב:

74. 204.3

    ועל חזיז דוקא חזיז הגדל בדברא אבל גדל בגינה מברך עליו בפה"א [פ"ג דעירובין]:

75. 204.4

    ריחיה חלא. ולהיפך מברך שהכל (טור) . ובאם נראה עליו קרום לבן בל"א קאני"ק אף ע"פ שמברכין עליו בפה"ג אפ"ה אין מקדשין עליו דכיון שהקרי' פסול לקידוש (מורי בב"ח):

76. 204.5

    אלא שהכל. אע"ג דלענין יין נסך אין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ (שבולי לקט בשם בה"ת):

77. 204.6

    אכל מאכל כו'. וי"א שלא יברך כלל (הר"י בשם הרמ"ה) וכן משמע בירושלמי וכן עיקר (מורי בב"ח):

78. 205.1

    וכן כל פירות וקטניות כו' ולפ"ז ארביז שוטין בין חיין בין מעושן שקורין פאטשאלקס וכן כשמבשלין אותן במרק שקורין ערביז זופא או שאוכל אותן אויש גיזאטין מעורב במלח ובפלפל על כולן מברך בפה"א חוץ מן הקטניות האוכלן חיין מברך שהכל (עמק ברכה):

79. 205.2

    ותומי וכרתי כשהן חיין בפה"א לאחר בישולן שהכל וי"א להיפך דהיינו חיין שהכל ומבושל בפה"א (רי"ף והגאונים והטור) ע"כ מספיקא בין חיין בין מבושלין לא יברך בפה"א אלא שהכל (מורי בב"ח):

80. 205.3

    דמחשבי לנשתני לגריעותא כו'. ויש מי שכתב קרויט שלאטין כל אלו משתני' לאחר בישולם לגריעותא (עמק ברכה) אפילו מי שחפץ בהם יותר מבושלים בטלה דעתו אצל כל אדם והולכים אחר הרוב (טור בשם התוס' והרא"ש):

81. 205.4

    הלפת כו' ואע"פ שלא הגיע השבח והעילוי אלא מפני השומן כך פי' מורי בב"ח דעת הטור שכתב כדברי רבינו האי ולא כמ"ש הגאונים והר"ר יונה לדעת התוס' להיפך:

82. 206.1

    ונתכוין לפטור כו'. כ"כ הר"ר יונה על פירש"י וכ"כ הכל בו ועכ"פ אם לא נתכוין לפטור את פרי העץ לא יצא אף על פי שמונחים שניהם לפניו מ"מ לכתחלה לא יברך בפה"א רק בפה"ע:

83. 206.2

    צריך שלא יפסיק כו'. היינו כדי שאילת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי ואם הפסיק יותר צריך לחזור ולברך בין אם בירך על דבר ולא היה בידו בין ברכה שנתחייב בה ולא יכול לברך אותה לפי שעה (ב"י בשם שבולי לקט) וצריך להשמיע לאזניו ואין חילוק בין ק"ש ובין ב"ה ושאר כל הברכות:

84. 206.3

    שיוציא כו' ואין חילוק בין ק"ש לבהמ"ז ושאר כל הברכות צריך שיוציא בשפתיו ואם מחשב בלבו לא יצא דלא כהרמב"ם וסמ"ג דמחלקין בין ק"ש לשאר ברכות (וע"ל סי' ס"ב וסי' קפ"ה):

85. 206.4

    צריך לאחוז בימינו. כל מצוה יאחוז ביד ימינו (מרדכי פרק כיצד מברכין):

86. 206.5

    או ממין אחר כו' ויש מי שחולק בשני מינין דצריך לחזור ולברך כשמביאין לפניו מין השני אף אע"פ שלא גמר לאכול מן הראשון ולכן טוב להזהר לכתחלה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו אפ' מינים אחרים שברכותיהן שוה למין זה שבירך (מורי בב"ח):

87. 206.6

    ונפל מידו כו'. וי"א מי שבירך על המאכל ואחר שבירך נמאס יש לו לאכול ממנו מקצתו אף על פי שנרקב כדי שלא יהא ברכתו לבטלה וכן הדין באם בירך על הכוס לשתות ונשפך ורוצה לשתות אחר צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה לפניו יותר מאותו משקה בשעת ברכה (ב"י בשם ר"י):

88. 207.1

    ברכה אחרונה כו'. צ"ל על כל מה שברא בלא וי"ו ולא ועל כל מה שברא וכן כתוב בכל הספרי' והכי איתא בגמרא פ' כ"מ ומ"ש התוספות אינו נוסח ברכה וכן באשר"י מדוייק מאוד שלא כתב אלא על כל והוא"ו טעות סופר הוא (מהרש"ל מורי בב"ח) ומי ששכח לברך ברכה אחרונה עד שעשה צרכיו יקדים ברכת אשר יצר (מהרש"ל בש"ת סימן צ'):

89. 208.1

    ה' מיני דגן כו'. סופגנים הנעשים בפסח ממצה כתושה מברכין במ"מ (בש"ת מהרר"ש כהן ח"א סימן קס"ג):

90. 208.2

    באוכל חטים כו'. אכן בברכה אחרונה חטים ושעורים שוין הם לברך על שניהם בנ"ר (ב"י בשם רשב"א):

91. 208.3

    ולכך כתבו שלא לאכלו כו'. ולכן יש ליזהר שלא לאכול חיטין או שעורין וכן גרי"ץ שלימים מבושלי' אלא בתוך הסעוד' כנ"ל:

92. 208.4

    הכוסס את האורז מברך בפה"א בין שהוא חי בין שהוא קלוי או שלוק והגרעין שלם (עיין בב"י שנסתפק אח"כ) וע"כ מפני הספק אין לאכול אורז מבושל שלם אלא בתוך הסעודה (ב"ח) ופי' אורז הירז דוחן בל"א רייז (מהרי"ל דף קט"ו ע"ב) וכן בערוך כתוב אורז הירזא וכ"מ לענין ברכה עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של ה' מיני דגן אפי' כשהקמח של הדוחן או שאר מיני קטניות הם הרוב אפ"ה מברך במ"מ ועל המחיה (ב"ח וכן משמעות הרמב"ם):

93. 208.5

    בברכה א' מעין כו', ויש מי שכתב שאין לומר ועל תנובת השדה על הפירות ועל היין (רבינו יונה) אבל גירסא הגמ' והרי"ף והרמב"ם ומהר"מ בברכות וכן בשאר הפוסקים לא נמצא לחלק בין פירות לחמשה מינין לענין תנובת השדה ולא לענין פתיח' וחתימה וכן פסק מהרש"ל ומורי בב"ח:

94. 208.6

    אלא על הארץ כו'. זה דעת הראב"ד והר"ר יונה והרא"ש אבל הרמב"ם בפ"ו כ' גם ביין חותם על הארץ ועל הפירות כמו בשאר ז' מינים ואין לשנות כ"א בפתיחה אבל בחתימה אין לשנות וכ"כ תוס' והמרדכי והסמ"ג בשם ר"י ובהגהו' סמ"ק וכ"כ מהרר"ם בברכות וע"כ אפי' לכתחילה יש לחתום בברכת היין על הארץ ועל הפירות (ב"ח) ועכ"פ אם אמר על הארץ ועל הפירות יצא (מהרר"י):

95. 208.7

    מזכירין בה מעין כו'. היינו קודם שיאמר כי אתה טוב ומטיב יאמר בשבת והעלינו לתוכו ושמחנו בבנינה רצה והחליצנו ביום השבת הזה כי אתה הוא ה' טוב ומטיב כו' ובי"ט יאמר ושמחנו בה זכרנו לטובה ביום חג פלוני הזה ובר"ח יאמר זכרינו לטובה ביום ר"ח הזה (ב"י בשם התשב"ץ):

96. 208.8

    שתה יין וברך בפה"ג כו' ויש מי שכ' דוקא באם לא היה לפניו בשעת ברכת ענבים או היה לפניו ולא כוון לפטור גם הענבים ואכל הענבים אז צריך לברך בפה"ע ובברכה אחרונה צריך לכתחלה לכלול בברכה על הגפן ויאמר על הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ כו' אבל אם היו לפניו שניהם ענבים ויין ובירך על היין בפה"ג ונתכוין לפטור גם הענבים וכן בברכת על הגפן אם נתכוין לפטור גם על העץ יצא בדיעבד אף על פי דבברכת פרי העץ שעל ענבים לא יצא על הענבים שהיא כוללת שהרי ענבים ג"כ פרי הגפן (כ"י):

97. 208.9

    אבל ביין כו' וה"ה ברכת על המחיה פוטרת מעין ג' ודוקא של יין ותמרים משום דיין נמי סועד ותמרי נמי זייני הלכך שפיר שייך להם ברכת על המחיה אבל אינה פוטרת לשאר דברים מז' המינים שחייב עליהם לברך ברכה מעין ג' (בספר לחם רב):

98. 209.1

    לקח כוס של שכר כו' וכן הדין באם היה לפניו פה"א והתחיל הברכה ע"ד לומר בפה"א וטעה ואמר בפה"ע אין חוזר ומברך מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכ' לא נתכוין אלא לברכה הראויה וכן הדין בתבשיל של דגן ופת (כ"כ הרמב"ם בפ"ח) והקשו עליו והשיב לחכמי לוני"ל שלא כ"כ אלא בשכר היוצא מן הגפן אבל בשכר של שעורים פשיטא דלא יצא וכן פסק בעל המאור בהדיא וכן היא דעת רש"י והרי"ף והרא"ש ורוב גאונים דלא יצא וצריך לחזור ולברך:

99. 210.1

    מברך תחילה כו'. ולא כמו שאומר דעל פחות משיעור אינו מברך כלל או מי שאומר דמברך שהכל אלא צריך לברך ברכה המיוחדת לה לפניה אפילו בכל שהיא תוספת דף ל"ט בד"ה בצר ליה שעורא כו' ותוספות פ' הישן דף ס' בד"ה ולא בירך לפניו כו' ע"ש בטועם את התבשיל א"צ לברך עד רביעית משמע אבל באם רצה לברך יברך אבל בטור כתוב אין לברך עליו עד רביעית וכצ"ל ופירושו אסור לברך עליו דכיון דאינה טעונה ברכה הוי ברכה לבטלה (טור בב"ח):

100. 210.2

     וספק ברכות כו'. ר"ל שיש להקל כשתי דיעות לפיכך בפחות מרביעית אפילו אם בולע א"צ לברך ואם פלטו יותר מרביעי' אינו מברך (מהרר"מי):

← Previous · Next → — showing 401–500 of 1,003

Maginei Eretz Shulchan Aruch Orach Chaim, Lemberg, 1893. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002084080 Licence: Public Domain. Source.