Arvei Nachal

ואמרתי לבאר זאת בדרך משל, הנה נודע שיש למלך תחת ממשלת מדינותיו שני מיני רופאים, האחד הוא רופא דברים גסים ועבים, ורופא זה ממונה על האנשי חיל שלו ואנשים אלו המה גסים בטבעם ואנשים בריאים וחזקים ומעולם בל יראה בכל אבריהם הפנימים שום חולי ומכשול זולת מחמת שהולכים למלחמה ולפעמים נעשה במקצתם מומים או מחוסרי אבר, וגם מחמת שמורגלים לעשות מעשים רעים ומכים אותם מכות אכזריות ונעשה גופם מלא חבורות ופצעים אכזרים ורעים, ולזה ממונה אותו הרופא שהוא אינו מלומד רק לרפאות אלו החבורות ופצעים, ויותר מזה כגון לרפאות איזה חולי פנימית כל זאת אינו יודע כי לא למד רק לרפאות רפואות חיצונים אשר באיברים מבחוץ מחמת הכאות וכאמור, ורפואות הללו הרפואה קשה יותר מהמכה עצמה כידוע דבר זה, כי צריך לרפאות בסמא חריפא שידובק הבשר וירפא מן הפצעים הרבים וכאב הרפואה גדול ורב יותר מכאב המכה.

השני הוא רופא אשר לא ידע בכל אלה הרפואות, רק למד חכמת הרפואות אשר בכל האברים הפנימים, ורופא זה ממונה על השרים ועבדי המלך שהם לא יוכו במלחמה כי הם לעולם לא יבואו נגד המלחמה החזקה וגם כן אין עושין בשום פעם שום מעשה אשר יתחייבו להכותם ושיהיו להם פצעים בגופם, לזאת כל אבריהם וגופם מבחוץ כולו שלם ויפה, רק מבחינת היותם מורגלים במאכלים דקים והם בטבעם דקים מאד לזאת אין אבריהם הפנימים כל כך חזקים אשר מחמת זאת הם צריכים לרופא מומחה ובקי בחכמת הרפואה כדי שיחזיק תמיד את מזגם וכחות הגוף הפנימים לכל אשר ימצא להם בדק. והנה חולאים הללו אינם כאב כל כך רק מיחוש בעלמא שמרגיש לפעמים השתנות במזגו שאינו חזק כראוי, והרפואה הוא ע"י סמים מועילים וערבים לגוף שיתענג בהם ועי"ז נחזקו כחותיו.

ואירע פעם אחת שהיה בעיר אחד רוב אנשי העיר היו חלאים ר"ל ולא נרפאו והיו מוטלים על ערש דוי. בתוך כך אירע שהדאקטר של המלך עצמו עבר דרך אותה העיר, ויהי כשמוע החולים דבר זה שלחו אליו אנשים לבקש ממנו מאוד שיחוס וירחם עליהם, להיות שהוא הרופא של המלך עצמו ובודאי הוא מומחה שאין כמוהו יעשה זאת למען רחמיו שישב שם איזה ימים וירפאם, ויהי הרופא הלך אליהם וישא עיניו וירא כי כולם הם מוכים במכות חיצונות בעלי מומים ומחוסרי אבר פצע מכה חבורה, ואמר בלבו רפואות אלו אינם שייכים לי ומה שלחו אחרי, ויאמר בלבו אראה מזגם וכחות גופם הפנימים אם הם חזקים כראוי, וינסה זאת בחכמתו וירא כי גם כחותם הפנימים באיבריהם הם ג"כ חולים מאד.

וכראותו כך השיב להם הנה בדבר המכות החיצונות אשר לכם בחנם הטרחתם אותי כי דבר זה אינו שייך לי ואיני מלומד ברפואות האלה כלום ובחנם הטרחתם אותי בזה. אולם אמת הדבר שגם מזגיכם וכוחותיכם ואברים הפנימים הם ג"כ מלאים חלאים אשר מאד אתם צריכים לי שארפא אתכם, אכן זהו דבר שאי אפשר כלל טרם תרפאו בגופיכם מבחוץ בכל איבריכם לא אוכל כלל לעשות לכם פעולתי ברפואות השייכים לי. לזאת העצה היעוצה מאתי לכם קחו לכם רופא אחד שירפא אתכם כל המכות החיצונים אשר בכם ואח"כ ארפא אתכם אנכי ותהיו מבית ומחוץ ככל האנשים. זהו המשל והנמשל צריך לבאר באורך.

והנה נודע כי חולי הנפש כמו חולי הגוף, ורפואת הנפש כמו רפואת הגוף, ולכן כמו שיש לגוף ב' מיני חלאים מבית ומבחוץ כאשר אמרנו במשל, כך יש לנפש שני מיני חלאים, מין חולי אחד הוא באנשים כשרים אשר אינם בעלי עבירות ואינם עוברים עבירה בפועל ח"ו ואברי נשמותיהם כולם שלימים ויפים אין בהם מום או חסרון אבר, זולת שיש להם חולי בפנימיותם ע"ד כי אדם כו', והיינו במדות ובדיעות או בקנאה ותאוה וכדומה, ויש דברים שארז"ל שאין אדם ניצול מהם בכל יום, וכן מעט הגאוה והכעס וזולתן מהמדות האסורות, ומעט השיחות בטלים אשר היצר הרע מזמין לאדם לפעמים ודומיהן הן כל אלה החלאים הדקים.

אמנם מין חולי הב' הם חלאים רעים ונאמנים, פצעי אויב מכות רעות מוסר אכזרי בעברו על לאוין חמורים, ונודע כי רמ"ח ושס"ה הם רמ"ח אברים ושס"ה גידים של הנשמה, וכאשר עובר עליהם ג' פעמים על אחד מהם אז נעשה מחוסר אותו אבר שנכרת ח"ו אותו אבר מן הנשמה, או שעובר ח"ו על כריתות ומיתות בית דין שבאלו נאמר הכרת תכרת הנפש ההוא, שנכרת ח"ו כל הנפש ממקורה ומכף רגל ועד ראש אין בה מתום פצע חבורה ומכה טריה לא זורו ולא חובשו (ישעיה א, ו), וזהו דבר רע ומר מאד כגון ע"ג ג"ע וש"ד שהם דברים המחליאים כל הנפש בעשות אחת מהנה אפילו פעם אחת לא כלאוין ועשין שבעשות א' מהן מחליא אותו האבר לבד ובעשותו ג' פעמים כורת אותו האבר, משא"כ בעשותו אלו הדברים הוא מחליא כל הנשמה וכורתה ממקורה ח"ו.

וכן המחלל את השבת דאמרינן בעלמא האי תנא חמירא ליה שבת כעוב"כ ולחד גירסא מעבו"כ, וכל מיני חילול שבת הן חמורים מאד, לא מבעיא באבות ותולדות שהן מדאורייתא ומהן יש בהן סקילה או כרת וכדומה, הלא אף גם בשבותין שהם דרבנן מ"מ כיון דאביזרא דחילול שבת הוא הוא ג"כ חמור מאד, וארז"ל (ברכות ד:) כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וכדומה לזה שאר עבירות החמורות הכוללות כל הנפש. וישP עון חמור מכל אלו לענין כמה ענינין, והוא מי שעוזב דייני ישראל והולך לדיין אשר ישר בעיניו, דאמרי רז"ל (קידושין מ"ט.) הרי זה מחרף ומגדף וכאילו הרים יד בתורת משה רבינו ע"ה ומחלל את השם ומייקר שם האלילים להשביחן ח"ו, והרי זה דבר חמור מאד אשר אין כמוהו, ובעו"ה שכיח זה עתה עבור אשר לבלתי יוכלו דייני ישראל לכוף ולהזמין לבעל דין, ולכן מאחר שאין כפיה על הדבר הם מסרבין והולכין כו'.

ונבאר בענין זה איזה מקראי קודש. הנה אמר הנביא ע"ה בירמיהו (ב', י) כי עברו איי כתים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל שומו שמים על זאת כו' כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים ע"כ. ויש לדקדק כי בכל לשון עמי לשון חבה ואם הנביא מיירי כאן מאותן האנשים אשר עזבו לגמרי את ה' ועובדים עבודת כוכבים ויצאו מן הכלל בפועל ונתפרשו מן היהודים היתכן לקרותן עמי באומרו ועמי המיר כבודי כו'. עוד נקדים פסוק במלכים (מל"ב א', ג) ביהורם ששלח בחליו לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון לאמר האחיה מחלי זה ויאמר לו הנביא כה אמר ה' המבלי אין אלהים בישראל שלחת לבקש אלהי עקרון לכן כה אמר ה' המטה אשר עלית עליה לא תרד ממנה כי מות תמות כו'. ויש לדקדק, כי נודע היות כל התורה ונביאים וכתובים נצחיים ולא שיהיה נבואה לשעתה, ונבואה זו דהמבלי אין אלהים בישראל כו' לכאורה היא רק לשעתה.

ונקדים מה שפרשתי הפסוק בפרשת בשלח (שמות יז, טז) ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, וארז"ל (תנחומא סוף כי תצא) שאין הכסא שלם כו'. ודבר הזה הוא תמוה מאד, מי הוא אשר שלח יד בכסא הכבוד של מלך הכבוד ית"ש, ואיזה יד שולטת שם, ומלחמה מה טיבה, האם הקב"ה צריך לעשות מלחמה והלא כל הנמצאים שבעולם אם רגע כמימרא ימנע השי"ת השגחתו מהם יבוטלו ומה הוא צריך למלחמה.

ואמרתי בזה על פי משל, שהיה מלך אחד תקיף מאד, והיה לו אוהב נאמן אשר אהבו כנפשו, ואותו האוהב תמיד שם נפשו בכפו לטובת המלך ונלחם כל מלחמותיו והצליח תמיד כי היה איש משכיל ומצליח ונצח כל המלחמות עד שנתעשר המלך עושר גדול ומדינות הרבה כבש ע"י זה האוהב, ויוסף עוד המלך אהבו. ומלבד זאת היה זה האוהב בעל מלאכה גדול יודע לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן, ויעש למלך כסא שן גדול בכל מיני נוי לא נעשה כן לכל ממלכות הארץ, והוטב בעיני המלך כסא הזה וכל הארץ שמעו את יופי הכסא ומתקבצים תדיר להסתכל ביופיו של הכסא ויהי זאת לכבוד גדול אל המלך, ויהי הכסא חביב מאד למלך כבבת עינו ויוסף עוד אהבו עד אשר אהבו כנפשו ממש.

ויהי היום אירע פעם אחת שהלך למלחמה ולא הצליח אז כפעם בפעם ונשבה בנו של אותו האוהב ויחזור לביתו ויתאבל בקרבו על בנו, ולמלך לא הגיד לבקשו על בנו מחמת כי היה אוהב למלך מאד ולא נח יום ולילה בצורכי המלך ומלחמותיו, ומחמת רוב הבושת שהיה לו מהמלך לא הגיד כלל הדבר ההוא. ויהי כי זקן אותו האוהב וידע אשר הגיע עתו, אז בא אליו המלך עם כל שריו ועבדיו והתחיל המלך בוכה מאד כי צר לו עליו פרידתו כי אהבת נפשו אהבו. וכראות אותו האוהב איך הוא חביב מאד בעיני המלך אמר בלבו הנה הגיע העת שיבקש למלך על אודות בנו, ויאמר למלך זכור נא אשר התהלכתי לפניך ונלחמתי כל מלחמותיך ושמתי נפשי בכפי ונצחתי תמיד, והנה פעם אחת נשבה בני במלחמה, ועתה תזכור לי את כל אשר עשיתי ותפדה את בני ממקום אשר הוא שבוי שם, ויבך ויתחנן לפני המלך והבטיח לו המלך וישבע לו על הדבר ההוא.

ויהי אחרי מותו זכר המלך את הבטחתו והלך בעצמו וקיבץ כל חיילותיו והלך בזרוע נטויה לאותה המדינה והוציא משם את בנו של האוהב והביאו אצלו, ויהי חביב לו כבבת עינו בזכרו תמיד מעשי אביו אשר עשה תמיד בשביל המלך ובראותו לפניו תמיד את הכסא הגדול והיפה אשר עשה לו אביו, ומה עשה המלך נטל אותו הבן והושיבו אצלו על כסא המלוכה הזה ויאמר לו אתה ראוי והגון שתשב עמי על כסא זה כי זה הכסא עשה לי אביך, והורגל כך עם המלך כמה זמנים והמלך הספיק לו כל הצטרכותו למאות ולאלפים.

אמנם אותו הבן לא חכם היה, ואירע לו פעם אחת שהיה צריך לו מעות, ומחמת מיעוט חכמתו לא הבין שיאמר למלך הצטרכותו ובודאי יתן לו כהנה וכהנה, וחשש וביקש תחבולות מהיכן יקח מעות, מה עשה הלך ושבר מהכסא המלוכה כל נתח טוב וכל הציורים היפים ואבנים טובות שהיה שם ומכרם עד שנשאר הכסא פגום מנוול מיופיו, ואח"כ לקח הכסא הנשאר ומכרו ג"כ. ולא די בזיון וקצף שמכר כסא המלך ושברו אף גם זאת שמכרו לשונא המלך ובעל מלחמתו, ויהי כשבת אותו השונא על כסא המלך הזה אשר היה שמעו בכל הארצות נתגאה בעצמו והכריז בכל המדינות כי הוא מלך ויתקבצו אליו אנשים לרבבות וימלוך עליהם ויהי בעל מלחמתו של המלך.

והנה זה בן האוהב בהיותו בתחלה חביב מאד למלך היו לו אויבים הרבה בעלי קנאה שקנאוהו מאד על אשר גדלו המלך מעל כל השרים ויחפשו לו תמיד עולות וישימו לו עלילות דברים בפני המלך והשרים, ויהי כשבת המלך על הכסא לשופטו יצא תמיד זכאי בדינו בראות המלך את הכסא ביושבו עליו ונזכר כי זהו הכסא המלוכה אשר עשה לו אביו של זה, ונזכר גם בשאר מעשים אשר אביו עשה לו ושוב לא היה יכול שום שר לדבר עליו חובה לפני המלך. ויהי היום אחר ששיבר הכסא ומכרו, אירע הדבר שנתעורר עליו עלילה ומשפט לפני המלך ונתעוררו עליו אויבים רבים ומעלילים. ויהי כראותו כך התחיל בוכה ואומר בלבו מה אעשה הנה בכל עת שהיה כזאת עלי ניצלתי בעבור כסא המלוכה, והן עתה לא די שאין לו סניגור אלא אף גם יעשה קטיגור כי בהזכיר אלו העלילות והמלך ישב לשפטי יפקוד ג"כ בדבר הכסא אשר עשיתי ומה אעשה עתה. ויהי כי הלך ובכה בא איש אחד ונתן לו עצה שבתוך כך טרם יתחיל דבר המשפט יראה לפדות את הכסא מאת שונא המלך ואת אשר שיבר יראה ויבקש איזה אומן טוב שיתקנו כאשר היה בתחלה. ויעשה כך, וישב לו המלך לאוהב כבראשונה וינצל.

הנה זה הוא המשל ידוע כי הוא דבר בדוי מלב כדי לקרב כל הענינים אל השכל, אבל הנמשל הנה הוא דבר אמיתי והוא אשר אירע לנו ממש. אחד היה אברהם אבינו ע"ה והוא היה אוהב המלך מאד ונלחם כל מלחמותיו כידוע, כי האדם לא נברא רק כדי להלחם מלחמת היצר הרע וזהו עיקר בריאת האדם כמ"ש הסמ"ג בהקדמה, ואברהם אבינו ע"ה נלחם תמיד מלחמה זו ותמיד נצח לרוב השכלתו וצדקתו וגבורתו עד שקראו הקב"ה אברהם אוהבי. ומלבד כל אלה המלחמות עשה אברהם אבינו ע"ה כסא כבוד למלך הכבוד, והכסא ידוע מה הוא, והוא שאמר הכתוב (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך, נתבאר ששני דברים אלו צדקה ומשפט הוא הוא הכסא של הקב"ה, ודברים האלה עשה ותיקן אברהם אבינו ע"ה כמש"ה (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' לעשות צדקה ומשפט, וזהו הכסא היפה שעשה אברהם אבינו ע"ה להקב"ה אשר אין כסא זה בכל העולמות בלתי לה' לבדו ויוסף עוד הקב"ה אהבו. פעם אחת אירע שלא נצח את המלחמה כפעם בפעם ונכשל קצת בבמה אדע ונשבה בנו היינו שנגזר על בניו ידוע תדע כו', אח"כ ביקש אברהם אבינו ע"ה מהקב"ה על אודות ישראל לפדותם ממצרים מבור השבי והבטיח לו וכרת עמו ברית ושבועה על דבר הזה.

ויהי אחרי מות אברהם זכר הקב"ה את אברהם ושבועתו, ודילג את הקץ ונגלה בכבודו בתוך מצרים ויפדה את ישראל מבית עבדים וקירבם אצלו ונעשו חביבים לו מאד בזכרו תמיד מעשי אבותינו, ובראותו תמיד הכסא היפה אף נעים אשר עשה לו אבינו. ועוד זאת לקח את ישראל והושיבן אצלו על הכסא, הוא הענין משה"כ (תהילים פב, א) בקרב אלהים ישפוט, ואמר אלהים נצב בעדת אל, שהושיב דייני ישראל על זה הכסא ואלהים נצב עליהם, ואמר הש"י כי כדאי הם לשבת על זה הכסא כי הוא אשר עשה אבותם, ותמיד כראות מלך מלכי המלכים הקב"ה צדקה ומשפט שהוא הכסא אשר עשה אברהם אבינו אזי ישראל חביבים לפניו מאוד. וכאשר לפעמים נתעוללים עלילות וקטרוגים בישראל כאמרו (איוב א, ו) ויהי היום ראש השנה ויבואו בני האלהים כו', ויש שם מיימינים ומשמאילים, והקב"ה יושב על כסא המשפט, הנה כשבתו על זה הכסא מיד נזכר לפניו שזה הכסא עשה אברהם אבינו ע"ה ומיד הוא זוכר גם כל מעשי האבות ומתמלא רחמים עלינו ושוב אי אפשר לשום מקטרג ללמד חובה.

אכן ברוב הימים מה עושים מקצת אנשי ישראל, בשיש לו דין עם חבירו, וכמדומה לו שבמקום אחר יזכה יותר ממה שיזכה בדיני ישראל, והוא צריך למעות, ואין לו שכל ובינה לומר אל לבו הנה מעולם הקב"ה מזמין לו כל צרכו הוא הזן ומפרנס מקרני ראמים כו' (שבת ק"ז:), וגם עתה ודאי יתן לי כל צורכי ומה ארויח במה שאוציא ממון שלא כדין תורה הנה בודאי הקב"ה ישלים לי ויחסר לעושה עולה מהקצוב לו בר"ה ויה"כ. הנה היצר הרע מסמא את עיניו מלהתבונן בדבר זה, אלא מחמת שמתאוה למעות משבר את הכסא שהוא המשפט ומסרב במשפטי התורה, ולא זו בלבד שמוכר את הכסא לשונא המלך הוא ענין אמרם הרי זה מחלל את השם ומייקר שם האלילים להשביחן שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם.

נמצא הביטו נא וראו אחינו בית ישראל מה עושה זה ההולך מדייני ישראל למקום אחר, עבור מעות שמתאוה הוא לוקח הכסא מאת מלכנו מלך הכבוד ומוכר לשונא שלו ויושב השונא על כסא המשפט ונעשה מלך ח"ו, וזהו ענין עדות לעילוי יראתם. והנה בתוך כך הגיעו ימי הדין הללו ויבואו בני האלהים להתיצב ולקטרג ונתעוררו עלינו ג"כ עתה בעו"ה צרות צרורות הוה על הוה אשר לא שערום אבותינו מעת גלות הארץ כצרות אשר אנחנו רואים, הסתכלו נא, כל זמן שהיה הדין תורה נוהג בישראל לא היו אלו הצרות והגזירות, ומעת אשר התחילו ישראל לסרב בדייני ישראל מן אז והלאה מתחדשות גזירות בכל יום ויום עד אשר הצרות עברו ראש ואי אפשר לסבול כלל כאשר אתם רואים בעיניכם. וי לן היינו האי דאחרביה לבית המקדש, ועדיין הוא מרקד בינינו, כי לא חרבה ירושלים עד שלא עשו משפט בתוכה כמאמר רז"ל (בבא מציעא ל:) וכמ"ש הנביא (ישעיה א, כג) יתום לא ישפוטו כו' ועוד דוכתי טובי שהוכיחם על דבר המשפט, ומחמת זה נחרב ירושלים בעו"ה.

וזה ירמוז הפסוק (תהילים קכב, ג) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ר"ל אימתי ירושלים בתוקפה וקיומה, ומכוון נגד ירושלים של מעלה, ועולים שם שבטים להודות לשם ה', בעת כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, שהם דנו דין תורה, ואח"כ כאשר פסקה זאת נחרב בעבור זה וגם בעבור שאר עונות, כי כל עת שהיו ישראל עושה משפט וצדקה אזי לא נחרב ירושלים גם בעבור שאר עבירות וכמש"ל, כי בכל עת שישב הקב"ה על כסא המשפט שעשה אברהם אבינו ע"ה אז נשתתקו כל מלמדי חובה, וזהו שארז"ל (מדרש תהילים עב, ג) בזמן שיש דין למטה אין דין למעלה מטעם האמור.

וזהו עצמו מאמר הכתוב (עמוס ה, ז) ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו כו' ואספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים, ופירש"י ז"ל בזכות הצדקה ומשפט שעשה לפני אברהם נתתי להם חסד ורחמים שנאמר (הושע ב, כא) וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, עתה שהם הופכים ללענה המשפט, והצדקה לארץ, הניחו אספתי מהם החסד והרחמים ע"כ. הנה זהו כל דברי המשל והנמשל שאמרנו. וענין הפיכת המשפט ללענה שהזכיר ולא אמר שאינם עושים משפט כדרך שאמר בצדקה שמניחים אותה לארץ, דהיינו שאינם עושים צדקה, וגבי משפט אמר שהופכים אותו ללענה, הדבר ברור שהכוונה לכל דברי המשל שאמרנו, דהיינו שמוציאים הדין מדייני ישראל ונותנים הכסא לשונא המלך.

ועתה אחינו מה נעשה כי זה הכסא שהיה לנו תמיד לסניגור בעת קיטרוג עתה לא די שאין לנו סניגור אף גם זאת שנעשה מזה ג"כ קטרוג, לכן אין לנו שום סמיכה רק באשר תראו שנתקן את העוות לעשות אגודות אגודות ולתקן לבלתי הביא דין ישראל רק בדין תורתינו הקדושה, ולתקן שברי הכסא ולהחזירו לאלהינו מלך הכבוד ויהיה הדבר כבראשונה ונהיה חביבים לפני אבינו שבשמים ויגאלנו מהרה.

הנה נתבאר הפסוק שהתחלנו, שזהו אומרו כי יד על כס יה, שהוקשה לנו איזה יד שולטת שם עד אשר נאמר ששלח יד בכסא. אכן נודע הדבר, כי אמת שאין שום יד שולטת שם זולת יד אנשי ישראל שולטים שם כמ"ש (בראשית כח, יב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וביארו המפרשים שהראה הקב"ה ליעקב איך האדם הוא מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ועל ידו מתנהגים כל העולמות הן לטוב הן להיפוך ח"ו, וזהו אומרו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ר"ל ע"י מעשי האדם יש להם לפעמים עליה ולפעמים ירידה הכל כפי מעשיו. הנה שישראל ידיהם שולטות בכל העולמות הן לתקן הן לקלקל, וזהו שרמז ואמר שמחמת כי יד על כס יה, שישראל ח"ו שולחים יד בכסא ונתנוהו לשונא המלך והמליכוהו ח"ו, לזאת מלחמה לה' בעמלק כו', כי ע"י שהם ממליכים אותו הוא נעשה בעל מלחמתו של הקב"ה כמבואר בדברי המשל והדברים עתיקים ואי אפשר כאן להאריך ולבאר יותר.

ועתה דעו נא וראו עד היכן הדברים מגיעים, ועל זאת ידוו כל הדווים ואיך לא נשים זאת אל לבנו. אחינו בית ישראל כמה לנו זאת לחרפה ולבושה שמחמת שאין לנו כח להיות כופין לקיים התורה אין מקיימין. כי מתחלה כאשר היה דבר המלך ודתו ליתן תוקף לדין תורה לכוף היו כל ישראל צייתין הדין תורה, ועתה כאשר אין כח לכוף אין צייתין, אתמהה, אם נתן הקב"ה התורה לישראל על אופן כזה שאחרים יכופו אותם לקיימה בושו והכלמו מדרכיכם, בית ישראל שימו נא על לב כל הנאמר בו שהולך בענין זה ובמה נחשב הוא כמחרף ומרים יד ומחלל ומייקר שם אלילים. ידעתי כי טוב טוב לכל בר ישראל אשר מזרע ישראל הוא ונשמת רוח חיים באפיו, יותר יוטב בעיניו ויותר יהיה ניחא ליה להקבר חיים ולסבול שאר יסורין ממה שתאמר התורה עליו דברים האלה, רק היצר הרע מחשיך אנפוי דבר נש ומסמא עיניו שלא יתישב כלל בדעתו מה הוא עושה.

זכרו נא והתאוששו ודעו וראו כי רע ומר עזבכם את ה' בדבר הרע הזה. ושימו על לב תחבולות בעלי מלחמתנו הנה אם היה גוזר המלך שאין רשאין לדון כלל בדיני ישראל לא היה הקולר תלוי בצוארינו, וכבר מעשים הרבה אירעו שגזרה המלכות על ישראל לבטלם מתורה ומצות ולא היה לישראל עון אשמה בעשותם מצות ה' אשר לא תעשנה, ואדרבא בבוא אז המקטרג לקטרג על ישראל היותם בטלים מתורה ומצות עמד סנגוריא שלנו והפך הקערה על פיה ותבע שכר בטלה באומרו כי עם ה' אלה ותאבים ומשתוקקים תמיד לדברי תורה ומצות ואתה ביטלת אותם מכל זאת וכמה נהרגו וכמה נחנקו והומתו בכל מיני מיתות במה שלא רצו לבטל אות א' מהתורה ובזה זכו ישראל בדין בפני בית דין שלמעלה. ועתה בתחבולות עושה מלחמה עם ישראל ומתחכמין ואין גוזרים על ישראל לבלתי לקיים דין תורה רק אומרים שיהיה הברירה ביד היהודי לעשות כמו שירצה, אוי לאותה בושה לאיש כזה אשר מחמת שנותנים לו הברירה עוזב תורת ה' עליו נאמר (ישעיה א', כח) ועוזבי ה' יכלו.

והנה איך אומרים בימים האלו ימי רצון ותפלה, ואומרים בסליחות העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות וכל מחמדיה טבועות וגנוזות ואין שיור רק התורה הזאת, ירצו בזה, שאנו מבקשים מהש"י היות שנתן לנו כמה מתנות ואח"כ חזר ולקחם ולא נשאר לנו מהמתנות בלתי התורה ואנו מבקשים שיחזיר לנו הכל, ועתה בושו והכלמו מדרכיכם אם התורה שנשארה בידינו הוא זורק מעצמו ואינו רוצה בה, ואח"כ עומד לפני השי"ת ואומר ואין לנו שיור רק התורה הזאת, הרי זה מצח אשה זונה. וכן בבואו לפני הש"י ואומר תורה הקדושה התחנני בבקשה שפכי שיח ערב וזכרי מעשי חורב כו' רגנו שעיר ופארן דתותיך לשומרן כו', וזהו שאנו מבקשים מהתורה הקדושה להליץ בעדנו ותזכור מה שנעשה בחורב ששום אומה ולשון לא רצו לקבל התורה ואנו קיבלנוה, אמרו נא מי שאינו רוצה לציית דין תורה והולך בשרירות לבו הרע ואח"כ בא לבית הכנסת ואומר דברים הללו, אמרו נא אתם אחינו אם אין זה משוגע גמור יותר מכל המשוגעים.

והא למה זה דומה למלך שהיה עובר ממקום למקום ובא לעיר א' ולא רצו ליתן לו מלון ושום אדם לא רצו להניחו לבא אל ביתו, ויגמור המלך בדעתו ללון ברחוב ויאמר אל לבו בבואו לביתו ישים באנשי העיר ההוא שפטים. בתוך כך בא בעל הבית אחד מאנשי העיר ההוא ויחמול על המלך ויקחהו אל ביתו ויתן לו משכב וספות וכל צורכו עד שכמעט נתפייס המלך עבורו על כל אנשי העיר, ויהי אחר כך בהיות המלך ישן על משכבו הלך אותו הבעל הבית ולקחו עם המשכב וזרקו לחוץ, הלא בבוא המלך לביתו הנה הוא שוכח כלל במה שעשו לו אנשי העיר שלא רצו להניחו אל מלון ולא ינקום רק בזה הבעל הבית באומרו מי ביקש זאת מידך שתקחני אל ביתך, טוב היה לי ללון ברחוב ממה שעשית לי את הדבר הזה.

והנה גם זה הענין ממש כמוהו, שאם העובדי כוכבים לא רצו לקבל התורה הן הן אותן אנשי העיר אשר לא רצו להניח את המלך לסור אל ביתם ודאי שכעס המלך עליהם, וארז"ל (בבא קמא ל"ח.) עמד והתירן כו', ואיך ישראל שקיבלו התורה ויסור המלך אל ביתם בכבוד גדול ושככה חמת המלך בקבלנו התורה ועי"ז נתקיים העולם כמ"ש רש"י בחומש בפסוק יום הששי בפרשת בראשית, ואיך אחר שכבר הונחה תורה הקדושה אצל ישראל בכבוד גדול כראוי אח"כ הם זורקים אותה ח"ו לחוץ ואינם חפצים בה ומניחים אותה והולכים למקום אחר, הלא בזה תשכך החימה מעל העובדי כוכבים אשר לא קיבלוה ותחול על אותם שקיבלוה ועתה עוזבים אותה ומשליכים דברי תורתנו הקדושה אחרי גיום.

ועתה הבינו נא אם זה האיש הולך אח"כ לבית הכנסת ואומר אל התורה זכרי מעשי חורב האם אינו משוגע, ואני תמה על משוגע כזה איך לא יבקש רפואה ומזור לרפאות אותו משגעונו. וכן כשאומר מכניסי רחמים הכניסו רחמינו כו' מלאכי רחמים וכו' חלו נא פני אל כו', והלא כל המלאכים שונאים אותו מאד ואינם חפצים בו עבור שהם יורדים על ידו כאשר אמרנו לעיל בפסוק מלאכי אלהים עולים ויורדים, והנה אם איש אחד יש עלילה עליו בפני המלך והוא נידון שם במשפט בבית המלך על אותו הדבר וילך האיש ההוא הלוך ובכה לבקש פרקליטים לנפשו שיבואו בית המלך להמליץ עבורו, וימצא אותו האיש את שונאו הגדול אשר תמיד הוא יורד לחייו ומבקש המיתו ויאמר האיש לשונאו הזה בבקשה ממך עלילה יש לי בבית המלך בא נא שמה והמליץ עבורי האם אין האיש הזה משוגע, כי מה שלח זה את שונאו, הלא אדרבה כאן מצא זה מקום לגבות את חובו, ואם אינו כל כך טוב הנה בא יבא בית המלך להלשין עליו וא"כ כל זה שגעון גדול.

עוד זאת אשאל מכם אתם המסרבים בדיני תורה הקדושה והולכים למקומות אחרים, הנה מלבד כל מה שאמרנו שדבר זה עון גדול והוא מנודה לשמים ומחלל ומחרף ומייקר כו', הנה אפילו אם לא היה כל זאת אמרו נא אלי מה עוול וחסרון מצאתם בתורתנו הקדושה, הלא תורת ה' תמימה בלי שום מום וחסרון והיא משיבת נפש לשורשה, והיא תורה שכליית אין כחכמתה בכל החכמות והיא אלהית ונצחית וכל דרכיה דרכי נועם ויושר ולא תטה לימין ושמאל ומחכימת פתי ופקודיה ישרים משמחי לב ומשפטיה אמת וצדקו יחדיו והם נחמדים מפז ומתוקים מדבש, ואם תאמרו שאתם לא טעמתם צוף נועם מתקה, מה בכך, הלא מ"מ יודעים אתם שאמת הוא ואיך תעזבו זאת מקור מים חיים לחצוב לכם בארות בארות נשברים.