Arvei Nachal

ולסבה זו לא היה למשה ולאהרן חלק ועסק במצוה זו, להיות הם ידעו הכוונה, ואילו היו הם עושים בכוונתה אז לא היתה יכולה לטהר, וממילא ע"י שנשאר מצוה זו בלי טעם, מזה יכולים ישראל להרגיל עצמן בכל שאר המצות לעשותן בתורת חק, לומר אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר.

ובזה נבא אל הביאור, זאת חוקת התורה אשר צוה ה' ר"ל שמצוה זו נשארת חוק לדון על כלל התורה אשר צוה ה' לאמר על כלל התורה שהוא חוקים, לומר אפשי ומה אעשה כו', ואיך יבוא אדם להבנה זו, הוא ע"י מצוה זו שנשארת חק לגמרי. ומה הוא החק דבר אל בני ישראל ויקחו אליך, שיהיו הם הלוקחים ותהיה נעשית בלי כוונה, ומזה למדו חז"ל לך אני מגלה ולאחרים חוקה, שלטעם זה בא הצווי שהמה לא יתעסקו, ואמר עוד ונתתם אל אלעזר שמצותה בסגן ולא יתעסק גם אהרן, עבור שמהם לא הוצרך להתעלם טעם פרה כמש"ל, ומטעם שנעשית בלי כוונה לכן והוציא אותה אל מחוץ למחנה, כמו כל מצוה הנעשית בלי כוונה, ואמר עוד שכל העוסקים בה מטמאים, וארז"ל אחר פסולה אין מטמאה בגדים, והטעם כי קודם פסולה דומה למת ישראל, שנשאר גוף קדוש בלי נשמה, משא"כ אחר פסולה שנעשית דבר הרשות והוי כמת עכו"ם שאינו מטמא.

וביאר הפסוק עצמו הטעם למה מטמא, אמר והיתה לבני ישראל לחוקת עולם, ר"ל שלעולם לא יתגלה טעמה ונעשית בלי כוונה, לכן העסוקים בה מטמאין, ושמא תאמר אם כן איך תטהר את הטמא הלא מצוה בלי כוונה אין פועל כלום, לזה אמר הנני מבטיחך כי הנוגע במת כו' הוא יתחטא בו שתפעל פעולת הטהרה, ושמא תאמר מה נשתנה זה מכל שאר מצות, לזה אמר דפעולת הטהרה היא דוקא באופן שהמצוה תהיה חוקה, כי זאת התורה, ר"ל תורה זאת ושכל זה עצמו אשר במה שפרה מטמאה לפי שנשאר גוף בלי נשמה, הנה שכל וטעם זה עצמו הוא אדם אשר ימות כו' יטמא שבעת ימים, לפי שנשאר גוף בלי נשמה, ולכן עיקר התיקון והטהרה ע"ז הוא דוקא ע"י מצות הנעשים בתורת חוקה וכאמור, והבן כ"ז היטב והענין נכון בע"ה.

וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם ויקח משה את המטה כו' ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה וכו'. יש לדקדק מהו הכפל ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע, ובתרגום יונתן כתב על זה שנצטוה משה רבינו ע"ה לדבר אל הסלע ולהשביעו ואם לא יציית בהשבעה יכהו במטה יעו"ש, בא לישב קושיא זו לומר דמשום הכי והוצאת להם, היינו ע"י הכאה, וחטא משה רבינו ע"ה לפי זה צ"ל דברים אחרים כאשר נאמרו פירושים רבים במפרשים עיין באור החיים, ועדיין גם זה תמוה איך לא יציית הסלע למאמר השי"ת עד שיוצרך להכותו, ומכל שכן להשבעה, הלא רוח סערה עושה דברו, וכל הנמצאים כולם לא יעברו פיו.

עוד יש לדקדק על השינוי שבתחילה אמר מימיו ואח"כ אמר מים. עוד יש לדקדק באמרו המן הסלע כו' בלשון תימה כאלו לא אפשר לעשות הדבר ההוא, והרי אדרבא עשה ועשה, וערש"י. עוד יש לדקדק אומרו וירם משה כו' מה צורך להודיענו שהרים ידו, והיה די באומרו ויך כו'. עוד יש לדקדק למאי נפקא מינה הודיענו הכתוב שהכה פעמים, גם מדוע הוצרך להכות פעמים, ומדוע לא ציית הסלע בפעם ראשון, וערש"י.

והנ"ל בהקדם שפירשו המפרשים כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון (שמות א, כב), כי כלל האדם אשר בא בלבו גבהות וגסות רוח ע"י מצותיו ומעשיו הטובים ותורתו, ידע בבירור האיש ההוא שעדיין לא עשה שום מצוה ולא למד תורה, שאלמלא כן לא גבה לבו על ידיהם. והענין, כי הנהגת השי"ת עם בני האדם כי מיד בעשותו המצוה או התורה נברא מלאך ועומד מיד לפני השי"ת ואומר פלוני בנך עשאני, ועדיין בכל יום ההוא יש עדיין דביקות לאותו המלאך אל האדם במקצת, כי לא נסתלק לגמרי ביום הראשון, אך בלילה בעת השינה אז אם המצוה ההיא כתקונה אזי המלאך נשאר שם לגמרי ונשמתו חוזרת לגופה, ואז דרך הטבע שישכח האדם מלבו אם עשה כלל מצוה כי כבר נסתלקה מצוה ההיא ממנו, אך ביום הראשון יוכל עדיין להיות קצת זכרון המצוה ההוא בלבו, שעדיין דבוקה קצת בו, אך לא יתגאה בה עדיין שהרי אינו יודע עדיין אם תתקבל ותשאר בלילה למעלה, ואולי תדחה עדיין, ואחר כך ביום השני, אם המצוה נתקבלה ונשארה שם, אזי נשכחת ממנו ולא תעלה על לבו כלל, ואם בא בלבו גאוה ע"י המצוה ההיא, אזי זהו סימן מובהק כי נדחה מצוה ההיא מלמעלה וזורקה על פניו, ולכן אינה נשכחת מאתו, ואם כן אין לו להתגאות במצוה שעושה בממה נפשך.

וזה רמז לינת בשר קודש שנפסל בלינה, והוא רמז על האמור שלא ישאירו ממנו עד בקר, כי בלילה מוכרח הקדושה להתעלות בשרשו, וכשלן עד בקר זהו סימן שנדחה מלמעלה, וכיון שנפסק דבר קדוש משורשו הרי הוא מטמא יותר מדבר טמא, כי מיד שוכנים שם רוחות הטומאה, וכענין שארז"ל (בבא מציעא קי"ד:) ישראל מטמא במותו ולא העובדי כוכבים, לפי שגוף ישראל היה בו קדושה היינו הנשמה, וכאשר נפסק משורשו בפרידת הנשמה אז מטמא, משא"כ העובד כוכבים שלא היה בו דבר קדושה, ולכן בשר קודש נפסל בלינה, והוא רומז אל האמור, שביום השני אי אפשר שיעלה בלב האדם כלל זכרון המצוה שעשה ביום אתמול, אם נתקבלה המצוה ההיא וכאמור.

וזהו כל הבן כו', כי עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, וארז"ל (פסחים ס"ה.) אשרי למי שבניו זכרים (היינו מצות) אוי למי שבניו נקבות (היינו עבירות), וזהו כל הבן הילוד, ר"ל אם עשית מצוה היאורה תשליכוהו, ר"ל יהיה נשכח מלבך כאלו נפל למים, וכל הבת תחיון, כאמרו (תהילים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, כי בעבירה הוא להיפך, כאשר אינו שב עליה שתהיה תמיד נגדו אז כבר עלתה לקטרג, ועי"ז נשכחת מלבו כי נפרדה ממנו עד לאחר מותו תהא קשורה בו ככלב, משא"כ כשחטאתו נגדו תמיד ושב ומתחרט, אין לה יכולת לעלות למעלה, ועי"ז עצמו זוכרה תמיד.

ובזה מובן משארז"ל (יומא ע"ב.) על עסק התורה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות, הוא האמור, כי בהיות תורתו בשלימות ונשארה למעלה לא יפול שום גובה וגאון בלב האיש על ידה כאמור, משא"כ כשלא זכה שאין התורה מתקבלת למעלה, כי לא היתה רק מן השפה ולחוץ ונדחית משם ונפסק משורשה הקדוש וחוזרת ובאה אל האדם, אזי תורה זו מטמאת את האדם יותר מן העבירות שעושה וכמ"ש, כי דבר קדוש כשנפסק משורשו מטמא כו'. ודבר זה נראה בחוש כי האיש אשר לא עסק בתורה והוא משוקי האיש, לא יפול בלבבו גובה וגאון, והוא ישמע לקול מורים, משא"כ איש המתגאה ע"י תורתו אין לו תקנה בקל, כי הוא לא ישמע בקול מורים באומרו גם אני כמוך וכל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו, ואיזה הדרך עבר רוח ה' מאתי לדבר אתך, וכל זה לפי שתורתו שנפסקה משורשה מטמא אותו יותר מאשר העבירות מטמאים לשוקי האיש אשר אינם יודעים בתורה מאומה, והבן דבר זה.

וענין זה עצמו היה גם בסלע, כי נעשה ממנו באר בזכות מרים, ור"ל שמרים במדרגתה הגדולה ורוח מבינתה וקדשה פתחה המקור והשורש העליון של הסלע, (ככל נמצא שיש לו שורש בגבהי מרומים וגבוה מעל גבוה), והיה השורש ההוא שופע על אותו הסלע יום ולילה ולכן לא פסק מימיו, וכאשר מתה מרים אז נסתם תיכף המקור ההוא ונסתלק הבאר, והשפע אשר התחילה לירד ברגע שקודם פטירתה ירד תוך הסלע אחר פטירתה ושוב נפסק ולא היה לו כח לצאת מהסלע, נמצא נשאר מעט מים תוך הסלע מה שנפסק ממקורו ושורשו, ולכן ע"י מעט קדושה זו אשר היה תוך הסלע שנפסק ממקורו, וזה מטמא ומטמטם, לכן היה באפשר שהסלע ההוא לא ישמע לקול משה רבינו ע"ה אשר ישביענו בשם ה'. והיה מוכרח תחילה שיצאו מעט המים ההם מן הסלע, ואח"כ יוכלו להחזיר שורשו עליו ויתן מים כבראשונה והבן היטב.

וזהו ענין ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן 'מימיו' דייקא, ר"ל שיצאו מאתו מעט המים אשר בו מקודם, ואח"כ והוצאת להם מים כו', משא"כ בהיות עדיין מעט מימיו בקרבו אי אפשר להחזירו לשורשו, ומה שאמר לעיניהם הוא לפי שהיו אז בישראל מורים נגד משה רבינו ע"ה, באמרם כי כל העדה כולם קדושים כו' ונתגאו בתורתם ומעשים טובים שלהם, ורצה הקב"ה להראות להם איך דבר זה הוא סם המות ומטמא יותר מעבירה, ויראו איך הסלע אי אפשר לו ליתן מים אלא אם כן יצאו תחילה מימיו הראשונים ממנו והבן, ולזה אמר שמעו נא אתם המורים ודעו וראו המן הסלע הזה נוציא לכם מים, ירצה איך אפשר שאוציא לכם מים מן הסלע כאשר הוא עתה שמימיו בתוכו, אם לא בהוציא תחלה מימיו ממנו וק"ל.

ואומרו וירם משה כו' ויך כו' הוא לע"ד ענין נפלא מאד, כי היו צריכין לעורר שורש הסלע למעלה להיות שופע עליו כבראשונה כדי שיתן מימיו, ונודע כי כל הנמצאים כולם נמצאו מאמתת שם הוי"ה ב"ה וב"ש, יש נמצאים ששרשם מצירופים, ויש מגימטריאות וחשבונות לבד, ויש כמה מיני חשבונות, וכולם אורות גדולים מתהוים מאמתת הויה ב"ה, ונשתלשל מעולם לעולם עד בואם לעולם הזה ומתהוים דברים הגשמיים, ויש חשבון הנקרא הכאה הוא גם בתוי"ט בזרעים ר"ל יו"ד פעמים ה', ה' פעמים יו"ד, וענינו הוא מענין בטיש בטישין, ור"ל כי יו"ד יש בה עשר אורות, ה' יש בה ה' אורות, וכאשר ישפיע בכח רב עשרה אורות היו"ד תוך חמשת אורות הה', אזי כל אור מן הה' נתמלא עשר אורות, ונעשה מהכל חמשים אורות, ומחמת שהשפע ההוא הוא בכח רב חוזרים אותם האורות של הה' ומשפיעים באורות היו"ד כענין אור חוזר, וכמו המשליך בכח דבר על הארץ שע"י כח ההכאה חוזר למעלה, ונעשים עוד חמשים אורות, וכל אלה הם אורות גדולים ומתהוים ממנו נמצאים בעולם הזה.

ויש נמצאים ששורשם מג' או ד' הכאות שבשם הויה ב"ה, דרך משל יו"ד פעם ה', ה' פעם יו"ד (כל זה הכאה אחת כאמור), ה' פעמים ו', ו' פעמים ה', ו' פעמים ה', ה' פעמים ו', וכן יו"ד פעמים ו', ו' פעמים יו"ד, וכדומה, ויש ע"י הכאה אחת או ב' הכאות. ומבואר בספרי האר"י ז"ל, כי מציאות בריאות סלעים שורשם משני הכאות, כי הכאה י' בה' עולה ק', והכאה ו' בה' עולה ששים, והוא מספר סלע שגימטריא ק"ס. ולזה אמר הכתוב וירם משה את ידו, ירצה שעלה למדרגות העליונים לעורר שורש הסלע עליו, ויך את הסלע פעמים ובזה פתח שורשו ויצאו מים רבים, והבן והשם יתברך יכפר.

וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם, יש לדקדק איך שייך בדיבור לעיניהם, והוה ליה למימר לאזניהם או לפניהם, וכדרך שהקשתי לקמן על מש"ה ויאמרו אליו לעיני כל ישראל, ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם, יש לדקדק כפל ונתן מימיו והוצאת כו'. גם יש לדקדק דמתחלה אמר מימיו בכינוי ואח"כ אמר מים סתם, ובשם חכם אחד שמעתי על כינוי מימיו כי במילוי אותיות סלע יש אותיות מים, כזה: ס <bמ< b="">"ך למ"ד עי"ן, הרי שיש הכנה בסלע לבחינת מים, וזהו אומרו מימיו ונכון, אבל עדיין השינוי אינו מיושב.

ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, (יש לדקדק דתיבת פני מיותר), ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים, יש לדקדק מהו התמיה המן הסלע כו' ולמה לא יוציא אחר שצוהו ה', ודרש"י ז"ל ידוע, וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. ויש לדקדק מהו העונש מדה כנגד מדה שלא יביאו את הקהל לארץ ישראל. עוד צריך לדקדק כי ודאי לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא, וגם רחוק לומר בבן בית הנאמן כמשה רבינו ע"ה, שח"ו ישנה משליחותו ית"ש, ועל כרחך שהיה לו איזה טעות בדברי הש"י.

ונבאר לעניותנו אופן טעותו שטעה במחלוקת הרמב"ם והבאים אחריו, כי הרמב"ם ז"ל מקרב רוב הנסים אל הטבע, ודעתו בזה כי לא ישנה ה' את הטבע זולתי להכרח וצורך גדול, ממילא אף בעת שעשה ה' נס בארץ רצונו למעט הנס רק מה שהיה בהכרח עצום, לכן ראוי לקרב המותר מההכרח אל הטבע, ואמנם הבאים אחריו מיאנו בזה, ואמרו כי כאשר רצה ית"ש לפרסם אלהותו לזרע ידידיו הגדיל הנסים והאדירם אף מה שלא היה מההכרח, וכאשר אנו רואים במכות מצרים, ודאי אילו רצה הש"י מתו כל המצריים ברגע בדבר וכדומה, או היה נותן בלב פרעה לשלחם והוא לא כן עשה, אדרבה הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו למען הראות לעמו מופתיו הרבים והעצומים, זהו דעתם וכן הוא האמת, ונבאר שזה היה בדעת משה רבינו ע"ה שהיה סבור כהרמב"ם, וביקש למעט את הנס ואצל מבחר המציאות הוא משה רבינו ע"ה נחשב זה לחטא, והיה עונש מדה כנגד מדה, לבלתי יביאם לארץ כאשר יבואר אי"ה.

נקדים פסוקי עקב (דברים יא, י) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים כו' ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה והיה אם שמוע כו', ופרש"י ידוע. ויש לדקדק במ"ש רז"ל (ראש השנה ח.) מראש השנה נדון מה יהיה בסופה, למה אפקיה קרא ממשמעותיה, דפשט הכתוב מורה שההשגחה הוא תמיד ונידון בכל יום. גם יש לדקדק מה הלשון אומרת עיני ה', והדבר פלא גדול שסמוך לו פרשת והיה, שידוע בכוונת קריאת שמע שפרשיות שבקריאת שמע הם תיקון לעיינין דלעילא, וזהו הסמיכות של היות עיני ה' אלהיך בה, ולכן והיה אם שמוע תשמעו אז טוב לכם כי תתקנו בחינת העיינין, דהיינו ההשגחה עליהם לטוב, רק נסביר הענין יותר לפי עניותנו.

ונבאר עוד פסוקי זכריה (ד', ח) בעת בנין בית שני: ויהי דבר ה' אלי לאמר ידי זרובבל יסדו הבית הזה וידיו תבצענה (לשון גמר) וידעתם כי ה' צבאות שלחני אליכם כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ ע"כ. פירש"י ז"ל כי מי בז ליום שיוסד הבית כי כבר יוסד הבית ולא היה רק יסוד הבנין שהוא שוה להארץ, ואח"כ ע"י צרי יהודה נתבטלו מהבנין שמנה עשרה שנים אשר הוקטן בעיניהם, כמו שנאמר בעזרא (ג', יב) ורבים מהכהנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ישמחו עתה כשיראו את האבן הבדיל בחוט המשקולת אשר ביד ראש הבונים וזו תהיה ביד זרובבל ור"ל שיבנו עתה המחיצות אשר על היסוד ויהיו נמדדין באבן הבדיל שבעה אלה על אחד שבעה ביסוד הראשון עיני ה' המה משוטטים ולא נראה לעשות כן.

ויש לדקדק מהו לשון קטנות, גם אמרו שבעה אלה הוא תמוה דהא היסוד אינו גבוה כלל מהארץ, ואיך שייך אם כן לומר שמחיצה תהיה גבוהה ז' פעמים כמו היסוד, ואם על עובי החומה נאמר, זה אינו, כמבואר בבנין שהיסוד היה רחב אמה יותר מהמחיצה, גם אמרו עיני ה' המה כו' אין לו מובן כלל, גם קרא דעזרא ביסדו זה הבית בעיניהם אין לו מובן, דהוה ליה למימר רואין בעיניהם או קטן בעיניהם, ואם נמשך בעיניהם לתיבת בוכים הוא יותר תימה, דודאי הבכי ניכרת בעינים, וגם דאם כן אין שייך בקול גדול, גם צריך לדקדק למה במכוון נתבטל הבנין י"ח שנה.

לבאר כל זה דע כי כל אשר ברא אלהים בכל העולמות אשר הם לריבי רבבות גבוה מעל גבוה, הכל נכלל בזה העולם השפל, והאדם הוא עולם קטן בפני עצמו בו כלול ג"כ הכל, ולא זו בלבד עשה ה' בארץ, אלא עוד נוסף להפליא כי כל דבר אשר המציא בעולמות עליונים וכללו בזה העולם השפל המציאו בשלשה מקומות בזה העולם, וכל השלשה על משקל אחד, היינו בעולם ובשנה ובנפש האדם, כנודע מספר יצירה וביארנוהו במ"א. ועוד גם זאת עשה ה' כי לנפש האדם המציא לבוש בזה העולם הוא הגוף של האדם, והוא מרוקם לפי צלם הנשמה, ממילא כל שיש בנפש יש בגוף, ולפי שהגוף הוא דבר מוחש, לכן אף שיצירתו בחכמה עמוקה מאד לא יתפוס רעיון אנושי להשיג, מ"מ לפי שהוא מוחש נקל ביותר להשיג מעט ממנו אנוש כערכו ושכלו, ואחרי שישיג איזה חכמה בגוף ממנו יקיש על אשר בנפש וממנו יקיש לעולמות עליונים כענין משל אל הנמשל, אף כי גבהו מאד מ"מ יועיל שיכנס מעט הדבר בלב האדם כאילו משיגו, וזהו שאה"כ (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה כידוע, וידוע עוד כי בגוף האדם יש קטנות וגדלות, כי בהיותו קטן הוא דל וכחוש האברים והבנתו מעוטה, ומתגדל מעט מעט הן בתכונת גופו וכמות אבריו, והן ישגיב בכחווהן בהבנתו וכל עסקיו, וכן יש בנפש האדם וכן בעולמות העליונים.

ואמנם חילוק זה יש ביניהם, כי הגוף להיותו גשם ומוגבל א"א לו שיעתק מצורה אל צורה ומתכונה אל תכונה אחרת זולת ההעתק אשר נישם בו בחק בריאה שלו, דהיינו שיעתק מקטנות לגדלות ומקטנותו יצא לבגר, אבל שיעתק מגדלות לקטנות שיהיה פעמים גדול פעמים קטן ברצותו מרחיב באברים רחבים וגדולים וברצותו מקצר זה אי אפשר, משא"כ הנפש להיותה רוחני ואיננה מוגבל בגבול גשמי רק שכלי, לכן היתה להיפך, כי אדרבא לא תעמוד תמיד על תכונה אחת רק נעתקת תמיד מצורה לצורה ומתכונה אל תכונה אחרת, כאשר אנו רואים ששכל האדם ומחשבתו משתנית תדיר, ויש בה ג"כ קטנות וגדלות לפעמים מן הזמנים שכלו רחב עד שתשוקתו לה' גדולה ויגבה לבו בדרכי ה', ולבו ראה הרבה חכמה ודעת ומלא ברוב שמחה וחדות ה' הוא מעוזו ויפקיר עצמו וכל אשר לו לה' בשמחה עצומה, וזהו גדלות אשר בנפש ומכונה בשם גדלות, כמו בהיות האדם נתגדל בשנים אז דעתו רחבה לדברים כאלו לכן גם העת ההיא נקרא גדלות, כי זה הוא גדלות הנפש בעצם ובאמת, ולפעמים מן הזמנים דעתו קצרה ותשוקתו מעוטה ולבו צפון משכל ויתעצב אל לבו, ובעת כזאת הוא אינו בתכונה כזהו להשתוקק לעבודת ה' ולמסור עצמו אליו בכל נפשו כדרך הקטן אשר אין שכלו נוטה לזה, ואזי העת ההיא נקרא קטנות הנפש.

הרי שהנפש יש בה ג"כ קטנות וגדלות, ואנו רואים שנעתק תמיד מקטנות לגדלות ומגדלות לקטנות אין רגע שוה לרגע, והוא כי כן טבע הרוחני מתהפך לכמה גוונים, וכן המדה נוהגת בעולמות העליונים בקטנות וגדלות וכן בגבוה מעל גבוה, והכל תלוי במעשי בני האדם, ועי"ז יש שכר ועונש כי ענין מיעוט השפע בהיות המעשים גורמים להתנהג במדת הדין ח"ו דהיינו בחינת הקטנות, והרחמים הוא בחינת הגדלות, וכן כתבו חכמי הטבע כי אנו רואים הקטן הוא בעל כעס מאד והגדול בהיפוך, והכל נמשך מלמעלה זה מקטנות וזה מגדלות.

ואחרי שידענו כל אלה נבאר קצת מן הקצת מהות הנהגה הנ"ל באבר העין אשר בו חוש הראות, ונתחיל בגשמי וממנו נבין אל הנפש וממנו לעולמות העליונים, ואח"כ נחפש דבר זה בעולם ובשנה הנה אבר העין המיוחד לחוש הראות יש בו קטנות וגדלות בגשמי, הנה בהוולד האדם נולד עמו האבר ההוא עם חושו אבל הוא לא לעזר ולא להועיל, כי אף שרואה ומביט כל אשר לפניו, מ"מ למיעוט הכרתו ודעתו אינו יודע מה רואה, אם אותו הנראה הוא תועלתו ולהחזיק בו, או אם הוא נזקו ולהשמר ממנו, ממילא האבר ההוא וחושו היה כלא היה והוויתו והעדרו אחד, עד אשר יתכן עליו לאמר כי עינים לו ולא יראה. אכן עם כ"ז יש קצת תועלת מאבר ההוא בעודו בקטנותו כאשר כתבו חכמי הטבע הובא בחובת הלבבות (שער הבחינה) אשר מחסדי ה' שעושה עם האדם אשר כל התינוקות בוכים תמיד, והוא כי במוח הילדים יש פסולות הרבה והיו בטבעם גורמים חלאים להילדים, ויורדים הפסולות ההם משם ע"י הדמעות של הבכיה ע"ש, ויותר מזה אין שום תועלת, אז רק ענין הבכיה זהו קטנות של העין, אבל כשיתגדל אז צופה ומבין מאזין ומביט את כל אשר לפניו, וזהו גדלות העין וחושו שמצילו מהנזק ומקרבו אל התועלת ע"י ראותו את אשר לפניו, ויודע ע"י ראותו אם להחזיק בדבר ההוא אם לברוח מלפניו, וזהו תכלית האמתי של חוש הראות הגשמי ואז אין בכיה שם רק לפרקים לתועלתו, כגון להתפלל לפני ה' בדמעות אשר שעריו לא ננעלו, משא"כ בקטנותו לא היתה הבכיה חשובה כלום וק"ל, הרי נתבאר ענין העין הגשמי קטנותו וגדלותו.

ולהיות כל דבר יש לו שורש בגבהי מרומים וגבוה מעל גבוה, ושם כל דבר ודבר מורה על שרשו, וידוע היות שורשו ברוחני אין ענין וערך אל הגשמי, לזאת בחינת העין במרומים אינו אלא ענין השגחה הנפלאה, והוא הנקרא עין באמת, משא"כ עין הגשמי אינו נקרא בשם עין רק בדרך שאלה, ע"י השתלשלות עלה ועלול יורה שמו על שורשו, לזאת נזכיר מעט ענין שורש העין במרומים, ואח"כ נשכיל מציאותו בעולם שנה נפש.

ונבאר ענין קטנות העין וגדולתו במקום שורשו, ידוע שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה, והעשירי יהיה קודש, מדת המלכות נקראת רחל והוא סוד הלבנה וסוד אבן וסלע וסוד דלית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מלמעלה, כענין הלבנה שמקבלת מהחמה, ויש בה סוד מיעוט הלבנה בסוד נקודה אחת עד אשר נבנית, ובה סוד תכלת המורה על הדין ונקרא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין. והענין הוא עם שכבר אמרנו, כי ענין העין ברוחני הוא השגחה הנפלאה בתחתונים אשר ענין ההשגחה וההשפעה לטובה וברכה נוהג בכל מדה ומדה, מסבה ראשונה עד סוף כל המדריגות.

ואמנם רצה ה' ית"ש שיהיה בעולם שכר ועונש רחמים ודין, הרחמים הוא ריבוי ההשגחה וההשפעה, והדין הוא מיעוט ההשגחה, ואם תתמיד ההשגחה וההשפעה אל התחתונים כדרך כל המדות שלמעלה בטל הבחירה ושכר ועונש, לזאת עשה ה' ככה אשר במדה זו העשירית הנקראת כנסת ישראל, לפי שהיא כללות כל נשמות ישראל וממנה ניזונים, ונקראת ארץ ישראל כי ארץ ישראל לא ניתנה תחת שום שר, רק מדה זו שוכן שם באותה הארץ, ומדה זו עם ארצה ועמה מתיחסים ומתיחדים והיו לאחדים, לכן עשה ה' אשר במדה זו ההשגחה מעוטה בסוד מדה העשירית, וזהו ענין קטנות העין, ולכן תלוי במעשי התחתונים אם תהיה ההשגחה בקטנות אם בגדלות, כאשר נבאר אח"כ אי"ה.

ומטעם זה אנו רואים כי העכו"ם עוברים על כל הכריתות שבתורה ואינם נכרתים, כי המה מקבלים שפעם ממקומות אחרים וכל אשר ניתן לשר שלהם משפיע לאומתו, כי לא חפץ ה' בהם, וישראל חלקו וחבל נחלתו אשר בהם בחר ה' להיות לו לעם נחלה וערפם אל יקשו. וכן אנו רואים כי בהיות ישראל שרויין על אדמתם אם עבר אחד על אחד מחייבי כריתות היו ימיו נכרתים לא נמלט עד אחד, משא"כ בהיות ישראל בחוץ לארץ, על פי הרוב אף אם יעבור אינו נכרת, והוא להיותו תחת השר וק"ל.

וענין קטנות זה מובן עם מה שביארנו בעין הגשמי, שבקטנותו אין ניכר מחוש העין רק הדמעות והבכיה להמתיק הפסולת ולתקנו, ומובן זה עם מ"ש האר"י ז"ל בכוונת עיני כל אליך ישברו, הם ב' עיינין דרחל שהם דינין ומונעין הפרנסה כו', ובהם דינים דדמעות ק"ך צירופי אלהים שהם דינים גימטריא דוד המלך ע"ה עם הכולל, והם ב' עינים דרחל, ולכן ב' פעמים דמעה גימטריא רחל, ולכן ומשביע לכל חי רצון ראשי תיבות רחל יעוי"ש. הרי שנקרא מדה זו דלית לה עיינין, וכמש"ל בעין הגשמי בקטנותו שהיה כלא היה למיעוט השגחתו, כך במדה זו יש בה מיעוט ההשגחה ותלוי במעשה התחתונים כמ"ש אי"ה, ואין ניכר רק ענין הדמעה להמתיק הדינים ולתקנם, ולסבה זו מיאנו ישראל כ"פ מליכנס לארץ ישראל, כי לא רצו שיהיו תחת מדה זו, בהשיגם כי ההשגחה שם בקטנות, והמרגלים אמרו ארץ אוכלת יושביה היא, והוא לטעם הנ"ל, אבל ה' חפץ דוקא בזה כדי שיהיה שכר ועונש, והתחתונים בידם לתקן דבר זה להגדילה בסוד מילוי הלבנה כשמקבלת מהחמה כאשר יבואר.

ואמנם גבוה מעל גבוה יש בבחינת שורש העין, דהיינו ההשגחה הנפלאה, ומצאנו בכאר"י ז"ל ג' בחינות. בחינה א', בכוונת קודם התפלה לעשות כל גופו מרכבה לקדושה, כל אבר לשורשו, ומבואר שם שאבר העין יעשה מרכבה לחמשה הויו"ת העולים ק"ל גימטריא עין, והוא ענין ההשגחה הנפלאה לרחמים הנמשך משם הויה ב"ה, ובכל הויה יש בחינת הראות דהיינו ההשגחה, רק שאבר העין הגשמי מקבל מן ה' הויו"ת להיות כח חושו חזק. בחינה ב', יבואר בכוונת וראיתם אותו וזכרתם כו' וז"ל: אני מצייר בדעתי כאילו יש שם תכלת החשוך מחמת הדין ומאיר ע"י אור עינים עליונים שיומשך לעיני רחל, דהיינו הוי"ה במילוי מ"ה בריבוע, כזה יוד יוד הא יוד הא ואו יוד הא ואו הא בגימטריא ק"ל ע"ש. בחינה ג' מילוי שם אהיה אותיות ל"ף ה' ו"ד ה' ג"כ גימטריא ק"ל גי' עין, הרי ג' בחינות של העין בשורשו גבוה מעל גבוה, ומהם אנו ממשיכים בתפלותינו ובמעשינו אל בחינת קטנות העין, דהיינו העין אשר במלכות להגדילה ואז נמשך ההשגחה וההשפעת ישראל עמה וארצה.