Arukh HaShulchan

היו שתי עיירות זו סמוכה לזו קמ"א אמות ושליש, כדי שיהיה שבעים אמה ושירים לזו ושבעים אמה ושירים לזו - חשובים שתיהם כעיר אחת, ונמצאת כל עיר מהן מהלכת את העיר השנייה וחוצה לה אלפים אמה. וכן חומת העיר שנפרצה משתי רוחותיה זו כנגד זו, וחרבו הבתים שביניהם עד קמ"א אמה ושליש - דינו כסתום. אבל בית אחד, אפילו גדול הרבה - אין לו דין עיר לתת לו ע' אמה ושירים, אלא אם כן עומד בתוך ע' לעיר. ופשוט הוא דעיר לאו דוקא, דהוא הדין כפר, שיש לה שם בפני עצמו, ולא בתים יחידים.

היו שלשה כפרים משולשים, אם יש בין האמצעי ובין כל אחד מהחיצונים אלפים אמה או פחות מכאן, ובין שנים החיצונים רפ"ג אמות פחות שליש מלבד רוחב העיר האמצעי, והיינו שהאמצעי עומד כנגד בין שני החיצונים, שעומדים כולם כסגו"ל, ואם יעמוד האמצעי בין שני החיצונים יהיה מהאמצעי לכל אחד מהחיצונים קמ"א אמה ושליש - הרי שלשתן כעיר אחת, ומודדין להן אלפים אמה חוץ מהם. אבל כשיש בין האמצעי ובין כל אחד מהחיצונים יותר מאלפים אמה - אין מצטרפין זה לזה, כיון שיש יותר מתחום שבת, וכמ"ש בעיר העשויה כקשת בריחוק שבין יתר לקשת, לדעת הטור בסעיף י"ב. וזה שהתרנו שם כשיש בין שני ראשיה עד ד' אלפים אמה - זהו מפני שבכל הקשת יש בתים, מה שאין כן בין האמצעית להחיצונות. (גמרא נ"ז:)ובין שתים החיצונות יכול להיות אפילו יותר מד' אלפים, אם רק האמצעית גדולה כל כך עד שאם יעמידוה בין החיצונים לא ישאר רק לכל אחד מהחיצונים קמ"א אמה ושליש. ובזה לא דמי לשני ראשי הקשת, משום דבכאן אנו ממלאים החלל עם האמצעית. (וע"ש בתוספות ד"ה 'התם' ובמג"א סקי"ב ודו"ק)

וכתב רבינו הרמ"א על דין זה בסעיף ח': "ויש אומרים דאין מודדין מאמצעי רק מחומותיה" עכ"ל. כלומר דהא דאמרינן 'רואין את האמצעי (כאילו) [כאלו] עומדת בין שנים החיצונים' - זהו כדי למוד להחיצונים להאחד מן השני כמ"ש. אבל האמצעי עצמו - אין מודדין רק ממנה, דאם נמדוד מהחיצונים - הלא תפסיד לעבר האחר להצד השני שהיא עומדת שם, וכן כתב הטור. ועוד כתב הטור, דלא אמרינן רואין (כאילו) [כאלו] האמצעית עומדת בין שתי החיצונות אלא כשתכנס בין שתי החיצונות. אבל אם גדולה כל כך שלא תכנס ביניהן - לא אמרינן רואין ע"ש. ורבינו הרמ"א לא סבירא ליה כן, לכן לא הביא זה. (וזה תלוי בשני תירוצי התוספות שם, ד"ה 'התם' ע"ש)

עיר שיושבת על שפת הנחל, שרוב העיתים הוא יבש ומשתמשים בו, שאינו מלא אלא בשעת הגשם, אם יש לפניה מחיצה ברוחב ד' אמות על שפת הנחל כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל - נמצא הנחל בכלל העיר, (ומודדין) [ומומדין] לה אלפים אמה משפת הנחל השני, ויעשה הנחל כולו בכלל העיר, לא מפני התשמיש בלבד, אלא מפני המחיצה הבנויה בצדה, שבזה גילו דעתם שמכניסים אותה לכלל העיר, ונחשב זה כבנין והנחל כחצירם. ואם לא היה שם מחיצה - אין מודדין להם אלא מסוף הבתים, אף על פי שמשתמשים בהנחל בלא המחיצה, וזהו כשאר קרקע שחוץ לעיר, דאף על פי שמשתמשים שם - מכל מקום אין סברא שתכנוס בחשבון התחום, ונמצא דהנחל נמדד בתוך התחום שבת. (והמג"א בסקי"ג נסתפק בכל מקום שמשתמשין חוץ לעיר אם נכנס בכלל התחום ע"ש. ותמיהני, הא מפורש אמרו דזהו מפני המחיצה, דאם לא כן אטו בלא מחיצה אינה ראויה לתשמיש, וזהו כמו שבארנו. אמנם בגמרא ס"א. אמרו דבעיתא תשמישתא ע"ש, ויכול להיות שבלא מחיצה אינה ראויה לתשמיש. ומכל מקום מלשון הרמב"ם והש"ע סעיף ט' שכתבו שהיא בכלל העיר מפני המחיצה ע"ש, משמע דבלא מחיצה - לאו כלום הוא ודו"ק)

ודע דזה שפרשנו הוא לפי דברי הרמב"ם והש"ע, שפירשו כן המאמר בגמרא שם: "עיר שיושבת על שפת הנחל וכו'"אבל רש"י ז"ל פירש באופן אחר, ואינו נחל של מים אלא עמק בעלמא, והבתים הם עד העמק, והעמדת המחיצה הוא להפסיק בין העמק והעיר שלא יפחדו מלהשתמש שם. ולכן כשיש מחיצה - מודדין התחום מסוף הבתים, ככל הערים. אבל בדליכא מחיצה - דינם כיושבי צריפין, ומודדין לכל אחד מפתח ביתו, ולא מקצה העיר ע"ש, וכן כתב הרא"ש. והטור כתב גם כן כן, אלא שפירש נחל - נהר, והיינו שהעיר יושבת בעמק ונהר לפניה, אם היא מוקפת חומה גבוה ד' אמות - מודדין מחומתה, ואם לאו - לא חשיבא כעיר, ומודדין לכל אחד מפתח ביתו, כיון שיושבת בעמק ונהר לפניה ע"ש. ולא ידעתי מי הכריחו לשנות מפירוש רש"י והרא"ש. ולדינא נראה לי כל הפירושים אמת, דלא נחלקו אלא בפירוש הש"ס, ולא לדינא. (והש"ע לא הביא רק דברי הרמב"ם, ועיין בירושלמי שם)

יושבי צריפים, והיינו שיושבין באהלים שעושין מהוצין וערבה, ואין להם קביעות מקום, שיושבין כאן זמן מה ואחר כך נוסעים למקום אחר - אין להם דין עיר, ולפיכך מדידת אלפים אמה - מודד כל אחד מביתו. אמנם אם יש להם היקף מחיצה י' טפחים, או חריץ עמוק י' - נעשו כעיר, ומודדין מסוף הבתים מהמחיצה או מהחריץ, שזהו סימן לקביעות. וכן אם יש שם שלש חצרות של שני שני בתים קבועים של אבנים או של נסרים - עושים את כל הצריפין לקביעות, וכולם דינם כעיר, ומרבעים אותה ונותנים לה אלפים אמה לכל רוח כשארי עיירות. וכבר נתבאר דעיר שהוקפה ולבסוף ישבה - מודדין לה מסוף הבתים, ואם ישבה ואחר כך הוקפה - מודדין לה מחומתה, אפילו החומה רחוק מן הבתים, ונתבאר בסעיף ב'. ואם יש בחומה בית דירה - מודדין תמיד מן החומה. (מג"א סקט"ו)

אין מודדין תחום העיר אלא בחבל של פשתן של חמשים אמה. לא פחות - מפני שהוא נמתח ביותר, ולא ארוך יותר - מפני שמכביד ואינו נמתח כראוי. ומפני מה אין מודדין בשלשלאות של ברזל, והרי אין לך יפה למדידה יותר מברזל, מפני שזכריה הנביא אמר: (ב') "ובידו חבל מדה", (גמרא נ"ח.) אלמא דמדה צריך להיות בחבל, ושל פשתן טוב יותר למדידה מכל החבלים. (שם) וביחזקאל (מ') כתיב: "ופתיל פשתים בידו". (ירושלמי) וטעם של חמשים, דכתיב: (שמות כז, יח) "ורוחב חמשים בחמשים" - אמרה תורה בחבל של נ' אמה מדוד. (גמרא)

אם יש נהר לפניו לסוף ע"ה אמה, יש פלוגתא בירושלמי. (פ"ה ה"ג) חד אמר שמודד נ' אמה, והחמשה ועשרים ימדוד בחבל של ד' אמות, וחד אמר שאחר שימדוד החמשים - חוזר לאחוריו כ"ה אמה, ומודד בהחבל עד הנהר. וכיון שבגמרא שלנו לא הוזכרה בזה חבל של ד' אמות, לכן קיימא לן שחוזר לאחוריו. (טור וב"י)וכתב רבינו הב"י, דמיירי שהנהר רחב יותר מכ"ה אמה, (דאילו) [דאלו] אינה אלא כ"ה או פחות - הלא יכול למדוד בהחבל של נ' אמה, ותגיע עד עבר הנהר, (מג"א סק"א) ומזה מבואר דהנהר עולה בחשבון התחום. ובירושלמי שם אומר, דעד נ' אמה רואין (כאילו) [כאלו] מלא עפר וצרורות, כלומר ונמדד כקרקע חלקה, ויותר מנ' אמה - (אתה) [את] רואה אותו (כאילו) [כאלו] מתרפס ועולה מתרפס ויורד, ונראה דזהו כעין 'מקדרין בהרים' שיתבאר. ותמיהני שהטור והש"ע לא הזכירו כלל אופן מדידת הנהר כשהיא בתוך התחום. ודע, דזה שאמרנו 'שמחזיק כך וכך' - הוא רק על פי אומדנא, (דאילו) [דאלו] ידענו בבירור כמה מחזיק - הרי אין צריך למדוד. (פרישה)

המדידה הוא בשנים, זה אוחז בקצה החבל, וזה אוחז בקצה השני. ותקנו חכמים שיהיו אוחזים כנגד הלב, דאם לא נקבע להם מקום, וזה יאחזנו כנגד לבו וזה כנגד רגליו - תתקצר החבל והתחום תתמעט. ולפיכך קבעו מקום קבוע לאחיזת החבל, והיינו כנגד הלב, וימתחו החבל בכל כחם, דאם לא כן - לא תמתח כראוי, ויתקצר התחום.

לא ימדוד אלא כנגד העיר, אפילו אם יש הרים וגאיות כנגדה - לא ילך מצידיה כפי נגד העיר שבשם המקום ישר וימדוד שם, ויחזור לכנגד העיר לפי המדה שמדד שם כדי להבליע ההרים והגאיות, אלא ימדוד כנגד העיר ממש. ואם יפגע בהר, אם ההר הוא כל כך זקוף ואינו ראוי להילוך, עד שאם יורידו חוט המשקולת של בנאים מראשו של ההר עד רגלו של ההר לא יתרחק השיפול מן הראש ד' אמות בהמשך - אז אין צריך למדוד כלל שיפועו של ההר לא למטה ולא למעלה, אלא אם יש מקום מישור בראשו - ימדדנו שם, ואם לאו - אין צריך למודדו כלל, אחרי שאינו ראוי להילוך כלל. אמנם אם השיפוע אינו זקוף כל כך, כגון שהשיפול מתרחק ד' אמות מן הראש, וגם מתלקט י' טפחים מתוך ה' אמות, כלומר שבהילוך ה' אמות על השיפוע אז עולה י' טפחים גובה ולא מקודם, אז רואים אם אין משפתו אל שפתו רק נ' אמה - מבליעו בחבל המדידה שהיא נ' אמה, והיינו שזוקף עץ גבוה משפתו מזה ועץ גבוה כנגדו בשפתו האחר ומותח החבל מזה לזה, ורואה (המידה) [המדה] בדיוק.

ואם לפי ראות העין לא תהיה ביכולת להבליע בחבל של נ' אמה - בזה אמרו 'מקדרין בהרים', כלומר שמודד בחבל של ד' אמות, ואחד עומד ברגלי ההר למטה ואחד רחוק ממנו ד' אמות למעלה, והתחתון נותן החבל כנגד לבו והעליון כנגד רגליו, ואחר כך עולה התחתון למקום שעמד העליון והעליון עולה ומתרחק ממנו ד' אמות כמקדם, ומודדין כבתחלה זה כנגד רגליו וזה כנגד לבו, וכן יעשו עד כלות ההר. אמנם אם הוא משופע יותר, והיינו שהחוט מתרחק ד' אמות הרגל מהראש, אלא שאינו מתלקט י' מתוך ה' אלא מתוך ד', שבעליית ד' אמות מתרחק הגובה י' טפחים - אז הקילו בו ולא הטריחוהו להבליעו בחבל של נ' אמה על ידי זקיפת עצים, אלא אם לפי האומד אין בו יותר מנ' אמה - ישערנו באומד הדעת יפה כמה יש בו וכך יחשוב. אבל אם לפי אומד יש יותר מנ' אמה - בעל כורחו יעשה הקידור בחבל של ד' אמות כמ"ש, דכיון שהחוט מתרחק ד' אמות - הוא ראוי להילוך.

הגיע לגיא, אם חוט המשקולת מתרחק המטה מן המעלה ד' אמות, ואם כן ראוי להילוך, אז רואים, אם יכול להבליעו בחבל של נ' אמה - מבליעו, ואם לאו - בעל כורחו מודדו בחבל של ד' אמות. ובהבלעה דגיא אין חילוק בין מתלקט י' מתוך ה' או מתוך ד', משום דאפילו מתלקט י' מתוך ד' - צריך מדידה דווקא, כן מבואר לפירוש רש"י (נ"ח.) ולהרמב"ם בפרק כ"ח. והרשב"א ז"ל סבירא ליה דגם בגיא יש חילוק זה, וכבר תמה עליו המגיד משנה שם.

אמנם בגיא יש ענין אחר, והיינו דזהו הכל כשאין הגיא עמוק יותר מאלפים אמה. אבל אם עמוק יותר משיעור תחום שבת - אין היתר בהבלעה, אלא מודד הירידה והעלייה כקרקע חלקה, וכל השיפוע צריך מדידה. ולמה לא אמרו כן בהר, נראה לי משום דבהר יש עוד קולא בגובה כזה, דאין תחומין למעלה מעשרה, מה שאין כן בגיא. ואם אין חוט המשקולת מתרחק ד' אמות, אז אם יכול להבליעו בחבל של נ' אמה - מבליעו, ואם לאו - אינו מודד כלל השיפוע של הירידה והעלייה, אלא המישור של מטה, ואפילו עמוק יותר מאלפים, ועיין מ"ש בסימן ת"ד סעיף ה'.

ודע דלהרמב"ם פרק כ"ח דין י"א, אפילו כשחוט המשקולת יורד כנגדו, שאמרנו שאינו מודד אלא המישור של מטה כשאינו יכול להבליעו, ואפילו עמוק יותר מאלפים - מכל מקום לא יהיה עמוק יותר מד' אלפים אמה ע"ש, והטור והש"ע לא הביאו זה. אמנם בעיקר הדבר לא אבין, בהך דאמרינן בין בהר בין בגיא דכשחוט המשקולת מתרחק המטה מן המעלה ד' אמות - מקרי ראוי להילוך. ותימה רבה, בגיא כשעומקו אלפים אמה איך אפשר לקרות ראוי להילוך הפלגת ד' אמות במשך גדול דאלפים אמה, וכן בהר כשגבוה הרבה. ובאמת ברמב"ם ליכא כלל שיעורא דד' אמות, באין חוט המשקולת יורד כנגדו ע"ש. וזה דאיתא בגמרא שם: "וכי אין חוט המשקולת יורד כנגדו, עד כמה - עד ד'" אינו מפרש עד ד' אמות, כפירוש רש"י ותוספות, אלא אעומק הגיא, שיהיה עד ד' אלפים אמה, ומזה הוציא דינו. אבל באין יורד כנגדו - יפרש שהשיפוע יהיה ראוי לילך, וכל שעמוק יותר או גבוה יותר - צריך יותר התרחקות צד המטה מצד המעלה. (ולרש"י ותוספות וביותר לרשב"ם שם בתוס ד"ה 'וכי' צע"ג)

עוד קולא הקילו חכמים בענין הבלעה של נ' אמה, שנתבאר בהר ובגיא דאם אינו יכול להבליעו, והיינו שהוא רחב הרבה יותר מנ' אמה, צריך מדידה בחבל של ד' אמות, אמרו חז"ל דאם אפילו בצד שכנגד העיר אינו יכול להבליעו אבל להלן יכול להבליעו, כגון שההרים והגאיות הם לצד מזרח, וכנגד העיר אין יכולין להבליע ולהלן מהעיר וחוצה הפונה לצפון ולדרום ביכולת להבליע - יבליע שם, ומודד והולך שם משפתו והלאה, עד כנגד מקום שכלה בו שם רוחב הגיא כנגד העיר, וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים למדת תחומין. (רש"י במשנה נ"ז:)ודווקא בתוך אלפים שלצד העיר לצפון ולדרום. אבל אם אינו יכול להבליעו בתוך אלפים אלו - לא יתרחק יותר לצד העיר כדי להבליעו, שלא יאמרו מדת תחומין באה עד כאן.

אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה, שהוא יודע איך למוד את הקרקע, שיש בזה חכמה וידיעה איך למדוד. והמדידה צריך להיות בקו השוה, ולא להביט איך הדרך הולך, כי הדרכים כרובם הולכין ומעקמין לכאן ולכאן. ואם היה לנו תחומי שבת מוחזקין שעד כאן תחום שבת, ובא מומחה אחד ושינה ובכאן ריבה ובכאן מיעט - שומעין לו אף במקום שריבה וכל שכן במקום שמיעט. ואמרינן דעל פי משך הזמן נשתנה צד זה וצד זה מהר למישור וממישור להר או לגיא וכיוצא בזה, ולא אמרינן דהקודמים טעו. ונראה לי דהא דהיחיד נאמן להוציא מהחזקה הקודמת, משום שביכולת לברר, וכל מילתא דעבידא לגלויי - לא משקרי בה אינשי.

דבר ברור הוא, דהשוויית הצדדים - הם רק בבתי העיר ובעיבורים, ולא בתחומים. כלומר דכבר נתבאר בסימן הקודם דאם בית אחד יוצא להלן מבתי העיר - מוציאין את המדה גם לצד השני להשוותה, וכן בבתים של עיבור ע' אמה ושירים - מוציאין את המדה גם בצד השני שתהיה עיבור לעיר, והתחום מודדין משם ולהלן. אבל לא כן בתחומין, כגון שבקרן מזרחית צפונית לא היו הרים וגאיות, והיה התחום ארוך, ובקרן מזרחית דרומית היו הרים וגאיות, ועל ידי זה נתקצר התחום - אין משוין הצד הזה עם הצד של מזרחית צפונית, אלא במזרחית צפונית הולכין על פי מדידה שלה, ושל מזרחית דרומית על פי מדידה שלה, וכן כל כיוצא בזה. (וראיתי מי שטעו בזה)

וזהו שכתב הטור: "מדד ומצא מדתו במזרחית צפונית יתירה על שכנגדה קרן מזרחית דרומית - מותח החוט של סימן התחום מזה לזה באלכסון" עכ"ל. וזהו דעת הרא"ש, אבל רש"י ז"ל פירש - שמוציאין את המדה ממקום הקצר כנגד מקום הארוך. ורבינו הרמ"א הביא שני הדיעות בסעיף ח' ע"ש, ולאו משום דסבירא ליה לרש"י דגם בתחום מוציאין המדה כנגד הצד הארוך, דלהדיא פירש במשנה הטעם משום דתלינן בטעות, שמא לא מתח החבל כל צרכו בקרן זה. והרא"ש סבירא ליה דלא תלינן בטעות, אלא תלינן דבצד הקצר היו הרים וגאיות. ואי קשיא, הא אפשר לברר, דיש לומר דדבר זה קשה לברר, דצריך לזה מומחה. ואם באמת יבא מומחה ויברר - נעשה כדבריו.

אם באו שני מומחים ומדדו את התחום, אחד ריבה ואחד מיעט, והלכו להם ולא ביררו הדברים זה עם זה לידע איזה מדידה הוי כדין - הולכין להקל, ושומעין להמרבה דתחומין דרבנן. וכיון שמדדו בצד אחד ובקרן אחד - אומרים שהמקצר טעה בדין, ונאמר שהממעט מדד מקרן עצמו של העיר, ומדד באלכסון ולא בצלע, ולפיכך נתמעטה מדתו, שעל פי מדידת הצלע תהיה פחות מאלפים, והמרבה מדד מן הצלע כדין. אבל ביותר מזה - אין מחזיקין על הראשון שטעה. ולכן אם ההפרש ביניהם כמדת אלכסונה של העיר או פחות מזה - תולין בטעות, אבל יותר מזה - אין תולין בטעות, ומדה זו הוא מעט יותר על תק"פ אמה. (מג"א סק"ו)

עושין התחומין כטבלא מרובעת, דהיינו שמודד על פני כל אורך למזרח אלפים אמה לחוץ, וכן לצפון, ואחר כך רואין (כאילו) [כאלו] היתה טבלא מרובעת בקרן למלאותו, ונמצא התחום בקרן אלפים ואלכסונן שהם אלפים ות"ת אמות. אבל לא ימדוד מהקרן ממש אלפים באלכסון, וכן בקרן שכנגדו, וימתח החוט מזה לזה, שאם כן מפסיד הת"ת אמה שבקרן. וגם לא יהיה התחום כנגד העיר אלא אלף ותכ"ח אמה, וכן בכל צד מצדדי העיר. וזה דהוי כטבלא מרובעת - זהו בעיר שהיא מרובעת אלפים על אלפים. אבל בעיר שארכה יתר מרחבה, אם היא רק בזויות שוות - אין בה ריבוע בתחומים כמובן, וגם אפילו בעיר מרובעת אין התחומים מרובעים אלא בקרקע חלקה, שאין שם הרים וגאיות, דאם בצד זה יש הרים וגאיות, שעל פי זה נתקצר התחום, ובצד אחר אין בו - הרי לא תהיה מרובעת, ואפילו בצד אחר אין מוציאין המדה מקרן לקרן, אם באחד יש הרים וגאיות ובהשני אין בו, כמ"ש בסעיף י"א.

ודע, דשיטת רבינו תם בתוספות (נ"א. ד"ה 'כזה') ורא"ש, דשיעור תחום שבת הוא אלפים עם אלכסונן, והיינו אלפים ות"ת אמה, וממילא דעל ידי עירוב הוא חמשת אלפים ושש מאות אמה, ויש סומכים על זה וצ"ע.

אפילו עבד אפילו שפחה, נאמנים לומר עד כאן תחום שבת. אבל קטן - אינו נאמן, דאין הקטן נאמן אלא על דבר שבידו. (מג"א סק"ז) אבל נאמן הגדול לומר 'זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת בהיותי קטן', וסומכין על עדותו. וביארה המשנה (נ"ח:) הטעם שאלו נאמנין, מפני שלא רצו חכמים להחמיר בעצם עדות התחומין.

אלפים אמה שיש לו לכל אדם ממקום שביתתו, הוא אפילו בלא אמירה ובלא כוונה. ויותר מזה שנינו במשנה, (מ"ה.) דמי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר, ולא היתה כונתו להעיר - יכנס, ומעשה היה ונכנס רבי טרפון בלא מתכוין. ופירש רש"י, מי שישב בדרך לנוח - שהיה עיף ולא היה יודע שהוא בתחום העיר, וחשכה לו שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה, וכשחשכה לו - לא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו, ומכל מקום - יש לו תחום העיר. וכן כתב הרי"ף וז"ל: "דכיון (דאילו) [דאלו] היה יודע שהעיר קרובה לא היה קונה שביתה אלא עם בני העיר - הרי הוא כמו שקנה שביתה עמהם, ומותר ליכנס עמהן לעיר, והולך את כולה וחוצה לה אלפים אמה" עכ"ל. ושביתתו בטעות היתה, ולכן יש לו שביתת העיר. (הרר"י) ובמשנה שאחריה מפורש, דאפילו היה ישן בעת קניית השביתה - קונה שביתה ויש לו אלפים אמה לכל רוח, וזה יתבאר בסימן הבא בס"ד, וכן כתב הטור והש"ע ועיין בסעיף ד'.

וזהו כשהיה דעתו ליכנס לעיר, רק שנעלם ממנו שהוא בתחום העיר. אבל אם לא היה דעתו ליכנס לעיר - קנה שביתה במקומו, ויש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שביתתו. ואם כלו האלפים באמצע העיר - אין לו לילך משם והלאה. ואם כלו בסוף העיר - נעשית לו כל העיר כד' אמות, ומשלים האלפים מחוצה לה, וטעם דבר זה יתבאר בסימן ת"ח. וכן אפילו כשבא בדרך היה דעתו ליכנס לעיר, וידע שהוא בתחומה של עיר, ואמר 'שביתתי במקומי', כיון שברצון עקר שביתת העיר וקנה שביתה במקומו - יש לו אלפים ממקומו. ואם כלו האלפים באמצע העיר - אין לו משם והלאה, וכשכלו בסוף - נעשית כד' אמות ומשלים מחוצה לה, וכמ"ש.

וזה לשון הרמב"ם בפרק כ"ז דין ט': "מי שהיה בא בדרך ליכנס לעיר, בין שהיה בא בים בין ביבשה, אם נכנס בתוך אלפים אמה קרוב לעיר קודם שיכנס השבת, אף על פי שלא הגיע לעיר אלא בשבת - הרי זה יכנס, ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה" עכ"ל. עוד כתב: "היה בא לעיר וישן בדרך ולא ניעור אלא בשבת וכשניעור מצא עצמו בתוך התחום - הרי זה יכנס לה, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, מפני שדעתו היתה להלך לעיר זו, ולפיכך קנה שביתה עם בני העיר כמותן, שהרי נכנס עמהם בתחום" עכ"ל.

ובדין הראשון השמיענו שקניית שביתה אינו דוקא במקומו שעומד, שיכול לקנות שביתה גם שלא במקומו, בכל משך אלפים אמה ממקום שעומד, וזהו כשאומר כן, וזה יתבאר בסימן ת"ט בס"ד. ואם הוא בתוך תחום עירו שהולך לשם, אפילו לא אמר כלום - יש לו תחום העיר, דבסתמא כוונתו על תחום העיר. ואחר כך השמיענו דאפילו לא ידע כלל שהוא בתחום העיר, ואפילו היה ישן וניעור ומצא עצמו בתחום העיר - יש לו תחום העיר. אך דבר זה לא ביאר, שאף על פי שכיון לקנות שביתה במקומו מפני שלא ידע שהוא סמוך לעיר - הוי קניית שביתה בטעות, ויש לו שביתת העיר, שהרי לא הזכיר כלום מזה. וגם בטור וש"ע לא נזכר דין זה מפורש, ורק ברש"י וברי"ף מפורש כן, וכן כתב הריטב"א ע"ש.

מי שישן בדרך וחשכה לו -קנה שביתה במקומו, ויש לו אלפים אמה לכל רוח, דלא בעינן אמירה או כוונה לשביתה. ולא עוד, אלא אפילו היה סמוך לעירו בתוך התחום, וכוונתו ליכנס להעיר - יש לו תחום העיר, כמ"ש בסימן הקודם. אבל אם לא היתה כוונתו קודם שישן ליכנס לעיר, אף על פי שאחר כך בהקיצו אחר שתחשך נתיישב ליכנס לעיר - אין לו שביתת העיר אלא שביתת מקומו, כיון שבשעת קניית שביתה לא היה דעתו כן.

קיימא לן דחפצי הפקר אין קונין שביתה, כלומר דחפצים של הפקר - אין להם קניית שביתה במקומן, כיון דאין להם בעלים, אלא הזוכה הראשון יכול להוליכן למקום שהוא יכול לילך. ולכאורה הטעם שאין להם שביתה, משום דאין להן כוונה לשביתה, ואם כן אדם ישן למה קונה שביתה, הא בעת שינה אין לו כוונה. אמנם לא דמי, דהאדם כיון דניעור קנה שביתה - ישן נמי קנה, מה שאין כן בחפצים. (גמרא מ"ה:) ואם זכה בעד אחר - הרי זה כרגלי האחר, כמ"ש בסימן שצ"ז.

חפציו של אינו יהודי - מדינא לא שייך בהם שביתה, כיון דבעליהם לא שייך בהם שביתה, אלא שמכל מקום גזרו בהם שביתה, משום חפצי ישראל. שאם יאמרו שבהם אין שביתה, יאמרו גם בחפצי ישראל כן. ואין זה כגזירה לגזירה, דכולה חדא גזירה היא, שהחפצים יקנו שביתה, דאי לא הא - לא קיימא הא, ולכן יש להם שביתת מקומן אלפים לכל רוח. ולכן אם הביאן האינו יהודי בשבת או ביום טוב לעיר מחוץ לתחומן, אם העיר מוקפת חומה ומוקפת לדירה, שישבה ולבסוף הוקפה - יכולים לטלטלן בכל העיר. ואם הוקפה ולבסוף ישבה - אין מטלטלין אותן אלא בד' אמות. ואם הכניסן לחצר - מטלטלן בכל החצר. וסתם עיירות מוקפות לדירה, שבונין הבתים ואחר כך מקיפין, וסתם מבצרים אין מוקפין לדירה, כמ"ש בסימן שצ"ח. ואם העיר מעורבת על ידי צורת הפתח - מטלטלין בכולה, וכן במבוי. ולכן יש ליזהר בישראל שהשאיל כליו לאינו יהודי קודם השבת והחזירן בשבת, שלא יטלטלן חוץ לד' אמות אם אין העיר מוקף, או אינה מוקפת לדירה, שהרי הכלי היא ברשות השואל לעניין שביתה, כמ"ש בסימן שצ"ז. (עיין ט"ז סק"א ודבריו תמוהים כמ"ש הא"ר והת"ש, ודברי הש"ע אמת להלכה ודו"ק)

כתבו הטור והש"ע: "חריץ מלא מים מכונסין שהוא בין שני תחומי שבת, מקצתו בתוך תחום עיר זה ומקצתו בתוך תחום עיר אחרת - שתי העיירות אסורות למלאות ממנו, אפילו בתוך התחום, שהמים שבתוך התחום - קונין שביתת העיר, ומתערבין אלו עם אלו. וצריך לעשות מחיצה בסוף התחומין להפסיקן, ואפילו היא תלויה, שאינה מגעת לקרקע החריץ ושל קנים בעלמא - סגי. ואם המים מושכין - אין צריך שום תקון, שאינם קונים שביתה, והרי הם כרגלי הממלא" עכ"ל.

וזה שהוצרכו לומר דמקצתו בתוך תחום עיר אחרת, והרי אפילו אם אינם בתחום עיר אחרת הרי הם חוץ לתחום זה, והמים שבתוך התחום הרי הם מתערבים בהמים שהם חוץ לתחום - דזה אין איסור כלל, דהמים שהם מחוץ לתחום הרי הם הפקר, ואין קונים שביתה, והרי הם כרגלי הממלא. ואין לשאול דאם כן כל המים אין להם שביתה, שהרי אין להם בעלים, דהאמת דאנשי העיר שבתוך התחום הוי בעליהן, משום דדעתן עליהן. והמחיצה צריכה להיות או ט' טפחים למעלה מן המים וטפח בתוך המים, או ט' במים ואחד חוץ למים, כמ"ש בסימן שנ"ו, ולא חשו לבאר, שסמכו על מ"ש בשם. ובמים המושכים אין צריך שום תקון, דכיון דניידי - לא קנו שביתה, כמ"ש בסימן שצ"ז, ושם נתבאר דאפילו המעיינות העומדות, כמו הבארות שלנו - מקרי ניידי ולא קנו שביתה, והם כרגלי הממלא ע"ש.

איתא בגמרא, (ע"ט.) דבור המלא תבן או חבילה של תבן העומדת בין שני תחומי שבת - אלו מאכילין מכאן לבהמתן ואלו מכאן, ולא חיישינן שמא יקח כל אחד ממה שחוץ לתחומו. ונראה מהגמרא שם דדוקא להעמיד הבהמות שיאכלו, אבל שיתנו לתוך קופה - אסור ע"ש, והטעם נתבאר בסימן שע"ב גבי מתבן שבין שני חצרות ע"ש.

כבר נתבאר בסימן שצ"ו, דהמקום ששובת - אינו בכלל האלפים של התחום, אפילו שבת בעיר גדולה כאנטוכיא - אינה בחשבון. ולעיל בסימן שס"ב נתבאר דמחיצה שנעשית בשבת - שמה מחיצה. ולפי זה אם אירע שאחד שבת בבקעה גדולה, ובאו כותים והקיפוה להבקעה מחיצות בשבת, וההיקף היתה לדירה, כגון שהיו שם בתים מפוזרים והקיפום למען הבתים, דהוי פתח ולבסוף הוקף, דהוי היקף לדירה - אם כן היה מן הדין שילך את כל הבקעה ומחוצה לה אלפים אמה.