Arukh HaShulchan

וכל אלו התקונים הם כשאין ברוחב הצד הרביעי הפרוץ יותר מעשר אמות. אבל ביותר מעשר - לא מהני תקונים אלו, בין במבוי בין בחצר, עד שיעשו צורת הפתח כמ"ש בסוף סימן הקודם. ולפיכך, חצר שנפרץ במילואו, והיינו שכל הצד הרביעי נפרץ, והוא בעשר אמות או פחות מזה - ניתר בפס רחב ד' טפחים שיעמידנו בצד אחד של המקום הפרוץ. ויעמידנו סמוך להכותל בפחות מג' טפחים, דאם ירחיקנו ג' טפחים - אינו כלום. ואם ירצה לתקנו משני צידי הפירצה - דיו בשני פסין של שני משהויין, ויעמיד אחד אצל כותל זו בפחות מג' טפחים, ואחד בהכותל שכנגדו בפחות מג' טפחים מן הכותל. והוא הדין אם הכותל הרביעית לא נפרצה במילואה, שנשאר משך ד' טפחים בגובה עשרה מצד אחד, או שנשארו שני משהויין משני הצדדים. ויש אומרים דשני משהויין שנשארו אין מועילין, עד שיהא בהם רוחב טפח, דדוקא כשעושה שני משהויין יש היכר מפני עשייתו, אבל בשיור אין מועילין עד שישאר טפח מכאן וטפח מכאן. (תוספות י'. סוף ד"ה 'רבי', והב"י פסק כדיעה זו. ועיין ט"ז סק"ג, וכן כתב הר"י ברי"ף, וכן כתב הרמ"א בד"מ אות א'. אבל מרש"י י"ב. ד"ה 'בפסי' לא משמע כן ע"ש ודו"ק).

וכתבו הטור והש"ע סעיף א', דאפילו אם אין בפירצה ד' טפחים, כיון שהוא במילואו - צריך תקון עד שיהא בה פחות מג', עכ"ל. ואף על גב דגבי מבוי פסק הטור לקמן, דבעינן דוקא ארבעה, וגם בש"ע סעיף כ"ח הובא שני דיעות בזה במבוי, מכל מקום בחצר החמירו כתירוץ הראשון בגמרא, (י"ב.) וזהו מהחומר שיש בחצר יותר מהמבוי, מפני הטעמים שבארנו בסעיף ב'. ויש מי שאומר, דכאן מיירי שהחצר מבפנים רחב הרבה ובקצהו הוא קצר, (מג"א סק"א) אבל כשכל החצר אינו רחב ד' - אין צריך כלום. ודברים תמוהים הם, דבחצר צריך תקון בכל ענין, (א"ר סק"ג) והרי דעת הרמב"ם גם במבוי כן, והטור והש"ע אנו רואים שמחלקים בין מבוי לחצר. ועוד דהעיקר הוא הרוחב של הקצה, וכן עיקר לדינא. (וכן כתב במרדכי)ואם הוא רחב מעשר אמות, או הפירצה יתירה מעשר, אפילו אינו במילואו - אינו מועיל רק צורת הפתח, כמ"ש בסוף סימן הקודם.

מבוי, והוא מלשון מבוא העיר, (שופטים א, כד) וכאן הוא מבוא הרחוב, מפני שאצלם לא היה כמו אצלינו שמהחצרות הולכים להרחוב, אלא לפני החצרות היה מבוא, שהיה גדור מג' רוחות, וכמה חצרות פתוחות לה, וכל העיר היה כן, והיו נכנסין מהחצרות להמבואות. וכל המבואות היו פתוחות לרחוב גדול, והיא הנקראת 'סרטיא', והיא הרשות הרבים. והיו הולכים מהחצרות להמבואות, ומהמבואות להרחוב הגדול המפולשת, והיא הסרטיא, וכמ"ש בסימן שמ"ה. וכיון שהמבוי פרוץ במילואו ברוח הרביעית, אסרו חכמים לטלטל בו אם לא יעשו (תיקון) [תקון] להיכרא, כדי דלא אתי לחלופי ברשות הרבים, דבעיני ההמון הכל אחד, כיון שגם במבוי רבים פונים לשם - יאמרו 'מה לי מבוי מה לי רשות הרבים', לפיכך הצריכו (תיקון) [תקון].

ומהו תקונו - לחי או קורה. ומהו לחי - זהו קרש או קנה גבוה י' טפחים ורחבו ועוביו כל שהוא, אפילו פחות מאצבע, (ב"י ב"ח מג"א) ויעמידנו בפתח המבוי אצל הכותל. ומכל דבר שיעשנו כשר, אפילו מבעלי חיים, והוא שיקשרנו בחבלים לכותלי המבוי בהיתידות שיוצאים מן הכתלים, שלא תלך משם. וגם יעשה שלא תרביץ את עצמה ותתמעט גובהה מעשרה טפחים. וגם אדם כשר ללחי, אם יעמוד שם כל היום כולו עד מוצאי שבת, ואפילו יודע שהעמידוהו ללחי. ולא דמי למחיצה של בני אדם, דצריך דוקא שלא לדעת כמ"ש בסימן הקודם, דזהו מפני שצריך לזה הרבה אנשים ואוושי מילתא, ולא כן בלחי. ולכן גם אדם צריך לקושרו שם, דאם לא כן בודאי לא יעמוד על מקום אחד כל השבת, ונמצא שטלטלו באיסור. (כן נראה לעניות דעתי בפירוש דברי הרמ"א בסוף סעיף ג'. ודברי המג"א סק"ג צע"ג, דלדעתו צריך גם בלחי בלא ידיעה, ואיך יקשרנו הא מיד ירגיש, וכן הת"ש סק"ז חלק עליו מ"ש ודו"ק).

והוא הדין אם יש מקצת כותל ברוח רביעית גבוה י' טפחים - עולה משום לחי. ובלבד שיהא בו רוחב טפח, דאף על גב דבמעמיד לשם לחי סגי בכל שהוא, משום דאיכא הכירא כשמעמידו. אבל בהנשאר מהכותל - ליכא הכירא בפחות מטפח, וכמ"ש בסעיף ג' בחצר. ומכל מקום בלחי העומד מאליו, דכשר כמו שיתבאר - אין צריך טפח, דכיון שעומד בפני עצמו מינכרא מילתא. ועוד דכיון דבעינן שיסמכו עליו מערב שבת, כמו שיתבאר, הוה כמו שהעמידוהו (נראה לי).

לחי דאם הרוח ינשוב בו בחזקה יתעקר - לא הוה לחי. ודוקא רוח מצויה, אבל אם רוח מצויה לא יעקרנו, אף על גב דרוח שאינו מצויה יעקרנו - לית לן בה. (נראה לי)ולאו דוקא שיתעקר, אלא אפילו מתנדנד על ידי הרוח - לא הוי לחי. (מג"א סק"ד) ודוקא נדנוד חזק, כענפי אילנות שמתנדנדים הנה והנה בלא הפסק. אבל נדנוד מועט - לא חיישינן לה (נראה לי) (מ"ש המג"א בשם המ"כ אין לו שייכות בסימן זה).

צריך שלא יהא הלחי רחוק מהכותל ג' טפחים. ויש אומרים הטעם, כדי שלא יבטלו אותו האוירים דשני הצדדים. (שם סק"ה בשם הר"י) ולפי זה כשהלחי רחב מג' - מותר, כיון דהעומד מרובה. (שם)אבל יש אומרים הטעם, דכשרחוק מן הכותל - אינו היכר, דאף על גב דלחי משום מחיצה, כמו שיתבאר, מכל מקום בוודאי דהוא גם להיכר. (שם) ולפי זה, אף ברחב הרבה - פסול כשרחוק ג' טפחים מהכותל, וכן עיקר, דכן כתבו התוספות (י': בד"ה 'ועושה') ע"ש.

כיון דלחי אין צריך שיעור בעוביו ורחבו, לכן אפילו דיבקו משברים ושברי שברים - כשר. וכן אבנים היוצאין מן הכותל זו למעלה מזו פחות מג' - הוי לחי, (גמרא ט"ו.) אם יש י' טפחים בגובה, אף שיש בהם הפסק. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז', דלכן עושין לחי מסיד טחוי בכותל, ובלבד שיזהר שלא יתמחה יותר משלש לארץ, עכ"ל. ולאו דווקא שלש, דבעינן פחות משלש, דכל לחי שהוא גבוה ג' טפחים מן הקרקע - פסול, דלחי שם מחיצה עליה, והוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו. ונראה דהסיד צריך שיהא בו ממשות קצת בעוביו, דאם לא כן הרי הוא כצבע בעלמא. ומצאתי במרדכי בפרק א' דצריך כעובי אצבע וזה לשון המרדכי: "כתב רבינו מאיר, דמה שעושים לחיים מסיד מחוי או צורת הפתח - יפה עושים… דהא תנן: "בכל עושים לחיים". וסיד מחוי או גפסים כשמדביקין אותן אצל החומה כעובי אצבע, הוא הרבה חזק יותר מחוט הסרבל או קנה" עכ"ל. ובתרומת הדשן (סימן ע"ד) ביאר דבריו, דזה שמצריך כעובי אצבע - זהו אלחיים, ולא על הקנים של צורת הפתח ע"ש. וגם מבואר מהמרדכי, דכל לחי בעינן לכל הפחות כחוט הסרבל. ופשוט הוא דהעושים לחיין מסיד, צריכים לראות שכלבים וחזירים לא יתחככו שם בהכותל, דאם יסירו ג' טפחים סיד שלצד הארץ - הרי יפסול. (וצע"ג על הט"ז סק"ד שכתב דסיד אינו אלא לצורת הפתח ולא ללחי ע"ש ובהמרדכי ותה"ד מפורש ההיפוך).

לחי שעשאו מעצי אשירה - כשר, אף על גב דקורה פסול, היינו משום דצריכה שיעור טפח. אבל לחי, דדיבק שברי שברים כשר, מה לי מה שהוא עצי אשירה, דכתותי מיכתת שיעוריה. ואף על גב דשיעור גובה יש גם בלחי י' טפחים, מכל מקום מדבעובי אין צריך שיעור - מילתא זוטרתי היא, ומותר, (מג"א סק"ז בשם תוספות פ':) ועוד, דלחי יכול לדבק הכתותין בכותל. (תוספות שם) ואין לשאול הא אשירה אסורה בהנאה, דיש לומר דזה אינו הנאת הגוף אלא מצוה, ומצות לאו ליהנות ניתנו (ל"א.).

לכתחלה יש להעמיד הלחי שיתראה כלחי, בין להעומדים בפנים בתוך המבוי, ובין להעומדים בחוץ. והיינו שיעמידנו רחבו לצד אורכו של מבוי, וימשכנו מעט כלפי חוץ. אבל אם לא ימשכנו כלפי חוץ, העומדים אחורי המבוי לא ירגישו שיש כאן לחי, דמה שהלחי מעדיף על עובי הכותל אינו ניכר כלל, ויסברו שזהו עובי הכותל, ורק בפנים ניכר שרואים חודו יוצא מן הכותל. וכן יש לפעמים שנראה מבחוץ ולא מבפנים, כגון שמשך כל הלחי לחוץ למבוי, ורק חודו הפנימי נכנס בעובי הכותל, ונראה מבפנים כהוספה על אורך הכותל, ומבחוץ ניכר, שהרי נמשך להלאה מעובי הכותל לצד ימין או בכותל השני לצד שמאל. אבל אם עשאו - כשר, דקיימא לן בין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ, ובין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים - נדון משום לחי. והתוספות והרא"ש פסקו דנראה מבחוץ לא מהני מה שנראה לצדדים, אלא שיתראה לעומדים בחוץ נגד חלל המבוי, והיינו שמשכו לחוץ וחודו הפנימי של לחי העמיד לשפת עובי של אחורי המבוי. והשתא בפנים אינו ניכר כלל, ולהעומדים בחוץ נגד החלל ניכר, שעוביו אינו שוה להכותל והוא לחי. ויש עוד אופנים בזה, וכפי מ"ש כן עיקר.

הגביהו מן הארץ ג' טפחים - (פסול), [פסולה] שהלחי כמחיצה, והרי גדיים בוקעין בו. ואם הגביהו פחות מג' טפחים - כשר, ואף על פי שאין בהקנה אלא שבעה ומשהו, שכל פחות מג' כלבוד דמי, (וכאילו) [וכאלו] נמשך עד הארץ. וכבר נתבאר, שצריך להיות גם סמוך לכותל בפחות מג'.

לחי העומד מאליו, כלומר שלא העמידוהו לשם לחי אלא נזדמן מאליו לאיזה סיבה - כשר, דלחי משום מחיצה, ומחיצה העומדת מאליה - כשרה, כמ"ש בסימן הקודם. ומכל מקום בעינן שיסמכו עליו מערב שבת, דכבר כתבנו דנהי דהוי משום מחיצה, מכל מקום הוי גם כן משום היכר, ואם לא יסמכו עליו מערב שבת - אין כאן היכר כלל. אך אם לא היה שם לחי אחר - מסתמא סמכו עליו מערב שבת. אבל כשהיה שם לחי אחר ונפל בשבת, ובאים עתה לסמוך על זה - אסור. ולפעמים יכול להיות שלא סמכו עליו אף כשלא היה לחי אחר, כגון שבאמת לא טלטלו בשבת הקודם, הרי לא החזיקוהו לשם לחי, ולכן צריך בפירוש סמיכה מערב שבת אם רוצים לטלטל על ידו. ואם לא סמכו בפירוש - אסורים לטלטל. ואין לשאול בנפל הלחי בשבת למה לנו לחי אחר, הרי קיימא לן 'הואיל והותרה - הותרה'. דאינו כן, דבנפול מחיצה שבין רשות היחיד לרשות הרבים או בין כרמלית, לא אמרינן 'הואיל והותרה הותרה', ולכן כשנפל הלחי או הקורה בשבת - נאסרו מלטלטל, דזהו כנפילת מחיצות, כיון שהכותל הרביעית נשארה פרוצה במילואה לרשות הרבים או לכרמלית, ועיין בסימן שע"ד.

לחי העומד מאליו ובולט לתוך המבוי ברוחב, אם הבליטה ד' אמות, אף על פי שסמכו עליו מערב שבת - אינו נדון משום לחי. והטעם מפני שד' אמות הוי שיעור מבוי, כמו שיתבאר, ואין כאן היכר שהוא לחי, דאף על גב דלחי משום מחיצה, מכל מקום גם היכר בעינן כמ"ש. וצריך לחי אחר להתיר מבוי זה, ויעמידנו ברוח האחר שכנגד לחי זה. ואם ירצה להעמידו אצלו, יעשנו מעט עב או דק ממנו, כדי שיהא ניכר שהוא משום לחי, ולא יהיה כמוסיף על הראשון. במה דברים אמורים, במבוי הרחב יותר מח' אמות. אבל מבוי שאינו רחב אלא ח' אמות - אין צריך לחי אחר להתירו, אף על פי שלא סמכו עליו מערב שבת, אלא ניתר בעומד כפרוץ, והיינו שהלחי שבו ד' אמות הוה כפרוץ שממנו עד הדופן השני, ופרוץ כעומד מותר כמ"ש בסימן הקודם. וזהו בלחי העומד מאליו, אבל כשהעמידוהו לשם לחי - מותר אפילו כשהוא ד' אמות במבוי גדול, מפני שיש לו קול שהעמידוהו לשם לחי, ויש לזה היכר. ודווקא כשהעמידוהו ללחי, אבל סמיכה - לא מהני לזה.

לחי המושך ברחבו עם אורך דופנו של מבוי, שהעמיד חודו כנגד עובי הכותל מבחוץ, שאין חודו מכסה את כל עובי הכותל אלא מקצת עוביו של צד חלל המבוי, או מקצת עוביו של צד אחורי המבוי, לפי הסברות שנתבארו בסעיף י"ב, אם יש ברוחב לחי זה ד' אמות - נעשה כמבוי ויצא מתורת לחי, אף על פי שהועמד לשם לחי. ואינו דומה להדין הקודם, דלחי הבולט דהתם הוא ברוחבו של מבוי וסותמו, לפיכך בהועמד לשם לחי אינו נדון משום מבוי. אבל כאן בלחי המושך לארכו של מבוי ואינו סותמו, גרע טפי, דאפילו הועמד לשם לחי נדון משום מבוי ולא משום לחי. אבל פחות מד' אמות - נדון משום לחי. (תוספות ה':) ואין משתמשין אלא עד חודו הפנימי, שהרי משם ואילך אין לו כותל כנגדו, וכשהוא ד' אמות אין כאן לחי, ואסור להשתמש בכל המבוי.

עוד תקון יש למבוי, שיניח עליה קורה טפח. ואמרו חז"ל (י"ב:): "לחי משום מחיצה, וקורה משום היכר". והנה זהו מובן דקורה אין בה גדר מחיצה כלל, וגם 'פי תקרה יורד וסותם' לא שייך בה, כיון שאין רחבה ד', וכל מחיצה שתקרתה פחות מד' - לא אמרינן 'פי תקרה יורד וסותם'. אבל זה שאמרו 'לחי משום מחיצה' אינו מובן, איזה מחיצה היא קנה דק כחוט הסרבל, והרי אפילו פרוץ מרובה על העומד מבטל המחיצה, קל וחומר קנה דק. ומצאתי בתוספות ישנים (שם) וזה לשונו: "ואם תאמר, היכא סלקא דעתך דלחי משום מחיצה, הא אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה. ושמא במחיצה ג' או ד' לא אגמריה" עכ"ל, ואינו מובן כלל. ונראה לעניות דעתי, דעל פי מה שכתבנו בסימן הקודם סעיף כ"ג, דפרוץ כעומד חשבינן בכולל בכל המחיצות ע"ש, אתי שפיר. והיינו דמן התורה צריך ג' מחיצות, ובהם צריך להיות בכולל פרוץ כעומד. מיהו דבר מועט צריך בכל מחיצה, דכשהיא מפולש לגמרי אינה בכלל מחיצה. ולכן אמרו שם: 'מבוי שאינו ראוי לשיתוף', כלומר מפולש, (רש"י) 'הכשירו בלחי, הזורק לתוכו חייב, דלחי משום מחיצה'. והיינו משום דבכולל יהיה עומד מרובה, ואפילו יהיו איזה פרצות במחיצות הצדדים - תהיה פרוץ כעומד, ואם באמת יהיה יותר, לפי החשבון דג' מחיצות אינו רשות היחיד. ואולי זה כוונת התוספות ישנים, דבמחיצה ג' או ד' לא אגמריה, מהך טעמא דחשבון הכולל. ולכן גם בדופן הרביעית, שחכמים הצריכו להיכר לחי או קורה, עיקר הלחי הוא להיכר כמו הקורה. רק זה שאמרו 'לחי משום מחיצה', האמת קאמרי, שהרי במבוי מפולש משוי לה רשות היחיד. ולפי זה אתי שפיר מה שאמרו הפוסקים, דלעולם לחי משום מחיצה, ומכל מקום קצת היכר צריך. ולכאורה אינו מובן, ויש נתקשו בזה, ולפמ"ש הדברים ברורין בס"ד.

הקורה צריך שיניח כדי להתיר המבוי. אבל אם לא נעשית לשם היתר, אפילו סמכו עליה מערב שבת - פסולה. ולא דמי ללחי, דעיקרו הוי כמחיצה, אבל קורה שאינה אלא היכר בלבד - צריך היכר יפה, שיעשוה לשם היתר המבוי, ואם לאו - אין זה היכר גמור. וקורה זו צריכה שיעור רוחב טפח, ולכן אם עשאה מעצי אשירה - פסולה, דכתותי מיכתת שיעורא, שהרי לשריפה עומדת, ולא דמי ללחי שאין לו שיעור ברחבו.

שיעור הקורה - רחבה טפח ועוביה כל שהוא, ובלבד שתהא בריאה כדי לקבל אריח, שהוא חצי לבינה של ג' טפחים על כל משך הקורה, שתהא דומה לקביעת לבנות עליה בנין. (רש"י י"ג:) והקילו בכדי קבלת אריח, שהיא הבנין היותר פחות, כדמוכח בריש בבא בתרא ע"ש. ואם הקורה רחבה ד' טפחים - אין צריך שיהא בכחה לקבל אריח. והטעם נראה, משום דכשהיא רחבה ד' - אמרינן 'פי תקרה יורד וסותם', והוי מחיצה גמורה. ויראה לי, דברחבה ד' אין צריך לעשותה לשם היתר, ואולי גם סמיכה מערב שבת אין צריך, שהרי מחיצה גמורה היא. ומכל מקום סמיכה נראה דצריך, שהרי גם לחי משום מחיצה, ועם כל זה נתבאר בסעיף י"ד שצריך סמיכה מערב שבת.

אם קשה להניח את הקורה, יכול להניחה על מעמידים אחרים, והיינו שיכול להניחה על יתידות היוצאות מן הכותל, אף על פי שאין ברחבן טפח. ובלבד שלא יהא ארכן ג' אלא פחות מג', דכלבוד דמי, והוה כאלו מונחת על הכתלים, דאם לא כן, אין לה שייכות להכתלים. והמעמידין, אין צריך שיהיו בריאין כל כך שיהא ביכולתן לקבל הקורה והאריחין, אלא כדי לקבל הקורה בלבד, דהא באמת אין בונין עליה, אלא שהיא עצמה הצרכנוה לזה, ואין זה שייכות למעמידי הקורה. ויש אומרים שצריך שיהיו ראויין לקבל הקורה והאריחין, דאם לא כן הקורה עצמה אינה דומה לקביעות. ואם היתה הקורה של קש ושל קנים - פסולה, (טור) אף שהם יכולים לקבל אריח, מכל מקום מתוך שהם רכים ודקים, יכולים להתמעך. (ט"ז סקי"א וכתב המג"א סקט"ז דבקבלת אריחים יכולים להניח בכל דופן פחות מג' ע"ש ופשוט הוא)

ודע, דאף על פי שהכשרנו להניח הקורה על מעמידים, מכל מקום זהו הכל כשהיא בתוך המחיצות של הכתלים. אבל אין להעמיד מעמידים אצל המבוי בחוץ ולהניחה עליהם, אף על פי שהיא סמוכה בחודה האחר לכותלי המבוי, דאנן בעינן שתהא הקורה בתוך כותלי המבוי, ואם לאו אין זה היכר למבוי. ולא דמי ללחי המושך מדופנו של מבוי דכשר, משום דלחי לעולם הוי היכר שהוא להכשיר את המבוי, אבל קורה אין היכר אלא כשהיא בתוך חללו של מבוי, שאין דרך שום תקרה להניח אלא על גבי הכתלים. (ריטב"א ח':) ועוד, דהלחי ההיכר בעת ההילוך, והכל רואין אותו, אבל הקורה, אין ההיכר אלא כשמגביהין ראשיהם להסתכל, ואין דרך להגביה הראש בדרך הילוכו, אלא כשעומדין במבוי, יארע שיגביה ראשו ויסתכל, לפיכך בעינן שההיכר יהיה בתוך הכתלים של המבוי.

אם היתה הקורה עגולה, צריך שיהא בהקיפה ג' טפחים, שאז יש ברחבה טפח. ואף על גב דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות, (תוספות עירובין י"ד. ד"ה 'והאיכא') מכל מקום כן גזרה התורה למדוד. וילפינן לה מים של שלמה, (שם) דכתיב: "עשר משפתו עד שפתו, וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב". (מלכים א' ז, וזהו ששאלו בגמרא, מנא הני מילי. וקשה ניתי חוט ונמדוד, אלא דזה גופה מקשה, והא אין החשבון מכוון. ומתרץ שהתורה צותה כן, ומתורץ קושית התוספות שם, ועמ"ש ביו"ד סימן ל' סעיף י"ג).

היתה הקורה עקומה ועקמומיתה נוטה חוץ למבוי, או שעקמומיתה עולה למעלה מעשרים אמה, או למטה מעשרה טפחים, דשניהם פסולות במבוי כמו שיתבאר, רואין כל (שאילו) [שאלו] ינטל העקמומית ואין בין זה לזה ג' - כשירה, דאמרינן לבוד, ואם לאו - פסולה. (עיין רש"י ח': סוף ד"ה 'לדברי המתיר' שכתב: "והכא לאו מחיצה ממש הוא להכשיר על ידי לבוד" עכ"ל. וזהו חוץ להכתלים, אבל בתוך הכתלים - אמרינן לבודים הרבה בקורה. וכן מפורש מתוספות ט'. סוף ד"ה 'שאין' ע"ש ודו"ק).

אם הקורה מרוחקת מהכתלים בפחות מג' - כשר (מג"א סקי"ז) משום לבוד, כיון שהיא בתוך הכתלים. וכן אם היתה יוצאת מכותל זה ואינה נוגעת בכותל השני בפחות מג' - כשר, וכגון שעומדת על עמודים. וכן אם קורה אחת יוצאת מכותל זו ואחת מכותל שכנגדה ופגעו זו בזו באמצע המבוי, ולא הגיעו לגמרי זו לזו, אם אין ביניהם שלשה - כשרה. יש ביניהם שלשה - פסולה.

לכתחלה צריך להיות קורה אחת בעוביה רחבה טפח. ומכל מקום אם הניח שתי קורות זו בצד זו, כל אחת רחבה חצי טפח, כיון שיש בשתיהן כדי לקבל אריח לרחבו, דהיינו אפילו מרוחקים קצת זו מזו, כל שאין ביניהם ג' טפחים - אין צריך להביא קורה אחרת. ואם לאו - צריך להביא קורה אחרת, או להסמיכם זו לזו בתוך ג', ובתנאי שיהיו חזקים לקבל אריח. אבל יש אומרים דכאן לא אזלינן בתר שיעור לבוד, ואנן בעינן שיעור קורה, כלומר שיהא סמוכים זה לזה בתוך טפח, שהוא שיעור קורה. ואם מרוחקים זו מזו יותר מטפח - פסולים, דאין כאן קורה. ולא עוד, אלא אפילו היו הרבה קורות כאלו סמוכות זה לזה יותר מטפח, אף שביחד הם ד' טפחים ויותר, מכל מקום אינו כלום, שהרי אין לנו קורה להניח עליה אריח (עיין מג"א סק"י).

לדיעה הראשונה שמכשרת שתי קורות כשאינן מופלגות ג' זו מזו, אפילו אינן מונחות בשוה זו אצל זו, אלא אחת למעלה ואחת למטה, אם אין ביניהם ג' טפחים לא בגובה ולא במשך - רואין את העליונה כאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה. כלומר דפחות מג' הוה לבוד, ולכן רואים (כאילו) [כאלו] זו ירדה לזו או זו עלתה לזו, ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים אמה והתחתונה למטה מי' טפחים. והיש אומרים שבסעיף הקודם פוסל בזה גם כן, ואינם מכשירים רק בשיעור טפח. (וזהו דעת הטור דאין הלכה כר' יוסי בר' יהודה, י"ד. בהך דרואין ע"ש).

פירס על הקורה מחצלת ואינה נוגעת עד הקרקע, אם אין המחצלת גבוהה מן הארץ ג' טפחים - כשר המבוי, דאף על גב דאין כאן קורה, שהרי כיסה אותה ואין כאן היכר, מכל מקום יש כאן מחיצה דמחצלת. ואם היתה גבוהה ג' מן הקרקע - פסול המבוי, דאין כאן לא קורה ולא מחיצה, דמחיצה שגבוהה ג' מהארץ פסולה. ואפילו אינה (גבוהה) [גבוה] מהארץ ג', צריך לראות שלא תנוד ברוח.

אף על גב דאין שיעור לעובי הקורה, מכל מקום אם עוביה י' טפחים - פסלה הרשב"א ז"ל, מטעם דכיון דיש בה שיעור מחיצה - בטל ממנה תורת קורה, כמו בפירס עליה מחצלת. ומחיצה אין כאן, שהרי אינה בתוך ג' סמוך לקרקע. והרא"ש ז"ל חולק עליו, דלא דמי למחצלת, שהיא מכוסה. אבל כשהיא משוכה הרבה - לא בטלה ממנה שם קורה בשביל גודלה. ודע דזה הביא הרא"ש בפרק קמא (סימן י"ח) דינו של הרשב"א וחלק עליו כמ"ש, אך בשם כתוב שהיא משוכה למטה מעשרה ע"ש, ואינו מובן, דאי משום מחיצה די בעשרה. (וכן הקשה הק"נ)ולעניות דעתי נראה, דלאו דוקא הוא, וכמה פעמים כתבו הפוסקים לשונות כאלו לענין ג' טפחים ולענין עשרה טפחים, והכונה שאינה בצמצום עשרה, דמשום צמצום לא היה פוסל הרשב"א, משום דיש מדידה מורווחת ויש מצומצמת כמו שיתבאר.

אבל יש מי שפירש ואמר, דהכונה גם אם הקצה התחתון הוא למטה מעשרה מהארץ, וכל קורה שמונחת למטה מי' פסולה, ובכאן - כשר, דדל חלק התחתון. (ט"ז סקי"ג)ועל פי זה יתפרשו גם דברי רבינו הב"י בסוף סעיף כ"ד שכתב: "אבל אם הניח קורה רחבה ונמשכת קצת למטה מעשרה - כשרה", דהכונה למטה מעשרה מן הארץ. ואין זה ענין כלל לדין זה כמובן, אלא ודאי כמ"ש, דהכונה על גובה הקורה שהיא י' טפחים שיעור מחיצה. (וכן נראה מהב"ח וממג"א סק"ך).

ואף גם בעיקר דין זה, כשהקורה נמשכת עד למטה מעשרה מן הארץ - שהכשירו, נראה לעניות דעתי דאינו כן. וראיה מהא דאמרינן בריש סוכה (ד'.): היתה (גבוהה) [גבוה] י' טפחים, והוצין יורדין לתוך י', סבר אביי להכשיר, כמו בגובה למעלה מכ', דכשר בכהני גווני. ואמר ליה רבא הא דירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה, והכי קיימא לן לקמן סימן תרל"ג ע"ש, אלמא דלמטה בעינן עשרה טפחים פנוים לגמרי. ואין לחלק בין סוכה למבוי לענין זה, דהא גם במבוי צריך הילוך יפה, כמו בסוכה דירה יפה. (ולכן אף שהט"ז שם מכשיר וכן כתב הא"ר, מכל מקום לעניות דעתי - פסולה. ומצאתי להאהע"ז שדחה גם כן דברי הט"ז, והגר"א פירש כהט"ז ודחה דברי הרא"ש).

נעץ שתי יתידות עקומות על שתי כותלי המבוי מבפנים, וגם עקמימותם נוטה לתוך המבוי, ונתן הקורה עליהם ואין בהיתידות רוחב טפח, שהוא שיעור קורה להיות נחשבים בעצמם כקורה, אם אינם גבוהים מכותלי המבוי שלשה וגם אין בנטיית עקמימותם שלשה, ונמצא שהקורה אינה מופלגת מהכתלים ג' בין במשך ובין בגובה - כשירה, שאנו רואים (כאילו) [כאלו] נמשכים עד כותלי המבוי (וכאילו) [וכאלו] מושפלים עד כותלי המבוי, ויתר משלשה - פסולה. ויש רבותא בדין זה, דאמרינן שני מיני לבודין בפעם אחת, לבוד בהמשך, וחבוט רמי בגובהה. ואף על גב דבסוכה (כ"ב.) אמרינן לענין סוכה ולענין טומאה דבמשך טפח אמרינן חבוט רמי אפילו ביותר מג', וכך נאמרה הלכה למשה מסיני, מכל מקום כאן במבוי לא אמרינן כן, דאנן בעינן שתהא הקורה בתוך כותלי המבוי, ובמופלגת ג' אפילו בגובה אינה בתוך כותלי המבוי. (תוספות ט'. ד"ה 'שאין', וזהו כונת המג"א סקכ"א)

דע, דיש במדות הטפחים והאמות מדות מצומצמות ומדות מורווחות, ויש הפרש ביניהם חצי אצבע על כל אמה. (שם סקכ"ב) וזה לשון הרמב"ם סוף פרק י"ז: "האצבע שמשערין בה בכל מקום הוא רוחב הגודל של יד, והטפח ד' אצבעות. וכל אמה האמורה בכל מקום, בין בשבת בין בסוכה וכלאים - היא אמה בת ששה טפחים. ופעמים משערים באמה בת ו' טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערים באמה בת ו' שוחקות ומרווחות, וזה וזה להחמיר. כיצד, משך מבוי בד' אמות שוחקות, וגובהו כ' אמה עציבות. רוחב הפירצה י' אמות עציבות, וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים" עכ"ל. ולפי זה, יהיה בתחום שבת שהוא אלפים אמה, הפרש באלף אצבעות שהן ר"ן טפחים, קרוב למ"ב אמות. והנה הרמב"ם הזכיר דבכל מקום כן הוא, ולא היה צריך להזכיר בתחומין. אבל הטור וש"ע סעיף כ"ו שבכאן כתבו לילך לחומרא, ובתחומין לא הזכירו זה כלל. ויותר מזה תמוה, דלקמן בסימן שצ"ו כתבו הטור והש"ע לענין ד' אמות שנותנין לכל אדם - נותנין לו מורווחות, ולמה אין הולכין לחומרא ליתן לו רק מצומצמות, וצ"ע.

והנה בעל המאור והרא"ש והטור והש"ע פסקו כהרמב"ם, והרשב"א (בעה"ק) והריטב"א פסקו דכל אמות שבכלאים לעולם הם מורווחות, וכל אמות שבסוכה ומבוי לעולם הן מצומצמות, מפני שברוב הדינים בכלאים הוי מורווחות לחומרא, ובסוכה ומבוי הוה מצומצמות רובן לחומרא. ולכן לא חיישינן אם אפילו במקצת דינים שבכלאים יהיה ההרווחה לקולא, ובמקצת דיני סוכה ומבוי תהיה הצמצום קולא, לא חיישינן לה, וכן נראה מדברי רש"י בריש עירובין (ג': ד"ה 'הללו') ע"ש. והרי"ף ז"ל השמיט זה לגמרי, ותמה עליו המאור, והרמב"ן לא השיב כלום. וגם לא ידעתי, דבשלמא בכלאים וסוכה דהם דאורייתא שפיר אזלינן לחומרא, אבל במבוי דרבנן, הא בכל מקום הולכין להקל בדרבנן בספק, כמרגלא בש"ס ופוסקים, דספק דבריהם להקל. וזהו פשיטא מה שהולכין בכאן כך ובכאן כך הוא מפני הספק, דאי סלקא דעתך דנאמרה לו למשה בסיני מורווחות או מצומצמות, לא היה לנו רשות להלוך להיפך אף לחומרא, אלא ודאי דסתמא נאמרה, ואם כן הוה ספיקא דרבנן ולקולא, וצ"ע.