Al Kapot HaMan'ul; Homilies for the Days of Awe
- Epilogue.89
ההתכנסות לסוכה (תנועה של התכרבלות) הינה חזרה למצב הילדותי, זאת כדי לחדש את אפשרות היצירה.
- Epilogue.90
החזרה לרחם, מתפרשת כאמור כחזרה לילדות פנתאיסטית. היא מושווית בספרי קבלה כטבילה במקוה, או כזריעה באדמה, פעולות המוגדרות לפי ההלכה כפעולות של היטהרות.
- Epilogue.91
יש בחזרה זו פירוק של התרבות והתמזגות עם ההויה.
- Epilogue.92
אספקט זה זהה עם דמות האם החיובית הידועה מכל התקופות ומכל התרבויות. זוהי האם של האהבה, זוהי הדמות הבלתי נשכחת בה קשורים החיים והמקורות המסתוריים של הצמיחה וההתחדשות, האהבה שכוללת חסות ודאגה ובטחון, והשלוה העמוקה שבה הכל מתחיל ובה הכל נגמר. אֵם היא מה שקרוב ומוכר ומה שנסתר ורחוק, כמו הטבע (יונג).
- Epilogue.93
את הפן השני, הליבידיאני, יטול על עצמו הלולב (ספירת היסוד, צדיק חי העולמים), ונענועו (-זווג) הוא זה שימשיך את האורות המקיפים פנימה.
- Epilogue.94
הלולב עצמו מסמל אף כלי זין, כידון או חץ. התוקפנות – "דרכו של איש לכבוש".
- Epilogue.95
תפקיד השהיה בסוכה הוא להטעין את הלולב ולהמשיכו בחסד. מיניות חסרת חסד הינה יצריות חסרת אינטימיות; שתלטנות חסרת פנים. סופה בושה והתנכרות של איש לרעותו. "והיה ביום ההוא נאם ד' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".101הושע פרק ב.
- Epilogue.96
החסד מעניק אינטימיות, אלמלא כן זו איננה אלא התלהטות, אש וזיקוקין, המביאה לשבירת הכלים.
- Epilogue.97
הסוכה הינה סינתזה בין הסתגרות להתחברות. המחיצה סוגרת אותי בסגירות שאיננה מפרידה אותי מהחוץ, אלא מחברת אותי אליו – החוץ עצמו הופך להיות הבית שבו אני מתכרבל.
- Epilogue.98
מבעד לסכך צריכים לראות את הכוכבים.
- Epilogue.99
האימא מסמנת את ההתכללות, לעומת זאת הלולב את הפן הגברי האקטיבי.
- Epilogue.100
דפנות הסוכה מתפרשות אצל האר"י ז"ל כחיבוק.
- Epilogue.101
הן אינן אוטמות את הסוכה מהרעשים של הרחוב, אך מסוככות מפניהם. רעשים אלו אינם חודרים לסוכה.
- Epilogue.102
נוצר מעגל, תחום שהחול שבחוץ, איננו יכול לעבור דרכו. תחום זה נוצר באופן דיאלקטי דוקא משום שהינך שומע את הרעש, אך הוא איננו חודר אליך.
- Epilogue.103
הדפנות ממלאות לכן פונקציה כפולה: מחד הן יוצרות תחושה של התכרבלות בחוץ עצמו, בהויה עצמה. הן צריכות להתקיים, אלמלא כן נבלעים אנו במרחבים ותחושת ההגנה לא קיימת. אך רפיפותן מכוננת תחושה שבה אנו נבלעים בטבע עצמו, אך לא נמחקים בו, אלא נמצאים בו בבית המוכר והאינטימי.
- Epilogue.104
הפונקציה השניה אוטמת אותנו מהחוץ הרעשני, שאיננו חודר למעגל הקדושה. אך אטימה זו מכוּננת דוקא ע"י הניגוד, שכן הרעש נשמע, אך נשמע כניגוד, כמי שמאיים מבחוץ ומתגודד על הדפנות, אך איננו חודר פנימה102השווה לנימוק המובא בגמרא לפסול מחיצה הגבוהה ג' טפחים מעל הקרקע: "שהגדיים בוקעין בה" (שבת צז, א, ועוד). הציור העולה מהגמרא הוא של בעלי חיים למיניהם הצובאים על הסוכה, ויש לבנות את המחיצות כך שלכל הפחות הגדולים שבהם לא יוכלו לבקוע פנימה… כמו"כ השווה לתיאור הזוהר (ח"ג, קג, ב – קד, ב) על השבעים פרים המוקרבים בחג שהם כנגד שבעים שרי אוה"ע הצובאים על מחנה השכינה בעת ייחודה של השכינה עם דודה. נתינת הפרנסה לשבעים שרים, שרשי אוה"ע, ביום חגם של ישראל מתפרשת לא כהתקשרות איתם אלא דווקא כתיחומם והוצאתם מחוץ לתחום הקדושה (פעולה הדומה באופייה לקרבן השעיר לעזאזל עפ"י הזוהר), מה שמתבלט בעיקר בשמיני עצרת. (א.צ.).
- Epilogue.105
חזרנו למה שהיינו פעם. נולד זמן חדש, תינוק חדש. התחדשות הבאה בעקבות ההתפוגגות והחזרה.
← Previous — showing 501–517 of 517
Allon Shevut, 2011. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003243383/NLI Licence: CC-BY. Source.