Ahevukha Ad Mavet
- Expositions.45
11. [הערה 38] בכך הסביר הר״ן בפסחים דף כה ע״ב את שיטת בעל המאור לפיה החובה להיהרג בשלוש העבירות הנה רק כשבכוונת הגוי להעבירו על דת. הרמב״ן במלחמות בסוגיין הקשה על בעל המאור מהלכות אלו של אבזרייהו, שבהן אף על פי שכוונת הישראל איננה אלא להנאת עצמו – ריפויו בע״ז או בג״ע – בכל זאת ההלכה שייהרג, וכפי שבעל המאור עצמו קבע, שבכל מקרה שנהנה מהעבירה חייב להיהרג.
- Expositions.46
הר״ן משיב, שברצונו ליהנות מהעבירה הרי הוא עובר מרצונו על מה שאמרה התורה שלא יהנה ממנו, בעוד שבמקרה של אונס אע״פ שהאונס הנו על פעולה של הנאה מהדבר, הרי הוא איננו רוצה באותה פעולה ולכן לא יתחייב למסור את הנפש רק משום קידוש השם אם כוונת הגוי להעבירו על דת. האיסור על התרפאות בע״ז לדוגמא, נובע מכך שהתורה בונה גדר סביב חפץ הע״ז, הוא איננו בכלל החפצים הנמצאים בטווח האפשרויות של היהודי. שימוש בע״ז כתרופה, ולו גם באונס ומחשש מיתה, מכניס את החפץ לתחום של היהודי ולכן ימות ולא יהנה ממנו. לא כן במקרה שהגוי אונסו על הדבר, האונס של הגוי איננו מתנגש עם ציווי התורה להדיר את החפץ מכל חיבור ושימוש של הנאה.
- Expositions.47
12. [הערה 47] בהסבר זה ישנה קפיצה מעבר לסברת ׳מאי חזית׳. גם אם נרצה לקרוא סברה זו באופן פוזיטיבי, כלומר כקביעה לפיה אין ערכאה היכולה לקבוע שדמו של האחד סמוק משל חברו, הרי לגבי ממון ודאי שדמו קודם לממון חברו. קפיצה זו קיימת בעצם הדין של אבזרייהו המרחיב את ההלכה לאיסור הנאה מהערווה ומחייב למות ולא לספר עם אשת-איש מאחורי הגדר. האם הסיפור הזה הנו קלון ופגם אנוש לאשה עד כדי כך שהוא גובר על חיי הזולת? קפיצה זו מקורה כפי שבארנו בצירוף מושגי הפרהסיה והשמד לחומרת שלוש העבירות, והחשש להימשכות אחריהן שנזכר בראשונים, עיי״ל הרחבות וביאורים 10 בשם הנמוקי-יוסף.
- Expositions.48
ייתכן שדין אבזרייהו איננו אלא דין דרבנן המחייב למות לא רק על האיסור עצמו. כך משמע מהסיפור על ר’ ישמעאל וכן מהסיפור בגמרא על מי שהעלה לבו טינה, שנראה ממנו שגם באשת-איש זוהי הלכה דרבנן. חכמים יכולים לצוות גם בפיקוח נפש, ראה ההערה בשערי יושר במפתח לשער ד׳.
- Expositions.49
הרב סולוביצ׳יק באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ ב׳, התקשה בהגדרת הדין של אבזרייהו: ״ממה נפשך, אי הוי חפצא ומעשה עבירה של עבודה זרה וגילוי עריות וכד׳ אם כן אין זה אבזרייהו, ואי לא... א״כ מהו דינא של אבזרייהו?״ לכן דעתו ״דליכא כלל דין מיוחד בפני עצמו דאבזרייהו אלא דלחיוב קידוש השם לא בעינן עבירה שיש בה חיוב מיתה, ואף אם אינו חיוב מיתה על איסור זה מ״מ אם הוי חפצא של עבודה זרה וכו׳ חייב ליהרג, כגון חיבוק ונישוק דעבודה זרה... אף דאינו חייב מיתה על זה... אבל מ״מ בנוגע לעצם האיסור הוי חפצא של איסורין של עבודה זרה וחייב למסור את עצמו״. לגבי הדין של העלה ליבו טינה כתב שזוהי גזירה דרבנן בהוראת שעה ולכן הטור והשו״ע השמיטו דין זה, ולגבי התרפאות בעבודה זרה כתב שמדובר שעצם הריפוי הוא ע״י עבודה זרה ולכן השמיט הרמב״ם דין זה שהוא חלק מהדין הכללי של ייהרג ואל יעבור. יוצא, שלדעתו דין אבזרייהו נובע מהחובה לקדש את השם. חובה זו לא מותנית בחיוב מיתה על האיסור, אלא בכך שהאיסור הנו בכלל איסורי עבודה זרה, ודין הריפוי בעבודה זרה גם הוא איננו אלא משום שמדובר שהוא מתרפא באמצעות עבודה זרה האסורה.
- Expositions.50
דבריו תמוהים לענ״ד, שהרי אע״פ שדעת הרמב״ם היא שהמוסר את הנפש בשלוש העבירות קידש את השם, הרי הסיבה לחובת מסירות נפש זו איננה קידוש השם, אלא הטעמים המבוארים בגמרא בכל אחת מהעבירות. קידוש השם כמניע למסירות נפש לא קיים אלא בפרהסיה או בשעת שמד כמבואר בגמרא, וא״כ מניין המקור למסירות נפש באבזרייהו גם בצנעה? (אם לא לשיטת בעל המאור) זאת ועוד, קשה לומר שההלכה של ״אין מתרפאין בעבודה זרה״ הנה כשבכך עובד עבודה זרה בפועל, ובירושלמי מוכח שלא כן שהרי כלל לא ידע שהעלין הם של ע״ז! נראה שדין זה מקורו אמנם בהלכת קידוש השם בפרהסיה, הלכה שהורחבה כבר ע״י ר׳ ישמעאל ביחס למינות ואפ׳ בצנעה, כהסבר הרמב״ן שבמינות צנעה הוי כפרהסיה, אלא שחכמים הם אלו שהעתיקוה גם לצנעה וקבעו שעליו למסור את הנפש בכל מקרה. בכל אופן גם לדברי הגרי״ד הלכה זו שורשה במצות קידוש השם.
- Bibliography.1
אופנהיימר = אהרון אופנהיימר, קדושת החיים וחירוף הנפש בעקבות מרד בר כוכבא, בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש – קובץ מאמרים לזכר אמיר יקותיאל, בהוצאת מרכז זלמן שז״ר, ירושלים תשנ״ג.
- Bibliography.2
אורבך = אפרים א. אורבך, חז״ל – פרקי אמונות ודעות, הוצאת מאגנס, ירושלים תשל״ח.
- Bibliography.3
אלון = גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשכ״ז.
- Bibliography.4
בויארין = בויארין דניאל, משהו על תולדות המרטיריון בישראל, בתוך: עטרה לחיים – מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופ׳ חיים זלמן דימיטרובסקי, הוצאת מאגנס, ירושלים תש״ס.
- Bibliography.5
בטאיי = ז׳ורז׳ בטאיי, תיאוריה של הדת, הוצאת רסלינג, תל-אביב 2003.
- Bibliography.6
גרוסמן = אברהם גרוסמן, שורשיו של קידוש השם באשכנז הקדומה, בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש – קובץ מאמרים לזכר אמיר יקותיאל, בהוצאת מרכז זלמן שז״ר, ירושלים תשנ״ג.
- Bibliography.7
גרינולד = איתמר גרינולד, קידוש השם – בירורו של מושג, בתוך: מולד כד.
- Bibliography.8
הולץ = אברהם הולץ, בעולם המחשבה של חז״ל בעקבות משנתו של מ׳ קדושין, הוצאת ספריית הפועלים, תל אביב 1978.
- Bibliography.9
הר = דוד הר, גזירות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס, בתוך: מלחמת קודש ומרטירולוגיה – קובץ הרצאות שהושמעו בכנס האחד-עשר לעיון בהסטוריה בתולדות ישראל ובתולדות העמים, בהוצאת החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים תשכ״ח.
- Bibliography.10
הרטמן = דוד הרטמן, מנהיגות בשעת מצוקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1989.
- Bibliography.11
השל = אברהם יהושע השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, הוצאת שונצין, תשכ״ב.
- Bibliography.12
ליברמן = שאול ליברמן, רדיפת דת ישראל, בתוך: מחקרים בתורת ארץ ישראל, הוצאת מאגנס ירושלים תשנ״א.
- Bibliography.13
ספראי = שמואל ספראי, קידוש השם בתורתם של התנאים בתוך: בימי הבית ובימי המשנה, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ״ד.
- Bibliography.14
פוקו = מישל פוקו, הטרוטופיה, הוצאת רסלינג, תל אביב 2003.
- Bibliography.15
פרנקל = יונה פרנקל, סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה, הוצאת הקבוץ המאוחד, תל אביב 2001.
- Bibliography.16
רביצקי = אביעזר רביצקי, על דעת המקום, הוצאת כתר, ירושלים תשנ״א.
- Bibliography.17
שורץ = שורץ דניאל, מה הוה ליה מימר? ״וחי בהם״, בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש – קובץ מאמרים לזכר אמיר יקותיאל, בהוצאת מרכז זלמן שז״ר, ירושלים תשנ״ג.
← Previous — showing 401–423 of 423
Efrat, 2004. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002464939/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.