Aggadat Bereshit

Sefaria · Midrash > Aggadah · 222 sections

1.1
פרק א' תורה. [א] וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ (בראשית ו ה). זש"ה כי לכל חפץ יש עת ומשפט כי רעת האדם רבה עליו (קהלת ח ו). לפי שהרשעים מכעיסים את הקב"ה, ואומרים נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, אנו עושין כל מה שאנו מבקשים. ומניין שנשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעי' נד ט), וכביכול רואה את הרשעים שמכעיסים אותו, והוא תוהה שנשבע, ואומר מה עשיתי שנשבעתי שאיני מביא מבול לעולם. וכן ישעיה אומר ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל (ישעי' נט טו), וירא ה' (שם שם), כי אין צדיק בעולם שמתפלל לפניו לפייס ממנו להם. וירע בעיניו כי אין משפט, (שם שם), לעשות למעשיהם דין. אמר להם הקב"ה לרשעים כן אתם אומרים שנשבעתי שאיני מביא מבול לעולם עוד, חייכם נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים (משלי יט כט), מהלומות מהולמות, אם נשבעתי שאיני מביא מבול של מים, אני מביא מבול של אש וגפרית ואבנים, שנאמר וה' המטיר על סדום ועמורה גפרית ואש, (בראשית יט כד). וכשבאו האמוריים על יהושע הביא עליהם מבול של אבנים, שנא' הם במורד בית חורון וה' המטיר עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו (יהושע י יא). ואף פרעה הרשע נתיעץ עם יועציו ואמר לא מצינו דבר שנשבע הקב"ה בו אלא מבול של מים, ובה אנו מטביעים אותם וימותו, שנא' כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, (שמות א כב). אמר לו הקב"ה תדע לך שיש לי כח במידה זו לדון אותך. כמו שכתוב וניער פרעה וחילו בים סוף, (תהלים קלו טו). וכשבא סיסרא על ישראל לא שפטו אלא באש ובמים, שנא' מן (השמים) [שמים] נלחמו הכוכבים וגו' (שופטים ה כ), וכתי' נחל קישון גרפם (שם שם כא). וכן סנחריב כשבא על ירושלים לא שפטו הקב"ה אלא במבול של אש, שנא' (ויבא) [ויצא] מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה (ושמונים) [שמונים] וחמשה אלף. (מ"ב יט לה) ואף כל הדורות אם אדם יחטא ידין אותו מעין חטאו, אם דינו בסקילה נופל מן הגג, או מן החומה, או מן האילן, או מן הבהמה, או נופל עליו מפולת. ואם דינו בשריפה נופל באש, או נופלין עליו מים רותחין. ואם דינו בהריגה יקדים לו הקב"ה מי שיהרוג אותו, או יפול עליו סכין, או סייף, או יפול הוא עליו. ואם דינו בחנק יפול בים או בנהר, או בבור, לכך אמר שלמה כי לכל חפץ יש עת ומשפט (קהלת ח ו), מי גרם לכל אלו, כי רעת האדם רבה עליו (שם שם).
1.2
[ב] ד"א וירא ה' כי רבה רעת האדם. זש"ה אנשי רע לא יבינו משפט (משלי כח ה), אנשי רע אלו אנשי דור המבול שהיו חוטאין ולא היו מסתכלין שפורענות באה עליהם. ומבקשי ה' יבינו כל (שם שם), זה נח ובניו, ששמעו שהקב"ה מביא מבול לעולם ונתיראו, ולמה אמר הקב"ה לנח שיעשה תיבה, כדי שיראו אותו ויעשו תשובה, וכי לא היה יכול הקב"ה להציל את נח באמונתו ובדברו, או להעלותו לשמים שאמר לו עשה לך תיבת עצי גופר (בראשית ו יד), אלא כך אמר הקב"ה מתוך שהוא עושה תיבה וכורת ארזים, מתכנשין אצלו ואומרים לו מה אתה עושה, והוא אומר להם הקב"ה אמר לי עשה לך תיבת וגו', שאני מביא מבול לעולם מפני שמכעיסין אותי, והם שומעין ועושין תשובה, שנאמר אנשי רע לא יבינו משפט.
1.3
[ג] ד"א וירא ה' לפי שהרשעים אומרים אין הקב"ה רואה כשאנו חוטאין, כי רחוק הוא, ושבעה רקיעים בינינו וביניו, שנאמר עבים סתר לו ולא יראה (איוב כב יד), וכן דוד אמר עליהם ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב (תהלים צד ז) והקב"ה אומר להם רשעים שבעולם, הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט (שם שם ט), הלא הוא מביט לכל דבר, שנאמר הן כל אלה ראתה עיני, שמעי אזני ותבן לה (איוב יג א), ומנין שהקב"ה נטע אוזן ויצר עין, שנאמר הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, (תהלים שם), ואע"פ שהדת אומרת כן עלי, כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן (איוב יא יא), אף הדבר הזה עשיתי בשבילכם, שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ.
1.4
[ד] ד"א וירא ה' כי רבה רעת האדם. זש"ה יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. (קהלת ו א) אמר הקב"ה ראו מה רשעים הללו עושין, כשבראתי אותם, נתתי לכל אחד מהם ב' שמשים, אחד טוב ואחד רע, והם מניחים השמש הטוב ומתדבקים ומתחברים עם הרע, ומניין, שכן מצינו שאמר שלמה עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. (קהלת ט יד) עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האברים שבו, ובא אליה מלך גדול זה יצה"ר, ובנה עליה מצודים גדולים מפני שיצה"ר מחשב על האדם לצוד אותו במצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן (וחכם) [חכם], (שם שם טו) זה יצר טוב, ומלט הוא את העיר בחכמתו (שם שם), שיצר טוב מדריך את האדם לחיים, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. (שם שם) אמר הקב"ה הרשעים הללו לא די להם שלא עשו מיצר הרע יצר טוב, אלא עשו מיצר טוב יצר רע, שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו ה). סליק פרשת תורה.
2.1
פרק ב' נביאים. [א] כה אמר ה' אלהים [והיה] ביום ההוא יעלו דברים על לבבך וחשבת מחשבת רעה (יחזקאל לח י) אמר הקב"ה לגוג אל תאמר מה שאתה חושב בלבך שאיני יודע בא ירמיהו ואמר עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו (ירמי' יז ט), אמרתי לו רמ"ח אברים בראתי באדם זה, וכולם עומדים במידתם כמו שבראתים חוץ מן הלב, אמר ירמיה לב זה מתחלף משעה לשעה, והוא משנה את עצמו ומעקם את עצמו. עקוב הלב מכל האברים, ואנוש הוא מי ידענו. אני ד' חוקר לב (שם שם), אני שבראתיו יודע אני מה הוא, ולא תאמר שמשבראתי אותך אני יודע לבבך, אלא עד שלא בראתי אותך אני יודע מה שאתה עתיד לחשב, ומניין, שכך דוד מצוה לשלמה בנו ואומר לו, ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה (דה"א כח ט), ולמה, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין (שם שם), א"ר אחא מהו וכל יצר מחשבות מבין, אלא עד שלא יצר הוא יודע מה שהוא עתיד לחשב בלבו משיברא, וכך אמר לסנחריב מפני שאתה מתגאה ומרבה דברים, חייך עד שלא בראתיך יודע הייתי מה היית עתיד לעשות, שנאמר ושבתך וצאתך ובואך ידעתי (ישעי' לז כח), בשעה שעשית עצמך עומד מכסאך ועושה תשובה, שנאמר ויגע הדבר אל מלך נינוה [ויקם מכסאו וגו' וישובו איש מדרכו הרעה] (יונה ג ו וח), יען התרגזך אלי וגו' (ישעי' לז כט), א"ר חייא בר כהנא מי גרם לך להתרגז אלי, מפני שנתתי לך שלוה והשקט, שאילו היית לנטי"ן (פי' בלשון רומי מטפחת והוא מושאל על האדם המקנח את הביבין) וסל בידך ומגרפה בכתפיך וגורף ביבין (פי' מפנה בתי כסאות) לא היית מכעיסני. לכך נאמר יען התרגזך, מפני מה, ושאננך עלה באזני (ישעי' שם), ומה אני עושה, ושמתי חחי באפך (שם שם), כדרך שנותנין לחמור. אף לגוג כך עשיתי, שנא' הנני אליך גוג וגו' ושובבתיך וששאתיך וגו' (יחזקאל לט א וב) אמר לו הקב"ה אל תאמר שאיני יודע מה שהיית עתיד לעשות ראה קודם כמה דורות אמרתי אליך, שנאמר כה אמר ה' אלהים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם (יחזקאל לח יז) אל תאמר שנים אלא שנים, כמה דורות קודם אמרתי לאלדד ומידד שיתנבאו עליך, שנאמ' וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד וגו' ויתנבאו במחנה (במדבר יא כו), מהו ויתנבאו ולא יספו (שם שם כה), היו מתנבאים ואומרים שאחר גוג ומגוג אין גלות ולא שעבוד ראה קודם כמה דורות נתנבאו עליך, ולא עוד אלא יחזקאל נתנבא עליך מה שאתה עתיד לחשב בלבך, שנא' כה אמר ה' וגו'. יעלו דברים על לבבך וגומר (יחזקאל לח י), לכך נאמר עקוב הלב וגו' אני (בוחן) [חוקר לב בוחן כליות] (ירמי' יז ט י).
2.2
[ב] ד"א יעלו דברים על לבבך. הכל חשבו בלבם תחילה. עשו, שנאמר ויאמר עשו בלבו (בראשית כז מא), נבוכדנצר, ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגומר (ישעי' יד יג). המן, ויאמר המן בלבו וגומר (אסתר ו ו), ומלכות סדום, שנאמר ועתה שמעי (נא) זאת עדינה היושבת לבטח האומרה בלבבה וגו' (ישעי' מז ח) ואף גוג כן, שנאמר יעלו דברים על לבבך וגומר, וכל מה שחשב בלבו פרסמו הקב"ה, ומה חשב עשו, (עיין לקמן סוף פרק מ"ב), הלך לו אצל ישמעאל, שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגומר (בראשית כח ט), אמר אין זו דרך ארץ שאהרוג אני את אבא יצחק, אלא את הורגו מפני שהוא אחיך, ואני אהרוג את יעקב, אח"כ אני ואתה נירש את כל העולם כולו, כך היה אומר בפיו אבל בלבו היה אומר משישמעאל הורג לאבא ואני ליעקב, אני בא לישמעאל והורגו לומר למה הרגת את אבא, ואני יורש את כל העולם כולו לעצמי, הוא מחשב בלבו והקב"ה מפרסמו, שנאמר כי אני חשפתי את עשו, גליתי את מסתריו (ירמי' מט י) אמר הקב"ה חייך יודע אני מה שחשבת בלבך, שנאמר יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה (יחזקאל לה י), שם הייתי מסתכל בלבך מה שחשבת, שנאמר וי"י שם היה (שם שם), כך אף גוג ומגוג מחשב בלבו, שנאמר ביום ההוא יעלו [דברים על לבבך וחשבת מחשבת רעה] (יחזקאל לח י) והקב"ה מפרסם מהו חושב, שנאמר ואמרת אעלה על ארץ פרזות וגומר (שם שם יא), ומהו חושב, אלא כך הוא אומר פרעה שבא על ישראל שוטה היה, הניח פטרונן והלך לו עליהם, וכן עמלק וסיסרא וכל מי שעמד עליהן הניחו להקב"ה, שוטין היו, אלא מה אני עושה, אני הולך תחילה אצל פטרונן של ישראל, ואם הורג אני את המשיח תחילה הוא מעמיד משיחין אחרים, אלא על הקב"ה, שנאמר למה רגשו גוים יתיצבו מלכי ארץ וגומר, (תהלים ב א ב) מתיעצים ומתמלכין בעצות רעות על ישראל כולהן כאחד לבא על הקב"ה, שנאמר כי נועצו לב יחדיו עליך וגומר, אהלי אדום וישמעאלים וגומר, גבל ועמון וגומר גם אשור וגומר. (תהלים פג ו ז ח וט) ומה עושין, עומדין על רגליהם ומסתכלין למעלה כנגד הקב"ה ואומרים לכו ונכחידם מגוי, [ולא יזכר שם ישראל עוד] (שם שם ה) מהו שם ישראל, אלא אומרים נעקור אותו שכתב ברוך ה' אלהי ישראל (שם מא יד). ומה הקב"ה עושה להן ממרום, עומדין על רגליהם ופורע מהן, שנאמר וזאת תהיה המגפה וגומר, המק בשרו והוא עומד על רגליו (זכרי' יד יב). אותן הרגלים שרצו לעמוד כנגדי, המק בשרו והוא עומד על רגליו. ואותן העינים שהן מסתכלות למעלה, ועיניו תימקנה בחוריהן. ואותו הלשון שאמר על ה' (שם שם), (ולשונם) [ולשונו] תימק בפיהם (שם שם). אמר להן הקב"ה מתחילה לא היה לכם שלום זה עם זה, אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעי' מח כב), ועכשיו עשיתם שלום זה עם זה לבא (אלי), [עלי] דכתיב כי נועצו לב יחדיו וגומר, אהלי אדום וגומר, גבל ועמון וגומר (תהלים פג ו ז ח), כולכם עשיתם שלום לבא עלי, אף אני עושה כן, ואתה בן אדם וגומר, אמור לצפור וגומר, בשר גיבורים וגומר (יחזקאל לט יז ויח). כשם שאתם לא הי' לכם שלום זה עם זה ועשיתם שלום לבוא עלי, אף אני קורא את העופות ואת החיות שלא הי' להם שלום זה עם זה ואני עושה להם שלום זה עם זה לבוא עליך, ומפני שאמרת ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג ה), חייך שאתה מת והן קוברין אותך ונוטלין שם בעולם, שנאמר וקברו כל עם הארץ והי' להם לשם וגומר (יחזקאל לט יג).
3.1
פרק ג' כתובים. [א] למנצח משכיל לדוד בבוא דואג האדומי (תהלים נב א ב). זש"ה בשוט לשון תחבא וגומר (איוב ה כא). קשה לשון הרע מן הסייף ומן החרב, והאיך מי שיש בידו חרב ומבקש להרוג את חבירו ומבקש לחזור בו יחזור, למה שהחרב בידו והוא מונע ידו ואינו הורג, אבל מי שהוא מבקש להרוג את חבירו בחץ אינו יכול לחזור בו שכבר יצא החץ מידו, והאומר לשון הרע על חבירו אפילו הוא מבקש לחזור בו אינו יכול, למה משהוא הולך אינו יכול לחזור בו עוד, לכך הוא משול לשון הרע בחץ, שנאמר חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו וגו' (ירמי' ט ז) וכן שלמה אומר כל עמל האדם לפיהו וגו' (קהלת ו ז), אפילו הוא מת אין מכפרין לו. בא ולמד מדואג אעפ"י שמת, כך שנו רבותינו שאין לו חלק לעה"ב, הה"ד וגם הנפש לא תמלא (שם שם) לכך אמר איוב בשוט לשון תחבא. ר' יהושע בן לוי אמר ביעקב היא אמורה ור' שמואל בר נחמני אמר בדוד היא אמורה. ברעב פדך ממות (איוב שם כ), בשעה שברח והלך אצל אחימלך והי' רעב והאכילו לחם הקדש, שנא' ויתן לו הכהן קודש וגומר, (ש"א כא ז). ובמלחמה מידי חרב (איוב שם) בשעה שירד על גלית והרגו, שנאמר ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא וגומר (ש"א יז מה). בשוט לשון תחבא, בשעה שבא דואג ואמר עליו לשון הרע שנאמר בבא דואג האדומי ויגד וגו' (תהלים נב ב). לשוט ולכפן תשחק (איוב שם כב). אדואג ואחיתופל. ומחית הארץ אל תירא (שם שם), משאול שבא מבנימין שנמשל לחיה, שנאמר בנימין זאב יטרף (בראשית מט כז).
4.1
פרק ד' תורה. [א] ויזכור אלהים את נח (בראשית ח א) זש"ה צדקתך כהררי אל (תהלים לו ז), בשעה שאדם זוכה אתה עושה לו צדקה, ואת מגביהו יותר מן ההרים, דכתיב כהררי אל, ובשעה שאדם חוטא אתה פורע ממנו ומשפילו עד תהום התחתון, דכתיב משפטיך תהום רבה. (שם שם) ד"א צדקתך כהררי אל רבי שמעון בן יוחאי אומר סרס המקרא צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה. האיך אלא מדד הקב"ה את מי תהום רבה, ותהום שהיה רואה שמימיו מתגברין היה נוטל הר גבוה ונותן על תהום רבה, וכך כל תהום ותהום כבש למעלה מהן הרים, כדי שלא יעלו וישטפו את כל העולם, וכשם שקבע הרים למעלה מהם כדי שלא ישטפו את העולם, כך כבש את הצדקה על הדין, שלא יאבד בדין את העולם, לפיכך א"ר שמעון בן יוחי צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה. ד"א צדקתך [צדקה] שעשית לנח היא גרמה לו שנחה תיבתו על ההרים, שנאמר ותנח התיבה [וגו' על הרי אררט] (בראשית ח ד). משפטיך תהום רבה משפטים שעשית לדור המבול, שנאמר ביום ההוא נבקעו [כל מעינות תהום] (שם ז יא), ואחר כל הפורענות הזה אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו ז), אימתי ויזכור אלהי' את נח.
4.2
[ב] ד"א ויזכור אלהי' את נח. זש"ה זכר צדיק לברכה (משלי י ז), זה נח, דכתיב נח איש צדיק, (בראשית ו ט), ומהו זכרונו, שזכרו הקב"ה לברכה, שנאמר ויברך אלהים את נח וגו'. ושם רשעים ירקב (משלי שם), אלו דור המבול שנרקבו מן המים, שנאמר וימח וגו' (בראשית ז כג) הכד"א כי מחה אמחה (שמות יז יד).
4.3
[ג] ד"א ויזכור אלהים את נח. זש"ה יודע צדיק נפש בהמתו וגו' (משלי יב י), יודע צדיקו של עולם נפש אפילו בהמתו, אפילו כשהוא כועס, אין מידתו של הקב"ה כמידת בשר ודם, בשר ודם בשעה שמדינה סורחת עליו, שולח עליה לגיונות להחריבה, והוא עושה בה אנדרולומוסיא (פי' הריגת אנשים) והורג טובים ורעים, ואין שם לומר פלוני כשר הניחו אותו, אלא הורגין את הכל, אבל הקב"ה אינו כן, אלא הדור מכעיסין [אותו] והוא מרחם עליהם, ואין שם אלא צדיק אחד יודע הוא בו ומצילו, שנאמר יודע צדיק נפש בהמתו, וכן הוא אומר טוב ה' למעוז ביום צרה וגו' (נחום א ז), ורחמי רשעים אכזרי (משלי שם), אלו אנשי דור המבול שהיו אכזרים יותר מדאי. אמרו רבותינו בשעה שעלה עליהן כל התהום, דכתיב נבקעו כל מעיינות וגו' (בראשית ז יא), והיו רואין את המעיינות עולות עליהן, מה היו עושים, הי' להם בנים מרובין, והי' כל א' וא' מהם נוטל את בנו ונותנו על התהום, וכובש עליו טלאין, ועלו עליהם (את) המים. ושוב היו המים מתגברין, והי' נוטלים בניהם אחרים ונותנים על התהום, ראה ורחמי רשעים אכזרי. ומניין שהיו עושין כך, שכן איוב אומר ישכחהו רחם וגו' (איוב כד כ), לא (זכר) [נזכר] הרחים שלו שהי' בניו, ומה עשה להן הקב"ה הוריד עליהן מבול מלמעלה ושברן, דכתיב ותשבר כעץ עולה. (שם שם). א"ר ברכיה קשים הי' יותר מדאי, ובעלי קומה הי', ואילולי שפרע מהן מלמעלה, לא היה יכול להן, שנאמר אם לא נכחד קימנו וגו' (שם כב כ), מהו כך אלא כשראה הקב"ה שלא מתו בתהומות שלמטה, הוריד עליהן אש מלמעלה ושרפן, דכתיב ויתרם אכל אש (שם שם), כיון שהיו רואין את עצמם אבודין, היו מבקשין להפוך את התיבה. מה עשה להן הקב"ה, הקיף את האריות והי' הורגין אותם ואוכלין אותם, שנאמר ויסגור ה' בעדו (בראשית ז טז), ואין סגירה אלא אריות, שנאמר אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא (דניאל ו כג). סליק.
5.1
פרק ה' נביאים. [א] הבן יקיר לי אפרים (ירמי' לא יט). זש"ה כי בן הייתי לאבי וגו' (משלי ד ג), בא וראה אפילו הן ישראל אלף אלפים וריבו ריבוון, אינם חשובים לפני המקום אלא כבן יחיד, דכתיב ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' (דברים א' י) וכשהיו במצרים מה כתיב, ובני ישראל פרו וישרצו וגו', (שמות א ז), פרו מן אדם וחוה, וישרצו ששרצו יותר מן הדגים. וירבו, שרבו מברכת נח ובניו. ויעצמו, שעצמו מן האבות. במאד מאד, שהיתה אשה יולדת ששים רבוא כשם שהדגים יולדים ששים רבוא, כך אף הן, וכך ברכן [יעקב] אביהם וידגו לרוב וגו' (בראשית מח טז), כשם שהדגים נתברכו, כך אף הן, וכן יחזקאל אומר רבבה כצמח השדה וגו' (יחזקאל טז ז), הרי כל אלו ולא הי' לפניו אלא כאחד יחידי, שנאמר בני בכורי ישראל (שמות ד כב) וכתיב שלח את בני ויעבדני (שם שם כג). לפיכך הוא אומר כי בן הייתי לאבי, כשם שבנו של אדם כשהוא תינוק קטן, אם יחטא אין אביו מסלק עליו מפני שהוא קטן אבל אם יגדל ויעמוד על אקמי (פי' דעת) שלו, אם יחטא הוא מסלק עליו, כך ישראל אפילו חוטאין בשגגה מעלה עליהן שהן כתינוק קטן, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו וגו' (הושע יא א), הבן יקיר לי.
5.2
[ב] ד"א הבן יקיר לי אפרים. זש"ה ואנכי תרגלתי לאפרים וגו', (הושע יא ג), אמר הקב"ה אני תרתי וגליתי לאפרים, אימתי קחם על זרועותיו (שם שם), בשעה שנטלו יעקב בין זרועותיו, שנאמר ויקח יוסף את שניהם, (בראשית מח יג), ומה כתיב וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה (שם שם ח), מה ראה יעקב לומר מי אלה, והרי כבר היה מכירן, שנאמר ועתה שני בניך וגו' (שם שם ה), אלא צפה יעקב אבינו שירבעם עומד מאפרים שנאמר וירבעם בן נבט אפרתי וגומר (מ"א יא כו), והוא עומד ועושה שני עגלים, שנאמר ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב וגומר (שם יב כח), לפיכך אמר מי אלה, אמר לו יוסף בני הם וגומר (בראשית מח ט), מה עשה יוסף, השליך עטרה מראשו, והתיר זוני (פי' חגורה) שלו לפניו, שנא' ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו (שם שם יב), אמר לו מה שעתידין לחטאות אתה רואה, ומה שעתידין לומר זה אלי ואנוהו (שמות טו ב), אין אתה רואה, כיון ששמע כך אמר לו קחם נא אלי ואברכם (בראשית מח ט), מיד ויקח יוסף את שניהם וגומר (שם שם יג), וישלח ישראל את יד ימינו וגו' (שם שם יד), כיון שראה יוסף כך נתרעם, שנאמר וירא יוסף כי ישית אביו וגו', לא כן אבי וגו' (שם שם יז ויח), אמר לו יעקב סבור אתה שמזקנותי אין בי עוד כח, חייך מאה כיוצא בך אינן יכולין לזוז ידי אם אבקש, וימאן אביו וגו' (שם שם יט). וממנשה נפלו (אל) [על] דוד וגו' (דה"א יב כ). ואולם אחיו וגו' (בראשית מח יט), זה יהושע העומד מאפרים, שנאמר למטה אפרים הושע בן נון (במדבר יג ח), שהוא מעמיד את החמה וכל אומות העולם מסתכלין ורואין, לפיכך וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מח יט). אמר הקב"ה ראה [כמה] טובות שעשיתי לאפרים, קחם על זרועותיו (הושע יא ג), בשעה שאמר קחם נא אלי (בראשית מח ט), אני תרתי וגליתי, זה מיסטירין (פי' סוד) ליעקב על אפרים על ירבעם אעפ"כ ולא ידעו כי רפאתים (הושע שם), הבן יקיר לי אפרים.
5.3
[ג] ד"א הבן יקיר לי [אפרים], כל ישראל נקראו על שמו של אפרים, שנאמר כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא (ירמי' לא ח), וכן בהרבה מקומות, אמר הקב"ה הבן יקיר לי אפרים, ביוקר הן עומדין לפני. אמרו רבותינו אפילו בקש פרעה מאה ככר כסף על כל נפש ונפש מישראל, היה הקב"ה נותן לו, ושלא נתן לו ראה בכמה דמים לקחם, שנאמר או הנסה וגו' (דברים ד לד), וכיון שיצאו ועשו את העגל בקש הקב"ה לעשות להם מה שעשה לדור המבול, שנאמר הרף ממני [ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים] (שם ט יד), ובדור המבול כתיב אמחה את האדם וגו' (בראשית ו ז), והיה מדבר עם משה האיך מאבדן, וכיון שאמר לו משה זכור לאברהם וגו' (שמות לב יג), זכר הקב"ה ואמר א"כ חוזר אני בי, מיד וינחם ה' [על הרעה אשר דבר לעשות לעמו] (שם שם יד) מיד קרבו שרי אומות העולם ואמרו להקב"ה ועל פניך אם אכזב, אתה אמרת למחות את שמם מתחת השמים כדור המבול ששחתו את דרכם, שנאמר וירא אלהים את הארץ [הנה נשחתה וגו'] (בראשית ו יב) ואלו כך עשו, שכך אמרת לך רד כי שחת עמך וגו' (שמות לב ז), ואין אתה עושה מה שאתה אומר, א"ל הקב"ה לאו, וכן משה אומר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא (דברים ט יט) שאפילו אמרתי חוזר אני בי ממי אני מתירא ומי ממחה על ידי, שנאמר לא אעשה חרון [אפי] (הושע יא ט) ולמה שהוא בני יחידי, שנאמר הבן יקיר לי אפרים (ירמי' לא יט) אמרתי למשה הרף ממני, אלא זכור אזכרנו עוד (שם שם), נזכרתי זכור אבות וסלחתי בשבילם לכך אמר חבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי וגו' (חבקוק ג ב) כשאמרת ואמחה את שמם אלא מיד ברוגז רחם תזכור (שם) לכך נאמר זכור אזכרנו עוד (ירמי' לא יט). סליק.
6.1
פרק ו כתובים. [א] תפלה לדוד שמעה ה' צדק (תהלים יז א). זש"ה זבח רשעים תועבת ה' ותפילת ישרים רצונו (משלי טו ח), מי הוא, זה משה דוד ומשיח, משה דכתיב תפלה למשה (תהלים צ א), בדוד כתיב תפלה לדוד (תהלים יז א), במשיח כתיב תפלה לעני כי יעטוף וגו' (שם קב א). ותפלת ישרים רצונו, אעפ"י ששלשתן מתפללים, אלא דוד מתפלל באומנות, האיך תפלה לדוד שמעה ה' צדק (שם יז א), אמר הקב"ה עד מתי אתה מתפלל, אמור צרכיך מה שאתה צריך, הרי אמרת שמעה ה' צדק, א"ל חייך כל אלו שאמרתי בשביל דבר אחד מלפניך משפטי יצא וגו' (שם שם ב), למה שאמרת אשר נשיא יחטא (ויקרא ד כב), נשיא שאין על גביו מושל אלא ה', הואיל שאין על גבי מושל אלא אתה דן אותי, מלפניך משפטי יצא. אומן גדול הי' דוד כשהי' מבקש דבר מן הב"ה מנגנו (פי' אינגיניו בלע"ז פי' הי' מעמיק מחשבתו כמו הנהו נגאני דארעא מיקרו (ב"ק דף ק"ג ב"ב דף ס"א) בורות עמוקות) היה שואל תחילה את הקלות, ואח"כ את החמורות. למה הי' דוד דומה, לאדם שהיה מבקש ללוות כור חיטים מצא את הדניסטוס (פי' המלוה), וא"ל בבקשה ממך מפני שאני בדוחק השאילני כור של חרובין, א"ל בא וטול, הולכין ליטול, א"ל השאילני כור של שעורים והנח כור של חרובים, א"ל בוא וטול, הולכין ליטול, א"ל בבקשה ממך הואיל שבפנים טובים אתה נותן עשה אותו כור של חיטים והשאילני תחתיו חרובין ושעורים, א"ל טול, ומי גרם לו, ששאל תחילה הקלות ואח"כ החמורות, הה"ד תפלה לדוד, [שמעה ה' צדק] הרי הקלות, ואח"כ החמורות מלפניך משפטי יצא [עיניך תחזינה מישרים] אמר לו הקב"ה ואני עושה, שנאמר הנני רב את ריבך וגו' (ירמי' נא לו) ואת יריבך אנכי אריב (ישעי' מט כה). סליק.
7.1
פרק ז תורה. [א] צא מן התיבה (בראשית ח טז). זש"ה אני פי מלך שמור [ועל דברת שבועות אלהים] (קהלת ח ב), אמרה רוח הקודש לישראל משביע אני אתכם שאם תגזור עליכם מלכות אל תמרדו בה בכל דבר שגוזרה עליכם, אבל אם תגזור עליכם לבטל את התורה ואת המצות ואת השבת, אל תשמעו להם, הה"ד אני פי מלך שמור, בכל דבר שהיא צריכה, אבל על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך (קהלת ח ג), כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה בשעה שהעמיד נבוכדנצר את הצלם, אמרו לו מה אתה אומר שאתה משליך אותנו לכבשן האש ואין הקב"ה מצילנו, בין מציל ובין שאין מציל אותנו אין אנו משתחוים לצלם, שנאמר והן לא ידיע להוי לך וגו' (דניאל ג יח), אמר להון קושטא אתון אמרין, הצדא שדרך וגו' (שם שם יד) (ומפורש מלת הצדה אם אמת הוא שדרך וכו') אמרו לו, נבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא וגו' (שם שם טז), אמרו לו כל מה שתגזור עלינו אנו עושין ואנו שומעין לך ולא נמרוד בך, חוץ מלכפור באלהינו, אני פי מלך שמור אל תבהל מפניו תלך. (קהלת ח ב וג), כיון ששמע כך התחיל כועס, שנאמר באדין נבוכדנצר התמלא חמה וגו' (דניאל ג יט) והשליכו אותן אסורים, שנאמר וגובריא אלך תלתיהון וגו' (שם שם כג), כיון שירדו תלו עיניהם ואמרו לפני הקב"ה רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא בטחנו אלא בשמך הגדול, שנאמר לא לנו ה' [לא לנו כי לשמך תן כבוד] (תהלים קטו א), הרי כינס כל הלשונות, שנאמר באדין מתכנשין וגו' (דניאל ג ג) (למה יאמרו הגוים וגו'), מיד בקשו המלאכים לירד ולהתיר אותן, אמר להם הב"ה וכי על שם אחד מכם ירדו אלו, אלא על שמי ירדו, אני יורד ומצילן שנאמר עושה משפט לעשוקים [וגו' ה' מתיר אסורים] (תהלים קמו ז), משהתירן צינן את הכבשן, והסיר הקב"ה את הכבשן והעלה אותה, והשווה אותה לארץ, שהיתה ירידה ועמוקה, כיון שירד המלאך אמר להן צאו לכם מכאן, הרי התיר הקב"ה אתכם, ועשה לכם את הנסים, והשווה את כבשן לארץ צאו לכם, אמרו לו אין אנו יוצאין שלא ברשותו של נבוכדנצר, שלא יאמרו ברחו אלו מן הכבשן, למה, אני פי מלך שמור, (קהלת ח ב) ברשותו הושלכנו לכאן, וברשותו אנו יוצאין כיון שבא נבוכדנצר וראה אותן תמה התחיל צווח, אמר להם צאו לכם, שנאמר שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עילאה פוקו ואתו וגו' (דניאל ג כו), כיון שנעשית הכבשן שווה לארץ פוקו ואתו, אמרו למלאך עכשיו אנו יוצאין, שנאמר באדין נפקין וגו' (שם שם), ממי למדו, מנח, כשנכנס לתיבה ברשותו של הב"ה נכנס, שנאמר ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה (בראשית ז א), כיון שיבשה הארץ ונחה התיבה, שנאמר ותנח התיבה וגו' (שם ח ד), אמרו לו בניו נצא מכאן, אמר להם חס ושלום, ברשותו של הב"ה נכנסנו, וברשותו אנו יוצאין, כיון ששמע הקב"ה כך, מיד וידבר אלהים אל נח [לאמר] צא מן התיבה (בראשית ח טו טז), לכך נאמר אני פי מלך שמור וגו' (קהלת ח ב).
7.2
[ב] ד"א צא מן התיבה. זש"ה בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי יב יג), בפשע שפתים מוקש רע, אלו אנשי דור המבול שלא חטאו אלא בפיהם, שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו וגו' מה שדי [כי נעבדנו] (איוב כא יד טו), מה מועיל לנו שנתפלל אליו ומה נועיל כי נפגע בו (שם שם), ומה היה להם, מוקש רע, וימח את כל היקום וגו' (בראשית ז כג), ויצא מצרה צדיק, זה נח, שנאמר נח איש צדיק תמים (שם ו ט), צא מן התיבה.
7.3
[ג] ד"א צא מן התיבה. אמר דוד הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך וגו' (תהלים קמב ח), כשהיה נח בתיבה בפנים היה מתפלל, שנאמר על זאת יתפלל כל חסיד וגו' (שם לב ו), אמר לו הקב"ה פרוזדימיא (פי' גזרה) היא שישתלמו שנים עשר חדש, ואם אינן משלימין אינך יוצא, שנא' כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו וגו' (ישעי' מט ח ט), שהיו אסורים בתשמיש המטה, למה שבשעה שהעולם בצער צריך אדם למנוע את עצמו מפריה ורביה, וכך עשה יוסף כשראה יוסף ששני הרעב עתידין לבא נזקק לפריה ורביה עד שלא יבואו, שנאמר וליוסף יולד [שני בנים בטרם תבא שנת הרעב] (בראשית מא נ), וכך אף נח ובניו והחיה והבהמה לא נזקקו לפריה ורביה, שכן אמר לו הב"ה כשנכנס, [בתיבה, בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו', וכתיב] ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו (בראשית ז ז), הזכרים לעצמן והנקבות לעצמן. משל למלך שיצא לעשות מלחמה עם הברבריין, גזר ואמר מרחצאות לא יפתחו, ומוניטא (פי' מטבע) לא תטבע, עד שאבוא מן המלחמה, וכיון שבא מן המלחמה בשלום גזר ואמר יפתחו המרחצאות ותטבע מוניטא, כל שאני מחריב אני בונה, כך כשבא מבול לא נזקק לפריה ורביה, שנאמר לאמור לאסורים צאו וגו' (ישעי' מט ט), לפיכך כשיבשה הארץ אמר צא מן התיבה, לכך נאמר הוציאה ממסגר נפשי (תהלים קמב ח). סליק.
8.1
פרק ח' נביאים. [א] זעף ה' אשא כי חטאתי לו (מיכה ז ט). זש"ה נהם ככפיר זעף מלך וגו' (משלי יט יב), כשם שהארי נוהם אז החיות מרתתין, כך הקב"ה ארי', שנאמר אריה שאג [מי לא יירא ה' דבר מי לא ינבא] (עמוס ג ח), בוא וראה, מה האומה הזו קשה, בשעה שאמר לו הקב"ה למשה ושלחתי לפניך מלאך [וגרשתי וגו'] (שמות לג ב), אמר לפניו רבונו של עולם מלאך אתה משלח לכל אומות הללו, אם אין פניך הולכים (שם שם טו), אמר לו הקב"ה חייך אם לא מלאך, אימתי אני משלח, ואני מכלה אותן, שנאמר את אימתי וגו' (שם כג כז). ד"א נהם ככפיר. על א"ה אבל על ישראל וכטל על עשב רצונו (משלי יט יב), וכשם שהטל [מביא] חיים לעולם, כך הקב"ה בא כטל לישראל, שנאמר אהיה כטל לישראל (הושע יד ו), אפילו כשהוא כועס הוא עליהם כטל, שנאמר וכטל על עשב רצונו. אמרו לו ישראל לכך אנו יכולין לעמוד, שאת נעשה לנו כטל, שנאמר והיה שארית יעקב [בקרב עמים רבים כטל מאת ה'] (מיכה ה ו).
8.2
[ב] ד"א זעף ה' אשא. זש"ה כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים וגו' (עזרא ח כב), אמרו אומות העולם לישראל אתם אומרים זעף ה' אשא, והא כתיב לפני זעמו מי יעמוד וגו' (נחום א ו), מי יוכל לעמוד בזעפו, בשלוחיו אין אדם יכול לעמוד, ובזעפו אתם יכולין לעמוד. הים שלוחו שמא עמדו כנגדו דורו של אנוש, דכתיב הקורא למי הים וישפכם וגו' (עמוס ה ח). המבול שלוחו לא נצח לדור המבול, וימח את כל היקום וגו' (בראשית ז כג). אש וגפרית שלוחיו לא נצחו לסדומיים, שנא' וה' המטיר על סדום [ועל עמורה גפרית ואש] (בראשית יט כד). הארבה שלוחו שמא יכול פרעה לעמוד בו, שנאמר ויעל הארבה וגו' (שמות י יד). הכוכבים שלוחיו שמא יכול סיסרא לעמוד כנגדן, שנאמר מן השמים נלחמו [הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא] (שופטים ה כ). מלאך שלוחו שמא יכול סנחריב לעמוד כנגדו, שנאמר ויצא מלאך ה' וגו' (מ"ב יט לה). ומה אם בשלוחיו אין אדם יכול לעמוד, ובזעפו אדם יכול לעמוד, ואתם אומרי' זעף ה' אשא, אמרו להם ישראל ולמה אין אנו יכולים לעמוד בזעפו ושלוחינו נצחו לשלוחו, והאיך, אלא הים שלוחו של הקב"ה, לא בקעו משה ועברו ישראל ביבשה, שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה וגו' (שמות יד כט). וכן הים ראה וינס (תהלים קיד ג), הירדן שלוחו לא נעשה יבשה ליהושע, דכתיב ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה וגו' (יהושע ד כב). המלאך שלוחו לא נצחו יעקב, שנאמר וישר אל מלאך [ויוכל] (הושע יב ה), חמה ולבנה שלוחיו לא שיתקן יהושע, דכתיב וידום השמש וירח עמד (יהושע י יג). מלאך שלוחו לא עצרו אהרן, שנאמר ויעמוד בין המתים וגו' (במדבר יז יג), כשם ששלוחינו נצח לשלוחו. כך אף זעפו נצח, שנא' פנחס בן אלעזר [בן אהרן הכהן השיב את חמתי] (במדבר כה יא), לכך נאמר זעף ה' אשא. ולמה אנו יכולים לעמוד בזעפו, מפני שבא עלינו ברחמים, שנאמר זעף ה' אשא, וכתיב ה' אל רחום וחנון וגו' (שמות לד ו). הים לא עמד מגערתו, שנאמר גוער בים ויבשהו (נחום א ד), וכן בימי יונה זעף בו ועמד בו, שנאמר ויעמוד הים מזעפו (יונה א טו), ואני מפני שבא עלי ברחמים יכולה אני לקבל כעסו, לכך נאמר זעף ה' אשא.
8.3
[ג] ד"א זעף ה' אשא. משל לגבור שהוא נוגע באדם מן סטירה (כמו סטרו נותן לו ד' מאות זוז והוא הכאה ביד על הלחי) אחת, ומן מרתיק (פויס"ט תרגו' ירושלמי באבן או באגרוף מרתק) א' מיד הורגו, ונכנס לביתו ומכה לאשתו מסטירא אחת והיא עומדת, אמרו לה שכינותיה קשה כוחך כל האתליטין (חיילות) וכל הגבורין מתים מן מרתיק אחד, ומן סטירא אחת, כמה את לוקה ממנו, ואנת יכולה לעמוד, אמרה להן אותן שמכה אותן בחמתו ובכל כוחו הוא מכה אותן, אבל לי כשמכה אותי לפי כוחי הוא מכה אותי, לפיכך אני יכולה לעמוד, כך אמר הקב"ה כי אני ה' לא שניתי וגו' (מלאכי ג ו), לא הכיתי לאומה ושניתי לה כמו דורו של אנוש, דכתיב הקורא למי הים וגו' (עמוס ה ח), דור המבול וימח את כל היקום וגו' (בראשית ז כג). דור הפלגה ויפץ ה' אותם וגו' (שם יא ח), סדומיים דכתיב בחלמיש שלח ידו וגו' (איוב כח ט), המצרים דכתיב וישובו המים ויכסו וגו' (שמות יד כח), סיסרא כן יאבדו וגו' (שופטים ה לא), הופך ומתהפך, דכתיב מקול המון נדדו עמים וגו' (ישעי' לג ג) אבל אתם ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג ו), שנאמר אך בי ישוב וגו' (איכה ג ג), הופך ומתהפך בהן בכל שעה ושעה, שנאמר רק אתכם ידעתי וגו' (עמוס ג ב), אמר הקב"ה קשה כח של ישראל שחיצי כלין ואתם לא כליתם, דכתיב אספה עלימו רעות (דברים לב כג) [חצי אכלה בהם] חיצי כלו ואתם לא כליתים, לפיכך הוא אומר זעף ה' אשא.
8.4
[ד] ד"א זעף ה' אשא. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן איש הבירה אמרו ישראל לא"ה אומר אני לכם במה אנו מתנחמין, ולמה אנו יכולין לעמוד בזעפו, מפני שמכה אותנו וחוזר מיד, ובורא אותנו בריה חדשה, וכן ישעיה אומר מי נתן למשיסה יעקב וגו' (ישעי' מב כד), הרי כלו הרי נבזזו, אלא חוזר מיד ובוראם בריה חדשה, ומה כתיב אחריו ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב וגו' (שם מג א), לפיכך אמרו ישראל בדבר זה אנו רואין ומתנחמין שבורא אותנו מיד, זה הוא שאמר ירמיה זאת אשיב אל לבי וגו' (איכה ג כא), ולמה חדשים לבקרים (שם שם כג), שהוא מחדשנו מיד, שנאמר ועתה כה אמר ה' בוראיך יעקב (ישעי' שם).
9.1
פרק ט' כתובים. [א] תפלה לדוד שמעה ה' צדק וגו' מלפניך משפטי יצא וגו' (תהלים יז א ב), זש"ה ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלהי וגו' (מ"א ח כח) אמר לפניו רבונו של עולם הנח את הכל והפנה לתפלתי ולתחינתי, אמר לפניו רבש"ע מפני שאני בשר ודם אם אתפלל לפניך קימעא יהי לפניך הרבה, שנאמר ופנית אל תפלת עבדך, ואין פנית אלא הרבה, שנאמר ופניתי אליכם [והפריתי אתכם והרביתי אתכם] (ויקרא כו ט). ופנית אל תפלת עבדך, למה, לשמוע אל הרינה ואל התפילה (מ"א שם).
9.2
[ב] ד"א תפלה לדוד שמעה ה'. ואם לאו צדק, עשה עמי צדקה, מלפניך משפטי יצא, בבקשה ממך, אתה דון אותי ואל תמסרני לא בידי מלאך ולא בידי שרף, ולא גדוד ולא אופן, מפני שהן כולן אכזרים, אבל אתה דון אותי מלפניך משפטי יצא. וכן הוא אומר כלו תפילות דוד בן ישי (תהלים עב כ), א"ר אחא כלו תפילות דוד כלו כל התפילות לפני דוד בן ישי.
9.3
[ג] ד"א תפלה לדוד שמעה ה' צדק. בשביל אסא בן בנו כשיבואו הכושים, שנאמר ויקרא אסא אל ה' [אלהי'] ויאמר [וגו'] (דה"ב יד י), באותה שעה שמעה ה' צדק הקשיבה רינתי כשיעמוד יהושפט, שנאמר ובעת החלו ברנה [ותהלה] נתן ה' מארבים על בני עמון (שם כ כב). האזינה תפילתי. כשיעמוד חזקיה ויתפלל לפניך, שנאמר ויסב חזקיהו פניו [ויתפלל אל ה'] (ישעי' לח ב). בלא שפתי מרמה. כשיעמוד מנשה ויעשה תשובה ואפילו במרמה קבלו, למה שאין הקב"ה מבקש לסלק בריה מן העולם ריקם, אלא יושב וממתין לו עד שיעשה תשובה אפילו שיהיה בידו מצות אחת מניחן תחת ראשו, שנא' יעזוב רשע דרכו [ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וגו'] (ישעי' נה ז).
10.1
פרק י' תורה. [א] ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה (בראשית ט יח). זש"ה טוב מעט לצדיק וגו' (תהלים לז טז), טובים ישראל לצדיקו של עולם, דכתיב לא מרובכם [מכל העמים] וגו' (דברים ז ז), מהמון רשעים רבים (תהלים שם), משבעים אומות מ"ה שנקראו המון, שנאמר הוי המון עמים רבים וגו' (ישעי' יז יב). ד"א טוב מעט לצדיק. טובים היו לנח שלשת בניו מכל אותן ההמונים שהי' בדור המבול, מהמון רשעים רבים, שהרבה המונים היו בדור המבול שכל אשה ואשה מהם הי' יולדת ד' וחמשה בכרס אחד בכל שנה ושנה, והיתה יולדת שני פעמים בשנה כצאן, והי' מהלכים בן יומן, ויוצאים אצל אבותיהם, שנאמר ישלחו כצאן עוילהם וגו' (איוב כא יא), ראה כמה המונים היו, ומתוך כך הכעיסו להקב"ה, אבל נח מה כתיב בו, ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו' (בראשית ה לב), לא כשם שכתיב בכולהן ויולד בנים ובנות, [אלא] אלה תולדות נח, שלשה. אלה בני נח, טובים היו לנח שלשת בניו מכל אותן האוכלסין, טוב מעט לצדיק, אלה תולדות בני נח.
10.2
[ב] ד"א ויהיו בני נח. זש"ה מתהלך בתומו צדיק [אשרי בניו אחריו] (משלי כ ז), אשריהם הבנים שיש זכות לאבותם, שזכותם עומדת להן, אשריהן ישראל שזכות אברהם יצחק ויעקב עומדת להם בזכותן היה הקב"ה מצילן, כשהיו במצרים מה כתיב, וישמע אלהים את נאקתם וגו' (שמות ב כד), וכשיצאו בזכותן יצאו, שנאמר כי זכר את דבר קדשו ויוצא עמו בששון וגו' [את אברהם עבדו] (תהלים קה מב מג), כשעשו את העגל מה כתיב, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו' (שמות לב יג), בימי אליהו מה כתיב, אלהי אברהם יצחק וישראל וגו' (מ"א יח לו), כך בכל דור ודור. זכות אבות עומדת להן עד חזאל מלך ארם, שנאמר וחזאל מלך ארם וגו' ויחן ה' אותם וירחמם [ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה] (מ"ב יג כב כג), אמר להן הקב"ה עד עתה היה לכם זכות אבות, מכאן ואילך כל אחד ואחד יהי' תלוי במעשיו, לכך הוא אומר מתהלך בתומו וגו' (משלי כ ז), שבזכות נח זכו בניו שיחיו עמו במבול, וזכו שיצאו מן התיבה, שנאמר ויהיו בני נח וגו', אמר הקב"ה מכאן ואילך איני עושה כשם שעשיתי לנח, אלא אין אבות מצילין בניהם, שנאמר נח דניאל ואיוב (בתוכה) [המה בצדקתם ינצלו נפשם] (יחזקאל יד יד), ומניין אף בעונות כן הוא אומר בן לא ישא בעון האב [ואב לא ישא בעון הבן] צדקת הצדיק עליו תהי' וגו' (יחזקאל יח כ).
10.3
[ג] ד"א ויהיו בני נח. זש"ה כי מרעים יכרתון וקוי ד' המה יירשו ארץ וגו' (תהלים לז ט), כי מרעים יכרתון אלו אנשי דור המבול, וקוי ה' המה יירשו ארץ, זה נח ובניו שנמלטו מן המבול, ויצאו מן התיבה, והיו מסתכלין לפניהם ולאחריהם לראות בריה או איש או אשה ולא היו מוצאין, שנאמר ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו (שם שם י) וענוים יירשו ארץ (שם שם), זה נח ובניו [שנאמר] שלשה אלה בני נח, ומאלה נפצה כל הארץ (בראשית ט יט). והתענגו על רוב שלום (תהלים שם) ומה רוב שלום היה להם, שהיו עמהם האריות והדובים והנמרים והזאבים והתנינים והשרפים והעקרבים וכל חיות ושרצים נתונין עמהם בתיבה, ולא הזיקו זה לזה, יש שלום גדול מזה, לכך נאמר והתענגו על רוב שלום.
11.1
פרק י"א נביאים. [א] זעף ה' אשא [כי חטאתי לו] (מיכה ז ט). זש"ה חטאתי אודיעך וגו' (תהלים לב ה), אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם בראשונה אמרתי לא חטאתי והבאת עלי יסורים, שנאמר הנני נשפט אותך על [אמרך לא חטאתי] (ירמי' ב לה), ועכשיו אני אומרה חטאתי רחם עלי, דכתיב זעף ה' אשא כי חטאתי לו וגו' (מיכה שם), וכיון שיצאתי לגולה אמרו לי מי נתן למשיסה יעקב [וישראל לבוזזים] (ישעי' מב כד) אמרתי הלא ה' זו חטאנו לו וגו' (שם שם), אף עכשיו אני אומרת כי חטאתי לו וגו' (מיכה שם), שהודייה יפה לי, שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח [ומודה ועוזב ירוחם] (משלי כח יג), דוד כשעשה אותו המעשה ובא נתן הנביא והוכיחו, ובשביל שא"ל דוד חטאתי מאד אשר עשיתי את הדבר הזה (דה"א כא ח), מה אמר לו נתן גם ה' העביר חטאתך לא תמות (ש"ב יב יג), ומה את מבקשת, אמרה לו כשם שהוצאת לנח מחשך לאור, כך עשה לי, (והוציאני) [יוציאני] לאור אראה בצדקתו (מיכה שם ז ט), אמר לה וכך אני עושה, כיון ששמע כך התחיל אומר אל תשמחי אויבתי וגו' (שם שם ח).
11.2
[ב] ד"א זעף ה' אשא. יש שלקה ובעט, ויש שלקה ובקש מאביו, ויש שאמר לאביו למה הרצועה זו תלויה הכני בה. יש לקה ובעט, זה איוב, כיון שנגע בו השטן התחיל צווח יסר מעלי שבטו ואימתו אל תבעתני (איוב ט לד), ואני מדבר ואיני מתירא, שנאמר (אדבר) [אדברה] ולא איראנו וגו' (שם שם לה). משל לאיסרטיוטוס (סולדאט בלע"ז) שנעשה לסטים, אמר הב"ה בדקתי זה וזה והליסטים נטו כלם מן איסרטיא, כך אמרו לו חביריו לאיוב איבדת הלפיס (פי' בלשון יון תוחלת ותקוה) שלך, אמרת (אדבר) [אדברה] ולא איראנו, אמרו אפשר אתה מדבר ולא מתירא, אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה נוצר בצלם ובדמות, כיון ששמע קולו לא יכול לעמוד בו, שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים וגו' (בראשית ג ח), ואת אמרת אדבר ולא איראנו, אמר להם יפה אמרתם, אמר להן מפני ששמע לאשתו נעשה לו כך, התחיל אומר האשה אשר וגומר (שם שם יב), אבל אני כשרצה אשתי לומר לי ברך אלהים ומות (איוב ב ט) אמרתי לה כדבר אחת הנבלות תדברי (שם שם י), לכן (אדבר) [אדברה] ולא איראנו למה כי לא כן אנכי עמדי (איוב ט לה), איני כאדם שאמר האשה אשר נתת עמדי וגו' (בראשית ג יב), אמרו לו הרי אברהם שמע דבריו ולא יכול לעמוד שנאמר ויפול (אברהם) [אברם] על פניו וגו' (שם יז ג), וכן בלעם נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד), אף אנו שומעין דבריו ונופלין ואת מדבר כנגדו ולא מתירא, אין אנו שוין לך, אמר להם גם לי לבב כמוכם (ולא) [לא] נופל אנכי מכם וגו' (איוב יב ג). זה לקה ובעט. יש לקה וביקש מאביו זה חזקיהו, בשעת שחלה והסב פניו אל הקיר, שנאמר ויסב חזקיהו פניו [אל הקיר וגו'] זכור נא את וגו' (ישעי' לח ב ג), ומהו זכור נא. אלא כשחטאו ישראל שלח עליהם נחשים שרפים, כשצעקו אל משה אמר לו הקב"ה עשה לך שרף וגו' ויעש משה נחש וגו' (במדבר כא ח ט) וכך היה עומד נחש הנחשת כל זמן שאדם נישך, היה מסתכל בו ומתרפא, עד שעמד חזקיה וראה את ישראל זונים אחריו, אמר עכשיו כל מי שהוא צריך להתרפאות יהא הולך אצל זה ומניח את הקב"ה, העבירו, שנאמר וכתת נחש נחשת וגו' (מ"ב יח ד), התחילו לומר, מה אתה עושה, מה שהתקין משה את סותר אמר להן כל מי שצריך להתרפאות יסתכל בהב"ה ויתרפא, שנאמר הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו (תהלים לד ו), וכן הוא אומר בה' אלהי ישראל בטח ואחריו לא (קם) [היה] כמוהו וגו' (מ"ב יח ה), זה שלקה ובקש מאביו. ומי הוא שאמר לאביו הרצועה זו תלויה הכני בה, אלו ישראל, שאמרו להקב"ה רעה עמך בשבטך וגו' (מיכה ז יד), וכן אמרו לו זעף ה' אשא וגו' אראה בצדקתו (שם שם ט).
12.1
פרק י"ב כתובים. [א] לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא וגו' (תהלים כז א). זש"ה קרוב מצדיקי [מי יריב אתי וגו'] (ישעי' נ ח), א"ר אחא משום ר' שמעיה לפי שאומות העולם מבקשין לבא על ישראל לומר שונא אותם הקב"ה נלך עליהם, והם אומרים להם שוטים שבעולם מי הוא זה שונא לקרובו של דיין ויעמוד בו לפני הדיין אינו יכול, ואנו הקב"ה קרובינו ואתם יכולין לנו, דכתיב קרוב מצדיקי וגו', בוא וראה אין שבחו של אדם כשאומר הדיין קרובי הוא ואימתי שבחו של אדם בשעה שהדיין אומר בפיו פלוני קרובי הוא וקורא לו קרובי, כך אמרו ישראל אעפ"י שאמרנו קרוב מצדיקי, אלא הוא תחלה קרא אותנו קרוביו, שנאמר וירם קרן לעמו וגו' לבני ישראל עם קרובו (תהלים קמח יד), לכך נאמר אורי וישעי ממי אירא וגו', איני מתיירא מכל בריה, למה ששמו של הקב"ה שהוא עושה מלחמתי, שנאמר ה' איש מלחמה וגו' (שמות טו ג), ובמה הוא עושה מלחמה, בשמו, שנאמר ה' שמו (שם שם). ואף האומות מתייראין ממנו בשעה שאנו עוסקין בתורה, שנאמר וראו כל עמי הארץ [כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך] (דברים כח י) וכן דוד אמר לגלית אתה בא אלי בחרב [ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות וגו'] (ש"א יז מה), שבשמו של הקב"ה היו ישראל מנצחין, וכך עשה אסא, שנאמר ויקרא אסא אל ה' אלהיו ויאמר ה' אין עמך לעזור בין רב לאין כח עזרנו ה' אלהינו כי עליך נשעננו ה' ובשמך באנו על ההמון הזה (דה"ב יד י), לכך נאמר וראו כל עמי הארץ וגו'.
13.1
פרק י"ג תורה. [א] אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמור (בראשית טו א). זש"ה יצפון לישרים תושיה (משלי ב ז). עד שלא נברא העולם צפן הקב"ה את התורה עד שיעמוד אברהם ויטול אותה, שנאמר עקב אשר שמע [אברהם בקולי] (בראשית כו ה), מלמד שקיים אברהם אבינו את כל המצות ואת כל התורות, שנאמר ותורותי (שם שם). ארשב"נ משום ר' יונתן אף עירובי תבשילין קיים אברהם, שנאמר עקב אשר וגו', לכך אמר שלמה יצפון לישרים תושיה. א"ל הקב"ה אברהם אתה עסקת בתורה, חייך שאני מגן לך, כשם שאדם אוחז את המגן זה ואפי' זורקין בו חצים או אבנים המגן מקבל, כך אני נעשה לך מגן, ולא לעצמך, אלא אף בניך אם יהיו עוסקין בתורה, כשם שאתה עסקת כך אני נעשה להם כמגן, שנאמר אמרת ה' צרופה מגן הוא [לכל החוסים בו] (ש"ב כב לא), לכך נאמר יצפון לישרים תושיה.
13.2
[ב] ד"א אחר הדברים האלה. זש"ה רשע עושה פעולת שקר וזורע צדקה שכר אמת (משלי יא יח). אברהם שזרע צדקה והי' מאכיל את העוברים ואת השבים, שנאמר ויטע אשל וגו' (בראשית כא לג), א"ל הקב"ה חייך שכר אמת יש לך אל תירא אברם [וגו' שכרך הרבה מאד] (בראשית טו א). רשע עושה פעולת שקר (משלי שם). זה נמרוד הרשע שהי' עושה צלמים ומטעה את הבריות, שנמשלה ע"ז בשקר, שנאמר כי שקר נסכו ולא רוח בם (ירמי' י יד), לכך נאמר רשע עושה פעולת שקר. אבל אברהם זורע צדקה שכר אמת (משלי שם).
13.3
[ג] ד"א אחר הדברים האלה, מה כתיב למעלה מן הענין וישמע אברהם [כי נשבה אחיו] (בראשית יד יד), וכי אחיו היה לוט, אלא שבחו של אברהם, אחר כל אותה המריבה שעשו, שנאמר ויהי ריב וגו' (שם יג ז), ולא נזכר אברהם ואח"כ קוראו אחי, שנאמר כי אנשים אחים אנחנו (שם שם ח). וירק את חניכיו (שם יד יד). מכאן אתה למד שנטל אברהם כסף וזהב וחיפה אותן, ואמר להם, למלחמה אנו יוצאין להציל לוט אנו הולכין, לא תתנו עיניכם בממון, אם בשביל כסף וזהב אתם יוצאים, הרי כמה לפניכם, שנאמר וירק את חניכיו, ואין וירק אלא שחיפה אותן כסף וזהב, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים סח יד). ד"א וירק שהריקן ברברים שכתוב בתורה מי האיש הירא ורך הלבב וגו' (דברים כ ח), וכן עשה אברהם, א"ל למלחמה אתם יוצאים, מי שיש בידו עבירות ומתירא מן מעשיו לא יצא עמנו, כיון ששמעו כך כל אותן האנשים מי שידע בלבו שחטא לא יצא וחזרו להן כולן ולא נשתייר עם אברהם אלא אליעזר בלבד שהיה כשר, אמר הב"ה לאברהם הוא ילך עמך שאני נותן בו כח של שלש מאות ושמונה עשר, וכאילו שאף הן יוצאין עמך, וכן את מוצא אליעזר בגימט' שלש מאות ושמונה עשר. וירדוף עד דן (בראשית יד יד), מה ראה לרדוף עד דן, מיכאן אמרו רבותינו שני דברים מכין לפניהם ולאחריהם, ע"א ושביעית הנוטע ערב שביעית חייב ומוצאי שביעית חייב. כך ע"א מכה לפניה ולאחריה, והאיך לפניה, עד עכשיו שעתיד ירבעם בן נבט שמעמיד ע"א בדן, שנאמר וישם את האחד בבית אל [ואת האחד נתן בדן] (מ"א יב כט), וכבר הגיע אברהם עד אותו מקום ולא רדף עוד, שנאמר וירדוף עד דן וירדפם עד חובה (בראשית יד טו). שדנן וחייבן, ויחלק עליהם לילה (שם שם). הקב"ה. בשביל אברהם, שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה וגו' (שמות יב כט). וישב את כל הרכוש וגו' (בראשית יד טז) מיד ויצא מלך סדום וגו'. כיון שראה את אברהם יוצא לרדוף היה משחק עליו, שנאמר כל רואי ילעיגו לי וגו' (תהלים כב ח), והיה זה יצא לרדוף ששה עשר מלכים ולגיונותיהן, כיון שחזר בשלום ירדפם יעבור שלום (ישעי' מא ג). ויצא מלך סדום לקראתו וגו', אמר לו בבקשה ממך תן לי הנפש וגו' (בראשית יד כא), מיד נשבע לו אברהם, שנאמר הרימותי ידי וגו' (שם שם כב), ואין הרימותי אלא שבועה, שנאמר וירם ימינו ושמאלו אל השמים [וישבע בחי העולם] (דניאל יב ז). אם מחוט וגו' (בראשית יד כב), למה שהקב"ה הבטיחני שהוא מעשרני, שנאמר ואברכה מברכך וגו' (בראשית יב ג), ואני אטול משלך שתאמ' אני העשרתיך אם מחוט וגו', אמר לו הקב"ה אתה אמרת אם מחוט, אני נותן לבניך חוט של צדקה שיהא מקיפן, כשם ששנו חכמים. ד"א אני נותן לבניך מצות ציצית שהיא של חוט, שנאמר ועשו להם ציצית (במדבר טו לח). אתה אמרת עד שרוך נעל, אני נותן לבניך מצות חליצה, שנאמר וחלצה נעלו (דברים כה ט), ד"א אני נותן לבניך בזכות כך מצות הפסח, שנאמר וככה תאכלו אותו וגו' נעליכם ברגליכם (שמות יב יא). ד"א אתה אמרת אם מחוט, אני משבח לבניך בחוט, שנאמר כחוט השני וגו' (שה"ש ד ג). ד"א בזכות כך אני פורע משונאיהם, שנאמר על אדום אשליך נעלי (תהלים ס י). ד"א אתה אמרת עד שרוך נעל, אני משבח לבניך במנעליהם, שנא' מה יפו פעמיך בנעלים (שה"ש ז ב), אתה מאסת שכרו של בשר ודם, ראה שכר שמתוקן לך לפני, שנאמר שכרך הרבה מאד (בראשית טו א).
14.1
פרק יד נביאים. [א] חזון ישעיהו בן אמוץ (ישעי' א א). זש"ה ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי וגו' (הושע יב יא). אמר הקב"ה וודאי ודברתי על הנביאים אלא אנכי חזון הרביתי, שכולם אין נבואתו של זה דומה לזה, והאיך עמוס ראה אותי עומד, שנאמר ראיתי את ה' נצב על המזבח וגו' (עמוס ט א), ישעיה ראה אותי יושב, שנאמר (ראיתי) [ואראה] את ה' יושב על כסא וגו' (ישעי' ו א), משה ראה אותי כגבור, שנאמר ה' איש מלחמה (שמות טו ג). דניאל ראה אותי כזקן, שנאמר ושער ראשיה כעמר נקי (דניאל ז ט), לכך נאמר וביד הנביאים אדמה (הושע יב יא), ואף ישעיה כשנתנבא אמר תחילה התוכחות, למה היה דומה לבעל הבית שהיה לו בן והכעיסו הבן, עבר אביו וראה את הלבלר יושב, קרא אותו ואמר לו לך כתוב שאני כופר בבני, והלך וכתב ולא היה שם עדים ולא חתם. אחר זמן הלך הבן ונפל לרגלי אביו, ובקש הימנו וקבלו, ואחר כך עבר אביו אצל אותו הלבלר ואמר לו הלבלר. מה לך הנחת אגרת שכתבת לכפור בבנך ואמרת לי להביא עדים וכתוב שאני כופר בבני, אמר לו שמא אמרתי לך בכעסי אכפור בו, חס לי וכי יש לי אחר בעולם אלא הוא, אין אני כופר בבני. שמא מדמה (פי' איש אחר אמר לך ואתה חושב שאני הוא) את אותי, כך הכעיסו ישראל להקב"ה וקרא לישעיה ואמר לו כתוב שאני כופר בבני התחיל כותב שמעו שמים וגו' (ישעיה א ב), למה כופר אני בהן שהן הכעיסו אותי בנים גדלתי ורוממתי וגו' ידע שור קונהו וגו' (שם שם ג), אחר זמן בקשו ישראל מן הקב"ה וקבלן, אותו הפה שאמר והם פשעו בי (שם שם ב), חזר ואמר מחיתי כעב פשעיך וגו' (ישעי' מד כב), וקבלן שנאמר שובה אלי כי גאלתיך (שם שם), אמר לו ישעיה רבש"ע אין אתה חותם על מה שכתבת לכפור בבניך, אמר לו הקב"ה איני כופר בבניי שמא דמיתה אותי, שנאמר וביד הנביאים אדמה (הושע יב יא).
14.2
[ב] ד"א חזון ישעיהו. זש"ה יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה (משלי י כז), יראת ה' תוסיף ימים זה ישעיה שחיה שנים הרבה טליתו של ישעיה כמה מלכים קפל, שנאמר חזון ישעיהו וגו', אמרו רבותינו מאה ועשרים שנה חיה ישעי' כנגד ק"כ שנה של ארבעה מלכים הללו עוזיהו יותם אחז יחזקיהו למה יראת ה' תוסיף ימים.
14.3
[ג] ד"א חזון ישעי' בעשרה לשונות דברה הנבואה, אמירה דיבור הגדה חידה משל מליצה נבואה משא הטפה וחזיון, ואין את מוצא קשה מכולן אלא חזון, שכך אמר ישעיהו חזות קשות הוגד לי (ישעי' כא ב), וכשנגלה הקב"ה על אברהם בחזון נגלה עליו היה מתירא לומר שנגלה עליו בדבר קשה, שנאמר אחר הדברים האלה וגו' במחזה לאמור (בראשית טו א), אמר לו הקב"ה מתירא את שנראיתי לך בחזון, חייך שאיני מראה לבניך אלא בחזון, האיך אני פורע משונאיהם, שכך ראה דניאל שנאמר חזה הוית בחזוי ליליא וארו עם ענני שמיא כבר (נש) [אנש] אתי הוה ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהו (דניאל ז י"ג). אל תתירא שנגלתי לך בחזון אל תירא אברם וגו' (בראשית שם).
14.4
[ד] ד"א חזון ישעיהו. שני נביאים נתנבאו בלשון זה, ישעיה ועובדיה, ישעיה גדול שבנביאים, ועובדיה קטן שבנביאים, ויש אומרים גר היה, ומנין, אלא כל נביא שאינו מזכיר אבותיו מזכיר מקומו. וכן את מוצא הושע בן בארי (הושע א א) הרי אביו שהוא נביא. עמוס הזכיר מקומו, דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע (עמוס א א). וכן מיכה המורשתי (מיכה א א), שהיה נביא. (עדו בן זכריה) [זכרי' בן ברכי' בן עדו הנביא] (זכרי' א א) נביא בן נביא. צפניה נביא בן נביא. עובדי' לא הזכיר לא אביו ולא מקומו, אלא סתם חזון עובדיהו (עובדי' א א), שהיה גר שהיה הירוד שבנביאים. אבל ישעיה חזון ישעיהו בן אמוץ, חזון עובדיה, שניהם שווין כאחד והאיך עובדיה לא נתנבא אלא בפני זקנים גדולים, שנאמר חזון עובדי' כה אמר ה' (עובדיה א א), הרי מפי הקב"ה, מפי סנהדרין מנין, שנאמר שמועה שמענו (שם שם), אף ישעיה נתנבא מפי הסנהדרין, ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח (ישעי' ו ח), מפי הקב"ה, ומי ילך לנו (שם שם), מפי סנהדרין, שאעפ"י שהיה מתנבאים מן הקב"ה אלו היתה סנהדרין זזה הימנו לא היה לו רשות להתנבאות, לכך אתה מוצא את מי אשלח מפי הקב"ה, ומי ילך לנו מפי סנהדרין, ולכך נתנבאו שניהם בחזון, שחזון גימטריא שבעים ואחד שנתנבאו שניהם בשבעים ואחד סנהדרין. ר' בנייה אומר חזון שנתנבאו שניהם בשבעים ואחד לשון, זה גדול שבנביאים, זה ירוד שבנביאים, ולמה כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט (ש"א יד ו).
15.1
פרק ט"ו כתובים. [א] לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא (תהלים כז א), זש"ה לא תיראום (דברים ג כב), שבשעה שישראל יראים מן המקום, אף האומות יראים מהן, וכן דוד אומר ה' לי לא אירא (תהלים קי"ח ו), כשהוא שלי לא אירא, וכשאנו מניחין את יראתו, אף האומות פושעין בהן, שנאמר זנח ישראל טוב אויב ירדפו (הושע ח ג). ומהו טוב, טוב ה' לכל (תהלים קמ"ה ט), כשהן יראין ממנו הכל יראין מישראל, ואף החיות מתיראין מהן, ממי את למד מדניאל, בשעה שהשליכו אותו לגוב אריות לא הזיקוהו, שנאמר אלהי שלח מלאכיה [וסגר פום אריותא ולא חבלוני'] (דניאל ו כג), ועדיין אתה אומר בדבר שיש בו נשמה, ומנין שאף מי שאין בו נשמה נתירא, שנאמר באברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו ז), אף האש נתירא מן אברהם, וכן חנניה מישאל ועזריה נתירא האש מהם, ואף המים נתיראו מישראל, שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה וגו' (שמות טו יט), ואף לעתיד לבוא כן, שנא' כי תעבור במים וגו' (ישעי' מג ב), לכך ה' אורי וישעי וגו', אף האומות מבקשין לבא תחת כנפי השכינה בשעה שישראל עושים רצונו של הקב"ה, וכן את מוצא בדוד וכל הגיתים שש מאות איש אשר באו (ברגליו) [ברגלו] מגת (ש"ב טו יח), וכן בשלמה ויספר שלמה (לכל) [כל] האנשים אשר בארץ ישראל (דה"ב ב טז), וכן בימי מרדכי ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח יז), וכן ישעיה אומר הן גור יגור אפס מאותי (ישעי' נד טו), מה הוא הן, לשון יונית הן אחד, אמר הקב"ה הן גור יגור אפס מאותי, באחריותי, מכאן ואילך כל מי שנתגייר באחריותך, מי גר אתך עליך יפול (שם שם), ומי היה שגר באחריותי, אברהם, שנאמר אחד היה אברהם ויירש את הארץ (יחזקאל לג כד).
16.1
פרק ט"ז תורה. [א] ויהי אברהם בן תשעים שנה (בראשית יז א). זש"ה יפיפית מבני אדם וגו' חגור חרבך וגו' (תהלים מה ג ד), אמרו בני קרח המזמור הזה על אברהם, מהו יפיפית מבני אדם, מבניו של אדם הראשון משת ומאנוש ומקין, ומבניו של נח, שנאמר וירד ה' לראות וגו' בני האדם (בראשית יא ה), הוצק חן בשפתותיך (תהלים שם). בשעה שנשבעת למלך סדום, שנאמר הרימותי [ידי אל ה' אל עליון וגו'] (בראשית יד כב), כשם שהיית משיח כך הוצק חן בשפתותיך, ומה שכר נתנו לך, על כן ברכך אלהים לעולם (תהלים שם), וכל מה שנשתבחת הנית לי, ירדת לכבשן האש נתנסת נסיונות הרבה ועמדת ורדפת אחר חמשה עשר מלכים ונשתבחת בעולם, מה שעשית עשית, מכאן ואילך מבקש את להודיע גבורתי, חגור חרבך על ירך גבור, אותה שעה הודך והדרך הוא בעולם, ואימתי כך ויהי אברהם בן צ' שנה וגו' ואתנה בריתי וגו'.
16.2
[ב] ד"א ואתנה בריתי (בראשית יז ב). זש"ה סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם (תהלים כה יד), איזה הוא סודו של הקב"ה, זו מילה, שלא גילה הב"ה מיסטירין (פי' סוד) זו של מילה מאדם עד עשרים דור, עד שעמד אברהם ונתנה לו, שנאמר סוד ה' ליראיו זה אברהם, שנאמר בו, כי ירא אלהים אתה (בראשית כב יב), אמר לו הקב"ה אם תתן מילה את נוטל סוד, סוד ה' ליראיו, סו"ד בגימטריא שבעים. שבעים נפש אני מעמיד ממך בזכות מילה שאתה נותן בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו' (דברים י כב), ומעמיד מהן שבעים סנהדרין, שנאמר אספה לי שבעים איש וגו' (במדבר יא טז), ומעמיד לבניך את משה שהוא הוגה את התורה בשבעים לשון, שנאמר בעבר הירדן בארץ מואב וגו' (דברים א ה), בזכות מה, בזכות מילה, שנאמר ה' אלהינו כרת עמנו ברית (שם ה ב). ברית זו מילה, לכך נאמר סוד ה' ליראיו, אמר לו הקב"ה לאברהם דיו לעבד ששוה לקונו. ובריתו להודיעם (תהלים כה יד). משל למלך שהיה לו אוהב והיה עשיר יותר מדאי, אמר מה אעשה לאוהבי זה מה אתן לו, זהב וכסף יש לו, עבדים ושפחות יש לו, אלא הריני חורגו זונין (פי' חגורה) שלי, כך אמר הקב"ה לאברהם מה אתן לך, זהב וכסף יש לך, שנאמר ואברם כבד מאד (בראשית יג ב), אלא מה אני נותן לך, הרי אני חוגרך זונין שלי, ואתנה בריתי ביני ובינך וגו' ויפול אברם על פניו וגו' הנה בריתי אתך (שם יז ב ג ד), סוד ה' ליראיו.
16.3
[ג] ד"א ויהי אברם. אמר לו הקב"ה משעה שעמד אברהם ועד אותה שעה היה העולם אפל בע"א, אבל משעמדת והודעתני בעולם הארת בעולם, שנאמר מי העיר ממזרח וגו' (ישעי' מא ב) אלא בוא ומול לפני שתהא מאיר כביכול, שנאמר ויאמר אליו אני אל וגו' ויפול אברם וגו' אני הנה בריתי אתך (בראשית שם שם), אמר לו ומי מל אותי, אמר לו הב"ה את לעצמך, נטל אברהם חרב והיה אוחז בערלו, ובא לחתוך והיה מתיירא שהי' זקן והיה מרתית, מה עשה הקב"ה כביכול שלח ידו ואחז עמו, והיה אברהם חותך, ומניין, שכן עזרא משבח אתה הוא ה' (אלהים) [האלהים] אשר בחרת באברם וגו' ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית (נחמי' ט ז ח). וכרות לו הברית אינו אומר כן, אלא וכרות עמו, מלמד שהי' הקב"ה אוחז עם יד אברהם, ואברהם חותך, הוי וכרות עמו הברית, ותקם את דבריך כי צדיק אתה (שם שם).
17.1
פרק י"ז נביאים. [א] כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה (ירמי' לג כה). זש"ה הבט לברית כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס (תהלים עד כ). הבט לברית אעפ"י שאין לישראל מעשים טובים הקב"ה גואלן בזכות המילה. הבט לברית כשהיו ישראל במצרים היו משתחווים לע"ז, שנאמר ואומר (אל אבותיכם בארץ מצרים) [אליהם] איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ ז), ולא גאלן אלא בזכות מילה, שנאמר וגם אני שמעתי את נאקת וגו' [ואזכור את בריתי] (שמות ו ה), וכתיב וישמע אלהים את נאקתם [ויזכור אלהים את בריתו] (שם ב כד) יצאו ממצרים ובאו לים והיו ממרים, שנאמר וימרו על ים בים סוף וגו' (תהלים קו ז), וביקש הים לחונקן, שנאמר והמים להם חומה (שמות יד כב), שנתמלא עליהם חימה ובקשו לחונקן, כיון שהגיעו המים לבגדיהם תלו בגדיהם מן המים, כיון שראה המים את המילה ברח, שנאמר הים ראה וינס וגו' (תהלים קיד ג), ומה ראה הים מילה וברח, ולא נקרע אלא בזכות מילה, שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים (שם קלו יג). באו למדבר ובטלו את המילה ארבעים שנה, שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר וגו' ואת בניהם הקים וגו' (יהושע ה ה ו ז), כל ישראל בטלו את המילה ארבעים שנה, חוץ משבטו של לוי, שהן היו מלים את בניהם, שנאמר ובריתך ינצורו (דברים לג ט), זה ברית מילה, באו ישראל לעבור בירדן והיו ערלים ושבטו של לוי מהולין, והיו סובלין את הארון, ובקשו מי הירדן לחנוק את ישראל, מפני שהיו ערלים, מיד עשה להן הקב"ה נסים, באותה שעה כינס הקב"ה ששים ריבוא בין שני בדי ארון אצל הלוים, כדי שיראו מי הירדן מילה ויברחו, שנאמר הירדן יסב לאחור, אמר להן יהושע הנה (הארון) [ארון] הברית אדון כל וגו' (יהושע ג יא), והיו ששים ריבוא עומדים בין שני בדי ארון כביכול היו מעקצין את הארון בערלותם, והיכן פירושו של דבר, בירמיה שנא' הלוך וקנית לך אזור פשתים (ירמי' יג א) שלא נינער פשתן שלו אלא עם הקוצים שלו, ושמתו על מתניך (שם שם), והיה מעקץ לירמיהו אמר לפניו רבונו של עולם קוצים יש בו והן מעקצין אותי ואני מצטער, אמר לו הקב"ה ולא כך עשו בני בירדן כשהכנסתי אותם בין שני בדי ארון, והיו מעקצין את הארון בערלתם כקוצים, שנאמר כי כאשר ידבק האזור וגו' (שם שם יא), ומנין שערלה נקראת קוצים, שנאמר כה אמר ה' לאיש יהודה ולירושלים נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים (ירמי' ד ג), וכתיב המולו לה' והסירו ערלת לבבכם וגו' (שם שם ד), הרי שהוא כקוצים, ראה מה ערלה שנואה לפני הקב"ה, משה גדול הנביאים וחכמים וצדיקים על שעכב שעה אחת את המילה בקש הקב"ה להרגו, שנאמר ויהי בדרך במלון [וגו' ויבקש המיתו] (שמות ד כד). ישראל אם יבטלו את המילה אין העולם חרב מיד, לכך נאמר אם לא בריתי יומם ולילה.
17.2
[ב] ד"א אם לא בריתי. שאל אגריפס המלך את ר' אליעזר הגדול אמר לו ואם חביבה מילה לפני הקב"ה, למה לא כתובה במתן תורה עם עשרת הדברות, הרי הזהיר על ע"א, ועל שבועת השם, ועל השבת, ועל כיבוד אב ואם, ועל הרוצח, ועל ניאוף, ועל גנבה, ועל עדות שקר, ועל חימוד, על כל אלו מזהיר, אבל על המילה לא הזהיר. אמר לו ר' אליעזר אתה אמרת לי שאתה יודע לקרות את התורה, והרי אין אתה יודע, אמרו לו טול והסתכל שעד שלא נתן הקב"ה את התורה נתן להם את המילה, ומניין שנאמר בחדש השלישי וגו', ומשה עלה וגו', אתם ראיתם וגו', ועתה אם שמוע וגו', ושמרתם את בריתי (שמות יט א ב ג ד ה), זו ברית מילה, וכן שנה ר' אליעזר ושמרתם את בריתי, זו ברית מילה, ורבי עקיבא אומר זו שבת, לכך נאמר אם לא בריתי יומם ולילה.
18.1
פרק י"ח כתובים. [א] לדוד מזמור נאום ה' לאדוני שב לימיני (תהלים קי א). זש"ה והיה אדירו ממנו וגו' (ירמי' ל כא). ראה האיך הקב"ה מחבב ומגדל את ישראל, שתלה אבותיהן בהן, שנאמר והיה אדירו ממנו, ואין אדירים אלא אבות, שנא' לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם (תהלים טז ג), לכך והיה אדירו ממנו, האבות מהן והכל מהן ועד עכשיו באבות אתה אומר, ומנין שאף הקב"ה מפני חיבתן אמר להם מכם אני, שנאמר ומושלו מקרבו יצא (ירמי' שם), זה הקב"ה, שנאמר במקהלות ברכו אלהים ממקור ישראל (תהלים סח כז). והקרבתיו ונגש אלי (ירמי' שם), זה אברהם, שנאמר ויגש אברהם וגו' (בראשית יח כג). כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאום ה' (ירמי' שם). נאום ה' לאדוני, זה אברהם, שנאמר ויאמר ברוך ה' אלהי אדוני אברהם, אין מידותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, שלטון כשהוא נכנס הוא יושב בימין, וסונקנדריס (סיקרי"טיר בלעז) שלו בשמאלו, והב"ה שהוא שולט מסוף העולם ועד סופו והכל שלו, כתב שאברהם יושב לימינו, שנאמר נאום ה' שב לימיני, ולמה הוא מושיבו אצלו, שהוא מוכיח את ישראל, ומראה לאברהם אביהם כל טובה שעושה עמהם, שנאמר נגד אבותם עשה פלא (תהלים עח יב), לפיכך הוא מושיבו אצלו, וכן חנה אומרת מקים מעפר דל (ש"א ב ח), אותו שעשה עצמו עפר ואפר, דכתיב אנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), ואפילו מקים מעפר דל מה עושה לו, מושיבו בכסא הכבוד, שנאמר וכסא כבוד ינחילם (ש"א שם).
19.1
פרק י"ט תורה. [א] וירא אליו ה' באלוני ממרא (בראשית יח א), זש"ה כה אמר ה' השמים כסאי וגו' ואת כל אלה ידי עשתה (ישעי' סו א ב), ראה כבוד, ראה גבורה, וכביכול ועם מי הוא עוסק ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (שם שם), מי הוא זה שחרד על דברו של הקב"ה, זה אברהם, שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם וגו' (בראשית יז כו), מיד וירא אליו ה', ומנין שעל אברהם הכתוב מדבר, שכך כתיב אחריו שוחט השור מכה איש (ישעי' סו ג), וכתיב ואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח ז). מכה איש (ישעי' שם), שהרג את נמרוד. זובח השה (שם) אימתי משהקריב ליצחק, שנאמר אלהים יראה לו השה לעולה בני (בראשית כב ח). ד"א השמים כסאי אמרו רבותינו את מוצא בשבעה מקומות השווה הקב"ה עצמו עם הבריות הנמוכים. (א) כי ה' הוא אלהיכם הוא אלהי אלהים (דברים י יז), ראה גבורה ועם מי הוא עוסק עושה משפט יתום ואלמנה וגו' (שם שם יח). (ב) כי רם ה' ושפל יראה וגו' (תהלים קלח ו). (ג) כי כה אמר רם ונשא וגו' ואת דכא ושפל רוח וגו' (ישעי' נז טו). (ד) סולו לרוכב בערבות וגו' (תהלים סח ה), וכתיב אבי יתומים וגו' (שם שם ו). (ה) קרוב ה' לנשברי לב וגו' (שם לד יט). (ו) כה אמר ה' השמים כסאי וגו' ואל זה אביט וגו' (ישעי' סו א ב).
19.2
[ב] ד"א וירא אליו ה'. זש"ה מזבח אדמה תעשו לי (שמות כ כ) א"ר יצחק נפחא אמר הקב"ה מה מי שזובח ושופך מעט דם, או דם שה, או דם שור, הייתי בא ומברכו, שנאמר (שמות כ כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי [אבא אליך וברכתיך] (שם שם), על אחת כמה וכמה אברהם שנהר של דם יוצא מביתו, שמל עצמו וכל בני ביתו, איני הולך ומברכו, לכך כתיב וירא אליו ה', בא וראה כח שנתן לו הקב"ה, שביום אחד מל עצמו, ומל ישמעאל בנו, והיה הדם מנטף מן מילתו, ומל בעצמו לאנשי ביתו, ולילידי ביתו, וראה כמה ילידי ביתו, שמונה עשר ושלש מאות, ואם ילידי ביתו היו כל אלו, על אחת כמה וכמה מקנת כספו, וכולן מל ביום אחד, שנאמר [בעצם היום הזה נמול אברהם (בראשית יז כו) הרי לעצמו וישמעאל בנו] וכל אנשי ביתו (שם שם). מן הזקנים, מן הקטנים. ומקנת (כספו) [יליד ביתו] מאת בן נכר נמולו אתו (שם שם), העמיד אברהם גבעה של ערלות בביתו, ונהר של דם יוצא מביתו, קרא הקב"ה למלאכי השרת, ואמר להם בוא ונבקר את החולה, אמרו לו המלאכים ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו אדם להבל דמה וגו' (תהלים קמד ד), אתה מהלך במקום הטינופת, במקום של דם ושל שקץ. אמר להן הקב"ה כך אמרתם חייכם ערב עלי ריח של אותו דם של ערלות ממור ולבונה, ואם אין אתם מבקשין לבא הריני הולך בעצמי, וכן שלמה אמר עד שיפוח היום ונסו הצללים (ש"ה ב יז), אלו העוברים והשבים שהי' אברהם מכלכלן שהיו כצללין הולכין ובאין, שלא יצטער מן המילה משמשו. אלך לי אל הר המור (שם ד ו), זה אברהם שנקרא מור, שנאמר מור ואהלות (וקציעת) [קציעות] (תהלים מה ט), לכך וירא אליו ה', כיון שראו מלאכי השרת הלכו אף הן עם הקב"ה, שנאמר וירא והנה שלשה וגו' (בראשית יח ב), ודוד משבח ואומר כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו (תהלים כה י). זה אברהם שנצר ברית מילה, כיון שנגלה לו הקב"ה היה יושב, שנאמר והוא יושב פתח האוהל (בראשית יח א), בא אברהם לעמוד כשראה את השכינה, אמר לו הקב"ה אל תצטער, שנאמר נאום ה' לאדוני שב לימיני (תהלים קי א), אמר לו אברהם רבש"ע, כן היא דרך ארץ, שאהי' אני יושב ואתה עומד, אמר לו הקב"ה, לא איכפת, עכשיו אתה זקן, את בן מאה שנים, ואת תמה שאני עומד ואתה יושב, עתידין בניך בני שלש שנים, בני ד' שנים, יושבין בבית הכנסת, ואני עומד, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א). התחיל אברהם לקלס ואומר ותתן לי מגן ישעך (שם יח לו), כשרדפתי את המלכים, שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו א). וימינך תסעדני (תהלים שם) כשאחזת בימיני והייתי חותך את הערלה, וענותך תרבני (שם שם), שאני יושב ואתה עומד.
19.3
[ג] ד"א וירא אליו ה' באלוני ממרא. זש"ה וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים וגו' (דברים ז ט). ומה ראה להגלות לו באלוני ממרא, אלא יתברך שמו של הקב"ה שאינו מקפח שכר כל בריה, שלשה אוהבים היה לו, ענר אשכל וממרא, וכיון שאמר הקב"ה לאברהם מול את עצמך, נטל מהם עצה, אמר ענר בעל מום הוא מבקש לעשותך, עם אדם יציר כפיו לא שמר אמונה, ועמך הוא משמר אמונה, הניחו והלך לו אצל אשכול, ואמר לו כך אף הוא, אין אתה יודע, מסורס הוא מבקש לעשותך בעולם שיהיו קרוביהן של מלכים שהרגת באין עליך ומסרסין אותך, ואין את יכול לברוח מהן, הניחו והלך אצל ממרא, א"ל אוהבי אמר לי למול, אמר לו ממרא ועדיין אתה עומד ותוהא לא עשו אותך חתיכות חתיכות, רמ"ח אברים שעליך הציל מן האש, ומקצת מן אבר אחד אתה עומד ומתקשה ליתן לו, אמר לו הקב"ה אתה נתת לו עצה טובה שימול, חייך שאני נראה לו בתחומך, שנאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא, ומנין שנטל מהם עצה לימול, שנאמר והם בעלי ברית אברהם (בראשית יד יג). וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. אמרו המלאכים. רבש"ע עד מתי את מכבדו, עד מתי אתה עומד והוא יושב, אמר להן הב"ה אלו לא די אלא בזכות שאני רואה ג' צדיקים שעתידין לעמוד ממנו, שכל העולם נופלים ומשתחוים לצלם, והן עומדים כתמרה ולא משתחוים, שנא' זאת קומתך דמתה לתמר (שה"ש ז ח). לכך והנה שלשה אנשים וגו', אמר לו הב"ה אתה השתחוית למלאכיי, חייך שמלכים עתידין להשתחות לבניך, שנאמר והיו מלכים אומניך [ושרותיהם מיניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך] (ישעי' מט כג).
20.1
פרק כ' כתובים. [א] כי הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג יט), זש"ה לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה וגו' (ישעי' לד י). לפי שאמר מלאכי כי הנה היום בא וגו', אמרו לו ישראל יום אחד לוהטן בלבד, הרי כמה שנים שעבדו אותנו, כמה שפטים, כמה פורעניות, ואת אומר להם ולהט אותם היום הבא (מלאכי שם), אמר להם ישעיה ואני עושה אותה יומם ולילה, שנאמר לילה ויומם לא תכבה (ישעי' שם). ולא עוד אלא לעולם יעלה עשנה וגו' (שם שם). שבעה שמות נקראת גיהנם שאול ואבדון צלמות באר שחת בור שאון טיט היון וגיהנם, א"ר ינאי וודאי כל השמות יש לגיהנם, אמר הקב"ה איני צריך לאחד מהם, אלא היום אני מרתיח, ופורע מן הרשעים, שנאמר כי הנה היום בא וגו' (מלאכי שם).
20.2
[ב] ד"א כי הנה היום בא. זש"ה לי נקם ושלם (דברים לב לה), וישראל אומר לי נקם ושלם, אמר הקב"ה כשיגיע הזמן אימתי תמוט רגלם (שם שם), כשיתקיים מה שראה דניאל חזה הוית עד די התגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי וגו' (דניאל ב לד). כי קרוב יום אידם (דברים שם). בלעם שהיה רואה שיום הדין מאבד את הרשעים עשאו רחוק, שנאמר אראנו ולא עתה [אשורנו ולא קרוב] (במדבר כד יז), אבל משה שהיה רואה שאותו היום הוא מתן שכרם של צדיקים, אמר כי קרוב יום אידם וגו', וכן אסף אומר כי הנה רחקיך יאבדו ואני קרבת אלהים לי טוב (תהלים עג כז כח). וחש עתידות למו (דברים שם), מחיש אני ומרעיש את העולם לפרוע מהן, שנאמר יעופו כנשר חש לאכול (חבקוק א ח), ועל שאמרתם ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה (ישעי' ה יט), הרי היום הבא ואתם יודעין, כי הנה היום בא וגו' (מלאכי שם).
20.3
[ג] ד"א כי הנה היום בא. זש"ה יום אירא אני אליך אבטח (תהלים נו ד). אילו הן א"ה =אומות העולם= שאין להם תקוה, וכן איוב אומר ועיני רשעים תכלנה [וגו' ותקותם מפח נפש] (איוב יא כ), שאין להם תקוה. ומנוס אבד מהם (שם שם), אלא גיהנם פתוחה בכל מקום, והם מבקשין לברוח וגיהנם נפתחת עליהם, שנאמר לכן הרחיבה שאול נפשה וגו' (ישעי' ה יד). א"ר אחא משום ר' אבהו שש עשרה פיות יש לגיהנם, ארבע לכל רוח, ומנין, שכן יחזקאל רואה, שנאמר ואתה בן אדם הנבא והך כף אל כף ותכפל חרב שלישיתה חרב חללים היא חרב חלל הגדול החודרת להם למען למוג לב והרבה המכשולים על כל שעריה, נתתי אבחת חרב אח עשויה לברק (יחזקאל כא יט כ), הרי ארבעה חרב על כל שער ושער, ועל כל רוח ורוח, שנאמר התאחדי הימיני השימי השמילי (שם שם כא). התאחדי במזרח, הימיני במערב, השימי בדרום, השמילי בצפון, והמלאכים אומרים היכן הן הפנים, אנה פניך מועדות (שם שם). מפני ששש עשרה פיות מקיפין אותה, ארבע לכל רוח, והרשעים בורחין מיכן ונמצאים כאן, ואינן מוצאין היכן לנוס, ואיוב צווח ואמר ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש (איוב יא כ).
20.4
[ד] ד"א כי הנה היום בא בוער כתנור. א"ה אומרי' גיהנם של ישראל וג"ע שלהם, וישראל אומרים גיהנם של א"ה וג"ע שלנו, משל לשני' שהיו מוכרין אחד מהן מוכר פשתן, ואחד מהן אמינא"טון (פי' קנבוס), זה שהיה מוכר פשתן אמר אמינא"טון שלי, וזה אומר שלי הוא, אמר להן בעל הסחורה את אומר אמינא"טון שלי וזה אומר אמינא"טון שלי, הרי אש לפניכם הוא בודק איזה פשתן ואיזה אמינא"טון, כך אמרו א"ה גן עדן שלנו וגיהנם של ישראל, וישראל אומרים לאו, אמר הקב"ה הרי אש לפניכם, לכו באור אשכם (ישעי' נ יא), והאש בידך, וכן ישעיה אומר והיה החסון לנעורת (ישעי' א לא), זה סנחריב. ופועלו לניצוץ (שם שם), זה חזקיהו. ובערו שניהם יחדו (שם שם), נדבקו הפשתן נשרף, שנאמר והיו עמי' משרפות סיד (שם לג יב). אמינטון לא נשרף. שנאמר כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך (שם מג ב).
21.1
פרק כ"א כתובים. [א] לדוד מזמור נאום ה' לאדוני [שב לימיני] (תהלים קי א). זש"ה קורא ממזרח עיט וגו' (ישעי' מו יא), יתברך שמו של הקב"ה האיך הוא מחבב את הצדיקים ומגדלם, האיך גדל אברהם שעשאו סנקלטיקוס (פי' יועץ) שלו, שיהא נוטל בו עצה, שנאמר קורא ממזרח [מארץ מרחק איש עצתי] (ישעי' שם), אמר לו בוא ושב לימיני, שתהא בעל עצתי, למה שאת נאמן, שכתבתי עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי (תהלים קא ו), ושב לימיני, ואפשר שהקב"ה נוטל עצה מבשר ודם, כתיב (כי) עצת ה' לעולם תעמוד וגו' (שם לג יא), וכן גדול העצה וגו' (ירמי' לב יט). כל העולם כולו ברא ולא נטל עצה, שנאמר מי מדד בשעלו וגו' (ישעי' מ יב), ומה כתיב מי תכן את רוח ה' וגו' (שם שם יג), כל העולם כולו בראתי, (ואת מי נועץ ואבינהו וגו') [את מי נועץ ויבינהו וגו'] (שם שם יד), ממי נטלתי עצה, אבל אברהם אני קורא אותו איש עצתי, למה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שנתן מתנה לאוהביו, אם יחזור בו המלך וישרוף אותה שדה חוץ מדעתו של אוהבו, אינו אומר אין המלך נאמן, אלא מכזב שנתן לי מתנה וחזר בו ושרפה ולא הייתי יודע, כך אמר הקב"ה אני נתתי את הארץ מתנה לאברהם, שנאמר קום והתהלך בארץ וגו' (בראשית יג ז), ואם מבקש אני להפוך חמשת הכרכים ואיני נוטל עצה מאברהם, עכשיו אומר חזר בו במתנה שנתן לי, אלא הריני נוטל עצה הימנו, שנאמר וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' (בראשית יח יז), לפיכך הושיבו לימינו שיהא נוטל בו עצה, שנאמר נאום ה' לאדוני [שב לימיני] (תהלים קי א).
22.1
פרק כ"ב תורה. [א] חלילה לך מעשות וגו' (בראשית יח כה). בשר ודם אומר להקב"ה חלילה וגו'. זש"ה אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל וגו' (ש"ב כג ג), מהו כך, אלא אמר דוד, בואו ושמעו מה אמר הקב"ה, שנאמר (ה') אלהי ישראל (שם שם), אמרו לו ישראל מה אמר לך, אמר להן צור ישראל מושל באדם, צדיק מושל (ביראת) [יראת] אלהים (שם שם) למה שהק"ה גוזר דבר ביראתו והצדיקי' מושלים ביראתו והאיך הקב"ה עומד ביראתו להפוך ה' הכרכים, ואברהם הצדיק מושל ביראתו והתחיל אומר למה אתה עושה כך, שנאמר חלילה לך. צדיק מושל (ביראת) [יראת] אלהים (שם שם). א"ר אחא רצונך לידע כחן של צדיקים האיך שולטים ביראתו של הקב"ה, שכביכול גדלן ועשה אותן שריו, שנאמר ויחלקו בגורלות אלה עם אלה כי היו שרי קודש ושרי (אלהי') [האלהים] וגו' (דה"א כד ה). יתברך שמו של הקב"ה שכך מחבב את הצדיקים במדת ענותנותו, שקרא אותם שריו שיהיו שולטין ביראתו, שנאמר חלילה לך.
22.2
[ב] ד"א חלילה לך. זש"ה לא אחריש בדיו ודבר גבורות וחין ערכו (איוב מא ד), אמר הקב"ה שלא יאמרו בני אדם אף אנחנו מדברים בהקב"ה כשם שדבר אברהם, אמר הקב"ה לו (פי' לו קרי) אחריש בדיו, לאברהם בלבד אני שותק, למה, שהוא שתק לי, ואף אני שותק לו, ואימתי שתק אברהם, אלא אמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ואחר כך אמרתי לו והעלהו שם לעולה (שם כב ב), ושתק, שנאמר ואני כחרש לא אשמע וגו' (תהלים לח יד), אף אני מחריש לו, לו אחריש בדיו (איוב שם), ואע"פ שאמר לי דברים קשים, ודבר גבורות וחין ערכו, ערב עלי, ומה גבורות דבר, ויגש אברהם וגו' (בראשית יח כג). רבי יהודה אומר אין ויגש אלא לשון מלחמה, שנאמר ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה (ש"ב י יג). ורבי נחמי' אומר אין ויגש אלא לשון בקשה, שנאמר ויגש אליו יהודה (בראשית מד יח). וחכמים אומרים אין ויגש אלא לשון תפילה, שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש וגומר (מ"א יח לו). אמר לו חלילה לך וגומר (שם שם כה). שלא יהו אומרים כך הוא אומנתו של הקב"ה לחייב את הבריות במדת אכזריות, דורו של אנוש, דור המבול, ודור הפלגה, אינו מניח אומנתו, חלילה לך, אמר לו הקב"ה ומה את גוזר בוא ואני מעביר לפניך כל הדורות שאבדתי, ומראה לך שלא לפי עונותיהם גביתי מהם, אלא פחות מיכן, ואם תראה דעתך שלא עשיתי כהוגן למדני ואני עושה מיכן ואילך, שנאמר בלעדי אחזה אתה הוריני אם עול פעלתי לא אוסיף (איוב לד לב), בלעדי אחזה מה שעשיתי בלעדך שנגליתי לך במחזה, בלעדי אחזה, אמר הן, מיכן ואילך אם עול פעלתי לא אוסיף עוד, אמר לו אברהם חס ושלום אין אתה מעביר דין על בריה, שנאמר לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול כי פועל אדם ישלם לו (איוב לד י יא), לכך נאמר חלילה לך.
22.3
[ג] ד"א חלילה לך. אמר אברהם לפני הב"ה רבש"ע צופה אני ברוח הקודש שהאשה פולטת עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת כרכים הללו, ואיזה אשה זו שהצילה את העיר, זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי וברח מן דוד באבלה, שנאמר וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה (ש"ב כ ט"ו), כיון שהרגישה סרח בת אשר, התחילה צועקת קראו ליואב, כיון שבא יואב אמרה לו אתה הוא שהכתוב מקלסך, יושב בשבת תחכמוני וגו' (ש"ב כג ח), לא קרית בתורה, כי תקרב אל עיר וגו' (דברים כ י), ולא היה לך לעשות כן, שנאמר דבר ידברו בראשונה וגו' (ש"ב כ יח). וכן התמו (שם שם), חכמים בעיר של ישראל, התמו דברי תורה, למה תבלע נחלת ה' (שם שם יט). כיון ששמע יואב כך נתירא אמר ויש כאן צדיקים אוי לי, שנאמר ויען יואב ויאמר חלילה חלילה וגו' (שם שם כ), אמר לה יואב לא כן הדבר כי אם איש וגו' (שם שם כא). אמר לה מי את, אמרה לו אנכי שלומי אמוני ישראל (שם שם יט), אני היא ששילמתי מנין של שבעים נפש, שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו' (דברים י כב), שנתייחסו ששים ותשעים ואני השלמתי את המנין, שנאמר ושם בת אשר סרח (במדבר כו מו), אלא עמוד במקומך ואני עושה שלום, שנאמר הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה (ש"ב כ כא), וכך היתה סבורה בעצמה שהיא נותנת ראשו ליואב, אלא ראה מה עשתה, ותבא האשה אל כל העם בחכמתה (שם שם כב). מהו בחכמתה, אמרה להן תהיו יודעין שיואב וכל ישראל בחוץ מבקשים להרגנו ולבנינו ולבנותינו, אמרו לה למה, אמרה להן מאה בני אדם מן העיר מבקש, אמרו לה יטול, אמרה להן אינו מבקש אלא חמשים, הרי יפה ויטול חמשים, בסוף אמרה להן לא מאה ולא חמשים ולא עשרים אף לא חמשה אלא אם נותנין אתם את שבע בן בכרי, מיד ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וגו' (שם שם). ראה חכמה של אשה זו, כשם שבא אברהם בחכמה על הקב"ה וירד מן חמשים לארבעים, ולמטה עד עשרה, ואף זו כן, עליה שלמה מקלס מובה חכמה מכלי קרב [וחוטא אחד יאבד טובה הרבה] (קהלת ט יח), שהיה ביד יואב וביד אנשיו, ואשה שבאתה בחכמה נצחה את הכל, כיון שנטל יואב ראשו של שבע בן בכרי חזר בו ולא נגע בעיר, אמר אברהם ומה אם יואב כשנטל את החייב, הניח את כל העיר בשלום, את שאת רחמן, את מאבד את הכל, חלילה לך מעשות וגו' (בראשית יח כה).
23.1
פרק כ"ג נביאים. [א] ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע (מלאכי ג יח), זש"ה וראיתם ושש לבכם וגו' (ישעי' סו יד). מה יש לו ללב לראות ולשמוח, רואין הטוב שמתוקן להם לצדיקים ושמחים, שנאמר וראיתם וגו' (שם שם), מה שכתיב עין לא ראתה וגו' (שם סד ג), אותה שעה וראיתם ושש לבכם. ד"א וראיתם רואין לרשעים נידונין בגיהנם ושמחים שאינן עמהם, שנאמר ויצאו וראו בפגרי וגו' (שם סו כד), אותה שעה וראיתם ושש לבכם. ד"א רואין את המשיח נצמח משערי רומי, והן שמחין, שכך דניאל אומר וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה (דניאל ז יג), אותה שעה וראיתם ושש לבכם.
23.2
[ב] ד"א וראיתם ושש לבכם. מה יש לנו לראות ולשמוח, אלא לפי שבעולם הזה בעונותינו אין לנו לא נביא ולא רוח הקודש, שנאמר אותותינו לא ראינו אין עוד נביא וגו' (תהלים עד ט). ולא עוד אלא אף השכינה, שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים [בינכם לבין אלהיכם] (ישעי' נט ב), אבל לעתיד לבא נגלה להם, שנאמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו (שם מ ה), והן רואין אותו, שנאמר כי עין בעין יראו וגו' (שם סו ט), לכך נאמר וראיתם.
23.3
[ג] ד"א וראיתם ושש לבכם לא היה צריך לומר אלא לבבכם. א"ר אחא לפי שלב אחד משתייר, והקב"ה עוקר לב יצר הרע, שנאמר והסירותי את לב האבן וגו' (יחזקאל יא יט), ומניח להם יצר הטוב, שנאמר ונתתי לכם לב בשר (שם שם), והוא שמח, יצר טוב שאין לו אנטידיקוס (פי' בר פלוגתיה), לכך נאמר וראיתם ושש לבכם.
23.4
[ד] ד"א וראיתם כיון שרואין את השכינה הן ששין ושמחין וגופן מתגדל ופרין ורבין, שנאמר ועצמותיכם כדשא תפרחנה (ישעי' סו יד). ד"א עצמותיכם כדשא תפרחנה. זש"ה הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע וגו' (שם מ כח), אין לפני הקב"ה יגיעה, אלא בדיבור ברא הב"ה את העולם הזה, ובדיבור הוא עתיד לחדש אותו לעולם הבא. כתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ וגו' (בראשית א יא), מיד תוצא הארץ (שם שם יב), אף לעתיד לבא הקב"ה אומר דבר ומיד הכל נעשין, לכך נאמר ועצמותיכם כדשא תפרחנה ונודעה יד ה' את עבדיו וזעם את אויביו (ישעי' סו יד), משל לזונין שאמרו לחיטים, אנו יפין מכם, שעליכם ועלינו המטר יורד, והשמש זורח על שנינו, אמר להן החיטים לא מה שאתם אומרים ולא מה שאנו אומרים, אלא המזרה בא ומפריש אותנו לאוצר, ולכם לעופות לאכילה, כך א"ה וישראל מעורבין כאחת בעולם, שנאמר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם וגו' (תהלים קו לה), וא"ה אומרים לישראל אנו יפין מכם שעלינו ועליכם השמש זורח, אמרו להם ישראל לא מה שאתם אומרים ולא מה שאנו אומרים, אלא הרי יום בא ואתם יודעין שמכניס את הצדיקים בג"ע ורשעים בגיהנם, שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם (דניאל יב ב), לכך נאמר ונודעה יד ה' וגו' (ישעי' שם). אותה שעה ושבתם וראיתם.
23.5
[ה] ד"א ושבתם וראיתם. זש"ה הכל כאשר לכל [מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו'] (קהלת ט ב), אבל לעתיד לבא מפריש בין אלו לאלו, משל למלך שנכנס למדינה ונכנסו עמו דוכסין ואפרכין, כולם נכנסין עמו, וקוסטריא (פי' שר בית הסוהר) נכנס אחריו, אע"פ שכלם נכנסים בשער אחד, אלא משנכנסין הפריש ביניהן, כיצד המלך בפלטין שלו ודוכסין בפלטריות, ושרי צבאות בבתיהם, וקוסטריא בפילקי (פי' בית האסורים), כך העולם הזה, כולם נכנסין בשער אחד, הצדיקים והרשעים כאחת, מקרה אחד לצדיק ולרשע (קהלת שם). אבל לעתיד לבוא הצדיקים בגן עדן, שנאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח כ), וכן דוד אומר אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם קטז ט), זו גן עדן. כביכול הקב"ה מטייל עמכם, שנאמר והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב), אבל הרשעים ניתנין בגיהנם, שנאמר כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח (איוב כ כו). אותה שעה וראיתם בין צדיק לרשע (מלאכי ג יח).
24.1
פרק כ"ד כתובים. [א] לדוד מזמור נאם ה' לאדוני שב לימיני (תהלים קי א), זש"ה ימינך ה' נאדרי בכח (שמות טו ו), כל מקום שאתה מוצא ימינו של הקב"ה, הוא סניגור על ישראל, משל לבן מלך שהי' לו סניגור, כשהיה לו עסק היה מדבר על ידיו, אחר זמן חבש המלך אותו הסניגור, והיה עסק לבנו, אמר לו אביו עשה עסקך, אמר לו הבן בבקשה ממך סניגור שהיה מדבר על ידי חבשת, ואיני יכול לעשות כלום, אלא הוציא אותו, ואחר כך (אתה) [אני] עושה עסקי, כך סניגור של ישראל הוא ימינו של הקב"ה, כשהכעיסו אותו כביכול הפך לאחוריו, שנאמר השיב אחור ימינו (איכה ב ג), אמרו לו ישראל [אם] מבקש אתה שנזכה בדין הושיעה ימינך וענני (תהלים ס ז), החזיר את הימין למקומה, אמר להם כך אני עושה, שנאמר נאם ה' לאדוני שב לימיני וגו', אמר הקב"ה מתחילה התורה היתה יושבת בימיני, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג ב), ואברהם עשה אותה עקב, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי (בראשית כו ה), ישבה התורה במקומה, שנאמר שב לימיני. ד"א הצדקה יושבת בימיני, שנאמר צדק מלאה ימינך (תהלים מח יא), ואברהם עשה אותה עקב, שנאמר כי ידעתי וגו' (בראשית יח יט), אם כן שב במקום הצדקה, שנאמר שב לימיני מטה עוזך ישלח ה' מציון (תהלים קי א ב).
25.1
פרק כ"ה תורה. [א] ויסע משם אברהם (בראשית כ א). זש"ה ואולם הר נופל יבול וצור יעתק ממקומו (איוב יד יח), מה כתיב למעלה השמש יצא על הארץ וגו', וה' המטיר וגו', ויהפך וגו' (בראשית יט כג כד וכה). אמר אברהם לא ישבתי נגד סדום וחברותיה, אלא שאהא מקבל העוברים ושבים, מפני שסדום ועמורה לא היו זוכין לעניים, שנאמר ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל טז מט), וכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד (בראשית יג יג) רעים זה לזה. וחטאים בגלוי עריות. לה' בע"א. מאד בשפיכות דמים, לפיכך ישב אברהם כנגדה שיהא מקבל את העוברים ואת השבים, כיון שהפכן הקב"ה בעונותיהם, אמר אברהם ומה אהי' יושב כאן, אין עוד לזכות כאן אלא הריני הולך למקום אחר, שנאמר ואולם הר נופל יובל (איוב יד יח), ואין הר אלא סדום, שנאמר המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו (שם ט ה). וצור יעתק ממקומו (איוב יד יח), זה אברהם, שנאמר הביטו אל צור חצבתם (ישעי' נא א), לכך נאמר ויסע משם אברהם.
25.2
[ב] ד"א ויסע משם אברהם. זש"ה לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבוא (תהלים כו ד). עם מתי שוה אלו אנשי סדום וחברותיה, ועם נעלמים לא אבוא, זה לוט ובנותיו, מה כתיב למעלה אל תביט אחריך (בראשית יט יז). לא כשם שאתה תולה עיניך בזונות, שנאמר כי בעד אשה זונה וגו' (משלי ו כו). אמר להן מה אעשה, אמרו לו לך אצל אברהם, שנאמר ההרה המלט וגו' (בראשית יט יז), זה אברהם שנקרא הר, שנאמר שמעו הרים (מיכה ו ב), אמר לו אברהם צדיק גמור הוא ואיני יכול לילך אצלו, שנאמר ואנכי לא אוכל וגו' (בראשית יט יט), למה, שכל זמן שהיתה סדום ועמורה, הייתי יושב בתוכה ונראה ביניהן צדיק, והיה הקב"ה מסתכל במעשי ובמעשיהם והייתי נראה צדיק מהן, אבל עכשיו אם אלך אצל אברהם, הוא צדיק שלם, ואם יסתכל הקב"ה במעשיו ובמעשי, אם נמצאתי רשע בעיניו הוא עוקרני, לפיכך ואנכי לא אוכל וגו'. אלא הנה העיר הזאת וגו' (בראשית יט כ). כל הדברים הללו היה עושה כדי שילך למערה לעסוק בעריות. שנאמר ויעל לוט וגו' ותאמר הבכירה וגו' (שם שם ל ולא). ומתחילה כשהיה עם אברהם היה מתאוה לזנות כשאמר לו אברהם אל נא תהי מריבה ביני וגו'. הפרד נא וגו' (שם יג ח וט). מיד וישא לוט את עיניו וגו' (שם שם י) אין וישא אלא שנתאוה לזנות, שנאמר ותשא אשת אדוניו וגו' (שם לט ז). וירא את כל ככר וגו' (שם יג י), כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו כו). כי כלה משקה (בראשית יג י). ותשקין וגו' (שם יט לג), שמתחילה היה מתאוה לזנות, לפיכך אמר אברהם הפרד נא מעלי וגו', והיה לוט סבר שחוטא ואין אדם יודע. אמר ר' ברכי' אמר הקב"ה ללוט מה את סבור שאת חוטא ואין אדם יודע חייך יהו קורין בכל שנה ושנה ותהרין שתי וגו' (בראשית יט לו), וכן שלמה אמר לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע (משלי יח א), כיון שראה אברהם אמר מה אני מבקש מאלו, מיד ויסע [משם] אברהם (בראשית כ א), לכך נאמר ועם נעלמים לא אבוא (תהלים כו ד), ואלו הי' הקב"ה דן כמעשיהם, היו בנות לוט ראויות לישרף באש, אלא אין הקב"ה דן אלא לפי מחשבות, שחשבו ואמרו אבינו זקן ואיש אין בארץ לבא עלינו (בראשית יט לא), משל לכהן שהי' לו שדה, זרעה אריס ולא עשתה השדה, כיון שבקש בעל השדה זרעו ולא מצא, מה עשה האריס, הלך וזרע תרומה, ועשתה השדה, בא להכניס לאוצר, א"ל הכהן זרע לא הי' לנו, ואלו מניין, א"ל ראיתי שאין זרע לזרוע, ונטלתי תרומה וזרעתי וקצרתי, א"ל הכהן מה עשית, מפני שראית שאין זרע עשית הדבר הזה, אלא לא תכניסם לאוצר, כך ראו בנות לוט שאין אדם באותן המקומות, ולא עוד אלא שהי' סבורות שאין בריה בעולם, שאמרו נהפך העולם כשם שנהפכה סדום וחברותי', שנאמר ואיש אין בארץ וגו', לכה נשקה וגו', זרעו זרע תרומה, אמר הקב"ה אלו כמעשיכן הייתי דן, הייתם חייבין שריפה, אלא שנתכוונתם לבנין העולם, אלא לא תכניסם לאוצר, לא יבוא עמוני וגו' (דברים כג ד) (תימה הא כתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם) (שם שם ה), מיד אמר אברהם ועם נעלמים לא אבוא, אין לי עסק עמהם, עם מי שכתוב בהם לא יבוא עמוני ומואבי. סליק.
26.1
פרק כ"ו נביאים. [א] וישר אבימלך על ישראל שלש שנים (שופטים ט כב). זש"ה ריעך וריע אביך אל תעזוב וגו' (משלי כז י). ריעך וריע אביך זה חנון בן נחש מלך בני עמון, אמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש וגו' (ש"ב י ב). מה עשה חנון ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם וגו' (שם שם ד), אמר חנון עם אלהיו לא קיים ועמי קיים, הקב"ה אמר להם בשבילני לא תדרוש שלומם וטובתם (דברים כג ז), וזה משלח ואומר אעשה חסד עם חנון בן נחש וגו', מיד ויכרות את מדויהם וגו' (ש"ב י ד), זהו ריעך וריע אביך. ובית אחיך אל תבוא ביום אידך (משלי שם שם). זה יהורם מלך יהודה, שכיון שמלך עמד והרג את כל אחיו שנאמר, ויקם יהורם על ממלכת אביו ויתחזק ויהרג את כל אחיו בחרב וגם משרי ישראל (דה"ב כא ד). טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי שם שם). זה אבימלך בן גדעון, שהרג לאחיו, אמר לו הב"ה רשע שבעולם טוב היה ממך אבימלך בעל שמך, שכנו של אברהם, והיה מכבדו יותר מדאי, שנאמר ויאמר אבימלך הנה ארצי וגו' (בראשית כ טו), ולא עוד אלא ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך (שם שם טז) זה דורון, ומה עשה לשרה, עשאה מטרונה והלבישה בגדי מלכות, שנאמר הנה הוא לך כסות עינים וגו' (שם שם), למה שלא יתבע בה עוד ברייה, אלא יהי שומע שהיא מלכה והוא מתירא לומר מי יכול לתבוע מלכה, לפיכך הוא אומר הנה הוא לך כסות עינים. אמר הקב"ה לבנו של גדעון ראה לבעל שמך, שכנו של אברהם, כמה כיבדו, ואת עמדת והרגת לאחיך, שנאמר ויהרוג את אחיו בני ירובעל שבעים איש על אבן אחת (שופטים ט ה), לפיכך אני ממעט ימיך, הה"ד וישר אבימלך על ישראל שלש שנים (שם שם כב). למה, יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה (משלי י כז).
26.2
[ב] ד"א וישר אבימלך. זש"ה כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב (שם כו כז). כל מי שהרג לאחיו בו בדבר לקה, הוא יהורם עמד והרג בני מעיו של אביו, שנאמר וגם את אחיך בית אביך הטובים ממך הרגת (דה"ב כא יג), ולפי שהרג את בני מעיו של אביו, לפיכך יצאו מעיו מן החולי, שנאמר ויהיו לימים מימים וכעת צאת הקץ לימים שנים יצאו מעיו עם חליו (שם שם יט), למה כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב. קין הרג את הבל אחיו באבן, שנאמר ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו (בראשית ד ח) והאיך הרגו, אלא שנטל אבן והיה מכה בו בכל איבריו פצעים פצעים עד שמת, מנין שכך אמר למך לנשיו כי איש הרגתי לפצעי וגו' (שם שם כג). ואף קין נהרג באבן, שנאמר ויצא קין וגו' (שם שם טז). שמה נפל עליו אבן מת, למה וגולל אבן וגו'. כך אבימלך זה הרג לאחיו באבן, שנאמר ויהרג וגו' על אבן אחת (שופטים ט ה), ונהרג גם הוא באבן, שנאמר ותשלך אשה אחת פלח רכב על ראש אבימלך ותרץ את גולגלתו (שם שם נג), הוי וגולל אבן אליו תשוב.
26.3
[ג] ד"א וישר אבימלך. זש"ה לפני שבר יגבה לב איש (משלי יח יב). זה אבימלך שגבה לבו שנאמר (ויקבצו אליו) [ישכור בהם אבימלך] אנשים ריקי' ופוחזים (והיו עמו) [וילכו אחריו] (שופטים ט ד). ולפני כבוד ענוה (משלי שם) זה גדעון אביו שאמרו לו ישראל משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין (שם ח כב), ומה אמר להם, לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם (שם שם כג), אמר לו הקב"ה אמרת כך, חייך שאני מעמיד ממך מלך, שנאמר וישר אבימלך (שם ט כב), ומנין שהיה מלך, שנאמר וילכו וימליכו את אבימלך למלך (שם שם ו), אתה אמרת שלשה דברים, שנאמר לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם (שם ח כג). הרי שלש שנים אני נותן לבניך מלכות, שנאמר וישר אבימלך על ישראל שלש שנים (שופטים ט כב), לכך ולפני כבוד ענוה (משלי טו לג), ואלו זכה אבימלך היה מאריך ימים, שנאמר שונא בצע יאריך ימים (שם כח טז), והוא לא עשה כן, אלא נטל בצע מן ישראל מבית בעל ברית, שנאמר ויתנו לו שבעים כסף מבית בעל ברית (שופטים ט ד), לפיכך לא האריך ימים, אבל לעתיד לבא כשיעקור הקב"ה יצר הרע מישראל, הן מאריכין ימים, שנאמר כימי העץ ימי עמי (ישעי' סה כב).
27.1
פרק כ"ז כתובים. [א] לדוד מזמור נאום ה' לאדוני שב לימיני (תהלים קי א). זש"ה והיה בכל הארץ נאום ה' פי שנים בה יכרתו יגועו (זכרי' יג ח). אמר ר' ברכי' אמר הקב"ה הפה שאומר שהן שנים יכרתו יגועו. והשלישית יותר בה (שם שם). אלו ישראל, שנאמר והיה ישראל שלישיה וגו' (ישעי' יט כד), והרשעים הבבליים אומרים שיש לו בן, שנאמר ורוח די רביעאה דמה לבר אלהין (דניאל ג כה). אמר הב"ה רשעים שמא כתיב בו דמה לבר אלהא אלו הי' כתיב כן היה לכם פתחון פה, לא כתיב אלא דמה לבר אלהין, אלו המלאכים שנקראו בני אלהים, אם לא מהן הי' אומ' חוץ מזו ומזו, מי שאמ' הדבר הזה לא מכם היה, נבוכדנצר לא מכם היה בבלי היה, כשלקה לא אמר את האמת, שנאמר בריך אלההון וגו' (שם שם כח), חס ושלום לא אמר די שלח בריה אלא די שלח מלאכיה וגו' (שם שם). הוי פי שנים בה יכרתו יגועו.
27.2
[ב] ד"א שב לימיני מטה עוזך ישלח ה' מציון. איזה המטה מה שנטלה תמר מיהודה, שנאמר חותמך ופתילך ומטך (בראשית לח יח), כיון שעיברה הימנו, ויהי כמשלש חדשים וגו'. היא מוצאת וגו' (שם שם כד וכה), נתן לה דימוס ולא נשרפה, אמר לו הקב"ה ואתה הודיתה ופדית שלשה מן השרפה, תמר ושני בניה, חייך אף אני מציל שלשה מן בני בניך מן השרפה, חנניה מישאל ועזריה, שנאמר באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו מן גוא נורא (דניאל ג כו), באותה שעה נטל יהודה שלשה כתרים, חותמך זה זרובבל, שנאמר ביום ההוא נאום ה' צבאות אקחך זרובבל וגו' ושמתיך כחותם (חגי ב כג). ופתילך זה בית המקדש, דכתיב ופתיל פשתים בידו וקנה המדה (יחזקאל מ ג). ומטך זה משיח העומד מבני בניו, שנאמר מטה עוזך ישלח ה' מציון.
28.1
פרק כ"ח תורה. [א] וה' פקד את שרה (בראשית כא א), זש"ה הן אל לא ימאס תם ולא יחזיק ביד מרעים (איוב ח כ). הן אל לא ימאס תם, זה אברהם, שעשה כמה שנים מצטער עד שלא תלד שרה, אעפ"כ לא הניחו, ולא יחזיק ביד מרעים, זה ביתו של אבימלך שחיזקן ועצרן, שנאמר כי עצר עצר וגו' (בראשית כ יח). א"ר אבהו עצר הקב"ה כל מה שהיה לאבימלך לו ולאשתו ולעבדיו ולשפחותיו, ולבהמתו ולצאנו ולבקרו היאך עצר, אלא סתם פיהם שלא לדבר דבר, נחירן שלא יריחו בה, עיניהם שלא יסתכלו בה, אזניהם שלא ישמעו תפלתה, תשמישן שלא ידבקו עמה, מנין שנאמר כי עצר וגו', ותאמר בזכותה בלבד ת"ל אשת אברהם, וכיון שהתפלל אברהם עליהם מיד ריפאן הקדוש ברוך הוא, שנאמר ויתפלל אברהם וגו' (שם שם יז), אמר הקב"ה לאברהם את מתפלל על אחרים שילדו ושרה אשתך אינה יולדת, מיד וה' פקד את שרה, לפיכך אמר הכתו' הן אל לא ימאס תם.
28.2
[ב] ד"א וה' פקד את שרה. זש"ה ולא ידבק בידך וגו' ונתן לך רחמים וריחמך (דברים יג יח), אמר להן משה סימן יהא בידך, כל זמן שאתה מרחם על חבירך אף הב"ה מרחם עליך, אם אין לך רחמים על חבירך אין הקב"ה מרחם עליך, וכן את מוצא כל זמן שהיה איוב אומ' כנגד חביריו וחביריו כנגדו, היתה מדת הדין מתוחה, שנאמר ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים (איוב ל א), והן אומרי' לו גם שב גם ישיש בנו וגו' (שם ט"ו י), וכיון שנתפלל על חביריו מיד נתרצה לו הקב"ה, שנאמר וה' שב את שבות איוב (שם מב י), אימתי בהתפללו בעד רעהו, כך אבימלך כל זמן שהיה לו קטטה עם אברהם היה מצטער, שנאמר כי עצר עצר וגו' וכיון שהתפלל עליו אברהם מיד נתרצה על שניהם, שנאמר ויתפלל אברהם וגו' (בראשית כ יז), ומה כתיב אחריו וה' פקד את שרה.
28.3
[ג] ד"א וה' פקד את שרה. זש"ה ה' צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת (תהלים פ טו), וה' פקד את שרה כאשר אמר, מה אמר, אלא ראה מה כתיב ויוצא אותו החוצה וגו' (בראשית טו ה), העלה אברהם לשמים, שאין חוצה אלא שמים, שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות (משלי ח כו), כיון שהעלה אותו לשמים, אמר לו הסתכל מה יש למטה, שנאמר הבט נא השמימה (בראשית טו ה), הרי שהיה למעלה מן הכוכבים, שאין הבט אלא מלמעלה למטה, שכך ישראל אומרים להקב"ה הבט משמים וראה, אף אברהם העלה אותו למעלה מן הכוכבים ואמר לו הבט נא השמימה, אמר לו אברהם רבונו של עולם את מתפלל עלי ואומ' לי הבט נא השמימה, ואני מסתכל לפיכך כביכול שמסתכל למטה, ותקיים מה שאמרת לשרה שוב אשוב אליך וגו' (בראשית יח י), שנאמר אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקד גפן זאת, ואין גפן אלא שרה, שנאמר אשתך כגפן פוריה וגו' (תהלים קכח ג), אמר לו הקב"ה ואני פוקד ומקיים מה שאמרתי, וה' פקד את שרה. ד"א וה' פקד את שרה. זש"ה וידעו הגוים ישארו סביבותיכם [כי אני ה' בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה אני ה' דברתי ועשיתי] (יחזקאל לו לו), אותה שאמרה אחרי בלותי וגו' (בראשית יח יב), בניתי הנהרסות, אותה שכתיב בה חדל להיות לשרה אורח כנשים (שם שם יא). נטעתי הנשמה, למועד (הזה) [אשוב אליך] כעת חיה וגו' (שם שם יד), וה' פקד את שרה.
28.4
[ה] ד"א וה' פקד את שרה. זש"ה וגם נצח ישראל לא ישקר וגו' (ש"א ט"ו כ"ט), אמר הקב"ה לא אהיה כבשר ודם, אלישע בשר ודם מפני שהאכילה אותו השונמית, שנאמר ותחזק בו לאכל לחם (מ"ב ד ח), אמר לה למועד הזה כעת חיה את חובקת בן (שם שם טז). וקיים. שנאמר ותהר האשה ותלד בן למועד הזה וגו' (שם שם יז). על אחת כמה וכמה אני שאמרתי לאברהם (למועד הזה) [שוב אשוב אליך] כעת חיה והנה בן לשרה אשתך (בראשית יח י), שאני מקיים, לפיכך אמר בלעם לא איש אל ויכזב וגו' (במדבר כג יט), אלא מה כתיב, ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו (בראשית כא ב), אמר דוד כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד (תהלים לג ט).
29.1
פרק כ"ט נביאים. [א] כי פקד ה' את חנה (ש"א ב כ"א). זש"ה האני אשביר ולא אוליד (ישעי' סו ט), זו חנה, שנאמר עד עקרה ילדה שבעה (ש"א ב ה). [אם אני המוליד ועצרתי] (ישעי' שם). אם אני המוליד לשרה ועצרתי לבית אבימלך, [שנאמר] כי עצר עצר (בראשית כ יח). ד"א אם אני המוליד לישראל, שנאמר העמוסים מני בטן וגו' (ישעי' מו ג), ועצרתי לא"ה, שנאמר כל הגוים כאין נגדו וגו' (שם מ יז), שכך כתיב והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאום ה' (שם יד כב). שם זה מטבע שלה. שאר ולא יהיה שריד וגו' (עובדי' א יח), ונין זה מלכות, ונכד זה אלוף. ד"א אם אני המוליד לציון, שנאמר כי חלה גם ילדה ציון את בניה (ישעי' סו ח). ועצרתי זה סדום. ויושביה כמו כן ימותון (שם נא ו). זו סדום, שנאמר אלה בני שעיר החורי [יושבי הארץ] (בראשית לו כ), אבל לישראל וישועתי לעולם תהיה (ישעי' שם).
29.2
[ב] ד"א כי פקד ה' את חנה. זש"ה זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתיך (תהלים קו ד). אשרי אדם שנמצא לו שעה של רצון, כך דוד אומר ואני תפלתי לך ה' עת רצון (שם סט יד), א"ל דוד רבש"ע כל שעה שאני מתפלל לפניך, עשה אותו עת רצון. כך חנה כיון שעלתה לרגלים עם כל ישראל, שנאמר ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה (ש"א א ג). זו הפסח, שנא' ושמרת את החקה הזאת [למועדה מימים ימימה] (שמות יג). כיון שראתה חנה את כל ישראל אמרה לפני הקב"ה, רבון כל העולמים הרי שעה שתתרצה לי, זכרני ה' ברצון עמך [פקדני בישועתך], ושני דברים שאמרה עשה הקב"ה שתיהן, היא אמרה זכרני ה' ועשה שנאמר ויזכרה ה' (ש"א א יט). היא אמרה פקדני בישועתיך. ועשה, שנאמר כי פקד ה' את חנה.
29.3
[ג] ד"א כי פקד ה'. זש"ה וידעו כל עצי השדה כי אני ה' השפלתי עץ גבוה (יחזקאל יז כד), זה פרעה הראשון, שנאמר וינגע ה' את פרעה וגו' (בראשית יב יז). והגבהתי עץ שפל (יחזקאל שם), זה אברהם שנתגדל. שנאמר שמעני אדוני וגו' (בראשית כג ו). הובשתי עץ לח (יחזקאל שם), זה אבימלך, [שנאמר] כי עצר עצר (בראשית כ יח). הפרחתי עץ יבש (יחזקאל שם), זו שרה. אני ה' דברתי ועשיתי (שם שם). וה' פקד את שרה. ד"א וידעו כל עצי השדה. זה שמואל, שנאמר וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע (ש"א ג כ). השפלתי עץ גבוה אלו בני עלי, שנאמר ביום אחד ימותו שניהם (שם ב לד). הגבהתי עץ שפל זה שמואל, שנאמר והנער שמואל משרת את ה' וגו' (שם ג א). וכן והנער שמואל הולך וגדל וטוב (שם ב כו). עליו נאמר ומצא חן ושכל טוב (משלי ג ד). ד"א הגבהתי עץ שפל זו חנה. הובשתי עץ לח זו פנינה, דכתיב ורבת בנים אומללה (ש"א ב ה). הפרחתי עץ יבש זו חנה. כי פקד ה' את חנה וגו'. ויגדל הנער שמואל עם ה' (שם ב כא). אמר דוד גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדיו (תהלים לד ד).
30.1
פרק ל' כתובים. [א] לדוד מזמור נאום ה' לאדוני שב לימיני (תהלים קי א). זש"ה אך צדיקים יודו לשמך [ישבו ישרים את פניך] (שם קמ יד). יתברך שמו של הקב"ה, האיך הוא מחבב את ישראל שאינו דן אותן עד שמושיב את אבותם אצלם, שנאמר ישבו ישרים את פניך (שם שם), שאין מידותיו כמדת בשר ודם, ב"ו =בשר ודם= שמוליך את בנו לבית הספר והסופר עומד ומבקש להכות את בנו מפני שברח, וכל זמן שאביו עומד שם, אינו מכה אותו בפניו, כדי שלא יבקש עליו, אבל משילך לו בא ומכה אותו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא כשיבקש לדון את ישראל על מה שחטאו, הוא מושיב את אבותם אצלן, כדי שבשבילם יתמלא עליהם רחמים, שנאמר ויחן ה' אותם [ירחמם ויפן אליהם] (מ"ב יג כג). בזכות מי, למען בריתו וגו' (שם שם), וכן משה אומר לא ירפך ולא ישחיתך (דברים ד לא), לא ירד לבור שחת, בזכות מי, ולא ישכח את ברית אבותיך (שם שם), לכך נאמר שב לימיני. וכן את מוצא בימי דוד כשמנה את ישראל, הלך המלאך להשחיתן, שנאמר וישלח האלהים מלאך לירושלים להשחיתה וגו' (דה"א כא טו), מיד הלך לו המלאך וישב לו בהר המוריה, ואמר לפניו רבש"ע זכור מה שהתנית ברית עם מי שהעלה את בנו על ההר הזה, שנאמר ויקרא אברהם שם המקום [ההוא ה' יראה] (בראשית כב יד). הה"ד (ובהשחית) [וכהשחית] ראה ה' וינחם על הרעה (דה"א כא טו), מה ראה, ראה מה שאמר לאברהם (ה') [אלהים] יראה (בראשית כב ח) [כיון שראה אותו מקום מיד וינחם ה', כענין שנאמר] וינחם ה' על הרעה, וכן דוד אומר כי זכר את דבר קדשו וגו' ויוצא עמו בששון ברנה את בחיריו (תהלים קה מג ומד).
31.1
פרק ל"א תורה. [א] ויהי אחר הדברים האלה. והאלהים נסה וגו' (בראשית כב א), זש"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה (תהלים פט לה), איזה ברית ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית (שם טו יח), והאיך לא אחלל בריתי, אם שוחטו הוא ליצחק אף המלאכים נתכנסו והי' בוכים, שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעי' לג ז), התחילו אומ' רבש"ע נשמו מסילות שבת עובר אורח הפר ברית (שם שם ח). אם שוחטו הוא היכן עולי רגלים, היכן שכתוב בהן ויאמרו אליו בני ישראל במסילה נעלה (במדבר כ יט). נשמו מסילות, הלא הפר ברית, היכן הוא הברית שהתנית עמו אמרת לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), אמר להן הקב"ה חייכם, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, שאמרתי לו קח נא את בנך וגו' (שם כב ב), והאיך אני מקיים שתיהן, משל למלך שאמר לאוהבו מתאוה אני לראות טווס על שולחני, הלך אוהבו מיד והביא את הטווס והעמידו על השלחן, רץ להביא את המאכלת לשוחטו, צווח המלך ואמר לו מה אתה עושה, וכי כך אמרתי לך, מתאוה אני לראות טווס (פא"ווז בלע"ז) על שולחני שחוט, אלא עומד, ועל שהבאת את הסכין הרי פאסין (פאז"אן בלע"ז) לפניך, שחוט אותו תחת הטווס, כך אמר הקב"ה לאברהם התאויתי ליצחק יחידך לראותו על הר המוריה והעלהו שם לעולה, כיון שהעלה אותו שם, וישם אותו על המזבח ממעל לעצים (שם שם ט). א"ר חנינא מהו ממעל, שעשה את המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד, שנאמר שרפים עומדים ממעל לו (ישעי' ו ב), למעלה מן המזבח, שלח ידיו ונטל את הסכין לשוחטו, שנאמר וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית שם שם) צווח הקב"ה ויקרא מלאך ה' [וגו'] מן השמים וגו' (שם שם טו) ומפני שהבאת את המאכלת לשחוט אותו, הרי לפניך את הבהמה שחוט אותה תחת בנך, מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו' (שם שם יג), אמר לו כשם שעשית כך, קרבן ראשית שאני מצוה את בנך כך אני מצוה, שנאמר ויקרא אל משה וגו' דבר אל בני ישראל וגו'. (הרי הבהמה לפניו) מן הבהמה מן הבקר מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א א ב), וכך שנו רבותינו אשר לא צויתי (ירמי' ז לא). ליפתח להקריב את בתו. ולא דברתי (שם שם), למלך מואב שיעלה את בנו על החומה, שנא' ויקח את בנו הבכור [אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה] (מ"ב ג כז), ולא עלתה על לבי (ירמי' שם) שישחט אברהם את בנו אע"פ שצויתי אותי בפי ואמרתי לו קח נא וגו' (בראשית כב ב). אלא בלבי לא עלתה שישחוט אותו, לפיכך לא אחלל בריתי וגו'.
31.2
[ב] ד"א והאלהים נסה את אברהם זש"ה הלך ילך ובכה וגו' (תהלים קכ"ו ו), הלך ילך זה אברהם, כאשר אמר לו לך לך אל ארץ המוריה (בראשית כב ב). ובכה, למה בוכה, בלבו היה בוכה, אתמול אמר לי הקב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע וגו' (שם כא יב), ועכשיו אמר לי לך שוחטו, נאמן הוא עלי ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט ח), והי' מהלך לעשות רצון הקב"ה ומושך ביצחק, [כמ"ש] נושא משך הזרע (תהלים שם), כיון שאמר לו אל תשלח ידך (בראשית כב יב), חזרו בשלום לבתיהם, וישב אברהם אל נעריו וגו' (שם שם יט), התחילו אומ' בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו (תהלים שם), חשב עצמו כאלם וחרש ושתק ולא אמר דבר, שנאמר ואני כחרש לא אשמע וגו' (תהלים לח יד), לכך נאמר בא יבא ברנה נושא אלומותיו.
31.3
[ג] ד"א והאלהים נסה. זש"ה חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך (תהלים קיט ס), זה אברהם שהיה הולך במהרה, לא כשם שהיה לוט בן אחיו, [שכתוב בו] ויתמהמה וגו' (בראשית יט טז). אבל אברהם חשתי ולא התמהתי וגו', כיון שאמ' לו קח נא (שם כב ב), מיד השכים אברהם בבקר והיה מהלך, ולא ראה כלום יום א' והלך וישב לו, שוב השכים יום ב' ולא ראה כלום, (משאמר) [מה שאמר] לו על אחד ההרים (האלה) אשר וגו' (שם שם), בשלישי ראה לשכינה עומדת בהר, שנ' ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק (שם שם ד), נאמר כאן מרחוק ונאמר להלן מרחוק ה' נראה לי וגו' (ירמי' לא ב), ולמה ביום השלישי ולא מיד, אלא אמר הקב"ה כדי שלא יאמרו אומות העולם מפני יראה הקריב אברהם את בנו, כשנגלה הקב"ה לו, מיראתו נטל דעתו הימנו והלך והקריב את בנו, שאילו איחר שעה אחת היה חוזר בו, לפיכך אמר הקב"ה יעשה שלשה ימים מצטער, ומבקש את המקום, כדי שידעו הכל שבדעתו ובאהבה הקריבו ולא חזר בו, הה"ד ביום השלישי וגו', כיון שבא לשוחטו מיד נכמרו רחמיו של הקב"ה, וצווח אל תשלח ידך וגו' (בראשית כב יב). א"ר אבין בשם רבי חלקיה, טפש לבם של שקרנין, שהן אומרים יש לו בן להב"ה, ומה אם בנו של אברהם כשראה שבא לשוחטו ולא יכול לראותו בצער, אלא מיד צווח אל תשלח ידך אל הנער וגו' (שם שם), ואילו היה לו בן, היה מניחו, ולא היה הוא הופך את העולם ועושה אותו תהו ובהו, לפיכך שלמה אומר יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו (קהלת ד ח) ומפני חיבתן של ישראל קרא אותן בנים שנאמר בני בכורי ישראל (שמות ד כב).
32.1
פרק ל"ב נביאים. [א] ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (שופטים ג א). זש"ה אל תהרגם פן ישכחו עמי הנעימו בחילך והורידמו מגיננו ה' (תהלים נט יב), מיום שנגלה הקב"ה למשה, לא נראה לו אלא ביד מלאך, שנאמר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וגו' (שמות ג ב), זה מיכאל באותה שעה היה משמר את משה וישראל בים, שנאמר ויסע מלאך האלהים (שם יד יט). במצרים וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז), וכיון שבאו במדבר ועשו אותו מעשה, פיסל משה את המלאך ולא בקשו, ולא עוד אלא שאמר לו הקב"ה השמר מפניו ושמע בקולו וגו' (שמות כג כא). כיון ששמע משה כי לא ישא לפשעכם (שם שם), התחיל אומר ולמה לנו להניח מי שכתוב בו מי אל כמוך נושא עון וגו' (מיכה ז יח), וליטול מי שכתוב בו כי לא ישא לפשעכם, אמר לו אם אין פניך הולכים וגו' (שמות לג טו). אמר לו כך אני עושה, פני ילכו והניחותי לך (שם שם יד), וכל זמן שהיה משה קיים, לא היה לו רשות למלאך ליראות, עד שעמד יהושע ביריחו ונגלה, שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וגו' כי אני שר צבא ה' (יהושע ה יג ויד). אמר לו המלאך בבקשה ממך שלא תפסול אותי, כשם שפיסל אותי משה, שיש לי כמה שנים חבוש, ועכשיו באתי לשמר אתכם, שנאמר ויאמר לא כי אני שר צבא וגו' (שם שם), ומאותה שעה צוה הקב"ה למלאך שיניח בני אדם מן האומות, שמא יעשו תשובה, כגון רחב הזונה, ועוד שילמדו ישראל בהן לעשות מלחמה, לכך נאמר אל תהרגם פן ישכחו עמי (תהלים נט), שלא ישכחו ישראל לעשות מלחמה, ועוד שיתנסו בהן, שאם אינן מניחן את הקב"ה, ולא ידברו עם א"ה, ואף אני מכלה שונאיהם, הניעמו בחילך והורידמו מגיננו ה', בזכות מי, בזכות אברהם, אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו א), וכן משה אומר אשריך ישראל וגו' מגן עזרך וגו' (דברים לג כט), וכך אמר ליהושע אתה זקנת וגו' והארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה (יהושע יג א). אף על פי כן אנכי אורישם מפני בני ישראל (שם שם ו), לכך נאמר ואלה הגוים.
32.2
[ב] ד"א ואלה הגוים. זש"ה נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה (תהלים ס ו), בוא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, אברהם נסה אותו הב"ה, שנאמר והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב א). דור המדבר נסה אותם הקב"ה, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם וגו' [למען אנסנו וגו'] (שמות טז ד), ואילו מתנסין באומות, שנאמר ואלה הגוים וגו'. משל לעשיר שהיה לו כרמים, כשראה אותו יין טוב היה שותה, וכשראה את היין רע, היה נותנו לעבדו לשתותו, כך אברהם שהיה צדיק הקב"ה ניסה אותו, אבל אלו ביד האומות ואלה הגוים.
32.3
[ג] ד"א ואלה הגוים. זש"ה אמרו הושיענו אלהי ישענו וגו' (דה"א טז לה), אמרו לו ישראל רבון כל העולמים, עד אימתי א"ה שולטין עלינו, עד אימתי משעבדין אותנו, וכן דוד אומר עד אנה ירום אויבי עלי (תהלים יג ג), אמר להם הב"ה הדבר תלוי בכם, עשו תשובה ואני מכלה אותם, שנא' לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי (שם פא יד טו). אמרו לו ישראל, וכשתעשה אנו מקלסין אותך, שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' (תהלים קד לה).
33.1
פרק ל"ג כתובים. [א] אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב א). זש"ה סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת יב יג) כיצד סוף כל האדם, אין דבר חביב ממי שהוא מתירא מן הקב"ה, שנאמר סוף דבר וגו', בנוהג שבעולם אדם אומר לחבירו עשיר אני ויש לי חיטים הרבה ושמן ויין הרבה, אמרו לו חבריו הרי הכל יש בידך, יש לך אוצר היכן ליתנם, אם אין לך אוצר אין בידך כלום, כך מי שהוא עשיר וחכם בן דעת, ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום, מנין שנאמר סוף דבר וגו', למה כי זה כל האדם, לפיכך אמר דוד אשרי איש ירא את ה', זה אברהם, שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. במצותיו חפץ מאד (בראשית כב יב), זה אברהם, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי (בראשית כו ה). גבור בארץ יהיה זרעו (תהלים קיב ב). כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ומה כתי' ויגדל האיש וילך הלוך וגו' (בראשית כו יג). דור ישרים יבורך (תהלים קיב ב) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד א), אף לבניו ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כה יא) [לכך נאמר] דור ישרים יבורך.
34.1
פרק ל"ד תורה. [א] ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א). זש"ה אשת חיל מי ימצא וגו' (משלי לא י), כל הפסוק הזה נדרש בשרה, למה שכתיב למעלה ואחרי כן קבר אברהם וגו' (בראשית כג יט), כיון שמתה שרה מיד קפצה עליו זקנה, ואברהם זקן, ורוח הקדש צווחת ואומרת אשת חיל וגו', משל לחובל גבור (פי' מנהיג הספינה), שהיה לו ספינה, כבש את המים ואת הרוחות, בא עליו פירטון (פי' שוללים ושודדים בלע"ז קור"סאר) ועמד והרג כולן, לאחר זמן הגיע לפתח הלימין (כמו שאמרו פעם אחת לא נכנסו ללימין ובא עליו רוח קשה, ונשברה עד שחשיכה (עירובין מ"א) פי' בלשון יוני חוף הים ומושב הספינות), ובא עליו רוח קשה ונשברה ספינתו, התחיל מבקש רחמים מבני אדם, בבקשה מכם הצילו אותי, אמרו לו אתמול היית מכבש את המים, והורג את הפיר"טין, ועכשיו אתה מבקש מן אחרים שיצילו אותך, אמר להם כל זמן שהיתה ספינתי קיימת, הייתי גבור ולא הוצרכתי שיסייעוני, ועכשיו נשברה ספינתי נשבר כחי, כך אברהם גבור באו עליו פירטי"ן ועמד והרג כולן, שנאמר ויחלק עליהם הוא ועבדיו ויכם (בראשית יד טו) ומל לעצמו ולישמעאל ולילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו ביום אחד, ראה גבורה שהיתה בידו, שנאמר בעצם היום הזה נמול וגו' (שם יז כו), אמרו לו אתמול היית שולט בכל העולם, דכתיב ברוך אברם לאל עליון וגו' (שם יד יט). ועכשיו את אומר גר ותושב וגו'. אמר להם ומה אעשה שמתה אשתי, שנאמר ואקברה מתי וגו' (שם שם), מיד ואברהם זקן. אשת חיל מי ימצא (משלי לא י). זו שרה, כי אשה יפת מראה את (בראשית יב יא), בטח בה לב בעלה. אמרי נא אחותי את (שם שם יג). ושלל לא יחסר. ואברם כבד מאד (שם יג ב). גמלתהו טוב ולא רע, ולאברם היטיב בעבורה (שם יב טז). דרשה צמר ופשתים, שאף היא הייתה מקיימת את המצות כאברהם, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא יב). היתה כאניות סוחר, שהיתה בעבר הנהר ובאת לה לארץ כנען. ותקם בעוד לילה, וישכם אברהם בבקר וגו' (שם יט כז). זממה שדה ותקחהו, זה שדה המכפלה, שנאמר ויקם השדה והמערה וגו' (שם כג כ). מפרי כפיה נטעה כרם, כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה ז). חגרה בעוז מתניה, בשעה שבאו המלאכים לאכול אצל אברהם [אמר לה] מהרי שלש סאים וגו' (בראשית יח ו). טעמה כי טוב סחרה, ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף וגו' (שם כ טז). ידה שלחה בכישור וגו'. גרש האמה הזאת (שם כא י). לא תירא לביתה משלג, שהתנה הקב"ה עמו שבזכות מילה ושבת אין בניו יורדין לגיהנם. כי כל ביתה לבוש שנים, שנים שבת ומילה. מרבדים עשתה לה, אימתי כשאמרו לו ויאמרו אליו איה שרה אשתך ואמר הנה באהל (שם יח ט). אמרו לה הרי את מבושרת שבניך עתידין לעשות כהנים, להיות לובשים בגדי כהונה, ומשמשין באהל מועד, שנאמר ועשו את האפוד וגו' (שמות כח ו). כיון שמתה שרה קפצה עליו זקנה והזקין. מיד נודע בשערים בעלה וגו'.
34.2
[ב] ד"א ואברהם זקן זש"ה תפארת בחורים כחם וגו' (משלי כ כט), את מוצא עשרים דור מאדם עד אברהם, ואין כתיב באחד מהן זקנה, אלא האב והבן ובן בנו עד ארבעה דורות עומדים כאחד, ולא היה אדם יודע איזה הוא הזקן, ואומר זה הוא הבן ואיזה הוא בנו, אלא היו דומין זה לזה, ולא מכבד הבן לאב, מפני שלא היו יודעין, שנאמר ויכל בהבל ימיהם וגו' (תהלים ע"ח לג), וכיון שעמד אברהם כבדו הב"ה בעטרה זו. משל למלך שהיה לו אוהב, אמר לו אם אתן לך כסף וזהב ועבדים ושפחות יש לך, אלא הריני נוטל עטרה מראשי ונותן בראשך, כך אברהם אוהבו של הקב"ה שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעי' מא ח). אמר לו הקב"ה מה אתן לך זהב יש לך, שנאמר ואברהם כבד מאד (בראשית יג ב), אלא ראה מה כתיב בי ושער ראשיה כעמר נקי (דניאל ז ט), כך אני עושה אותך שתהא עטרת תפארת, הה"ד עטרת תפארת שיבה (משלי טז לא), והיכן היא נמצאת בדרך צדקה תמצא (שם שם).
35.1
פרק ל"ה נביאים. [א] והמלך דוד זקן (מ"א א א). זש"ה אין אדם שליט ברוח וגו' (קהלת ח ח), אין אדם בעולם שבא למות ואומר הריני סותם פי ואין הרוח יוצא, או אזנו או נחירו, אינו יכול, שאינו יודע מהיכן הוא יוצא, אלא כשבא קיצו פורח ויוצא לו, לכך נאמר אין אדם שליט ברוח אלא וישוב העפר וגו' (שם יב ז). אמר ר' סימון אל תאמר כן, אלא והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שם שם), אם כשם שנתנה היא זכה וטהורה וקדושה, לכך והרוח תשוב. וכן אביגיל אומרת לדוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (ש"א כה כט), מפני שהיה דוד צדיק נאמר עליו כך, איזה הוא הצרור הזה של חיים, כביכול וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם (ירמיה י י). ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע (ש"א כה כט), מפזרה בארבע רוחות העולם, ושוב באה בכף הקלע, והמלאכים מפזרין אותה, ושוב חוזרת, ואלו הן נפשות של רשעים, לכך נאמר ואת נפש אויביך וגומר אין אדם שליט וגומר, ואין שלטון ביום המות שאפילו אדם גדול או מלך או שר גדול, כשהוא מת אינו מת וכבודו עמו, שנאמר כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו (תהלים מט יח), וכל זמן שהיה דוד הצדיק קיים, היה נקרא מלך והמלך דוד זקן (מ"א א א). והיו קורין לו אדני המלך, וחכם ומלאך, שכן האשה התקועית אומרת לו ואדוני חכם כחכמת מלאך האלהים (ש"ב יד כ), וכן יונתן בן אביתר הכהן אומר לאדוניהו אבל אדונינו המלך דוד המליך את שלמה (מ"א א מג), וכן בת שבע אומרת יחי אדני המלך דוד לעולם (שם שם לא), וכן נתן הנביא אומר לו אדני המלך אתה אמרת אדוניהו וגומר (שם שם כד), הרי כמה כבוד וגדולה והדר היה לדוד, וכשהגיע זמנו למות, אין כתיב שם לא מלך ולא אדני ולא חכם ולא מלאך, אלא שמו בלבד, שנאמר ודוד זקן ושבע ימים (דה"א כג א). וישכב דוד (מ"א ב י), ויקרבו ימי דוד למות (שם שם א). לכך אמר שלמה אין שלטון ביום המות. ואין משלחת במלחמה (קהלת ח ח), לא כמלכי בשר ודם. א"ר אחא בשם ר' סימון כשהמלך מבקש לגיון שר הצבא בא ליטול את הלגיון, והן נותנן לו כסף וזהב הרבה, והוא נוטל מהן ואינו משלחן, אלא משלח אחרים תחתיהם, אין במות כך ואין משלחת במלחמה ולא ימלט רשע את בעליו (קהלת ח ח). איש בעונו ימות (ירמיהו לא כט), ואם תאמר הרי הצדיקים עושין כמה צדקות ומתים, אלא לא דומה לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות (משלי יא ד), ואינו מת מי שהוא עושה צדקה, אלא חי לעולם, אינו אומר כן אלא וצדקה תציל ממות, אע"פ שהצדיקים מתים בעולם הזה, אלא לעתיד לבוא הם חיים לעולם ולעולמי עולמים, אבל הרשעים בעולם הזה ובעולם הבא הן מתים, שנאמר לא ימלט רשע וגו', ומשהוא דנן מחזירן לשאול, שנאמר ישובו רשעים לשאולה וגו' (תהלים ט יח). אבל הצדיקים עליהם נאמר והיה לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם וגו' (מלאכי ג יז), אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אל תשליכני לעת זקנה וגומר (תהלים עא א). כשהייתי נער הייתי יוצא למלחמה ונותן נפשי על בניך, ועכשיו שהזקנתי אין בי עוד כח, והן אומרים עד מתי הזקן זה חי. שנאמר אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו (תהלים מא ו), בבקשה ממך גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני (תהלים עא יח), אמר לו הקב"ה וכך אני עושה עד זקנה אני הוא ועד שיבה וגו' (ישעי' מו ד).
35.2
[ב] ד"א והמלך דוד זקן. זש"ה מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע (משלי כ ח). בוא וראה כשהרשעים מתגדלין בעולם חיה רעה באה לעולם, וכשהצדיקים מתגדלין בעולם הכל ששין ושמחין, כשהומלך דוד היו הכל אומר' והמל"ך, (פי' וה לשון שמחה הוא ומלת והמלך דריש כשתי תיבות וה מלך דוד), כשהומלך צדקיהו היו הכל אומר' וי וימלך [מלך] צדקיהו בן יאשיהו (ירמיה לז א), עליהם הכתוב אומר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו' (מלאכי ג יח).
36.1
פרק ל"ו כתובים. [א] שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו' (תהלים קכא א). זש"ה עד שיפוח היום וגו' (שה"ש ב יז) לפי שישראל משתעבדים במלכיות, הם אומרים רבון כל העולמים עד מתי משתעבדי' בנו, שנאמר עד אנה אשית עצות בנפשי וגו' (תהלים יג ג), והקב"ה אומר להן, עד שיפוח היום, יפוח יומא ואינון ערקין, שנאמר ונסו הצללים (שה"ש שם), אלו המלכיות, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ירמי' ו ד), וכן משה אומר סר צלם מעליהם וגו' (במדבר יד ט). באותה שעה ישראל יושבין בשלוה ואומרים לבך יהגה אימה וגו' (ישעי' לג יח), אימה זו מלכות בבל, וארו חיוא רביעאה דחילא אימתני ותקיפא (דניאל ז ז). איה סופר (ישעי' שם), איה הן הנמקין שלה, איה שוקל (שם שם), היכן הן גולגליאות שהיו שוקלין להן המס, והקב"ה אומר להן אל תתירא את עם נועז לא תראה (שם שם). ונסו הצללים, חסרין שני דברים. וחוזרין שני דברים, שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם וגו' (ישעי' לה י ונא יא). הרי שנים. ונסו יגון ואנחה (שם שם), הרי שנים. לפיכך הוא אומר עד שיפוח היום ונסו הצללים (שה"ש ד ו), בזכות מי, בזכות שאמר אלך לי אל הר המור (שם שם), זה אברהם. מה המור ראש לבשמים כך אברהם ראש לצדיקים. ואל גבעת הלבנה (שם שם), זה יצחק שקרב במזבח כלבונה, שנאמר וישם אותו על המזבח וגו' (בראשית כב ט). אמר לו אל תשלח ידך אל הנער (שם שם יב). התחיל יצחק צווח, אשא עיני אל ההרים וגו', לא עשה, אלא וירא והנה איל וגו' (שם שם יג), אותה שעה אמר עזרי מעם ה' וגו' (תהלים קכא ב).
37.1
פרק ל"ז תורה. [א] אלה תולדות יצחק (בראשית כה יט). זש"ה כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר וגו' (יהושע כד ב), בוא וראה מה הבנים כשרים מתנה גדולה הן, את מוצא כמה גדולה נתן הקב"ה לאברהם, שנאמר ואעשך לגוי גדול וגומר ואברכה מברכך וגומר (בראשית יב ב וג). ומפני שלא היה לו בן (שם טו ח), התחיל אומר להב"ה במה אדע כי אירשנה. מה הנייה שנתת לי כל טובה שבעולם ובנים לא נתתי לי, שנאמר ה' אלהים מה תתן לי וגו' (שם שם ב). אמר לו הקב"ה אני נותן לך, שנאמר להנחיל אוהבי יש (משלי ח כא), [וכתיב] טוב ינחיל בני בנים (שם יג כב), לפיכך נתן לו מתנה גדולה את יצחק, שנאמר ואתן לו את יצחק (יהושע כד ג). ומה ראה לומר ה' אלהים מה תתן לי, אלא מתחילה היה אברהם אסתרולוגין, והיה רואה במזלות שאינו מוליד, לא הוא ולא שרה, אף כל האסתרולוגין היו רואין כך, התחיל אומר להקב"ה רבש"ע איפשר לי שאני מוליד, שאף הכל אומרים כך ולא האמנתי עד שראיתי אף אני במזל, אמר לו הקב"ה אל תסתכל עוד בדברים הללו, צא לך מן המידה הזו, שנאמר ויוצא אותו החוצה וגו' (בראשית טו ה), ומה אמרו לך הכל אברם אינו מוליד ושרי אינה יולדת, שנאמר ושרי אשת אברם לא ילדה (בראשית טז א), אימתי אתם מולידין, ולא יקרא עוד את שמך אברם וגו' (שם יז ה), אף שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי וגו' (שם שם טו). הוי אברם אינו מוליד, אבל אברהם מוליד שרי אינה יולדת, אבל שרה יולדת, שנאמר ותהר ותלד שרה וגו' (שם כא ב), לכך נאמר אלה תולדות יצחק וגומר.
37.2
[ב] ד"א ואלה תולדות יצחק. זש"ה עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי יז ו), יש בנים טובים נותנין עטרה לאבותם, ויש בנים רעים נוטלין עטרה מאביהם, שנאמר וירא חם וגו' (בראשית ט כב), אבל שם ויפת ויכסו את ערות אביהם (שם שם כג). ישמעאל עובד ע"א, אבל יצחק שה עולתו של הקב"ה, נתן עטרה לאביו, אלה תולדות יצחק. ראובן, פחז כמים וגו' (שם מט ד), ויוסף מהרו ועלו אל אבי וגו' (שם מה ט). אבשלום והכיתי את המלך לבדו (ש"ב יז ב). ושלמה והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי וגו' (מ"א א לג). עמד יחזקיה והוסיף על העבודה, שנאמר ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו (מ"ב יח ג). הוי עטרת זקנים בני בנים. אלה תולדות יצחק.
37.3
[ג] ד"א אלה תולדות יצחק. זש"ה לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה (ישעי' ס"ה כג), למה, כי זרע ברוכי ה' המה וגו' (שם שם). לא יגעו לריק, זה אברהם ושרה שהרבה יגעו עד שנתן להם יצחק, ולא ילדו לבהלה, שאילו הניחוהו אצל ישמעאל היה הורגו, שנאמר ותרא שרה וגו' (בראשית כא ט), ואין מצחק אלא שהיה מבקש להורגו, שכן שלמה מפרש כמתלהלה היורה זקים וגו' כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח ויט), אמר הקב"ה אם הורגו מנין עולמי עומד, התחילה שרה אומרת גרש האמה וגומר (בראשית כא י), אלה תולדות יצחק.
37.4
[ד] ד"א אלה תולדות יצחק. והרי כבר נאמר אלה תולדות ישמעאל (בראשית כה יב), וכאן אלה תולדות יצחק בן אברהם, יכול שניהם דומים, חס ושלום, זש"ה כי יודע ה' דרך צדיקים וגו' (תהלים א ו). משל לתרבא (פי' תרגום חלב תרבא) של חמור שנפל לשמן ורד, אעפ"י שנעשה ריחו יפה משמן הורד, אלא סופו חוזר לסריותו כמות שהיה, כך תרבא של חמור זה הגר המצרית, שנאמר בהן אשר בשר חמורים בשרם וגו' (יחזקאל כג כ), נדבקה עם אברהם וילדה לישמעאל, [וכתיב] אלה תולדות ישמעאל [בן אברהם], אלא סופה חזרה לסריותה, שנאמר ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים (בראשית כא כא), שהיתה הגר מצרית, אבל ראה מה אברהם מצווה בשבילו לאליעזר אם לא אל בית אבי וגו' (שם כד לח). לפיכך אלה תולדות יצחק וגו', אבל ישמעאל אלה תולדות ישמעאל אשר ילדה הגר המצרית וגו' (שם כה יב).
37.5
[ה] [ד"א ואלה תולדות יצחק בן אברהם] אברהם הוליד את יצחק. וכי איני יודע שאברהם הוליד את יצחק, א"ר חנניה רבה משל ליונה שהיו הנצים והעורבים רודפים אחריה, ברחה מהן ונכנסה וישבה על קינה, והי' בני אדם אומרים ביצים הללו מן הנץ הן, וזה אומר מן העורב הן, א"ל אחד כל זמן שהן ביצים אינן ידועות אם של עורב הן, אם של נץ הן, אלא הניחו עד שתלד ויעשו אפרוחין, ואתם יודעין ממי הן, כך נטלטלה שרה פעמים הרבה. אצל פרעה, אצל אבימלך כך התחילו אומרים לא עיברה אלא מפרעה, ואלו אומר' לא עיברה אלא מאבימלך, אמר להן הקב"ה (יסכרו) [יסכר] פי דוברי שקר (תהלים סג יב), המתינו עד שתלד, ואתם רואין למי הוא דומה, מיד צוה הקב"ה למלאך הממונה על צורת הולד, אמר לו אל תצור אותו דומה לאמו אלא לאביו, שידעו הכל שאינו אלא מן אביו, מיד יצא דומה לאביו, לכך נאמר אלה תולדות יצחק בן אברהם [אברהם הוליד את יצחק].
38.1
פרק ל"ח נביאים. [א] והמלך דוד זקן בא בימים (מ"א א א) זש"ה וקוי ה' יחליפו כח (ישעי' מ לא), אמרו רבותינו שלש עשרה שנים עשה דוד חולה ומוטל במטה, ושבעה כרים היו מחליפים מתחתיו בכל יום, ממה שהיו ממסין, שנאמר יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה (תהלים ו ז), אלו שלש עשרה שנים שהיה מתיסר, בשביל שעשה אותו מעשה, וכל שונאיו היו אומרים אימתי הוא מת זה שנאמר אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו (שם מא ו), עד שביקש רחמים מלפני הקב"ה, ואמר לפניו רבונו של עולם העמידני בשביל בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא, אלא בבקשה ממך תן לי קימ"יאטון, שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש, שנאמר ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (שם שם יא), הקימני מן המחלה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש, מיד שמע הקב"ה את תפילתו ועמד מן המטה, שנאמר ויקם דוד המלך על רגליו (דה"א כח ב), והיכן אדם עומד לא על רגליו, ומהו על רגליו, אלא שנרפא ונעשה בריא ועמד ברגליו מאחר כל אותן השנים, ומסר להן מגילת הבית, הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (שם שם יט), ואומר ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגומר ותבנית כל אשר היה ברוח עמו (שם שם יא ויב), לפיכך נאמר וקוי ה' יחליפו כח.
38.2
[ב] ד"א והמלך דוד זקן. זש"ה למען ירבו ימיכם וגו' (דברים יא כא), (ואברהם) [והמלך דוד] זקן בא בימים, אלו ימי עולם הבא, שנאמר שבתי בבית ה' כל ימי חיי (תהלים כז ד), לעולם הבא שאין בהם טעם מות, שנאמר בלע המות לנצח וגו' (ישעי' כה ח), ללמדך שבעולם הזה אף מלאכי השרת בוכין על הצדיקים למעלה, כשם שבוכין בני אדם למטה, ולעתיד לבא אין עוד בכיה, שנאמר ומחה ה' [אלהים] דמעה מעל כל פנים (שם שם). ואין פנים אלא מלאכי השרת, שנאמר ודמות פניהם פני אדם וגו' (יחזקאל א י). לפיכך והמלך דוד זקן.
38.3
[ג] [ד"א והמלך דוד זקן בא בימים] ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו (מ"א א א). עליו אמר שלמה שבתי וראה תחת השמש וגו' (קהלת ט יא) אתמול. וימהר דוד וירץ המערכה וגו' (ש"א יז מח). ועכשיו יורד ועיף, שנאמר ויעף דוד (ש"ב כא טו). אתמול מלבישין אותו, והוא אמר לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי (ש"א יז לט), ממה שהיה זריז וגופו חם עליו, ועכשיו ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, שנצטנן גופו מפחדו של מלאך, כשהטעה אותו מלאך השטן, ומנה את ישראל, באותה שעה וישלח האלהים מלאך לירושלים להשחיתה וכשהשחית ראה ה' וינחם על הרעה (דה"א כא טו), מה עשה המלאך אמר יודע אני שהקב"ה נתמלא עליהם חימה, אם הולך אני והורגן קימעה קימעה, עכשיו הוא מכלם בידי אלא הרי אני הורג כאחת מהן הרבה, כדי שיראה וירחם עליהן, כיון שהלך והרג מהן שבעים אלף איש מיד וכהשחית ראה ה' וינחם על הרעה וגו', דברי ר' יהודה, ור' נחמיה אומר מה הוא ראה ה'. וינחם (ה') על הרעה (דה"א שם), אלא הלך לו המלאך וישב לו בהר המוריה, ואמר לפניו רבש"ע כן התנית ברית עם אברהם אביהם. שכבש רחמיו לעשות רצונך בעולם הזה, לא כך אמר לפניך ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה (בראשית כד יד), כשם שהיה לי להשיב לפניך ולומר, אתמול אמרתי לי כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא יב), ועכשיו אתה אומר קח נא וגו' (שם כב ב), היה לי זכות להשיב לפניך ולא אמרתי כלום, אלא עשיתי עצמי כאלם ועשיתי רצונך, כך כל זמן שיהיו בני חוטאין לפניך ויש לך זכות על שחטאו לך, שתהא מכבש את חמתך, ולא תפרע מהם, אלא שתהא זוכר עקדתו של יצחק ומרחם עליהם, אמר לו המלאך ולא כך התנית עמו ועכשיו אתה מכלה אותן, שנאמר ראה ה' וינחם על הרעה (דה"א שם), מה ראה, עקדתו של יצחק ראה, ונתרחם עליהם, לפיכך אמר שלמה נהם ככפיר זעף מלך וגו' (משלי יט יב).
39.1
פרק ל"ט כתובים. [א] שיר למעלות אשא עיני (תהלים קכא א). זש"ה ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהי' למטה (דברים כח יג), אשריהן ישראל בזמן שהן עושין רצונו של הקב"ה, הוא מעלה אותן כמלאכי השרת, שנאמר והיה אם שמוע תשמע וגו' ונתנך ה' אלהיך עליון על גויי הארץ (שם שם א). והיית למעלה אין כתיב כאן אלא רק למעלה, מהו רק מיעוט, פעמים שאתם למעלה, אימתי כי תשמע (בקול ה') [אל מצות ה' אלהיך] וגו' (שם שם יג). ואם לאו פעמים שאתם למטה, כשאין אתם עושין רצונו, שנאמר הגר אשר בקרבך וגו' ואתה תרד מטה מטה (שם שם מג). וכך הבטיח הקב"ה לאברהם, מתחילה הבט נא השמימה וגו' (בראשית טו ה), ובמקום אחר הוא אומר והיה זרעך כעפר הארץ (שם כח יד), אם ככוכבים למה כעפר הארץ, אלא אמר לו בשעה שבניך עושין רצוני, כשם שהכוכבים עליונים על כל העולם, כך בניך עליונים על הכל, וכשאינן עושין רצוני כשם שהעפר למטה, והכל מדיישין אותו, כן הן, שנאמר כי איבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש (מ"ב יג ז), אמר לו וכך אתה מניחן, אמר לו לאו מעמידן אני, שנאמר התנערי מעפר וגו' (ישעי' נב ב), אמרו לו הדורות הללו רבון כל העולמים הרי הגיע סקו"סים (פי' קץ וזמן), לפיכך אמר דוד שיר למעלות אשא (תהלים קכא א), שאתה מעליני, שנאמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ (שם שם).
40.1
פרק מ' תורה. [א] ויהי כי זקן יצחק (בראשית כז א). עשרים דור עד אברהם אין כתיב בהן זקנה אלא בו, שנאמר ואברהם זקן (שם כד א), ועמד יצחק אף הוא ויהי כי זקן יצחק (שם כז א), עמד יעקב אף הוא, שנאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), זש"ה יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם (תהלים צ טז). ואין הדרך אלא זקנה, שנאמר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה (משלי כ כט). אברהם זכה את בנו בחמשה דברים, ששנו רבותינו האב זוכה לבן בחמשה דברים, בנוי, [בתואר, בעושר, ובגבורה, ובחכמה, וכן ליצחק, וכן ליעקב, וכן יעקב ליוסף, ביוסף נדמה בנוי ובתואר, שנאמר ויהי יוסף יפה תואר (בראשית לט ו). בחכמה, שנאמר הנה בעל החלומות הלזה בא (שם לז יט). הרי נוי ותואר וחכמה. וביצחק כתיב מי איש הלזה (שם כד סה), מה הלזה האמור ביוסף בנוי בחכמה, אף הלזה האמור ביצחק בנוי בחכמה, ומה יוסף עמד בגבורתו נגד כל אחיו, אף יצחק עמד בגבורה נגד כל בני גרר, מה יוסף בעושר אף יצחק בעושר, שנאמר ויגדל האיש וילך הלך וגדל עד כי גדל מאד (בראשית כו יג). כן הגי' בראשית חכמה פי' גידול בנים] מנין שהיה נאה יצחק כיוסף, כתיב ביוסף ויהי יוסף יפה תואר וגו' (בראשית לט ו), וכשהלך אצל אחיו מה אמרו, הנה בעל החלומות הלזה בא (שם לז יט), ונאמר ביצחק מי האיש הלזה וגו' (שם כד סה), מה הלזה האמור ביוסף שהיה נאה, אף הלזה האמור ביצחק שהיה נאה, בכח מנין שהיה יצחק גבור בכח, ראה כמה בורות חפר, שנאמר וישב יצחק ויחפור וגו' (בראשית כו יח), ויחפרו עבדי יצחק וגו' (שם שם יט), ויחפרו באר אחרת וגו' (שם שם כא), ראה גבורה שהיתה בידו. עושר מנין, שנאמר ויגדל האיש וגו' ויהי לו מקנ' צאן וגו' (שם שם לה). ובשנים מנין, ויהי ימי יצחק מאה שנה ושמונים שנה (שם לה כח), ואברהם בן קע"ה וזה בן ק"פ, למה, אלא אמר לו הב"ה אתה זכית בחמשה דברים אלו הרי אני מוסיף לך חמש שנים משל אביך, לכך נאמר יראה אל עבדיך וגו' (תהלים צ טז). כל מי שיש לו זכות זוכה בחמשה דברים אלו, וכל מי שאין לו זכות, חמשה פורעניות באות לו כנגדו, ומי היה זה, יואב, שנאמר יחלו על ראש יואב ובנו ואל יכרת איש מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם (ש"ב ג כט). זב כנגד הכח, מי שהוא זב אין לו כח. ומצורע כנגד הנוי. מי שהוא מצורע אפי' הוא בחור והצרעת עליו אין כעור ממנו. מחזיק בפלך כנגד העושר שיהא כאשה עניה. וחסר לחם כנגד החכמה, שנאמר לכו לחמו בלחמי וגו' (משלי ט ה), מפני מי שאין לו לחם אין לו פנאי לעסוק בתורה. ונופל בחרב כנגד השנים, אלו חמשה פורעניות כנגד חמשה דברים של שבח, מי שאינו זוכה בשבח, יורש אלו חמשה מיני פורעניות, כיואב, אבל מי שזוכה בשבח נוטל כיצחק, שנא' ויהי כי זקן יצחק, ודוד צווח ואומר תחת אבותיך יהיו בניך (תהלים מה יז), הוי אומר ויהי כי זקן יצחק.
40.2
[ב] ד"א ויהי כי זקן יצחק. זש"ה רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו (שם מ ו). אמרו לו ישראל רבות עשית וגו' למה כל נפלאות שאתה עושה בשבילנו, כל מחשבות שאתה מחשב בשבילנו, שנאמר נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. בשבילנו אתה מיסר את הרשעים ומיסר את הצדיקים. האיך, יודע הקב"ה שיצחק מחבב את עשו, ועתיד היה לברכו, אמר הקב"ה הריני מכהה את עיניו כדי שלא יהא רואה למי שהוא מברך, כדי שיטול יעקב את הברכות, לפיכך ויהי כי זקן יצחק.
40.3
[ג] ד"א ויהי כי זקן יצחק. מה כתיב למעלה ויהי עשו בן ארבעים שנה וגו' ותהיין מורת רוח וגו' (בראשית כו לד לה). כעס לאביו בן כסיל וגו' (משלי יז כה). בכל זאת אביו קרא אותו גדול. ויקרא את עשו בנו הגדול (בראשית כז א), ואמו קראה אותו גדול, שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול (שם שם טו), אמר הקב"ה הנה זקן וזקנה שאין בהם דעת, אני קראתיו קטן, שנאמר הנה קטן נתתיך (עובדי' א ב), זש"ה מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (איכה ג לז). משל למי שהיה מכתיב טירו"ניא (פי' גיבורים), בא אחד להכתיב לו את בנו, אמר לו ראה לבני, מה בחור מה גבור ובעל קומה, אף אמו אמר' ראה מה בנינו בעל קומה, אמר להם בפניכם הוא גבור ובעל קומה, איני יודע, הרי העין (פי' מאזנים ומדידה) אם יהא בו קומה, מדדו ונמצא קטן ונפסל, כך רבקה קראה אותו גדול, ויצחק קרא אותו גדול, אמר להם הב"ה ומי בעולמי שליט ומושל בלעדי, שנאמר מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, א"ל הקב"ה מה לכם לצוות בביתי, אני עשיתיהו קטן, ואתם קוראין אותו גדול, ואינו אלא קטן, שנאמר הנה קטן נתתיך בגוים וגו'.

Krakow, 1903. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001779928/NLI Licence: Public Domain. Source.