Aderet Eliyahu

לבני ישראל. מיעט נכרים מכל טומאות שאין טמאים בשום טומאה אלא שעשאום כזבים. יכול אף גר יהיה טהור ת״ל ולגר:

הגר. לרבות נשי גרים שנתגיירו עמהם ורמוז בזה שכתוב כאן ולגר. הוא הגר בעצמו. הגר. הוא הדר עמו ואלו הם הנשים:

בתוכם. לרבות העבדי' שהם אצל הישראל והם בתוכם ממש אבל הגר לא הוי בתוכם ממש רק הוא נחשב בפ״ע:

לחקת עולם. שאפי' ח' מכל האמור בפ' מעכב וזהו חוקה:

הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים. ולהלן כתיב כל הנגע במת בנפש האדם כפל הפסוקים דרשו רז״ל הנוגע במת זה מת שלם ומניין להביא כזית מן המת ת״ל כל הנגע במת והענין שלמדו על כזית לפי שתחילת יצירת האדם הוא בכזית עוד למדו לכל נפש אדם שדם המת מטמא מניין אפי' רביעית ת״ל לכל נפש אדם שתחילת נתינת דם באדם הוא רביעית שמתחילה בשעת יצירתו הוא בלא דם ואח״כ כשנתגדל מעט אז בא לו הדם כשיעור רביעית:

לכל נפש אדם. לרבות בן שמונה שאע״פ שהוא אינו מיטמא כשנוגע בטומאה אבל אם הוא מת מטמא אחרים. עוד מרבה לכל נפש אדם לפי שכל מעינות המת הוא טמא ומעינות בן שמונה טהור יכול אפי' דמו טהור ת״ל לכל נפש אדם לרבות דמו של בן שמונה שטמא:

אדם וטמא שבעת ימים. אבל לא שארי טומאות מטמאין שבעת ימים:

במת בנפ' אדם. שאין מטמ' דם אלא במת בלב' אבל לא בשא' טומאו'

הוא יתחטא בו. כל המקבל טומאה מקבל הזאה:

בו. בכשר ולא בפסול שאם לא עשו דבר אחד כמצותה לא עלתה הזאתו:

ביום השלישי וביום השביעי. בין יום השלישי ובין יום השביעי דווקא ביום ואם הזה בלילה פסול. השלישי השביעי ולא קודם ולא מאוחר:

וביום השביעי יטהר. שאין טהור אלא לאחר הזאה שניי' אבל לאחר הזאה ראשונה עדיין בטומאתו:

ואם לא יתחטא וגו' לא יטהר. דווקא ביום השלישי ויום השביעי יזה אבל כשהזה בשאר ימים הן שהזה קודם דהיינו יום שני ויום ששי ואף כשהזה לאחר זמן דהיינו רביעי ושמיני לא עלתה לו הזאתו:

לא יטהר. ואין טהור שנטמא חייב כרת אלא כשנכנס טמא אל מקדש השם

כל הנגע במת. לרבות חיבורין של מת דהיינו שערו וצפרניו ושיניו שאין מטמאין כשהם מופרשים מהמת אבל כשהם מחוברים מטמאים מריבוי דכל:

אשר ימות. דווקא כשהוא מת אבל הגוסס הוא כחי ואין מטמא:

ולא יתחטא כו'. אפי' טבל רק שלא הזה חייב כרת על ביאת מקדש:

ונכרתה הנפש. הכרת היא בנפש:

הנפש. ולא צבור:

ההוא. דווקא מזיד אבל לא שוגג או מוטעה או אנוס:

מישראל. וכל ישראל הם בשלום שאין נענשין אחד בעד חבירו:

כי מי נדה לא זרק עליו. דווקא עליו אבל נתכוון להזות על זה ונפל על אחר פסול בין באדם בין בכלים:

טמא יהיה. לרבות טבול יום שחייב כרת אם נכנס למקדש:

עוד טמאתו בו. לרבות מחוסר כפורים אם נכנס למקדש ואפי' היזו עליהם חייבים כרת:

אדם כי ימות באהל. דווקא אדם מטמא באהל וזהו שאמרו חמור מכולם המת שמטמא באהל מה שאין כולם מטמאין:

כי ימות. שאין מטמא באהל עד שימות:

כל הבא אל האהל. היינו שבא לאחר מיתה:

וכל אשר באהל. שהיו שם בשעת מיתה:

כל הבא אל האהל. דהיינו אדם שבא שם:

וכל אשר באהל. היינו כלים ושאר דברים:

הבא אל האהל. דווקא שבא לתוך האהל אז נטמא אבל כשנגע באהל אין טמא רק בית סתום או קבר סתום מטמא כל סביביו אבל לא פתוח:

הבא אל האהל. הם דברים המביאים את הטומאה ודווקא אם הם באהל אבל לא כשחוצץ בפני הטומאה ואף שהאהל הוא טמא בעצמו כמו שיבואר להלן אעפ״כ חוצץ אבל שאר דברים חוץ מאהל כל דבר הטמא אין חוצץ אבל באהל אינו כן מדכתיב כל אשר באהל דווקא:

יטמא שבעת ימים. לימד על טומאת אהל שטמא ז' ימים וכן כתיב בטומאת מגע שבעת ימים ובטומאת משא אין כתיב בפרשה זו כלל טומאת ז' ימים ונכתב בפ' מטות כל הרג נפש וכל נגע בחלל דאין מובן כל הורג נפש וכי אין זה נוגע בחלל אלא ע״כ הורג נפש אף שלא נגע דהיינו שהרגו בדבר אחר ואף בעץ אם המיתי טמא ואף שלא נגע בחרב דהיינו שכרוך על החרב שום דבר או שהרגו בפשוטי כלי עץ ג״כ טמא וזהו מטעם משא לפי כשהרגו בוודאי הסיטו מעט וטמא מחמת משא. וכל אשר באהל. לרבות הן הבא אל האהל דהיינו אדם והן אשר באהל דהיינו כלים כמו שכתוב למעלה סיים בדין מביאין את הטומאה וחוצץ וכן וכל אשר יגע מרבה בין אדם ובין כלים:

וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. פתוח שהטומאה נכנסת לו דרך פתחו וזהו כלי חרס וכלי נתר אבל לא כלי שטף שהטומאה נכנסת לו דרך גבו:

אשר אין צמיד פתיל עליו. הא יש צמיד פתיל טהור פי' צמיד היא הדבק שהכסוי דבק בכלי וכמ״ש ויצמד ישראל כו' (וכן פי' הרד״ק בשרשים). פתיל הוא הכסוי עצמו וכמו שכתוב חתמך ופתילך שקאי על טלית שהיה מתכסה בו:

עליו. ללמד דווקא בכלי חרס בעינן שיהי' צמיד פתיל עליו אבל האהל אם הוא פתיל לבד אע״פ שאין צמיד. מציל באהל המת דהיינו הבור והדות:

טמא הוא. לאפוקי כלי שטף שאין מצילו הכלי חרס [והוא אסמכתא בעלמא שאינו מציל בצמיד פתיל כלי שטף שבתוכו ועיין פ״א דעדיות משנה י״ד]:

טמא הוא. למעט בית המנוגע כמו שסובר ר' יוסי בנגעים פרק י״ג משנה י״ב ר' יוסי אומר כל המציל צמיד פתיל באהל המת מציל מכוסה בבית המנוגע. וכל המציל מכוסה באהל המת אפי' מגולה בבית המנוגע טהור (וא״כ בדבר הטעון צמיד פתיל במת ממעט תיבת הוא בית המנוגע. ובאהל שאין צריך רק פתיל ממעט תיבת הוא אפי' מגולה):

וכל אשר יגע על פני השדה. דרשו רז״ל להוציא את העוברין שאין מטמאין כשהם בבשר האשה והוא מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא (חולין ע״ב ע״א) אי עובר במעי אשה טהור או טמא ולכאורה מה פליגי טומאה בלועה היא אלא הנפקותא אם הוציא הולד אבר אחד למ״ד עובר במעי אמו טהור הוא אזי אף שנגע באבר ההוא טהור ולמ״ד טמא אזי הנוגע בו באבר טמא ולפ״ז הדרש נדרש כך וכל אשר יגע על פני השדה דווקא בגלוי להוציא העוברין שאין מטמאין והיינו כשהוציא אבר כמ״ש ודווקא כשהוציא אבר אחד חוץ מהראש שאם יצא הראש הרי הוא כילוד ובוודאי מטמא והוי כמו על פני השדה ולא נתמעט ממיעוט על פני (שגם בכאן יצא הפנים):

בחלל חרב. עכשיו חושב הדברים המטמאים באהל וה״פ הפסוק וכל אשר יגע על פני השדה הוא המטמא בנגיעה ואח״כ חושב דברים אחרים המטמאים באהל. בחלל חרב היא אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ואין פי' בחלל חרב שנהרג ממש רק שעודנו חי וחתכו ממנו אבר. חרב. ללמד חרב הרי הוא כחלל:

או במת. לרבות אבר מן המת שיש עליו בשר כראוי:

או בעצם אדם. דרשו חז״ל (הוא פ״ב דאהלות משנה א') רובע עצמות ורוב הבנין ורוב המנין מן הגויה לכך נאמר כאן בעצם אדם להורות דווקא מה שהוא מהאדם דהיינו מהגויה. אבל להלן נאמר בעצם סתם ששם אפילו כשעורה טמא:

או בקבר. לרבות קבר סתום שמטמא כל סביביו וכל אלו הדברים מטמאים באהל:

ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. כתיב כאן ולקחו לשון רבים לרבות כל הכשירים שבאסיפה וכאן יש עוד שני דברים מילוי מים וקדוש אפר ולכך כתוב כאן ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת אותם שכשרים לאסוף שרפת החטאת יהיו ג״כ למילוי מים ולקידוש לרבות אשה ולהוציא חש״ו:

לטמא. אין צריך לקדש לכל טמא בפני עצמו אלא יכולים לקדש לכמה אנשים:

ונתן עליו מים חיים אל כלי. משמע שהמים יהיו בכלי ומשמע שהאפר יהי' תחילה בכלי מדכתיב ונתן עליו מים חיים אלא בפסוק זה יש שניהם מילוי מים וגם קידוש אפר. תחילה ממלא מים בכלי ונותן אפר על המים ואח״כ יערב אותם המים עד שיעלה למעלה. אל כלי. דווקא בכלי לאפוקי השוקת שבסלע אין מקדשין בה ואין מזין בה. חיים. ולא מוכין [ר״ל מלוחין ופושרין וכ״ה במסכת פרה פ״ח משנה ט'] ולא מכזבים:

חיים אל כלי. שתהא חיותן בכלי לאפוקי המפנה את המעיין לתוך הגת פסולה ור״ל שתה' חיותן דהיינו בעוד הן בתוך המעיין אז יקחם בכלי אבל לא כשהיו במקום קרקע אחר דאז פסולין:

ונתן עליו מים חיים אל כלי. כתיב ונתן לשון יחיד וכן עליו למעט שלא ימלא לדבר אחר ולא יעשה מלאכה אחרת עמה ולא (יעשה אדם קידוש ולא מילוי לשני בני אדם) ואם עשה פסול והיינו דכתיב ונתן לשון יחיד וכן עליו שנדרש ממנו קידוש כמ״ש ומים חיים אל כלי שנדרש ממנו המילוי יהי' דווקא עליו דהיינו בכלי אחד ואדם אחד ולא בב' כלים ולא לב' בני אדם:

ולקח אזוב. אף דלא כתיב כאן אגדת כמו גבי פסח [ילפינן בג״ש מפסח לקיחה לקיחה שצריך ג' קלחים וכ״ה במסכת פרה פי״א משנה ט' וע״ש]:

וטבל במים. ובלבד שלא יספג:

במים. שיהי' במים שיעור הזאה שאם קידש פחות משיעור הזאה בכלי זה ופחות בכלי זה פסול עד שיהיה במים שטובל בו שיעור הזאה:

איש. להוציא את האשה:

טהור. לרבות הקטן ולכאורה הוא תמוה והוא היפך דרש איש טהור הכתוב למעלה שמרבה אשה ומוציא קטן אבל הענין הוא לפי שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וא״כ כאן כתוב בשני המקומות איש טהור וא״כ מה שלמעלה הוי למעט ע״כ כאן הוא לרבות ומה ששם הוא לרבות ע״כ כאן הוא למעט:

וטבל והזה. מה טבילה איש טהור וכו' כדלעיל אף והזה כו' כדלעיל להוציא אשה ולרבות הקטן ומקיש טבילה להזאה מה הזאה ביום אף טבילת אזוב ביום לאפוקי טבל בלילה והזה ביום או אפכא פסול:

על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות. לרבות שיכול להזות אפילו על מאה אנשים בפעם אחת ואין צריך על כל הזאה טבילה ולכך אפילו שיורי הזאה דהיינו שהזה על האחד יכול להזו' אחר כך עוד על השני וזהו מדלא כתיב מן המים אלא והזה סתם. ועל על הכלים ועל הנפשות. מקיש נפשות לכלים מה כלים הזאתן שלא מדעתן דכלים לאו בני דעת אף הנפשות אין צריכין שיהיו דעתן לזה. ואמר רבינו הגאון דבמצורע גבי הזיית הדם מן הצפור לא נזכר במשנה (נגעים פ' י״ד משנה א') רק והזה עליו שבע פעמים וגבי השמן נזכר במשנה (שם משנה יו״ד) על כל הזייה טבילה לפי שאצל השמן כתיב בפסוק והזה מן השמן למעט שבכל פעם יטבול אצבעו בשמן אבל גבי הזיית הדם כתיב סתם והזה על המטהר ולא כתיב מן הדם:

על האהל. לימד שהאוהל טמא הוא. ועל כל הכלים. לפי שכתוב למעלה וכל אשר באהל יטמא שומע אני אפי' חבילי קש וקנים ת״ל הכלים יכול אפי' כל הכלים ת״ל בפ' מטות וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים שדרשו רז״ל עזים זה שק מעשה לרבות כלי עצם ואח״כ כתי' וכל כלי עץ וכלי מתכות ובפ' זו כתוב כלי חרס וכלי נתר (והיינו וכל כלי פתוח וגו' דאיירי בכ״ח וכתיב אל כלי סתם לרבות אפי' כלי נתר וכ״ה במשנה דפרה פ״ה) הרי ח' מיני כלים שדווקא הם מקבלים טומאה ובגד ושק אין צריכים להיות כלים שלכך לא כתיב בהני תרי כלי כמו באינך וכל לרבות אריג כל שהוא שטמא או שברי כלי או מטלית שהיא שלש על שלש מקבל טומאה:

ועל הנפשות. לפי שלמעלה כתוב הבא אל האהל דמשמע גדולים מניין לרבות קטנים ת״ל ועל הנפשות אפי' קטן בן יום אחד:

אשר היו שם. דווקא אותם הנפשות אשר היו שם בבית ממש הן טמאין לאפוקי עובר במעי אמו שאע״פ שהוא באהל המת אין העובר מקבל טומאה לפי שטהרה בלועה אינה מיטמאה ואם נולד אחר שיצא המת אין טמא הולד לפי שלא נקרא אשר היו שם בשעה שהמת הי' בבית:

ועל הנגע בעצם כו'. הוא טומאת מגע ולא באהל (דקאי על עצם כשעורה):

בחלל. אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי:

או במת. אבר מן המת שאין עליו בשר כראוי:

בקבר. קבר שלפני הדיבור או של נכרים מטמאים במגע ולא באהל פי' שכנגד המת מלמעלה אם נגע בקבר אז הוא טמא מחמת מגע דטומאה בוקעת כו' אבל כשנוגע שלא כנגד המת אזי אין טמא שאין מטמא באהל:

והזה הטהר על הטמא. דרשו חז״ל ללמד על טבול יום שכשר בפרה ולכאורה הוא תמוה הא כתיב בפירוש הטהור ואמר רבינו ע״פ הכלל כל מיעוט אחר מיעוט הוא לרבות ואמרו בירושלמי מה שלא כתיב ריבוי וכתב מיעוט אחר מיעוט שהמיעוט הב' אינו עוקר המיעוט הא' לגמרי רק שמרבה קצת. וכאן הוי נמי מיעוט אחר מיעוט דלמעלה כתיב וטבל במים איש טהור דהוי ג״כ מיעוט וא״כ הוי מיעוט זה השני לרבות וטמא ממש אי אפשר לרבות שבוודאי יעקור דרש זה כל התיבה שכתב טהור אלא נרבה טהור במקצת והיינו טבול יום שהוא מדרגה הראשונה מהטהרות:

על הטמא. איפליגו ר״ע וחכמי' (יומא דף י״ד ע״א) ר״ע סובר על הטמ' טהור פי' אם הזה על הטמא אז המזה טהור ואם הזה על טהור אז המזה טמא וחכמים סוברים על הטמא דבר המקבל טומאה אם הזה עליו אין נפסל שירי ההזאה אבל אם הזה על דבר שאין מקבל טומאה נפסל שירי הזאה:

והזה הטהור על הטמ' ביום הג' וביו' הז'. אפילו לתרומ' ולמעש' צריך ג' וז' לפי שלא כתו' למעל' רק לקדשים. וכבס בגדיו ורחץ במים. לאחר הזאה הוא צריך טבילה לאפוקי שאם טבל קודם לכן אין מועיל לו כלל אלא הזא' מקוד' ואח״כ כביס' בגדיו ואח״כ ט״ג:

ורחץ במים וטהר בערב. שינה כאן שבכל מקום כתיב וטמא עד הערב וטהר לפי שחז״ל אמרו במשנה טבל ביום כו' פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה וזהו פי' הפסוק וכבס בגדיו ורחץ במים וגו' ששני הדברים יכול לעשות בערב כביסה ורחיצה ובזה יטהר:

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה. אם נאמר אדם הייתי ממעט רק כלים שהכניסום למקדש שאין חייבי' עליה' כרת לכך כתי' ואיש למעט ג״כ קטן:

ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל. לרבות הגרים שאף הם בעונש זה כי כל מקום שנאמר הקהל או קהל הוא מורה על גרים לפי שפסוק זה מורה לדורות ולכך איצטריכו לרבות גרים:

כי את מקדש ד' טמא. ולמעלה כתיב את משכן ה' טמא ודרשו רז״ל ואמרו אם נאמר משכן הייתי סבור שנמשח בשמן המשחה ואם נאמר מקדש הייתי סבור שקדושתו קדושת עולם:

מי נדה לא זרק עליו. מיעוט שאם נתכוין להזות על אחד והזה ממנו על השני פסול וכן הדין בכלים. ולמה נאמר שני מיעוטי' שגם למעלה כתיב עליו. דרשו רז״ל שבין אם היו אדם והכלי' השניים צריכין הזאה ובין שלא היו צריכין הזאה אעפ״כ ההזאה פסולה:

טמא הוא. בהווייתו שמטמא כלים וכל הטומאו' שהיו בו כשנגע במת גם עתה הוא כן:

הוא. למעט כלים שנגעו באדם אע״פ שטמאים ז' אינם צריכין הזאה לפי שאין צריכין הזאה אלא האדם והכלים שהיו שם או האדם אפי' נגע באותם הכלים כמו שכתו' בחלל חרב כו' אבל הכלי' שנגעו באדם שנטמא במת טמאין טומאת שבעה אבל אין צריכים הזאה שתיבת הוא הוי מיעוט דוקא הוא טעון הזאה ואין דבר אחר טעון הזאה:

והיתה להם לחקת עולם. בין במקדש בין בגבולין בין בזמן בהמ״ק ובין שלא בזמן בהמ״ק צריכין להחזיק עצמם בטהרה:

ומזה מי הנדה וגו'. דרשו רז״ל מזה זה נושא שהנושא מי הנדה יכבס בגדיו ומה שכתוב מזה שיהיה שיעור הזאה וא״כ בנושא יש קולא שצריך להיות דוקא שיעור הזאה ואם לאו אז אף האדם עצמו טהור אבל חומרא יש שטעון כיבוס בגדים ובנוגע להיפך אין טעון כיבוס בגדים ומטמא אף שאין בו שיעור הזאה ובג' מקומות יש חילוק בין מגע למשא כאן מי חטאת שיש בהם כדי הזייה ובנבילה ובמרכב:

ואגב אמר רבינו הגאון לכאורה הוא תמוה שבתורה כתוב מפורש שהמזה טמא ורז״ל דרשו שהמזה טהור אך אמר רבינו שהדין הוא אותם שהיו מטוהרים על גב חטאת לא היו מטמאים כלל את מי חטאת בשום אופן ואפי' שכשכו ידיהם לתוך המים וזהו מה שכתו' והזה הטהור על הטמא דווקא טהור כה״ג ומה שכתוב כאן ומזה מי הנדה הוא טמא באמת בין מזה ובין נושא אם אינם טבולים לחטאת אבל הטעם שהמזה פסול הוא מטעם נושא ושיהיה בו שיעור הזייה:

וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. לימד על האדם שמטמא כלים טומאת שבעה וזהו שכתוב בפ' מטות וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וא״כ כבר יש לנו לימוד שטעונין כיבוס וטמאים שבעה וחלוק טומאת מת משאר טומאות שבשאר טומאות אין מטמא בגדים אלא בשעת חיבורו לטומאה אבל בטומאת מת אפי' נגע ביום השביעי לטומאתו הוא מטמא. וכל זה דווקא בכלים אבל אם נגע באדם אפי' אותו האדם שנגע במת עצמו נגע באדם אחר אותו אחר אין טמא רק טומאת ערב וזהו שכתוב והנפש הנגעת תטמא עד הערב ולא יותר:

[א״ה לפ״ד הגאון קאי הפסוק וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דכתיב סתם טומאה דמשמע טומאת ז' ככל טומאת מת. והוא על בגדים שנוגע הטמא מת אף לאחר שפירש מן המת כמו שנא' פ' מטות וכבסתם בגדיכם וגו' וסיפא דקרא והנפש הנגעת תטמא עד הערב קאי על אדם שנגע בטמא מת ובוודאי הדין דין אמת. אבל נראה לפרש באופן אחר דקאי הכל על אדם שנגע בטמא מת כי תלמוד ערוך בידינו שחיבורי המת מטמא את הנוגע בו טומאת ז' וכיון שפירש מן המת אינו מטמא אדם רק טומאת ערב. ושפיר מדוייק לישנא דקרא. וכל אשר יגע בו הטמא ר״ל כל זמן שהטמא בו במת בחיבורין אזי יטמא סתם טומאה של מת והוא טומאת ז'. והנפש הנגעת. ר״ל אחר פרישתו מן המת. תטמא עד הערב. ר״ל טומאת ערב לבד ולא טומאת ז' ואם כן הותר הספק של הגאון בעל משנה למלך (פרק ה' מהלכות טומאת מת הל' ב') אם טומאה בחיבורין דאורייתא ולפי דברינו מוכח שהוא מדאורייתא ]

כל העדה. עיין כל המימרא פ' בלק מהדורא ב':

מדבר צן הוא קדש. זה היה אחר סב הר שעיר צפונה כמ״ש פנו לכם צפונה ובאו למדבר צן הולך לרחבו ע״פ הר שעיר לארץ אדום כרצועה ופנו צפונה למזרח הר שעיר עד מיצר מדבר צן עד הגיעו לארץ אדום. והר שעיר הוא מתחיל מקדש ברנע וסופו בקצה ים המלח בנגב א״י ממש וכלה גבולו משם ומיד במקצוע דרומית מזרחית מתחיל ארץ מואב והוא כריבוע במקצוע מזרחית וכולו ע״פ מזרח עד ערך חצי ים המלך וארץ אדום מתחיל בדרום ממיצר מדבר צן והולך על פני ארץ מואב לדרומו אבל אינו רחב כהר שעיר רק קצר ממנו הרבה כמ״ש פנו לכם כו' וגם אינו בארכו כמו ארץ מואב רק כלה באמצעיתו וע״פ דרומו' הלכו ב״י כשלא הניחום לעבור דרך ארצם והם ב' מסעות צלמן ופונן ועיין בתרגום ירושלמי בפ' מסעי ואחר שהלכו כל ארכו הלכו במדבר מואב ע״פ דרומו מה שנשאר בדרומו שלא חפף עליו אדום כמ״ש ונרא' שארץ מואב מתרחב עוד לדרום ומכסה כל פני מזרח ארץ אדום וזה שהלכו בארץ מדבר מואב ולא במזרח אדום ומשעברו מדרום מואב הוא אובות אחרון המסע בדרומית מזרחית באו למזרח מואב והוא עיי העברים ומשם לנחל זרד והוא למזרח מואב והרחיב גד גבולו שנטל אחר ראובן ארץ יעזר וגלעד נגד ארץ ראובן ונגד ארץ מואב. ולמזרח מע״פ ארץ ראובן וארץ מואב הרחיב גבולו ע״פ ראובן למזרחו וע״פ מואב למזרח שמש עד נחל זרד ולו ארבעה שמות נחל זרד דכאן ובפ' מסעי נקרא דיבן גד וגם נקרא בשירה מתנה ובספר מלחמות נקרא והב ולפי שמשם התחלת נחלת ב״י נקרא מתנה וכן והב ושם אצל נחל זרד תמו כל אנשי דור המדבר כי שם התחלת גבול ישראל והם לא יכלו לראות אפי' פירותיה ומשם נסעו ובאו מעבר ארנון ונקרא עלמן דבלתימה ובשירה נקרא נחליאל ומתחיל לפרש שעל כן יאמר בספר מלחמות ב״י ונסיעתם לאת והב בסופה ר״ל בסוף המדבר שכבר כלו מדבר הילוכם ומשם הלכו לאת הנחלים כמ״ש מעבר ארנון ומשם לאשד הנחלים מקום גבוה נשפכים ממנו נחלים והוא נוטה לער וכן לגבול מואב והוא הרי העברים ובשירה נקרא במות לטעם דלעיל ומשם בארה ששם נשאר באר של מרים שלא עבר עמהם הירדן ונקרא ערבות מואב ובשירה נקרא הגיא אשר כו' היא הבאר הנזכר בקדש ונקרא שם מי מריבה אך שם לא הזכיר מפני ענינים אחרים שהוזכרו שם וכאן הזכיר השירה שנאמרה עליו בתחילתה כמ״ש רש״י ז״ל וע״ש: וממדבר מתנה. מהמדבר הגדול הלך להם הבאר כל מסעו' אלו עד ערבות מואב ולא פסק מעמהם ומתנה ראשית היישוב ונקרא והב ונחל זרד ודיבן גד כמ״ש ונחליאל עבר ארנון: ומנחליאל במות כו' ומבמות הגיא שכל אלו המסעות עבר עמהם הבאר עד מסע האחרון ושם נשאר הבאר:

עלי באר ענו לה. בסוד הדעת בחושבנא:

באר חפרוה שרים כרוה. בסוד או״א. דהוא באר ברא דבראשית. והם ט״ז אותיות ושית אותיות דבראשית. הם כ״ב אותיות:

כרוה נדיבי עם. הם אבהון:

נדיבי. חושבן ג' אותיות דשני שמות דשילוב היינו יה״ו בשילוב אד״נ ונאמר כן ב' פעמים באר. הוא מ״ש בתיקונים אחרונים [תיקון ח' ט'] תרין באר אינון. חד באר חפרוה שרים ויריבו עליה. תניינא ולא רבו עליה. בראשית ברא שית דאיסור והיתר כדקאמרן. ויחפרו באר אחרת ולא רבו עליה. הלכה למשה מסיני. וזהו עלי באר ענו לה הלכה למשה מזיני דלא רבי עליה. באר חפרוה שרים. היא באר דשית סיטרין:

במחקק. הוא יוסף. בו רמ״ח עלמין שהן רמ״ח מצות עשה שבו:

במשענתם. זה משה ואהרן שעל ידם נתנה תורה שהיא משען לחם ומשען מים. וכמ״ש בסוף תיקוני זוהר. אברהם תמך על דא. יצחק תמך על דא. ויעקב על שניהן ויעקב נכלל במחוקק:

ע״כ חשב ממעלה למטה. וכאן מתחיל ממטה למעלה:

מתנה. הוא ח״י עלמין ח״י אותיות. ט״ט דטטפת. מתנה הוא מ״ה ת״ן:

נחליאל. הוא ה' הוא האלהים שם של ויהי נועם:

במות. הוא שמא שלים ב״פ שהם ל״ב נתיבות. סוד יחוד. והן י״ג מדות רחמים שבתורה י״ג שהן ח״י עלמין בסוד הדעת דו״ן. דכר י״ג נוקבא ה'. והן ח״י עלמין י״ג נהרי אפרסמון ח״י טורי אפרסמון דכיא סוד מתנה ונחליאל שהם גם כן י״ג וח״י. י״ג עם ל״ב סוד מה. ח״י עם ל״ב סוד מי. וזהו סוד מה ומי כמ״ש מי עלה שמים וירד מה שמו וכו'. ומכאן הכל בכפילות ממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות שבע כפולות והשביעי אעפ״י שאינה כפולה אבל היא היכל הקודש באמצע והיא כוללת הכל כל השית:

ומבמות הגיא. זה סוד עלמא עילאה נוקבא והיא כוללת ג' עלמין. גיא. הוא י״ג וה' של הגיא הם י״ח וא' של גיא כולל כלם והם י״ט תיקונין של כתר מלכות אשר בה כלולין הכל כמ״ש בפ' בלק. י״ג תיקונין. ו' תיקונין. והוא סוד בינה לכן כולל שניהם כמ״ש בישעיה:

אשר בשדה מואב ראש הפסגה. סוד החכמה כמ״ש בזוהר נטל אברהם ושתל ברזא דחכמא ויצחק בבינ' והוא כלול ג״כ ג'. ראש הפסגה. היא חכמ' שהיא רישא דכולא. בשד' מואב רזא דבינה. שבו מ״ט שערי בינה. אשר הוא רזא דזיווגא כמ״ש בזוהר אהיה אשר אהיה רזא דזיווגא עילאה והוא בסוד הדעת. וכתיב כאן ראש ואשר שהוא חו״ב כמ״ש בתחילת זוהר בראשית אשר יראש. ואמרו בתיקון ל״ט. מסיטרא דנוקבא אתקרי אשר ומסטרא דדכורא אתקרי ראש. אשר. הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים לכן כתיב כאן אש״ר בשדה מואב רא״ש הפסגה:

ונשקפה על פני הישימן. הוא סוד הדעת. נתמשך מכתר עליון. אוירא דלא אתפס. אוירא דאתפס. ואמר ונשקפה כמ״ש בתוספתא דפ' יתרו בגו אינון יריען קיימא חד מרוקמא. בההוא יריעא אתחפייא ההוא היכלא מיניה אשגח וחמי לכולא וזהו ונשקפה על פני הישימן. לכן כתיב ויעל משה ראש הפסגה ומשם ויראהו ה' את כל הארץ וכו':

על פני הישימן. הוא אוירא דלא אתפס לכן כתיב בי' ולא ידע איש את קברתו דגניז לעילא לעילא וכתיב ויחנו על הירדן מבית הישמת וכו' בערבת מואב:

וירא בלק. ג' ראיות ראה. הא'. ראיה חושית. והשני ראיית החכמה. וכמ״ש וירא בלק. בחלק דחוכמתא כמ״ש וישקף אבימלך בעד החלון. ראיה ג' בכישוף דוגמת הנבואה וזהו בלק בן צפור:

את כל אשר. אלו ג' ממטה למעלה בניקבא:

עשה ישראל לאמרי. בדכורא מלמעלה למטה ואלו הג' הם סוד ח״ק ט״ר י״ש והסוף והתחילה לעולם המה ביחד.

מהדורא תניינא וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. הדקדוקי' רבו למה יחסו בלק בן צפור וכי לא היה די באומרו בלק ועוד מה דכתיב את. כל. אשר. שלשה תיבות משונים כל א' וא' מחבירו כמו שיתבאר ועוד כמה דקדוקי' ואין להאריך והענין הוא כי ג״פ הוכה אמורי מבני ישראל הא' מה שהוכה לפניהם במדבר שלקחו מהם ארץ סיחון ועוג והשני מה שכבשו א״י שהיא ארץ שבעת עממים והשלישית יהיה לעתיד לבוא כמו שהועדנו ע״י נביאי האמת כמה פעמים זהו רומז בג' תיבות אילו א״ת כ״ל אש״ר: