Abarbanel on Torah

השאלה הך' למה לא נאמר בקרבן הכהן המשיח וכפר עליו ונסלח לו כמו שאמר בקרבן הקהל ובנשיא ובהדיוט. והרב רבי משה בר נחמן כתב שהיה זה מפני שלרוב מעלתו לא יתכפר ויסלח לו החטאת הזה עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה' צבאות הוא וראוי שיהיה נקי כפים ובר לבב:

השאלה הכ"א למה אמר בשגגת ההדיוט בעשותה אחת ממצות ה' אבל בפר העלם הקהל נאמר ועשו אחת מכל מצות ה' ובנשיא אומר ועשה אחת מכל מצות ה' ולמה לא אמר בשגגת ההדיוט גם כן מכל מצות ה' אלא ממצות ה' בלי כל. והנני מפרש הפסוקים האלה באופן יותרו כל השאלות האלה כלם:

ויקרא אל משה עד ואם מן הצאן קרבנו. דעת המפרשים שויקרא אל משה שב אל מה שנאמר למעלה וכבוד ה' מלא את המשכן כי נעתק הכבוד מהר סיני ושכן מעל הכפורת בין שני הכרובים ולפי שלא היה יכול משה לבא שמה בלא רשות קראו יתברך לדבר אתו כי הנה קדש הקב"ה את המשכן בקדושת הר סיני בעת המעמד הנבחר וכמו ששם נזהרו העם השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת. כן צוה במקדש והזר הקרב יומת. וכמו שבהר סיני נאמר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם. כן צוה בענין המקדש גם לאהרן נאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש. וכמו שבמעמד הר סיני נאמר ויקרא אליו ה' מן ההר כן נאמר כאן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. והנכון הוא שאמרו מאהל מועד הוא נקשר עם ויקרא אל משה וכן ה' הנזכר כאן וידבר ה' אליו הוא נקשר גם כן עם ויקרא ויהיה שעור הכתוב ויקרא ה' אל משה מאהל מועד וידבר אליו לאמר. כי מאשר היו קצת מהמצות שקבלם מהר סיני וקצתם קבלם באהל מועד הוצרך הכתוב הזה לפרש שמצות הקרבנות כלם נאמרו לו באהל מועד והוא אמרו ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד. ויש הפרש בין קריאה לדבור כי הקריאה היא מרחוק כדי שיתקרב הנקרב אל הקורא והדבור הוא בין הקרובים פה אנ פה והותרה בזה השאלה הא'. והנה אמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לפי שישראל טרחו בעבודת המשכן ומעשהו והיו מצפים שמשם תצא להם תורה ודבר ה' לעבוד עבודתו וישמחו בו ולכן רצה השם לכבדם הכבוד הזה בדבור הראשון שנאמר באהל מועד ר"ל לצוותם על דברי הקרבנות לפי שכלם יהיו מממונם. ומפני כבודם לא צוה בהם ראשונה לאהרן ולבניו ואחר כך לכל בני ישראל כאשר עשה בפרשת מומי בהמה. אבל צוה בעצם וראשונה כל זה אל בני ישראל ואחר כך בסדר צו את אהרן ואת בניו צוה את הכהנים על מעשה הקרבנות. ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן להגיד שכל אחד מישראל איש או אשה כי על שניהם יאמר שם אדם כמו שאמר במעשה בראשית ויקרא את שמם אדם כאשר יקריב קרבן לה' מן הבהמה לא יבחר במינים אחרים מן הבהמה אלא מן הבקר ומן הצאן והוא יפרש אחר זה ששם צאן יאמר וכולל לכבשים ולעזים. ואמר כי יקריב מכם לא לשלול שלא יקבלו קרבן מן האומות אבל אמר מכם לדעת המפרשים להוציא את המומר שנתרחק מדתנו כי הנה האומות לא היו קרובים אליו אבל רחוקים. ואם באו להתקרב אליו ראוי לקבלם אבל המומרים שעזבו אמונתנו ונתרחקו מאלהינו למה יקובל מהם קרבן כל עוד שהם עומדים במרדם ושלכך אמר אדם כי יקריב מכם. ונראה לי שגם זה כיון הכתוב כי אם היה מומר עומד במרדו לא יקריב קרבן כי אין קרבת אלהים לו טוב. ואם הוא מתחרט ממה שעשה ושב בתשובה לא יהיה קרבנו מכפר על עונותיו מזולת שאר הדברים שיתחייב בהם. אבל אמר אדם כי יקריב מכם קרבן להגיד שהמצוה הראשונה הזאת שזכר מהקרבנות היא מהעולה הבאה בנדר ונדבה לא בחיוב ולפי שהיתה בחיריית מהם כרצונם לכן אמר כי יקריב מכם קרבן שיהיה ברצון וחפץ מוחלט. וכמו שביארו עוד באמרו אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. והתבונן איך ביאר בזה הקרבן הרצוי כל ארבעת סבותיו בו באמרו מן הבקר הוא ביאור חומר הקרבן. ובאמרו זכר תמים יקריבנו הוא צורת הקרבן ובאמרו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו הוא רמז לפועל המביא הקרבן שיהיה האדם המביא אותו מעצמו ורצונו לא בחיוב. ובאמרו לפני ה' הוא התכלית שיהיה קרבנו לא לשום הוראה והתפארות אלא להתפלל לאלהיו ולהדבק אליו. והותרו עם זה השאלות הב' והג'. וכבר ביארתי בפרק הראשון מהקדמת זה הספר למה נבחרו שלשת המינים האלו מהבהמות רוצה לומר בקר וכבשים ועזים לקרבנות מזולתם ומה היה תכלית העולה שהוא לדבק הנשמה השכלית עם יוצרה. ואמר וסמך ידו על ראש העולה להגיד שיהיה ענינו כענין העולה ההיא כי כמו שהיא אחרי מותה תעלה על מזבח השם על ידי הכהנים הנגשים אל ה' ותדבק עם האש האלהי אשר שמה יתעלה אשה ריח ניחח להשם כן המקריב ההוא כמותו יעלה על מזבח השם שהוא רמז לעונג העולם הבא וידבק אל הקדוש ברוך הוא כי אש אוכלה הוא. ויהיה ריח ניחוח לפניו ולפי שאיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בהרהורי לבו אם מעט ואם הרבה לכן אמר על זה ונרצה לו לכפר עליו לא שתבא העולה על ענין החטאות אלא על הרהורי הלב כמו שזכרתי כי בהיותו באותו מקום קדוש להקריב קרבנו יסיר מלבו כל הרהור רע ובליעל ואתה תראה שממלאכות העולה קצתם חייב הכתוב שיעשו אותם הכהנים וקצתם היו כשרים אף על פי שיעשו אותם זרים ולא כהנים כיון שהכתוב לא יחס אותן הפעלות אליהם. ונראה לי שכל הדברים שלא נתיחסו לכהנים והם כשרים בזרים היה הבעל המקריב חייב לעשותם בעצמו והם ה' דברים. הא' היא הסמיכה כמו שאמר וסמך ידו על ראש העולה וחז"ל אמרו שכל הסמיכות היו בשתי ידים ואב לכלם וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר וכן כתב רש"י בפרק עדים זוממים עד שקר כל מקום שנאמר עד בשני עדים הכתוב מדבר וידוע שהיו עם הסמיכה ודוי ותשובה. והב' היא השחיטה כמו שאמר ושחט את בן הבקר לפני ה' שהבעל המקריב ישחטהו ואמר לפני ה' להגיד שישחט את העולה וראשה ופניה כנגד קדש הקדשים שהיא לצד המערב. והג' היא ההפשטה כמו שאמר והפשיט את העולה שהבעל יפשיט מעליה עורה. והד' הנתיחה כמו שאמר ונתח אותה לנתחיה רוצה לומר שהבעל יעשה מהבהמה ההיא חלקים ונתחים והם י"ב חלקים ראשונים שינתח בן הבקר אליהם להקל מעל הכהנים מקריבי העולה להעלותם על האש. וגם להפכם על האש בנקלה עד שיתעכלו מהר. והם הנתחים הראשונים כמו שאמר את הראש ואת הפדר לא לנתחים הקטנים שהם יותר מאלה כרצונו. והה' היא הרחיצה כמו שאמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים והיה זה להסיר לכלוכם לכבוד הגבוה. וארז"ל שהפדר הוא החלב שהיו מניחים על בית השחיט' אך הפרש והטלפים לא היו נשרפים אלא מושלכים במי השלוח שבמקדש פן יסריחו שגם זה יעשה הבעל המקריב בידיו. כי הנה אף על פי שיהיה המקריב מלך ישראל היה חייב לעשות בידיו בקרבנו חמשה הדברים האלה. ואין ספק שיסייעוהו משרתיו ועבדיו אבל עכ"פ ידיו יגעו בעשייתם. וכן חייבה התורה לעשות הכהן בעולה ה' מלאכות אחרות. הא' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם ר"ל שיקבלו את הדם בעת השחיטה בכלי השרת. הב' וזרקו את הדם על המזבח סביב כי ההזאה היא ממלאכת הכהנים ולפי שאמר סביב למדנו שזה ישלם לשתי זריקות בשני סדרי האלכסון ברוחב חוט יסגור המזבח כי כל זריקה תכלול שני צדדים והיו הזריקות בקרן צפונית מזרחית מערבית דרומית. והיו שירי הדם נשפכים ליסוד הדרומית כי שם היה כלה ענין הזריקה. הנה א"כ באמרו על המזבח סביב כולל לכל הצדדים האמנם נאמר בחטאת על קרנות המזבח לפי שד' קרנו' המזבח היו רומזים לד' יסודות כמו שרמזתי ברמזים וכאלו העידה בזה התורה שמהם תבא החטאת באדם ובתגבורת קצתם תהיה באדם רתיחת הדם ותאוותיו הבהמיות. האמנם בעולה לא צוה שיזרקו את הדם על קרנות המזבח לרמוז שתהיה מיתת המקריב בקרבן העולה ודמה במזבח השם. ולהיות כל המזבח שוה ברמז הזה היתה הזריקה בכלי סביב ולא לארבעת הקרנות בלבד והותרה בזה השאלה הד'. והמלאכה הג' שיעשו הכהנים היא ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח שלהיות נתינת האש מעבודת המזבח היה זה גם כן מעבודת הכהנים. והמלאכה הד' היא וערכו עצים על האש כי כל עבודות המזבח לא יעשו אלא על ידי הכהנים. וראוי שתדע שאמרו וערכו עצים על האש אין הכוונה על העצים שהיו מעריכים בבקר בעת הדליקה את האש על המזבח אבל אלו העצים היו נותנים שם בעת שישימו הנתחים ולזה ארז"ל שזה מצוה לשני גזרי עצים שהיו משימים שם שני כהנים בעת נתינת נתחי העולה על המזבח והיה זה בתמיד של בין הערבים כי בתמיד של שחר היה מספיק בכהן אחד שישים שני גזרי עצים. והמלאכה הה' היא וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' ואמר את הראש ואת הפדר להגיד שלא יפרד הפדר מהראש לכסות בית השחיטה שהוא מלוכלך מפני כבוד גבוה. ואמר בני אהרן להגיד שיצטרכו לזה כהנים רבים שיקחו שנים מהם הנתח הגדול ואחד מהם הקטן והיה כל זה הוא לקרבן הצבור כי לא נחוש על זה בקרבן היחיד. ואמר על העצים אשר על האש ובמקום אחר פירש יותר שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר מלמד שצריך שיהיו העצים מבוארים ראשונה ואחר כך וערך עליה העולה. הרי שבאו חמשת הדברים המוטלים על הבעל לעשותם כנגד האחרים שהיו מוטלים על הכהן לעשות. ובהיות העולה כלה נקטרת על המזבח בזה האופן שנזכר היתה ריח ניחח להשם שאותו אש היה מקובל לפניו:

ואם מן הצאן קרבנו וגומר עד ואם מן העוף. כתב הרמב"ן שהפרשה הזאת היא בעולת הצאן ודינה כדין עולת הבקר בכל מעשיה ולכך קצר בה ולא הזכיר וסמך ונרצה. וכבר זכרתי בשאלות מה שיש על זה מהספק. ולכן ראוי שנא' מהו אשר נלמוד בהיות פרשת עולת הצאן בפני עצמה. ואומר אני שלמדנו מזה שלא היו עולות הבקר והצאן שוות במדרגת מעלתן. אבל היתה עולת הבקר יותר חשובה ולכך נזכרה ראשונה בפרשה בפני עצמה. ואחריה במדרגת המעלה היתה עולת הצאן ולכך באה עולת הצאן בפרשה בפני עצמה אחרי פרשת עולת הבקר ואחרי עולת הצאן במדרגת המעלה היה עולת העוף ולכן באה בפרש' בפני עצמה אחרי עולת הצאן. ואחרי עולת העוף במדרגת המעלה היה עולת המנחה ולכך באה בפרשה בפני עצמה אחר עולת העוף. הרי שנזכרו העולות כלם כפי מדרגותיהם והיא סבה נאותה ואמתית ושלא נכללה עם עולת הבקר בפרשה אחת לחלוף מדרגותיהם וכאלו למדתנו בזה התורה שכל נדיב לב שקרבת אלהים לו טוב הקרבן היותר נבחר שאפשר שיקריב הוא מהבקר ואם אין ידו משגת יקריב מן הצאן. ואם דל הוא ולא יוכל להקריב מן הצאן יקריב מן העוף. ואם גם בזה לא תשיג ידו יקריב את המנחה. עוד נוכל לומר שנכתבה פרשת ואם מן הצאן ללמוד ממנה כמה דינים שאין ללמדן מפרשת הבקר. ראשונה מ"ש רש"י מן הצאן ומן הכשבים ומן העזים הרי אלו שלשה מעוטים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם. עוד מה שכתב רש"י למעלה בפרשת הבקר וזרקו את הדם מה תלמוד לומר דם דם להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו יכול אף בפסולים או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצוניות שאלו למעלה והיא למטה ת"ל במקום אחר דמו והוא את דמו הכתוב בעולת הצאן הרי שכל אלו המעוטים לא היה אפשר לכתבם בפרשת עולת הבקר. ואמנם מה שהוסיף לומר כאן בעולת הצאן על ירך המזבח צפונה לפני ה' הוא לבאר שלפני ה' הכתוב בעולת הבקר הוא ירך המזבח בצפון וזה כבר היה אפשר לכתבו בפרשת הבקר ומה שלא נכתב שם הוא שמאחר שהיה לו לכתוב בפרשה זו וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו בעבור המעוט האמור הוצרך לכתוב השחיטה קודם לכן ולומר ושחט אותו כי אין לעשות זריקה אלא אחר שחיטה. וכשהוצרך לכתוב השחיטה הניח מפרשת עולת הבקר איזה דבר בלתי מפורש שם כדי שיפורש כאן ולא יהיה ענין אחד כתוב שתי פעמים. והנה בשאר הדינים נסמך על מה שכבר נאמר בדיני העולה למעלה. ומאשר אמר והקרב והכרעים ירחץ במים ומזכיר זה תמיד אחר עריכת האיברים על העצים יראה שצריך לתת נתחי האיברים ראשונה על העצים ועליהם הקרב והכרעים וכן נאמר בצווי המלואים ורחצת קרבו וכרעיו ונתת על נתחיו ועל ראשו. והנה זכר בעולת הצאן מהדברים שיעשה בעל הקרבן ג' דברים השחיטה והרחיצה והנתיחה ולא זכר הסמיכה ולא ההפשט כמו שזכרם כלם בעולת הבקר לפי ששם נאמר וסמך ידו על ראש העולה ומזה למדנו שבכל עולה צריכה סמיכה כיון שהכתוב יחסה לעולה. וכן ההפשט נאמר בעולת הבקר והפשיט את העולה ומשם למדנו שכל עולה במה שהיא עולה יפשיטנה הבעל אבל בשחיטה שנאמר ושחט את בן הבקר ולא זכר בה שם עולה. וכן בנתוח שאמר ונתח אותה לנתחיה כדי שלא נחשוב שזה ייוחד בעולת הבקר מפני מעלתה ולא בעולת הצאן הוצרך הכתוב לפרש שניהם בעולת הצאן לחייבה בה גם כן. וכן מחמשת הדברים שהיו מוטלים על הכהנים לעשותם זכר הכתוב בעולת הצאן שנים מהם לפי שבהם יוכלל גם כן השאר כי הנה באמרו בעולת הצאן וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו נכלל והקריבו בני אהרן את הדם כי בידוע שאם לא יקבלוהו בכלי לא יוכלו לזרוק גם באמרו בעולת הצאן בנתחים וערך אותם הכהן על העצים אשר על האש נכלל ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח ונכלל גם כן וערכו עצים על האש. לפי שבאמרו וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש ידענו שכבר היה שם אש ועצים. הנה התבאר מזה שאין כפל ולא מותר בפרשת עולת הצאן ולא חסרון וגרעון במה שהיה ראוי שיכתב בה. ותמיד אומר שהכלל הוא שכל מעשה שבא בפרשיות אלו בלי זכר כהן הוא בבעל הקרבן כי היתה הכוונה שהמקריב לא יבא בגאה וגאון ודרך רע אלא בהכנעה ושפלות הרוח וכמו שאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. והנה נאמר בעולת הצאן לפני ה' ולא אמר לרצונו כמו שאמר בעולת הבקר לפי שקרבן הבקר היה קרבן חשוב ונערך בדמיו ודרך המתנדב דבר שדמיו מרובין מתעצב בשעת הנתינה יותר מהמתנדב דבר שדמיו מועטים. ולזה הזהיר בעולת הבקר שיהיה לרצונו ויתננו בפנים מאירות ויעלה על לבו שרוחו ונשמתו מוקטר מוגש לפני השם לא לפני מלך ואין כן בכשב או עז. עוד תמצא בעולת הבקר שזכר הנתחים בלי כנוי שנאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הראש ואת הפדר. ובעולת הצאן נזכרו בכנוי ונתח אותו לנתחיו את ראשו ואת פדרו. אבל בקרבים או בכרעים בא הלשון בהפך שבעולת הבקר נאמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים שהם בכנוי ובעולת הצאן נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים בלי כנוי והטעם בזה הוא שעריכת האברים על העצים היתה בכהנים ורחיצת הקרב והכרעים היתה בבעלים ולזה בעולת הבקר שהיו צריכים בה כהנים רבים נאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הראש ואת הפדר בלי כנוי יחיד כי רבים היו הכהנים בזה והפריש לשון הקרב והכרעים בכנוי היחיד לרמוז שזה נעשה ביחיד שהוא הבעל המקריב אבל בעולת הצאן אמר וערך הכהן אותם על העצים. ומפני היות הכהן אחד אמר את ראשו ואת פדרו בכנוי יחיד כי היה די בכהן אחד להקריב עולה מן הצאן ולא להקריב בקר. ומפני שלא נחשוב שאותו הכהן שהקריב נתחי הצאן הוא אשר ירחץ במים הקרב והכרעים כיון שהלשון שוה בכל העבודה לכך אמר את ראשו ואת פדרו בכנוי היחיד רומז לכהן והקרב והכרעים מבלי כנוי רוצה לומר הבעל לא הכהן הנז'. ויעיד על זה רבוי המלואים כי מרע"ה רחץ והקטיר ונאמר הכל שם בכנוי ומוסב למשה והותרה בזה השאלה הה':

ואם מן העוף עילה קרבנו וגומר עד ונפש כי תקריב קרבן מנחה. זו היא המדרגה השלישית מן העולה והיא מן העוף ואמר והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו להגיד שהקריב אחד מן התורים או אחד מן בני היונה. וכמוהו לדעת הראב"ע ויקח מאבני המקום אחד מאבני המקום. וכן ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה וכבר ביארתי בפ"א מההקדמה למה נבחרו המינים האלה להקריב מהם קרבן יותר מזולתם מהמעופפים. והנה אמר הכתוב כאן ואם מן העוף עולה קרבנו לה' ולא אמר כן בעולת הבקר והצאן ר"ל בפתיח' הקרבן לה'. לפי שבעולת הבקר נאמר בתחלה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן לכך לא הוצרך לומר בכל מיני הבהמה לא בקר ולא צאן קרבן לה' כי כבר נאמר בראשונה. אבל בעוף שעדין לא נאמר בו הוצרך לומר קרבן לה'. והנה אמר והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו בחלוף מה שאמר בעולת הבהמה שאמר ראשונה לשחוט ואח"כ והקריבו את הדם לפי שאם שהמליקה בעוף כשחיטה בבהמה לא היה אפשר שיהיו הבהמה והעוף שוים בזה מפני שבעולת הבהמה היתה השחיטה בזר ועל ירך המזבח צפונה רחוקה מן המזבח ואח"כ היה נקרב הכהן למזבח לזריקת הדם אבל בעוף היתה המליקה סמוך למזבח כדי שיהא נמצה דמו על קיר המזבח ולכן היתה המליקה בכהן ולא בבעל ולא זר אחר כי איך יתקרב הזר אל המזבח והכתוב אמר והזר הקרב יומת. ולכך היה בעוף ההגשה ראשונה והמליקה אחריה והיתה השחיטה כשרה בזר והמליקה פסולה בזר. והותרו השאלה הו' והז'. ואמרו והקריבו הכהן אל המזבח חוזר אל הקרבן שזכר ומזאת הבחינה אמר ומלק את ראשו ונמצה דמו הכל בלשון זכר. אמנם אמר מוראתו בנוצת' בלשון נקבה על דרך והנה עלה זית טרף בפיה שבו כנוי לזכר ולנקבה. כן בכאן הקרבן הוא שם זכר והתור או היונה הם נקבות. ואמרו ומלק את ראשו ענינו שיכרות הצואר ממול העורף כי זו היא המליקה שיכרות אח ראשו ויבדילהו מן הגוף ויקטר הראש על המזבח ושאר הגוף בידו בקיר המזבח והדם מתמצה ויורד על הקיר ממעל לחוט הסקרא עד למטה. ואמר ונמצה דמו על קיר המזבח לפי שדם העוף הוא מועט ואין בו די לקבלו בכלי ולזרקו על המזבח סביב לכן צוה ונמצה דמו על קיר המזבח וגם בחטאת העוף שנאמר והזה מדם החטאת לא היה מקובל בכלי. ומזה הטעם לא היתה המליקה אלא בראש המזבח כדי שלא יאבד מהדם כלל. ואמרו ושסע אותו בכנפיו והנה השסע הוא בידו ומצד גבו והוא דוגמת מה שאמר בעולת הבהמה ונתח אותה לנתחיה לפי שהעוף הוא קטן ואין בו די לנתחו לנתחים ואמר בזה לא יבדיל להגיד שכאשר ישסע העוף בכנפיו לא יבדיל חציו האחד מחציו האחר אבל ישארו שני החציים קשורים ומחוברים זה בזה והטעם כדי לשרת בזריזות. והנה אמר הכתוב בכאן ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ובחטאת העוף נאמר ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל ולא נאמר כאן ככה לפי שמשפט חטאת העוף הוא שלא יבדיל הראש מהגוף כמו שאמר ולא יבדיל והוא מצות לא תעשה ולא כן עולת העוף וכמו שאמרו חז"ל מה הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקת הראש בעצמו והגוף בעצמו. ולזה בחטאת העוף הוצרך להעיר במליק' שתהיה ממול ערפו כדי שישאר הראש מחובר עם הגוף מצד הצואר אבל בעולת העוף היה מבדיל הראש מהגוף כמשפט עולת הבהמה את הנתחים את הראש ואת הפדר ולכך לא הוצרך לומר בה ממול ערפו. והיתה הסבה בזה לפי שהחטאת היתה מקצתה נאכלת. ולכך צוה השם לא יבדיל הראש מהגוף כדי שלא יאבד הראש אבל יאכל כשאר הגוף. אבל העולה שהיתה כלה כליל לגבוה לא היה בטל בהבדל הראש. ואמנם למה והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה כבר כתב רש"י בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא על אבוס בעליה נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר. ובעוף הנזון מן הגזל נאמר והשליך את המעים שאכלו את הגזל. וכבר כתבתי בשאלות שלפי זה היה ראוי להשליך כל העוף שכל גופו נזון מהגזל. אבל יש להשיב על זה שכבר זכרו הרופאים שיש בגוף הב"ח ארבעה עכולים. הא' באצטומכא. והב' בכבד. והג' בעורקים. והד' הוא באיברי'. והנה באצטומכא ימצא המזון כמו שנלקח כי עדיין לא נשתנה. וכתב הרמב"ם בהלכות גזלה פ"ב הגזלה שלא נשתנת אלא הרי היא כמו שהית' אע"פ שנתיאשו הבעלים ממנה אע"פ שמת הגזלן והיא ביד בניו הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה ואם נשתנית ביד הגזלן אע"פ שלא נתיאשו הבעלים ממנה קנה אותה בשנוי ומשלם דמיה כשעת הגזלה ודין זה דין תורה הוא שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל ומפי השמועה למדנו אם היא כשגזלה משלם אותה ואם נשתנת בידו משלם דמיה. ומפני זה צוה יתברך להשליך המוראה עם המעים לפי שהיתה עדיין הגזלה כמו שהיא קודם שנשתנית ואפי' בהיותה בכבד היתה עדיין בעינה. אמנם אחרי היותה בעורקים ובאיברי הגוף כבר נשתנת וקנה אותה הגזלן שהוא העוף ולכן לא צוה להשליך את הגוף. והותרה בזה השאלה הח'. ומראתו של העוף הוא הזפק ונוצתה היא הנוצה הצומחת על הזפק. והיה זה כדי למהר בעבודה שלא יצטרך למרט את העוף תחלה. והראב"ע פירש בנוצתה הרעי שבה כמו (איכה ד׳:ט״ו) כי נצו גם נעו. ורבינו סעדיה פירש בנוצת' עם הקורקבן והפירוש הראשון הוא היותר נכון. והשליך אותו י"א ממקום מעמדו של כהן ישליכנה עד למזרחו של מזבח וי"א שיוליכהו עד לשם ומשם משליכו עד מקום הדשן והוא הדשן שמסירים מן המזבח בכל בקר. האמנם עדיין לא שמענו שיהיה מזרח המזבח מקום הדשן עד פרשת צו כי שם נאמר והרים את הדשן וגומר ושמו אצל המזבח ולכן ראוי לפרש מה שאמר כאן אל מקום הדשן אל המקום שעתה אני מודיע שיהי' מקום הדשן ודומ' לו מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל שר"ל מחצית השקל בשקל הקדש שעתה אני מודיע שיהיה עשרים גרה השקל וראוי להתבונן שא"א שתהי' המורא' והמעים במקום הדשן עד שיסרחו שם ואם יזדמן שיבואו ביום אחד מאה מהעולות מתורי' ובני יונה ויושלכו כל מוראותיהם ומעיהם במקום הדשן וישבו שם עד שיסריחו הנה יהי' מזרח הכבש כאשפות נבלות ויתכן שהי' זה מכלל העשר' נסים שנעשו במקדש שלא הסריח בשר הקדש מעול' והיותר נכון שלא היו מונחים שמה ימים רבים אלא עד שעת הוצאת הדשן אל מחוץ למחנ' וגם שם לא היו מסריחים כי בשר הקדש לא היה מסריח מעולם:

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' עד ואם זבח שלמים קרבנו. זו היא המדרגה הרביעית מהעולות הבאות בנדר ונדבה והיא המנחה והנה אמר הכתוב כאן נפש כי תקריב בלשון נקבה וחזר וכינה אותו בלשון זכר כמו שאמר את קרבנו לפי שהמנחה היא כמו מחנה שיכונה פעם לשון זכר ופעם בלשון נקבה ורבים כן בסדר הזה נפש כי תחטא ועשה אחת וגו' ואם נפש אחת תחטא ואשם. ונפש כי תחטא והוא עד. נפש כי תמעול והביא. נפש כי תחטא וכחש וכאלה רבים. והנה נזכרו המנחות קודם השלמים לשני טעמים כדי לסדר מדרגות העולות כמו שזכרתי למעלה. ויען היתה המנחה מכללם לכן אחרי שזכר עולת הבקר היותר משובחת ועולת הצאן שהיא במדרגה אחריה ועולת העוף שהיא אחריה. זכר המנחה שהיא גם כן עולה ומדרגתה אחרי עולת העוף כי החי מאיזה מין שיהיה הוא משובח מהצומח. אמנם השלמים לא היו עולה ולכך נזכרו באחרונה והטעם הב' הוא שהכתוב בפתיחת קרבנות הנדבה רצה לסדר קרבן עולה ויורד כקרבנות חובה ולזה כמו שהזכיר שם קרבן מן הצאן ואמר ואם לא תשיג ידו די שה והביא שתי תורים או שני בני יונה. ואם לא תשיג ידו לתורים ולבני יונה והביא עשירית האיפה סולת וכן בכאן התחיל מן הבקר ומן הצאן ואח"כ תורים אחריהם ואחריהם ואם דל הוא הסולת והותרה בזה השאלה הט'. והענין שידור האדם ויאמר הרי עלי קרבן מנחה לכבוד השם שאז מוצא שפתיו ישמור. ואם נדר מנחה בסתם מביא עשרון סולת ולוג שמן ומלא קומץ לבונה אבל מפני שהיו מיני המנחות חמשה צריך לפרש בשעת נדרו איזה מין ממנה נודר להביא אם מנחה סתם ואם מאפה תנור או מחבת או מרחשת או בכורים. ואמר והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ והיה ראוי לומר וקמצו. אבל הטעם הוא שיביאה אל אחד מבני אהרן הכהנים וקמץ משם וכמוהו על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני ומשמרתם ביד איתמר שר"ל על פי אהרן ואחד מבניו. וכתב רש"י וקמץ משם מלא קומצו ממקום שרגלי הזר עומדות ללמדך שהקמיצה כשירה בכל מקום בעזרה אף באחד עשרה אמה של מקום כנסת רגלי ישראל. והרמב"ן כתב מקמיצה ואילך מצות כהונה לשון רש"י וצריך שנבחר שאין מצות כהונה מתחלת בקמיצה שהרי ההגשה קודמת לקמיצה והיא פסולה בזר כמו שאמר והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח ואח"כ והרים הכהן את אזכרתה שהוא הקומץ הרי שהכהן מגישה אל המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ קומץ ע"כ. ואם כדברי הרב איך תהיה הקמיצה כשירה בכל מקום בעזרה והיא מוגשת קודם לכן בקרן המזבח משמע ששם היא נקמצת כמו שהוא כתוב בסדר צו וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' על פני המזבח והרים ממנו בקמצו כמו שכתוב בפרשה זו והגישה אל המזבח והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה לה'. ומה שראוי שיאמר בזה הוא שאלו לא נכתב וקמץ משם היינו אומרים שאין הקמיצה כשירה אלא בראשו של מזבח כמו המליקה שאינה אלא בראשו של מזבח כמו שכתב הרמב"ן. אבל עכשיו שנכתב וקמץ משם הוכשרה כל העזרה לקמיצה ולזה אחרי ההגשה בקרן המזבח ומסירתה שם לגבוה אם רצה הכהן לקמוץ בכל מקום בעזרה רשאי וכן אם ירצה המביא את המנחה להתפאר במנחתו ולהראות קמיצתה מחזירה הכהן אליו במקום שרגלי הזר עומדת ושם קומצה. והרב הגדול המימוני כתב בפירושו במסכת זבחים שהיתה הקמיצה במנחה דוגמת השחיטה בזבח ולכן היתה כשירה בכל מקום כשחיטה והיתה פסולה בזר כמליקה. ואמר הכתוב והקטיר הכהן אזכרתה המזבחה ולא זכר בעצים כמו שזכר בעולה שתהיה ההקטרה על העצים אשר על האש. וכן בשלמים ובחטאת כהן משוח מפני שהיה קרבן המנחה מלא קומץ מהסולת והלבונה ולהיותו דבר מועט לא נזכרו בה עצים ללמד שאפילו על הגחלים שעל מזבח העולה יכול להקריב את המנחה ושם תשרף מבלי עצים. ואמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו ולא אמר והנותר מן המנחה כמו שאמר בקרבנו' בהמה והנותר ממנה יאכל והנותר מבשר הזבח לפי שהנותר האמור בסדר צו בפרשת זבח השלמים היה דבר מועט אשר יותר שלא יאכלוהו הכהנים ביום הזבח כי אוכלי הקרבן מתכונים בכל כחם שלא יותר מהם דבר ואם יותר יהי דבר מועט כיון שהם מפסידים אותו ולהיותו דבר מועט נאמר בו והנותר. אמנם במנחות הנותר הוא רובם וראוי להאכל אחר הרמת הקומץ שהיה דבר מועט ולכן נאמר בהן והנותרת שהוא תאר לרוב המנחה. והותרו בזה שתי השאלות הי' והי"א והנה אמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה' שתי פעמים בפרשה הזאת מפני מה שיתבאר אחר זה בסדר צו כי שם נאמר וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו יהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. רוצה לומר שקצת המנחות הם לכהן המקריב אותם לבדו והם המנחה מאפה תנור והנעשה במרחשת ועל המחבת ששלשתם לכהן המקריב אותם לו תהיה. אבל מנחה בלולה בשמן והחריבה היתה נחלקת בתוך הכהנים כלם ומפני זה נאמר כאן שתי פעמים והנותרת מהמנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאישי השם לתת החלוק הנזכר במנחות. אבל רש"י ז"ל פירש לאהרן ולבניו כהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת וההדיוט במחלוקת. והרמב"ן נתן טעם למה שלש מנחות אלה רוצה לומר מאפה תנור והמרחש' והמחבת היו לכהן המקריב אותם לבדו ואמר שהוא מפני שטרח הכהן באפייתן וראוי להרבות שכרו. ואין הדבר כן שהמתנדב היה מביא מנחתו אפויה אבל לדעת חכמינו זכרונם לברכה כמו שכתב הרמב"ן משפט כל המנחות היה אחד. האמנם ראוי לעיין למה נאמרה מנחת הסולת בכל הלכותיה ומנחת מאפה תנור והמחבת והמרחשת נזכרו בקצור גדול. ואמר על שלשתם יחד והנותרת מהמנחה וגו'. אבל הטעם בזה הוא שבמנחה הראשונה זכר תנאיה ובשניה ובשלישית וברביעי' נסמכו אליה וכן המשפט הכולל והבאת את המנחה אשר תעשה מאלה ועל כלם אמר והנותרת מן המנחה להשוות עניניהם אל המנחה הראשונה. וידמה שהיו הכהנים מרובים על המנחה מאפה תנור ומחבת ומרחשת וחוטפין אותם מיד בעליה' עמדו החכמים וברצון כל הכהנים תקנו שיהיו כל המנחות מתחלקות ונאכלות לכל הכהנים בשוה בלבד הכהן גדול שיטול חלק בראש בלא חלוקה והיה בידם לעשות כן מאחר שברצון הכהנים נעשה. ולפי זה הדרך לא נצטרך לדחות הכתובים בפירוש דחוק כמו שעשה הרמב"ן ומנחת מאפה תנור היה עשר חלות עבות מצות כלן חמץ סולת חטים בלא קמח בלולות בשמן שלאחר אפייתן יטבלום בשמן או יערבו השמן בבצק קודם האפיה ויביא עשר רקיקים מצות דקים משוחים בשמן אחר אפייתן והמנחה על המחבת היא מצה אחת בלולה בשמן גדולה ואחר אפייתה יפתת אותה פתים דקים וישימנה במחבת שהיא כמין שתי קערות נכחיות זו על זו ונותנים שמן על המצה הפתותה שבמחבת ויבשל הפתיתים בשמן ההוא ואז היתה מנחה הדורה וכמו שאמר מנחה היא אך לא יביאנה חריבה. והמנחת מרחשת היא סולת בשמן שמביא עשרון סולת ושופך לתוך המרחשת שיש בה שמן כמו שעושים הנשים ופירוש מרחשת שרוחשת בקול על האש כשתתבשל בשמן. ואמרו והבאת את המנחה אשר תעשה מאלה חוזר אל הג' מינים אחרונים שזכר מהמנחה שאחרי שיתקנוה הבעלים בבתיהם על התאר הנזכר יביאו אותם אל הכהן עם השמן והלבונה. ומלת והקריבה חוזר אל הבעל שהוא יקריב מנחתו אל הכהן והכהן יגיש אותה אל המזבח וירים הכהן חלק האש הנקרא אזכרה והקטיר המזבח ועם היותה מנחה דלה ועניה הנה תהיה ריח ניחח להשם. ואחרי כן אמר כל מנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ לתת משפט כולל ככל המנחות אשר זכר שיהיו כלם מצה ולא חמץ ולפי דעת חז"ל אמר בזה כל המנחה לכלול כל המנחות הבאות עם הקרבנות של יחיד ושל צבור והנה הוצרך יתברך לצוותם שלא יגישו שאור ודבש לפי שנשתבחה ארץ ישראל בשבעת המינים חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש והוא שכבר צוונו להקריב קרבן ממקצתם אם מן החטה במנחות האלה שזכר ואם מן השעור' במנחת הסוטה ובעומר ואם מן הגפן בניסוך היין ואם מן השמן המוצק במנחות והמשוח בחלות וברקיקים ולכן היה לנו אפשר לטעות ולחשוב שכיון שהורשינו להקריב קצת מהשבעה מינים נוכל גם כן להקריב מהשאר מהשבעה מינים ומפני זה אמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כי אמר כל שאור בעבור החטה והשעורה שהורשינו להקריב מהם קרבן מצה כאומר לא תתרחבו להקריב מהם קרבן חמץ ושאור. ואמר וכל דבש בעבור הד' מינים שהם גפן ותאנה ורמון ודבש תמרים וכן כתב רש"י וכל דבש כל מתיקות פרי קרויה דבש ואחר שנאסר דבש התמרים נאסר גם כן דבש הדבורים. והנה נאסרו השאור והדבש בהקטרה מטעמים נבדלים כי השאור נאסר כדי שלא יהיה סבה לאחר ולעכב זמן הקרבן כי אלו היתה עד"מ המנחה הבאה עם העולה חמץ יהיה סבה שבעת הסתו הלחם יתאחר להחמיץ ויתעכב הקרבן עד חוץ לזמנו. מצורף לזה כי השאור היא עסה מעופשת ואינו ראוי לאכילה בפני עצמו עם היות שהעיסה המחמצת על ידו היא ראויה לאכילה והרי הוא כמו הקיבה שאינה ראויה לאכילה בפני עצמה עם היות שהגבינה הנקפאת על ידה היא ראויה לאכילה. הנה אם כן השאור מעכב הקרבן והוא בעצמו אינו ראוי לאכילה. ואמנם הדבש נאסר כדי שלא יהיה סבה למהר זמן הקרבן. לפי שיש בו סגולה לעכל הבשר ולו היה נוגע בבשר הקרבן היו הכהנים חוששים שמא יעכל דבר מבשר הקרבן. והיו ממהרים להקריב הקרבן קודם עתו מצורף לזה היות הדבש ראוי לאכילה בפני עצמו למתיקותו ולכן אולי הכהנים בהקריבם אותו ילכלכו אצבעותיהם בו וילחכו אצבעותיהם ויהיה להם זה לאבן נגף ולצור מכשול. הנה אם כן היו בשאור ובדבש טעמים הפכיים זה מאחר הקרבן וזה ממהרו זה אינו ראוי לאכילה בפני עצמו וזה ראוי לאכילה בפני עצמו גם צוה יתברך לאסור השאור לרמוז לנו שנרחיק מעצמנו היצר הרע בהיותנו עובדים עבודתו כי היצר הרע קרוי בשם שאור וכמו שאמרו בפרק היה קורא ר' אלכסנדרי אמר הכי רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעסה ונאסר הדבש גם כן לפי שיש בו סגולה כנגד השכל כמו שכתב אב"ס וז"ל הדבש החריף המעטש שמריחין אותו ואוכלין ממנו ויוליד אפיסת השכל פתאום והזיעה הקרה. ואמר עוד ואם יריח הארסיי מהדבש החריף יסיר השכל וכ"ש אם יאכל ממנו ולפי שהיו הדברים האלה רוצה לומר תגבורת היצר הרע ואפיסת השכל דברים שראוי שירוחקו מכהני השם הוצרך יתברך להזהירם מהם. והותרה בזה השאלה הי"ב. ואמר קרבן ראשית תקריבו אותם להגיד שהשאור והדבש לא יקריבו על גבי המזבח לבד מקרבן ראשית שהוא לחם הבכורים שתקריבו אותם לה' כשאור וכדבש וכן נאמר שם חמץ תאפנה אבל הם למזבח לא יעלו להקטירם לשיהיו ריח ניחח רק למאכל הכהן שנאמר קדש יהיו לה' לכהן. והנה אמר אח"ז וכל קרבן מנחתך במלח תמלח לפי שהלחם הראוי הנהוג לבני אדם הוא מורכב מקמח ושאור ומלח. והנה אמר שאסר השאור בלחם הקרבן אולי יחשוב אדם שכן נאסר המלח. לכך הוצרך להתיר המלח בפירוש ומכאן ראיה שמותר לתת מלח במצות הפסח. והנוהגים שלא לתתו אינו משום צד חמוץ אלא משום לחם עוני וכן כתב בעל הטורים. והנה אמר כל קרבן מנחתך במלח תמלח על המנחות שנזכרו כאן בפרשה ולא נתן שעור במלח כי הוא כפי רצון עושה המנחה ואמר ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך לרבות שאר המנחות בכלל הזה. ואמרו על כל קרבנך תקריב מלח היא להגיד שגם על הבשר שאינו מנחה אבל הוא קרבן יקריב מלח. והטעם כי הבשר מלוח לא יסריח אך יתקיים ולזה נקרא ברית מלח עולם גם שהוא ערב לאוכליו אך הטפל מבלי מלח נבזה אוכלו ושלחן מגואל הוא. ואמנם למה זכר ד' מיני המנחות אשר נזכרו פה מהסולת כבר כתבתי בפרק ד' מהקדמת זה הספר שהיו כנגד ארבעת הליחות המתילדות באדם שהם הדם והאדומה והלבנה והשחורה. ועוד נוכל לתת בהם טעם אחר והוא כנגד ד' כתות שימלאו בבני אדם כי יש מהם שהם בחזקת צדיקים לפי שאינם יודעים בעצמם שחטאו וגם זולתם לא ימצאו להם עון אשר חטא. ויש כת אחרת בהפך זו שהם כ"כ להוטים אחרי יצרם הרע בתאוותיהם שהם מחזיקים עצמם רשעים וכל בני אדם יחזיקום ג"כ ככה. ויש כת שלישית מאנשים שיודעים בעצמם שחטאו אבל אחרים מחזיקים אותם צדיקים ויש כת רביעית מאנשים שאינם יודעים בעצמם שחטאו אבל אחרים מרננים עליו כמו שהיה חושב שאול שלא חטא ושמואל הנביא הודיעו את חטאו. הרי שיש כת מהצדיקים אצל עצמם ואצל אחרים וכנגד הכת הזה באה מנחת הסולת שהיא סולת נקיה מבלי חטא ועון. וכת מכת חוטאים אצל עצמם ואצל זולתם וכנגדה באה מנחה מאפה תנור מפני שחם לבו בקרבו והוא בוער כתנור. וכת אמצעית מאנשים שהם יודעים את חטאם ובני אדם אינם יודעים אותו כי הם נשואי פשע כסויי חטאה וכנגדם באה מנחת המחבת הוא נחבא ומנוחה וכת אחרת אמצעית ג"כ מאנשים שהם חוטאים ואינם מרגישים בעצמם שחטאו אבל בני אדם מרגישים וכנגד זה באה מנחת המרחשת שרוחשים ומדברים בני אדם ממנו. ואחר שזכר ד' מיני המנחות האלה זכר מנחה חמישית והיא אמרו ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל ר"ל שכאשר יביאו בכורים במנחת העומר שהיא באה אביב בשעת בשול התבואה בטרם שתתיבש ולא תוכל להטחן ולעשות סולת רק הוא אביב וכרמל כלומר בעודו באיבו שהוא רך ומלא צריך שיקלה באש עד שיעשה גרש והיא טחינה גסה מלשון ויגרס בחצץ שיני שהוא מענין שבירה ואז יתן על אותה המנחה שמן ולבונה ואמר מנחה היא לומר לך שגם זה דרך הדור הוא כשאר המנחות הבאות סולת וכפי הרמז נוכל לומר בזה שכבר כתבו חכמי הרפואה שבסתיו הליחות שוקטות ונחות ובאביב הן מתעוררות ובפרט הדם עד שכתב אב"ס שחליי האביב הם שלשול הדם והרעיפה תרבה בו בקיעת העורקים ורקיקת הדם ולא יציל מחליי האביב דבר כמו ההקזה וההרקה. ולפי שבהתעוררות הדם יתעורר היצר הרע לפי שיתחמם הגוף ולכן נצטוינו להקריב בזמן האביב מנחת בכורים לה'. כי האביב רמז לזמן הבחרות שהוא זמן בישול ושלמות גוף האדם וזה שזמן הצמיחה והגדול באדם הוא דומה לזמן צמיחות וגידול השכלי שנמצא שזמן ההעמדה שהוא זמן הבחרות. הוא זמן בשול ושלמות גוף האדם ובזמן ההוא יתחמם מאד ודומה כאלו הוא קלוי באש ולכן תקונו שישתדל האדם לכתת ולשבר היצה"ר כמ"ש חז"ל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. ולזה רמז באמרו גרש שהוא לשון שבירה כמו שפירש"י. ומה נכבד אמרו גרש שהוא לשון קצת שבירה ולא טחינה דקה לרמוז שהיצ"הר אין ראוי לבטלו ולהמיתו לגמרי שא"כ יפסד ישובו של עולם וקיומו וכמו שאמרו חז"ל אלמלא יצה"ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולכן הראוי לו הוא גרש קצת שבירה לא בטול וטחינה דקה. ורמז בלשון כרמל זמן הבחרות כי כרמל בעוד שהתבואה לחה ומלאה וע"כ נקראו המלילות כרמל וכרמל בצקלונו וכן הוא זמן הבחרות. והענין כלו הוא שבכל שנה בזמן האביב צריך אדם שיזהר לעמוד על נפשו ולכבוש יצרו וג"כ בזמן הבחרות כלו. ולזה הרחיק הרב המורה למוד החכמה האלהית לבחורים לרתיחת טבעיהם וטרוף דעותיהם עד שתדעך השלהבת ההיא השורפת וכו':