Arukh HaShulchan

Sefaria · Halakhah · 5,566 sections

Introduction.1
כבוד מלך
Introduction.2
"אני פי מלך שמור, ועל דבריו שבועת אלהים" (קהלת ח ב).
Introduction.3
תכונת האדם בעצמותו – תעיד על ההכרחיות למלך במדינה. כי כמו שהגוף המורכב מאיברים רבים, וכל אבר עושה פעולתו המיוחדת לו, ובכל זאת כולם פונים למעין אחד לשאוף ממנו רוח חיים, והוא הלב, ועל ידו הולך מרוצת החיים לכל האיברים, ובחסרון בריאת הלב כל האיברים חולים, ורוח החיים שבהם טרופים ומבולבלים – כמו כן המדינה בכללה, המורכבת מאלפי אלפים בני אדם, היא כאדם אחד המורכב מאיברים רבים. כי האדם הוא מדיני בטבע, ואין ביכולתו לחיות בעצמו במדבר כחיתי יער, מפני גודל צרכיו, שאחד יעזור לחבירו. ובהכרח שיהיה להם אבר אחד לשאוף ממנו רוח חיים בצרכי ונימוסי המדינה, והוא המלך. וכשמלך יושב על כסאו, וכל אנשי המדינה נכנעים אליו לעשות רצונו ופקודותיו – אז כל איברי המדינה, והם כל בני המדינה, בריאים וחזקים, ויושבים בשלום ובשלוה. וכן חס ושלום להיפוך, ד' ישמרנו. ומה נעמו דברי רבותינו חכמינו ז"ל באמרם: מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא (ברכות נח א). דכמו שמלכות שמים: אם יראת אדון כל שולטת על מין האדם בכלל, שנזהרים לעשות נגד רצונו יתברך – אז כל יושבי תבל שוכנים בהצלחה ובמנוחה; כמו כן אם יראת המלך שולטת על כל בני המדינה, וכולם נכנעים אליו, ואוהבים למלאת פקודתו – אז כל בני המדינה בהשקט ובבטחה. ועלינו בני ישראל לבד זה, נתוסף עלינו ציווי ואזהרה שבועה חמורה מפי הקדוש ברוך הוא, כמבואר בתלמוד (כתובות קיא א) שהקדוש ברוך הוא השביע את ישראל שלא ימרודו במלכות. וביאור הדברים: אף על מרד בלב, שלא יהרהר אחר המלך ושריו, ולהיות יראת המלך עליהם. דאם רק על מרד בפועל – אין צריך שבועה לזה.
Introduction.4
וזהו שאמר החכם: "אני פי מלך שמור" – רצונו לומר: אני, עצם האדם שלי אומר לי לשמור פי מלך, דמבשרי אחזה מלך, ועלי לשמור פי מלך כמו שעלי לשמור את הלב. ונוסף לזה על דברת שבועת אלקים שהשביענו על זה, כמו שנתבאר.
Introduction.5
ולכן מאד מאד חבבו רבותינו חכמי המשנה והתלמוד את המלכים ושריהם, ויָראו מהם יראת הכבוד ויראת המעלה הרוממה. ואף גם בהיות ממשלה בישראל בארצם – הזהירו נביאינו וחכמינו ז"ל להיות נכנעים למלכי ארץ, כמו שצוה ירמיהו הנביא: "עבדו את מלך בבל וחיו" (ירמיהו כז). ולבני הגולה אשר היו בבבל שלח הנביא לאמר: "בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין, קחו נשים והולידו בנים ובנות... ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום".
Introduction.6
וכן שנו חכמים במשנה (אבות פרק שלישי): הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו. ובזמן בית שני היו נכנעים למלכי פרס ויון, וקסרי רומי. וקודם החורבן צעק בקול גדול אבי התורה שבעל פה, רבן יוחנן בן זכאי, ותלמידיו ר"א ורבי יהושע, למסור את ירושלים ביד קיסר רומי. ואותם האנשים אשר לא רצו בזה – קראום חכמי התלמוד בלשון "בריוני", כלומר: אנשים פראים ורעים, כמבואר בתלמוד גיטין (נו ב).
Introduction.7
ואם ככה עשו קדמונינו בימיהם, בעת אשר לא היה עדיין להמלכים משפטים קבועים במדינה, ודנו ככל העולה על רוחם – "דעספאטיזעם" – על אחת כמה וכמה שהחיוב מוטל עלינו לאהוב את אדונינו הקיר"ה ולירא מפניו. ולכן בכל תפוצות ישראל מתפללים בלב טהור בכל שבת ויום טוב לפני ד' על שלום אדונינו הקיר"ה, ואשתו, וזרעו, וכל משפחתו.
Introduction.8
והעד הנאמן על זה, כי בכל משך הרב מהשנים שאנחנו שוכנים בצל ממלכת רוסיא האדירה – לא נמצא אף אחד מרבוא רבבות מישראל השומרים דת תורתינו, שיהיה מעורב בשום מרידה חלילה. ואדרבה להיפוך: תמיד אנחנו בני ישראל מסרנו נפשותינו על אהבת קיסרי רוסיא ושלומם. כידוע לקוראי הדורות מה שעשו ישראל בשנת תקע"ב במלחמת הצרפתים, ובשנת תקצ"א בעת המרידה, עד שאלכסנדר הראשון ז"ל, וניקאלאי הראשון ז"ל, החזיקו טובה לישראל על אמונתם למלכם.
Introduction.9
ואשר תראה שוטנינו ומקטריגינו יחפאו עלינו דברים אשר לא כן, ומלשינים כי ישראל מרמה אהב – דבר זה ידוע לחכמים האמיתים ישרי לב מחכמי האומות, כי אך השנאה והקנאה ורוע הטבע מדברת מתוך גרונם. ומי כעם ישראל מוכן לפורענות, אשר כל איש נרגן, אם יחשוק להתנפל על בני אדם – אין לו מטרה טובה לקלוע חיצי לשונו יותר מן עם ישראל האומללים. כי מי יפגע בעדם? או מי יעצור בעד הנרגנים לדבר ככל העולה על רוחם הנבערה?
Introduction.10
והמופת המבורר לזה, שאין זה רק רוע לב: ראה תראה כי גם העלילה המתועבה בימי קדם, בילבול דם אשר בדו המלשינים לאמר שאנחנו משתמשים בדמי אדם לפסח – שכבר קאה אותם הזמן, ולדראון עולם, כל מוציאי הדיבה הרעה הזאת – עם כל זה המצא תמצא גם עתה רשעי לב, אשר העלו גרה ללעוס ולהעלות הדברים האלה, ולא יבושו ולא יכלמו לדבר כן.
Introduction.11
מזה תוכיח ותדין על כל מיני דילטוריא על הצאן האובדות האלה, אשר תוקעים ומריעים צוררי ישראל בכתבי עיתיהם לתת את ישראל לשמצה. ויתפשו את ההמון בלבם, לקרא מלא על עם נדח ונעזב. וכל משכיל יבין כי כותבי העיתים האלה – סוחרי רכיל המה, למען יתרבו קוניהם; כדרך לבות רוב המון עם, שהטייתם לרעה יותר מלטובה.
Introduction.12
שמעו נא משכילים וישרי לב, אם לא התולים עמהם? אם לא צחוק מכאיב לב אשר במצאם אחד מישראל שעשה איזה מרמה ישימוהו על הנס ויתרועעו אף ישירו לעשות רבוא רבבות אנשים ערבים זה בזה ויתלו עונו בעון הכלל:
Introduction.13
שומו שמים על זאת, ותחרד הארץ ממקומה! ותיערב נא מאסקווא, פ"ב, ברלין, ווין, פאריז, לאנדאן, שלא ימצאו בהם מקצת אנשי מרמה, אות היא על רוע לבם! נשבע אנוכי בחיי כי אני יושב בתוך טבור מושבות היהודים בליטא, ובעירי וכל הגליל יש בערך שש עשרה אלף נפש מישראל. ומלאכתי להורות לבני ישראל, ולפניי נגלו רוב עסקיהם, ורובם ככולם עמלים יום ולילה על לחם חוקם. ולמאות בעלי מלאכות המביאים טרף לביתם מעמל ידיהם – ורובם יחיו בדוחק ולחץ, בלחם לאכול ובגד ללבוש. והמעטים מן המעטים שיש להם קרקע וגינות – ראיתי בעיני איך שעמלים יום ולילה, המה ונשיהם ובניהם בעבודת הארץ. ומי יתן אשר הממשלה הרוממה – היתה ידה פתוחה להתיר לכל איש מישראל לקנות קרקע מעט. כי אז היתה רואה בעיניה הישרים – איך בלב שמח היינו עמלים לעבוד עבודת האדמה.
Introduction.14
ואמת אשר מפני שנגדר בעדינו זכות קניית קרקע, ואנחנו נודדים באויר – יש למאות משפחות הנודדים ללחם. ולא ימלט שמפני הלחץ זו הדחק – יעשו איזה מרמה ועולה, כי רבים רבים המה נפשות רעבים, וערומים, ויחפים במדינתינו למאות.
Introduction.15
ומזה הנסיבה אשר בכל עת מקרא הצבא בירח נאייבר – נחסרים לשעתם לבעבור כי מפוזרים המה, ויש מהם הרבה אשר מרוב דלותם – אין למו כסות בקרה במה לילך לצבא. חי נפשי כי במקומות אשר יתאמצו ליתן נדבות לכל נפש ההולך לצבא למען ילביש את עצמו, ושיהיה לו כמה רו"כ לצרכי נפשו – שם הולכים בשמחה לעבוד בחיל אדונינו הקיר"ה, למרות עיני שוטנינו המחפאים עלינו דברי שקרים, שישראל משמיט את עצמו מעבודת הצבא. את כל זה ראיתי בעיני ולא מפי השמועה. והרי סוף סוף במשך השנה ישתלם הסכום, כי אם אך זה המשתמט משיג די מחסורו אשר יחסר לו – הולך בשמחה. ובעוד אני כותב הדברים האלה – יעטרוני הבחורים מפה, שנפל עליהם הגורל, לבקש עזרה למלבושיהם ולכל צרכיהם. וכל המון הרבנים מתאמצים בזה, למלאות פקודת הוד אדונינו הקיר"ה. ועוד יש סיבות לזה שאין המקום פה לבארם.
Introduction.16
ועוד מהדברים אשר יטילו קוצים בעיני שרי הממשלה על עם ישראל – שהמה מאנים את הגוים יושבי הכפרים. וחי נפשי, מה נאמר ומה נדבר, אם יש אף מקצת מן המקצת מדברי הנרגנים? כי לא כימים הראשונים הימים האלה, והוא רק דיבת כסילות. רחוקים המה מאדם, לא ידעו ולא יבינו כי הגוים יושבי הכפרים לא יניחו את עצמם מלאנות אותם. וגם עם ישראל בדור הזה רחוקים המה ממחשבות רעות כאלו. וידוע לי מהרבה בתי מרזח – "שיינקען" – שאם יראה בעל המרזח שהשותה קרוב להשתכר – לא יתן לו עוד יין שרוף. והמופת לזה כי לא נראה ביום השוק שכורי יין הרבה.
Introduction.17
לבד כל אלה ידוע לכל, כי כל גוי אשר יש לו רק תואנה על איש ישראל – יבא להרב לקבול על הישראל. והרבנים משגיחים הרבה, לבלי ימצאו תואנה. וברבים נדרוש כי על פי דת תורתנו הקדושה – אסור לאנות לאינו יהודי יותר מליהודי. ולתכלית הנרצה הלזה דברנו בזה הספר, לבאר גודל איסור הגניבה והגזילה והאונאה בין ליהודי בין לאינו יהודי. וכי דינא דמלכותא – דינא. וכי אסור להעלים מהמכס, ומכל חיובי המלכות, כמו שבארנו בסימן שס"ט. וגם בארנו גודל האיסור לחשוב מחשבה לא טהורה על דינא דמלכותא, ולהיות נזהר בכבוד המלך, וכאשר בארנו בסימן א סעיף כו, עיין שם. וגם בארנו עוד דברים המועילים בעזרת ד'. ועוד יש להאריך בזה, ולא עת האסף פה.
Introduction.18
יחי אדונינו הקיר"ה אלכסנדר השלישי, ואשתו הגבירה בת מלך, ובנם יורש עצר, וכל בית המלכות הרוממה.
Introduction.19
יצו ד' חסדו למשיחו, מלכנו אדונינו הקיר"ה, ויאריך ימים על ממלכתו. אמן ואמן.
Introduction.20
הקדמה
Introduction.21
"אל אלהים יי, הוא יודע, וישראל הוא ידע" (יהושע כב כב).
Introduction.22
כי תורתינו הקדושה והטהורה "ארוכה מארץ מדה, ורחבה מני ים" (איוב יא ט), "גבוה מעל גבוה" (קהלת ה ז), "ועמוק עמוק מי ימצאנה..." (שם ז כד). ואיך לא? והרי היא בת אלקים חיים, והיא עצם החכמה העליונה, ושם חביון עוזה, והוא יתברך – שמו וחכמתו אחד הן. וכשם שאין ראשית לראשיתו, ואין אחרית לאחריתו – כמו כן אין ראשית ואחרית לחכמתו. וזהו שאמר נעים זמירות ישראל: "רחבה מצותך מאד" (תהלים קיט צו), כלומר: בלי גבול. ולזה התחנן לומר: "גל עיני, ואביטה נפלאות מתורתך" (שם קיט יח). וגם היא המקור לכל החכמות, ואל זה רמזו ששת קני המנורה, שהיו כולם פונים אל הנר האמצעי, כמו שביארו גדולי חכמי לב, הלא בספרתם.
Introduction.23
ועיקר גדולת התורה נודעת מהתורה שבעל פה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות לד כז): "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (גיטין ס ב). וזהו התלמוד הגדול והקדוש, המלא והגדוש מכל הון יקר, פנינים ואבני חפץ, מעולפת ספירים. ולאשר עינים לו – ולו יראה מרגליות טמונות בכל עניין ועניין. והתורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב, וכשם שהנשמה נותנת רוח חיים בגוף האדם, כמו כן התורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב, כי היא סתומה וחתומה, ואין בה אף מצוה אחת מבוארת. כמו בשבת, דכתיב (שמות כ ט ודברים ה יג): "לא תעשה כל מלאכה" – מהו גדר המלאכה? ולמה פרטה התורה בפרשה "ויקהל" מלאכת הבערה בפני עצמה, כמו שכתוב (שמות לה ג): "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". עד שכבר טעו בו הצדוקים וישבו בחושך בלילי שבתות, כי הלכו בחושך ולא נגה עליהם אור התורה שבעל פה. ובפרשה "תשא" לא הזהירה רק על חרישה וקצירה, דכתיב (שמות לד כא): "בחריש ובקציר תשבת", דמשמע דזריעה ונטיעה וניכוש – מותר. ועיקר עניין שביתה נעלם, דלפי פשטותה אין לעמול כלל בשבת, ואם נרצה לשאת שולחן כבד מחדר לחדר – אסור. אתמהה! ומצינו בנחמיה (יג יז), כשקנו מהצורים דגים ושארי חפצים בשבת, צעק עליהם ואמר: "מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים, ומחללים את יום השבת" – הרי דלקנות דבר הוי חילול שבת. ואיפה נכתב זה בתורה? וירמיה הנביא אמר (יז כב): "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו" – הרי דהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוי גם כן מלאכה! ואיפה כתוב זה בתורה? ובפרשה "בשלח" כתיב (שמות טז כט): "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", דלפי פשטותה משמע שאסור לזוז ממקומו ביום השבת. וכבר יש שטעו לומר כן.
Introduction.24
גם עיקרי המועדות: נעלם מתי הוא חודש האביב, ומתי הוא חודש האסיף – הרי לא כל המדינות שוין בזה. ועוד: שהתורה אמרה שחג הפסח יהיה בחודש הראשון, וחג הסוכות בחודש השביעי – והרי השנה אנו מונין מתשרי, ולפי זה היה לנו לעשות פסח בתשרי, וסוכות בניסן. ועוד: שהרי כמה פעמים כתיב בתורה: "שבעת ימים תאכל מצות" (שמות כג טו, לד יח, דברים טז ג), ובפרשה "ראה" כתוב (דברים טז ח): "ששת ימים תאכל מצות". ובמצות תפילין כתיב (דברים ו ח): "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך" – מה נקשור? מה היא תמונתם? ובמצות ציצית כתיב (במדבר טו לח): "ועשו להם ציצית" – איזו ציצית? ובארבע מינים שבלולב פירשה כל השלושה מינים באר היטב, והמין הרביעי סתמה וכתבה (ויקרא כג מ): "פרי עץ הדר" – ולמה לא ביארה בפירוש מה זה? וכן בראש השנה כתיב (במדבר כט א): "יום תרועה יהיה לכם" – ולא פירשה מהו התרועה ואופן ההתרעה. ולמה במקום אחר (במדבר י ט) ביארה "והרעותם בחצוצרות", ובכאן באה הקבלה דדווקא בשופר? וכן בשחיטה כתיב (דברים יב כא): "וזבחת מבקרך ומצאנך... כאשר צויתיך" – באיזה מקום צוהו? ומהו עניין הזביחה? אם להכותה בקרדום על ראשה, אם לחתוך הצואר, או שארי עניינים מהמיתה? וכן בדינים שבין אדם לחברו – לא ביארה מאומה, רק דיני שומרים. האמנם מפני שעיקרי התורה נמסרו בקבלה למשה רבינו מסיני, והוא מסרה ליהושע עד הנביאים, ועד אנשי כנסת הגדולה, כדתנן בריש אבות. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ההקדמתו לחיבור הי"ד החזקה: דכל המצות שנאמרו למשה רבינו בסיני – בפירושן נתנו, שנאמר (שמות כד יב): "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה" – "תורה" זו תורה שבכתב, "והמצוה" זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה. "ומצוה" – זו היא הנקראת "תורה שבעל פה". ולזה הצטרך משה רבינו להיות בהר ארבעים יום וארבעים לילה לקבל תורה שבעל פה, דאילו הלוחות בעצמן כפי פשטן – בשעה קלה היה מבין אותם.
Introduction.25
וזהו המשנה והתלמוד דרבינו הקדוש. שראה גדול הפיזור מעם ישראל אחר החורבן, אסף כל חכמי ישראל, והעתיקו כל אחד ואחד המשניות העתיקות שהיה להם בקבלה מרבם, ורבם מרבם, עד הלכה למשה מסיני. ומזה רבינו הקדוש וחבורתא קדישתא דיליה – חיברו אלו הששה סדרי משנה, והעלום על ספר בקיצור נמרץ, רק לזכרון דברים בעלמא. ואחר כך כל החכמים שבדורות הבאים, כל עמלם היתה להבין דברי המשניות, ומה שנתוסף עליו מהתוספתות והברייתות, וספרא וספרי ומכילתא, אם כי כולם נרמזים במשנה. אמנם לאו כל מוחא סביל דא, להבינם מתוך קיצורי המשניות, ולזה בימי רבינא ורב אשי, וכל חכמי ישראל שבימיהם, נגמר זה התלמוד הגדול והקדוש, ומאז אין לנו רשות לא להוסיף ולא לגרוע מהתלמוד, רק להבין דבריו. ואלה המה ראשי אלפי ישראל שהיו אחר זמן חתימת התלמוד, כל גאוני מזרח ומערב – כל עמלם היה להבין דברי התלמוד. וחיברו עליו פירושים רבים, ותוספת להפירושים. וזכינו שנתקבלו בכל תפוצות ישראל פירושי אור התורה, המנורה הטהורה, רש"י ז"ל, מפני שהעלה בפירושו כל מה שקבל מרבותיו, וזכינו לתוספת רבותיו הצרפתים שהיו גדולים בחכמה ובמניין מכל חכמי ישראל שבימיהם. כי שמונים בעלי תוספות למדו מפני הארי החי, רבינו הגדול – רבינו תם ז"ל, כמו שכתוב בתשובת מהרש"ל. והם עשו את ים התלמוד ככדור, והאירו נתיבותיו, ובלעדי דבריהם הקדושים – נמשש בו כאשר ימשש העור באפילה.
Introduction.26
עוד הוסיפו רבותינו חכמי התלמוד לכלול בהתלמוד הרבה מן החכמות. והוסיפו בו גם דברי אגדה ודרשות, בדברים שהם כבשונו של עולם, כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ושאר חכמות פילוסופיות וטבעיות. והסתירום חכמינו ז"ל בדבריהם הנעימים, לבלי יראו חוצה. ודברו במשל וחידה, כמו מאמרי רבה בר בר חנה בפרק חמישי דבבא בתרא. וכוויכוחי התנא רבי יהושע עם סבי דבי אתונא בפרק קמא דבכורות. והם הפילוסופים המפורסמים בעולם, מאתונא עיר החכמה בארץ יוון. וכן כל מאמרי חכמינו ז"ל באגדה – כך היא דרכם, מפני שלא כל אדם יכול לסבול אור החכמה בגלוי. כמו היושב בחושך ימים רבים, כשיצא פתאום לאור השמש – יתעורו עיניו, כי לא יכול לסבול האור. ולכן הלבישו רבותינו ז"ל את מאמרי החכמה בכמה מלבושים, וכל חכם לב ידלה מעט מעייני החכמה, אם הוא הגון וראוי לכך. ואם לאו – אין זה מניעה להתורה והמצוה, כי כל הדברים הנוגעים למעשה התורה והמצוה – לא הסתירום, וביארום בגלוי.
Introduction.27
וכי יפלא בעיניך על רוב הדעות, ומחלקותם בפרטי הדינים – דע כי לא מחכמה שאלת על זה. וכבר אמר הפילוסוף כי לפרטים אין מספר. וכולם דברי אלקים חיים המה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל ריש חגיגה (ג ב): "דברי חכמים כדרבונות, וכמסמורות נטועים בעלי אסופות, נתנו מרועה אחד" (קהלת יב יא). "בעלי אסופות" – אלו תלמידי חכמים, שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה: הללו מטמאים והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרועה אחד; אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. דכי פליגי תרי תנאי או תרי אמוראי בדין, או באיסור והיתר, כל חד אמר "הכי מסתביר טעמא" – אין כאן שקר כלל, דכל חד וחד – סברא דידיה קאמר. מר יהיב טעמא להתירא, ומר יהיב טעמא לאיסורא. מר מדמי מילתא למילתא הכי, ומר מדמי בעניינא אחרינא. ואיכא למימר "אלו ואלו דברי אלקים חיים" הם: זימנין דשייך האי טעמא, וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט (רש"י כתובות נז א). וכמופת לזה, שלא תמצא בכל הש"ס מחלוקת בעיקרי המצוה: הכל מודים ש"פרי עץ הדר" הוא אתרוג, והכל מודים ש"עין תחת עין" – ממון. אלא דכשבאו לדורשו מהפסוק – מר דריש לה מהאי קרא, ומר דריש לה מהאי קרא, וכולם אמת. השמעת שיחלוקו כמה בתים יש בתפילין של ראש? או כמה פרשיות צריך לכתוב במזוזה? או כמה ברכות יש בתפילה? או כמה ברכות יש לפני קריאת שמע ואחרי קריאת שמע? או בברכות פסוקי דזמרא? כל ישראל שמקצה העולם ועד קצהו שוין בזה שיש אברעה בתים בתפילין, ושני פרשיות במזוזה, ושמונה עשרה ברכות בתפילה לבד ברכת המינים, ושני ברכות לפני קריאת שמע ואחת לאחריה. והשינוי בנוסח, כמו שזה אומר "אהבה רבה" וזה אומר "אהבת עולם", או שזה אומר "הודו" קודם "ברוך שאמר" וזה אומר "ברוך שאמר" קודם – אין זה שינוי כלל, דכל אחד יכול לעשות בה כפי רצונו. דדא ודא – אחת היא, אלא שאין מדרך ארץ לשנות מכפי שנהגו הציבור. ובעל נוסח זה, כשבא למקום למתפללים הנוסח השני – מתפלל עמהם, מפני שכל ישראל שוים במניין הברכות והתפילות.
Introduction.28
השמעת מימיך שיהיה בין חכמי ישראל ההולכים בדרך התלמוד מחלוקת בעיקרי מלאכת שבת ויום טוב? או בהימים, שזה יקדים וזה יאחר? חלילה, לא היתה כזאת בישראל! כל ישראל מקבלים השבת והיום טוב בשעה אחת, מקצה העולם ועד קצהו, בשקיעת החמה למקומותם במושבותם. ויותר מזה תראה נפלאות, ואות ומופת על אמיתת הקבלה: הנה זה יותר משמונה עשרה מאות שנה שעם ישראל מפוזרים מקצה אל הקצה, ואין להם שום חיבור זה לזה משינוי לשונם. כמו עם בני ישראל שבארצות רוסלאנד פולין ואסטרייך, עִם עַם בני ישראל שבארצות פרס מאראקא אלגיר וטוניס וטריפאלי. וזה רק כארבע מאות שנה שיצא חכמת הדפוס לאור עולם, וקודם לזה לא היה שום התחברות ממדינות אלו, למדינות שבאזיה ואפריקא. והנה אצלנו החודשים: חודש מלא וחודש חסר; וחשון וכסלו – פעמים ששניהם מלאים, ופעמים ששניהם חסרים, פעמים שאחד מלא ואחד חסר. האם אירע שבמשך מאות מהשנים האלו יעשו אלו מלא ואלו חסר? או בחודשים משני אדרים, שלפעמים עיבור השנה במשך שתי שנים, ולפעמים במשך שלוש שנים: האם אירע שינוי בין זה לזה? וכבר אמר אחד מגדולי חכמי יוון, שחישוב המולד לישראל הוא אות ומופת על הנבואה בישראל. וכל הדברים הללו – אין להם רמז וזכר בתורה שבכתב.
Introduction.29
האמנם עמודי הקבלה מהתורה שבעל פה חזקים כראי מוצק, אשר כל כלי יוצר עליו – לא יצלח לשברו, וכל רוחות – לא ינידוהו ממקומו לעקרו. ומקולות מים רבים אדירים משברי ים – לא ינוע ולא יחת.
Introduction.30
וכל מחלוקת התנאים והאמוראים, והגאונים והפוסקים באמת, למבין דבר לאשורו – דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה: זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת "שירה", ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד – יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה.
Introduction.31
האמנם כל זה הוא לפלפול התורה. אבל להלכה למעשה – לא כל אדם זוכה לשאוב מים חיים להלכה ולמעשה מהים הגדול הזה, מפני גודל איכותו וכמותו. אי לזאת, נתעוררו רבותינו הקדמונים לזה, ויש שקיצרוהו כמו רבינו הגדול הרב אלפס ז"ל, ורבינו הרא"ש ז"ל. ויש ששאבו ממנו לכתוב הלכות הלכות, כמו הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל, ורבינו יעקב בעל הטורים ז"ל.
Introduction.32
האמנם מפני ריבוי הדעות, עמדו שני גדולי הדור — יוסף הצדיק, ומשה איש האלקים — וחברו חיבורים גדולים בכמות ובאיכות על ספרי הטור: "בית יוסף" ו"דרכי משה", שמה באו במשפט על כל חילוקי הדעות מרבותינו הראשונים. ורבינו בעל "בית יוסף" פסק להלכה כשניים משלושת הרועים: הרי"ף, והרמב"ם, והרא"ש. ולאשר כי ברוב הדינים הרי"ף והרמב"ם בחדא שיטתא קיימו, והרא"ש ז"ל הלך בדעותיו על פי הרוב אחרי רבותינו הצרפתים בעלי התוספות, לכן רבינו הרמ"א נטה ברוב הדינים אחרי רבותינו הצרפתים והאשכנזים, שאנו מבני בניהם. ומזה חיברו השולחן הטהור לפני ה', כי כולו זהב טהור. ויקח משה את עצמותיו של יוסף הצדיק, והכניס דבריו בתוך דברי רבינו ה"בית יוסף", ושניהם כאחד בנו את כל בית ישראל בדינים הנהוגים בזמן הזה.
Introduction.33
ולאשר לא היתה כוונתם שיפסוקו מתוך הקיצור, כמו שכתב המהרש"א ז"ל בסוטה כב א, וזה לשונו: ובדורות הללו, אותן שמורין הלכה מתוך השולחן ערוך, והרי הם אינם יודעים טעם העניין של כל דבר, אם לא ידקדקו בדבר מתחילה בתוך התלמוד, שהוא שימוש תלמידי חכמים, וטעות נפל בהוראתם – והרי הן בכלל מבלי עולם, ויש לגעור בהן. עד כאן לשונו, וכן כתב הגאון בעל "תוספת יום טוב" בהקדמתו לחיבורו "מעדני יום טוב", וזה לשונו: ואף הרב הגדול מורינו הרב יוסף קארו ז"ל, אשר השביר בר בספרו "בית יוסף", ומתוכו עשה החיבור שקראו "שולחן ערוך" בדמותו ובצלמו של ספר הטורים, ועל לשונו תמיד לשון הרמב"ם ז"ל – לא נתכוין להורות מתוך ספרו. חלילה וחלילה מלחשוב עליו כזאת! רק מי שלמד ועיין בספר הטורים עם פירוש ה"בית יוסף", וילאה למצוא תכלית כל דין ודין – הלא ידעו ויבינו מתוך ה"שולחן ערוך". זאת היתה כוונתו הרצויה. עד כאן לשונו.
Introduction.34
ומטעם זה קם הגאון הגדול רבי מרדכי יפה וחיבר ספרו ה"לבוש", והטעים מעט במשכיות דברי רבותינו בעלי ה"שולחן ערוך". האמנם מאשר אחר כך קמו רבותינו האחרונים גאוני עולם, וחברו ספרים רבים גדולי הערך על הטור וה"שולחן ערוך", כמו: הסמ"ע (ספר מאירת עינים), והדו"פ (דרישה ופרישה), והב"ח (בית חדש), והט"ז (טורי זהב), והש"ך (שפתי כהן), והמג"א (מגן אברהם), והחמ"ח (חלקת מחוקק), והב"ש (בית שמואל), והע"ת (עולת תמיד), וה"בית הלל", והאו"ת (אורים ותומים), ונה"מ (נתיבות המשפט), וקצה"ח (קצות החושן), והפר"ח (פרי חדש), והפר"ת (פרי תואר), והתב"ש (תבואות שור), והפרמ"ג (פרי מגדים), והל"ש (לבושי שרד), ועוד כמה חיבורים מגדולי עולם, הן בחיבורים הן בשאלות ותשובות – הדר החשש והבילבול למקומו.
Introduction.35
ובפרט בדור השפל הלזה, שנתמעטו לומדי התורה בעונותינו הרבים. על כן קמתי ונתעודדתי אני הצעיר לבית לוי, ובעזר שדי צורי וגואלי, הנותן ליעף כח – חיברתי חיבורי זה, וקראתיו בשם ערוך השולחן, והערכתיו עם כל המיני מטעמים. והיתה התחלתי בחלק חושן משפט, כי עמוק עמוק הוא לשית עין על כל דברי רבותינו האחרונים העמוקים והרחבים. ונגד זה בחלק השני – נחסרנו מנעימות דבריהם, וכל מעיינם היה בחלק הראשון. ושמה הניחו לי כר נרחב להתפשט בו. וזה מעשה הספר בפרטיות, בסייעתא דשמיא:
Introduction.36
א) כל דברי רבותינו בעלי ה"שולחן ערוך" – בארתי בטעמם ונמוקם.
Introduction.37
ב) כל דברי רבותינו האחרונים, כשחולקים על ה"שולחן ערוך" – הבאתי דעתם ובמילתא בטעמא, וכן דיניהם שחדשו.
Introduction.38
ג) במקום שיש מחלוקת בין רבותינו האחרונים – והבאתי דעותיהם. ואם היה לי בדבר מה להכריע – לא מנעתי מלכתוב הכרעתי, כפי עניית דעתי, ולהמעיין משפט הבחירה.
Introduction.39
ד) בהרבה מקומות כשחולקים על רבותינו בעלי ה"שולחן ערוך", וה' העיר עיני ליישב דבריהם – כתבתי מה שנראה לעניות דעתי.
Introduction.40
ה) בכמה מקומות שנשארו דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל ב"תימה" ו"צריך עיון" ממפרשי דבריו, או ממפרשי ה"שולחן ערוך" – עמלתי ויגעתי להבין דרכו בקודש, והעליתים על ספרי זה.
Introduction.41
ו) עוד הרבה דינים מחודשים שמצאתי בתוך דברי רבותינו הראשונים, שלא הובאו עדיין – הבאתים. וגם דינים מחודשים שנראה לעניות דעתי מתוך הסברא, או באיזה ראיה – לא מנעתי מלגלותה, וכתבתי לסימן: [נ"ל] – רוצה לומר: "נראה לי"; או כתבתי בתחילת הדברים "יראה לי" – הכל לפי העניין.
Introduction.42
ז) בכל מקום שלא כתבתי מקור ששאבתי ממנו – ידע המעין שזהו מדברי רבותינו בעלי ה"שולחן ערוך", אך הרחבתי הדברים בהלכתא בטעמא. וכל אשר מדברי הראשונים והאחרונים שלא הובא ב"שולחן ערוך" – כתבתי מקורו בשני חצאי מרובעים כזה: [].
Introduction.43
ח) לפרקים, כשעל ידי הדברים נתחדש איזה חידוש בגמרא, או ברש"י ותוספות, או בשארי ראשונים – רמזתי הדברים במלות מועטות בהקף שני חצאי מרובעים כנזכר לעיל, שמפני שכל כוונתי להועיל, ולבלי לבא בארוכה – הוכרחתי לעשות כן. והמעיין יבין, ומי שלא ירצה לעיין בזה – אין בזה מניעה בעקרי הדברים. ולפעמים הבאתי איזה דין מחודש מירושלמי או מתוספתא, ואם אין לזה סתירה מהש"ס שלנו כתבתי הדברים כהווייתם. ואם לאו – הערתי בהערה קטנה שמהש"ס שלנו לא משמע כן, כאשר יראה המעיין בחלק השני בכמה מקומות בסייעתא דשמיא.
Introduction.44
ט) לשלימות מלאכת הקודש הבאתי כל הדינים, אף שאין נהוגים בזמן הזה, כמו: דיני סנהדרין בסימן א, ודיני סמיכה בסימן ג, והמשא ומתן בדיני נפשות בסימן יח, והדרישה והחקירה בעדים בדיני נפשות בסימן ל, וכל דיני הזמה בסימן לח, וכן דיני קנסות במקומות השייכים לזה. וכמו כן דיני כפל, ודיני ארבעה וחמשה בסימן שנ ושנא ושנב, וכל דיני רוצח ועגלה ערופה בסימן תכה. וגם דיני ערי מקלט נתבאר שם בסייעתא דשמיא.
Introduction.45
י) וזה דרכי בדינים אלו: מקור המקורות לזה דברי הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל. ובמקומות שעל פי פירושי רבותינו רש"י ותוספות נשתנו הדברים מדעתו הגדולה, או במקומות שהראב"ד השיג עליו, או משארי ראשונים – הבאתי דבריהם בלשון "יש אומרים", וכתבתי המקור בשני חצאי מרובעים. ואם היה לי איזה דבר חידוש בזה, רמזתי הדברים בקיצור נמרץ. והנה טבחתי טבחי, ערכתי שולחני, וזה השולחן אשר לפני ה'. אקוה לה' כי רבים יסובו על שולחני, ויאכלו ענוים וישבעו, ויהללו שם ה'. ובקשתי שטוחה לכל מי שלא יערב לו איזה מהמטעמים ממטעמי השולחן – בטובו להודיעני, ואקשב ואשמע, ואודה על האמת. והיה אם יזכיני ה' בחסדו לשוב להדפיסו – יבואו כל הדברים על מקומם בשלום.
Introduction.46
וזאת תורת האדם, להתחנן לפני ה' להאיר עינים בתורתו הקדושה, להבין ולהשכיל, ולהיות ממצדיקי הרבים בחבורים מועילים. אלה דברי הכותב והחותם ביום הרביעי, בעשרים וארבעה לירח טבת, שנת תרמ"ג פרט קטן (נאווהרדק): נאום יחיאל מיכל ברבי אהרן הלוי עפשטיין החונה פה קהילת [נאווהרדק], בעל המחבר ספר "אור לישרים" על ספר הישר לרבינו תם ז"ל.
Choshen Mishpat.1.1
[דין מינוי הדינין בזמה"ז ובזמן הבית ובו כ"ו סעיפים]: כל מה שנתבארו בדינים אלו הוא רק ברשיון ממשלת הקיר"ה ודינא למלכותא דינא. מצות עשה מן התורה למנות דיינים שנאמר שפטים ושטרים תתן לך וגו' והם צריכים להיות מוסמכים בא"י דווקא והיינו ששלשה חכמים ואחד מהם סמוך [רמב"ם פ"ד מסנהד'] כשרואים חכם הראוי לדון ולהורות סומכים אותו וקוראים לו רבי ומרע"ה ע"פ ציווי הקב"ה סמך את יהושע ואת ע' זקנים והם סמכו לאחרים ואחרים לאחרים נמצאו דכל הנסמכים הם כאלו נסמכו ממשה רבינו מפי הגבורה ובעונותינו מגודל הפיזור שנתפזרנו בארבע כנפות הארץ בטלה הסמיכה ודינינו כהדיוטים לכן אמרו רז"ל שאם ח"ו יתבטלו דיינים מישראל שיהיה ביכולתם לכוף לדין תהיה נעילת דלת בפני הלוין ותתבטל המסחור והנאמנות ויתרבו החמסנים ולכן אמרו חכמינו ז"ל דאף בזמה"ז שליחותייהו דקמאי קעבדינן למנות דיינים ולדון בדינים ולפי שזהו רק מפני תיקון העולם לכן לא עבדינן שליחותם רק בדבר המצוי ושיש בזה חסרון כיס אבל בדבר שאין בו חסרון כיס אע"פ שמצוי כמו תשלומי כפל ושארי קנסות וכן דבר שאינו מצוי אף שיש בזה חסרון כיס כמו בהמה שהזיקה אדם או שנגחה לבהמה אחרת בקרניה והמיתה וכיוצא בזה אין דנים בזמה"ז ויש דברים שאין נוגע לממון שדנים ג"כ בזמה"ז ואע"פ שצריך סמוכים עבדינן שליחותייהו מפני שהעניין גדול מאד כמו קבלת גרים [במקום שיש רשיון המלכות] שכדי להכניס נפש תחת כנפי השכינה ושלא לנעול דלת בפני הרוצה מזדקקין לזה גם בזמה"ז [תוס' יבמות מ"ז. ור"ן שילהי גיטין] וכן מזדקקין לכוף לגרושין במקום שע"פ דין התורה כופין לגרש [ברשיון הממשלה] מפני תקנת בנות ישראל וזה שאמרנו שצריכים סמוכים בדיני ממונות מן התורה היינו דווקא כשדנין ע"י כפיה אבל ברצון הבע"ד א"צ לסמוכים כלל:
Choshen Mishpat.1.2
ולכן דנים בזמה"ז בכפיה דיני הודאות והלואות דהיינו שתובע את חבירו בעידי הודאה שהודה לו בפניהם בהודאה גמורה שחייב לו מנה ע"פ הדינים שיתבארו בסי' פ"א או בעידי הלואה שמעידים שלוה בפניהם ודיני ירושות ומתנות ודיני כתובות נשים ודיני שותפות ושליחות וכל מיני מסחר דכל אלו שכיחי ויש בהם חסרון כיס ואע"ג דבמתנה ליכא חסרון כיס מ"מ נחשבת כחסרון כיס דרוב המתנות אם לא היה לו הנאה להנותן מהמקבל לא הוה יהיב לי' מתנה וכן מזיק ממון חבירו ושכירות פועלים וכיוצא בהם שהם שכיחים ויש בהם חסרון כיס דנין בזמה"ז:
Choshen Mishpat.1.3
אדם שחבל בחבירו אין מגבין נזק וצער ופגם ובושת דליכא חסרון כיס בזה ואע"ג דבנזק יש חסרון כיס מ"מ לא שכיח חבלה כזו שיעשה לו נזק עולם בחסרון אבר ועל זה אמרו חז"ל [ב"ק פ"ד:] דאדם באדם אין גובין אותו בבבל משום דלא שכיח והרי אנו רואין דהכאות ובזיונות שכיחי אלא דלעשות נזק עולם לא שכיח וזהו דעת הרמב"ם ז"ל [פ"ה מסנה'] ולכן כתב דריפוי ושבת מגבין בבבל משום דיש בזה חסרון כיס אבל בצער ובושת וכן במקום שיש פגם כמו באונס ומפתה אין בזה חסרון כיס [וכ"כ מהרי"ק בשורש א' דלהרמב"ם אנזק בלבד קאי וכ"מ שם מהא דאמר כל הנשום בעבד וכו' רבא לטעמי' וקושית הלח"מ ל"ק כלל וסתם חבלות שכיחי וכ"כ התומים ודו"ק] ויש מרבותינו דס"ל דגם שבת וריפוי אין מגבים דס"ל דמה שאמרו חז"ל דנזקי אדם באדם אין גובין בבבל על כל החמשה דברים קאי וזהו דעת הרא"ש והטור ועכ"ז גם לדיעה זו כופין את החובל לפייס להנחבל כפי ערך הנראה לדיינים כ"כ רבינו הרמ"א וכן בהמה שהזיקה אדם אין דנים מפני שאינו מצוי אבל אדם שהזיק בהמת חבירו משלם נזק שלם בכל מקום ודנים זה מפני שהוא מצוי וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל דנים בכל מקום שזהו מצוי אבל כשהזיקה בקרן אין דנים שזה לא שכיח וכן בהמה שהרגה אדם אין כופין אותו ב"ד שישלם כופר דזהו לא שכיח וכן נזקי אש ונזקי בור י"א דאין דנים משום דלא שכיחי [ש"ך] וי"א שדנים דמצוי לפרקים [שבו"י] והסכימו לדיעה זו כמה מגדולי אחרונים וכן נראה עיקר לדינא דכן משמע ברמב"ם פי"ד מנזקי ממון דין י"ב ויתבאר בסי' תי"ח ודין כופר וקרן אע"פ שאין דנים בזמה"ז מ"מ כופין לבעל השור שיבער את המזיק כמו שיתבאר בסי' ת"ט שכל אחד מחוייב לבער מרשותו דבר המזיק לאחרים וכמ"ש ביו"ד סי' של"ד:
Choshen Mishpat.1.4
דיני גזילות וגניבות דנים בזמה"ז על גביית הקרן בלבד ולא על כפל וד' וה' מפני שזהו קנס ואין דנים דיני קנסות בזמה"ז וכן כל קנסות שקנסו חכמים כמו בתוקע לחבירו באזנו או סוטרו על הלחי וכיוצא בזה אין דנים ואף די"א דלאו בכל מיני גזילות דנים בזמה"ז מ"מ הכרעת גדולי אחרונים דבזמה"ז דליכא סמוכים כלל דנים בכל מיני גזילות דאל"כ תתמלא הארץ חמס וכן עיקר:
Choshen Mishpat.1.5
דיני דגרמי כגון שורף שטרותיו של חבירו וכיוצא בזה שיתבאר בסי' שפ"ו וכן דיני מלשין שיתבאר בסי' שפ"ח דנים גם בזהמ"ז וכן עדים שהעידו ונמצא עדותן שקר כגון שהוזמו מעדים אחרים כדין הזמה שיתבאר בסי' ל"ח אם הוציאו ממון ע"פ עדות הראשונים וא"א להחזיר הממון לבעליו דנים את העדים ומחייבים אותם לשלם ודווקא שהוזמו אבל אם רק הוכחשו בהכחשה דגוף המעשה ולא בהזמה דעמנו הייתם אין מחייבין אותם לשלם דמנא לן שהראשונים העידו שקר שמא המכחישים העידו שקר דדווקא בהזמה האמינה התורה להמזימים וחידוש הוא שחידשה תורה בהזמה ולא בהכחשה ושם יתבאר הטעמים בזה בס"ד ואף בהזמה אם לא הוציאו ממון ע"פ הראשונים רק שהראשונים פטרו את הנתבע משבועה אע"פ שע"י זה הפסידו להתובע שאלמלי היה צריך לישבע היה משלם ולא היה נשבע לשקר מ"מ פטורים מלשלם דאין זה רק גרמא [שבו"י] וכן אם עדיין לא הוציאו ממון על פיהם רק שנגמר הדין והוזמו אע"פ שזהו עיקר הזמה כמ"ש שם מ"מ אין דנים בזמה"ז מפני שאין בזה חסרון כיס:
Choshen Mishpat.1.6
תקנו הגאונים שאע"פ שאין דנין דיני קנסות בזמה"ז מ"מ מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכשרואים ב"ד שנותן לו כפי שיקול דעתם אף שאינו לפי דין הקנס מתירין לו נדויו בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס ואם מת המזיק אין מנדין יורשו אחריו דעיקר התקנה היתה שלא יתרבו בעלי זרוע בעולם לכן די אם קנסו לו לבדו ולא ליורשו [או"ת ונה"מ]:
Choshen Mishpat.1.7
אם תפס הניזק דמי המזיק או חפציו אין מוציאין מידו מה שתפס כשיעור הקנס בשלימות ואם תפס יותר מצוים לו ב"ד להחזיר המותר ואפילו בכפל ד' וה' מהני תפיסה כיון דבאמת חייב ע"פ התורה אלא שאין בנו כח לדון ולכן כשתפס מעצמו דידי' תפס ורק בטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ונמצא שהוא בעצמו גנבו אינו מחוייב מדינא בזמה"ז בכפל ולא מהני תפיסה [ש"ך] דהא השבועה צריכה להיות בפני ב"ד סמוכין שאין לנו עתה [נה"מ] וכן בשור תם שהזיק י"א דלא מהני תפיסה רק כשתפס השור עצמו דהא תם אין משתלם אלא מגופו וכן אסור לתפוס ע"י עובד כוכבים ואם הניזק אומר לב"ד שומו לי נזקי כדי שאדע כמה לתפוס אין שומעין לו דזהו כדנין דיני קנסות אבל מה שמצוים לו להחזיר המותר לא הוה כדנין כיון שכבר תפס ובהכרח לב"ד לאמר לו שלא יטול יותר ממה שחייבה התורה ועוד דלאחר תפיסתו נעשה כממונו ממש כמו שיתבאר בסעי' ט':
Choshen Mishpat.1.8
כשתפס הניזק והמזיק מכחישו לגמרי ואומר שלא הזיקו כלל אם לא ראו עדים את מה שתפס עתה בידו או שאין עדים על תפיסתו אפילו ראו עתה בידו נאמן הניזק בשבועה שהזיקו מפני שיש לו מיגו דהחזרתי לך כשלא ראו עתה בידו או במיגו דלהד"ם כשאין עדים על תפיסתו דיכול לומר לקוחה היא בידי כמו שיתבאר בסי' קל"ג אבל אם ראו עדים החפץ עתה בידו וגם יש עדים על תפיסתו אינו נאמן וצריך להביא ראיה שהזיקו ואם לא הביא ראיה כופין אותו להחזיר החפץ או הדמים שתפס ומיתומים לא מהני תפיסה בקנסות כשמת החייב [נה"מ] דמן הדין מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח אלא שהגאונים תקנו שישתעבדו כמ"ש בסי' ק"ז ועל קנסות וודאי דלא תקנו הגאונים:
Choshen Mishpat.1.9
כשתפס הניזק את הקנס וחזר המזיק ותפס ממנו יש מי שאומר דאין מוציאין מיד המזיק [נה"מ] דאם יזדקקו ב"ד להוציא מהמזיק הרי דנים דיני קנסות ויש מי שאומר דמוציאין מיד המזיק [רע"א] משום דכשתפס הניזק נעשה ממונו ממש ונסתלק מזה דין קנס וכן עיקר:
Choshen Mishpat.1.10
מדין תורה מודה בקנס פטור אך ההודאה צריכה להיות בפני ב"ד סמוכים שאין לנו בזמה"ז ולכן לא מהני הודאתו לפטור בזמה"ז כשיתפוס הניזק רק דיש חילוק אם הודה שהיו עדים בשעת הנזק חייב ולא מהני הודאתו לפטור אם יתפוס הניזק אבל אם לא היו עדים כלל בשעת הנזק פטור ולא מהני תפיסתו [נה"מ] דבלא עדים אין חיוב קנס ומודה בקנס ואח"כ באו עדים נתבאר בסי' שמ"ח סעי' ט' ע"ש:
Choshen Mishpat.1.11
מה שבארנו שאין דנין דיני קנסות בזמה"ז אין זה כלל על כל הקנסות דאם הקנס נוגע לחזוק דת תורתינו הקדושה דנין גם בזמה"ז ויתבאר בסי' ב' [זהו כונת הרמ"א סעי' ה' ומתורץ קושית התוס']:
Choshen Mishpat.1.12
המבייש בדברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבוד המתבייש ומה גם אם בייש ת"ח אף שאין דנים עתה בליטרא דדהבא כמ"ש ביו"ד סי' רמ"ג מ"מ צריכים לתבוע עלבונה של תורה ואם לא יתבעו עלבונה תהיה התורה בזויה ח"ו ועיי' בסי' ת"ך [או"ת]:
Choshen Mishpat.1.13
אע"פ שאין דנין דיני קנסות בזמה"ז מ"מ המזיק יחוש לעצמו לצאת ידי שמים ולקיים כל תשלומי קנסות שחייבה התורה ואשר חייבו רבותינו הקדושים בעלי המשנה והגמרא והגאונים ואם קבלו הבע"ד עליהם דיינים שידונו להם דין הקנס מהני הקבלה כמו בקבלת קרוב או פסול שיתבאר בסי' כ"ב ובמקום דבשם אינם יכולים לחזור גם בכאן אינם יכולים לחזור ואף שיש מי שמסתפק בזה מ"מ נ"ל שכן עיקר לדינא ולא גרע דיין שאינו סמוך מקרוב או פסול [עיי' בקצה"ח]:
Choshen Mishpat.1.14
מה שאמרנו שאין סמוכים בזמה"ז לא תקשה לך הא גם עדיין נוהג סמיכות הרבנות כמ"ש ביו"ד סי' רמ"ב דסמיכה זו היא רק מתקנת רבותינו זכר לסמיכה ואינה אלא כנטילת רשות כמ"ש שם וזהו לגיטין וקדושין וחליצות דאין להזדקק לדברים אלו בלא סמיכה הנהוגה:
Choshen Mishpat.1.15
כיצד היה דין הדיינים בזמן הבית כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מסנה' דבתחלה קובעין ב"ד הגדול במקדש והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן שנא' והתיצבו שם עמך הגדול בחכמה שבכולם מושיבין אותו ראש עליהם והיא ראש הישיבה והוא שקורין אותו חכמים בכל מקום נשיא והוא העומד תחת משה רבינו ומושיבין הגדול שבשבעים משנה להראש ויושב מימינו והוא אהנקרא אב"ד ושארי השבעים יושבים לפניו כפי שנותיהם וכפי מעלתם כל הגדול מחבירו בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו והם יושבים בכמו חצי גורן בעיגול כדי שיהיה הנשיא עם אב ב"ד רואין כולן ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלשה עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה ק"ך או יותר סנהדרי קטנה ויושבת בשער העיר שנאמר והציגו בשער משפט וכמה יהיה מניינם ך"ג דיינים והגדול בחכמה שבכולן ראש עליהן והשאר יושבין בעיגול כמו חצי גורן כדי שיהא הראש רואה את כולן ועיר שאין בה ק"ך אנשים מעמידין ג' דיינים שאין ב"ד פחות מג' כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהם מחלוקת בדין מן הדינין עכ"ל. וי"א דהסנהדרין היו יושבים מימינו ומשמאלו של הנשיא [הגהמ"י] וכן מסתבר דבזה האופן יותר בקל שיהיה חצי גורן בעיגול וכן איתא בירושלמי פ"ק דסנה' דהנשיא ישב באמצע ואפשר דגם הרמב"ם ס"ל כן וזה שכתב דכל הגדול מחבירו יותר קרוב לנשיא משמאלו ר"ל דמימינו הקורבה היא להאב"ד כיון שהוא יושב בימינו של נשיא ומה שכתב דכל הגדול מחבירו בחכמה יושב יותר קרוב לנשיא היינו כששוין בשנים אבל היותר גדול בשנים יושב יותר קרוב מהגדול בחכמה [כ"מ] ואע"ג דביו"ד סי' רמ"ד נתבאר דבמסיבה של תורה נותנים לחכמה יותר מעלה מזקנה יראה לי דבסנהדרין שאני דהרי כולם מופלגים הם בחכמה וגדולתו של אחד יותר מחבירו אינו בהפלגה לפיכך נותנין המעלה להזקנה כיון שגם השני מופלג בחכמה [ודוחק לומר דהרמב"ם פוסק כראב"צ דירושלמי ותוס' שהביא מר"ן בכ"מ ועוד שם הי' רק מפני הכבוד ולא פליג ראב"צ כפי גירסת הירושלמי ע"ש ודו"ק]:
Choshen Mishpat.1.16
הב"ד הגדול שבירושלים הוא על כל ישראל והב"ד שבכל עיר ועיר הוא על אותה העיר ועוד היה ב"ד של כ"ג לכל שבט ושבט וכך דרשו חז"ל שופטים לכל שבט מניין ת"ל שופטים לשבטיך שופטים לכל עיר מניין ת"ל שופטים לשעריך [סנה' ט"ז:] והב"ד של השבט היה מהמופלגין בחכמה שבכל השבט והוא לכל ערי השבט כב"ד הגדול שבירושלים ויכול אחד מהבע"ד של אותו השבט להזמין להאחר לב"ד השבט אע"פ שדרים בעיר אחרת [רמב"ן פ' שפטים] ועוד אמרו חז"ל דבא"י מושיבין ב"ד בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך [ספ"ק דמכות] ופלך היא אפרכיא שהרבה ערים שייכים לה ויראה לי דדא ודא אחת היא שבזמן בית ראשון שכל שבט ושבט ישב בעריו ולא התערבו השבטים זה בזה היה ב"ד מיוחד על כל שבט בפ"ע ואז לא היה ב"ד בכל פלך דמקום ב"ד השבט הוא הפלך אבל בבית שני שהיו השבטים מעורבים זה בזה ולא היה באפשרי לתקן ב"ד לכל שבט ושבט תקנו ב"ד מיוחד בכל פלך ופלך במקום ב"ד השבט וכל הערים שסביבות הפלך היו כפופים להב"ד של הפלך כמו לב"ד השבט שבבית ראשון ונראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב שם מ"ע של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ולא הזכיר ב"ד לכל שבט ובפ"ה הזכירם ש"מ דס"ל כמ"ש [וא"ש כל מה שהקשו עליו ועיי' בלח"מ והרמב"ם קורא לעיר מדינה כמ"ש בפי' המשנה פ"ד דר"ה וכתבו התוס' סנה' ט"ז: דאם יש בעיר אחת משני שבטים צריכין שני ב"ד ע"ש]:
Choshen Mishpat.1.17
לכל ב"ד וב"ד היו שוטרים מיוחדים הסרים למשמעת הב"ד לכוף לקיים מה שמצוים הב"ד שנא' שופטים ושוטרים תתן לך וגו' והיו ממונים גם על המקחים ולשמור המדות והמשקלות ושארי עניינים הנוגעים לדת הישראלי ובידם מקל ורצועה להכות כל מסרב וכל מעוות דרכיו ואין מספר להשוטרים דזהו לפי ראיית עיני הדיינים לפי הצורך וחז"ל דרשו על פסוק אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינין ורב הונא כי הוה נפיק לדינא אמר אפיקו לי מאני חנותאי מקל ורצועה ושופר וכו' [סנה' ז':] וכתב הטור בשם רב האי גאון דב"ד צריך שיהא להם מזומן במושב ב"ד מקל לרדות בו ורצועה להלקות בו ושופר וכו' וס"ת נמי צריך שיהא מזומן בב"ד עכ"ל ורבותינו בעלי הש"ע השמיטו זה ובאמת מהרמב"ם משמע להדיא דזהו שייך להשוטרים ואין דין זה רק בזמן הבית דעתה אין לנו שוטרים ורב הונא אולי היה ריש גלותא והיה לו כח על זה מהמלוכה משא"כ עתה ולכן השמיטוה בש"ע [כנלע"ד והאו"ת תמה למה השמיטו הרמב"ם ז"ל ובאמת לא השמיטו וכתבה אצל השוטרים ודו"ק]:
Choshen Mishpat.1.18
אמרו חז"ל דכל זה בא"י אבל בח"ל אף בערי ישראל ובזמן הבית אין החיוב להושיב דיינים בכל עיר ועיר אלא בכל פלך ופלך [מכות שם] ונ"ל דזהו ב"ד של כ"ג אבל ב"ד של שלשה וודאי צריך דא"א לומר דעל כל דין ודין יצטרכו לילך להפלך אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שם מבואר דגירסתו היתה דבכל פלך א"צ אבל בכל עיר ועיר צריך [ע"ש בהל' ב' ובכ"מ ובלח"מ ולפמ"ש נראית גירסא זו ודו"ק]:
Choshen Mishpat.1.19
כתב הרמב"ם ז"ל [שם] כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב אין מושיבין בה סנהדרין אע"פ שיש בה אלפים מישראל וסנהדרין שיש בה ב' אלו אחד ראוי לשמוע ואחד ראוי לדבר ה"ז סנהדרין היו בה שלשה ה"ז בינונית היו בה ד' יודעים לדבר ה"ז סנהדרי חכמה עכ"ל וי"א דכל עיר שאין בה שנים לדבר בשבעים לשון ואחד לשמוע ולהבין בהם אע"פ שלדבר אינו יכול אין מושיבין בה סנהדרין ואם יש ג' מדברים בע' לשון אין למעלה הימנה [רש"י שם י"ז:] וכדיעה זו משמע להדיא בשקלים ירושלמי פ"ה ולפ"ז מעטים היו המקומות שהיה בהם סנהדרי קטנה ומיהו וודאי דב"ד של שלשה צריך בכל מקום:
Choshen Mishpat.1.20
כל סנהדרי קטנה מושיבים לפניהם ג' שורות של ת"ח בכל שורה ושורה כ"ג איש שורה ראשונה קרובה לסנהדרין ושורה שנייה למטה הימנה ושלישית למטה הימנה וכל שורה ושורה יושבין בה לפי מעלתן בחכמה ואם נחלקו הסנהדרין והוצרכו להוסיף אחד על מניינן ולסומכו סומכין מן הראשונה הגדול שבה והראשון שבשורה שנייה בא ויושב בסוף שורה הראשונה דהקטן שבראשונה גדול מן הגדול שבשנייה [רש"י] והראשון שבשלישית בא ויושב בסוף שורה שנייה דהקטן שבשנייה גדול מן הגדול שבשלישית ובוררין להן אחד משאר הקהל למלאות החסרון שבשורה שלישית ומושיבין אותו בסוף השורה לפי שהגרוע מן התלמידים גדול מן הגדול שבקהל [שם] ואומרים לו הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וכן אם הוצרכו לסמוך שנים או שלשה על הסדר הזה הם עושים וכן אם מת אחד מהם נעתקים כולם ממקומם עד שנחסר האחרון שבשורה השלישית וממלאים אותו מן הקהל וכל מקום שיש בו סנהדרין יהיו שם שני סופרי הדיינים עומדים לפניהם אחד מימין ואחד משמאל זה שבימין כותב דברי המזכים וזה שבשמאל כותב דברי המחייבין וי"א דשניהם כותבין דברי המזכים ודברי המחייבים שאם יטעה האחד יוכיח כתבו של חבירו [רש"י ל"ו:] ובגמ' [שם ל"ד.] משמע דלא היה זה רק בדיני נפשות:
Choshen Mishpat.1.21
אמרו חז"ל [שם פ"ח:] מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא ב"ד של שבעים ואחד יושבים בלשכת הגזית ושני בתי דינין של כ"ג יושבים אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית ושארי ב"ד של כ"ג יושבין בכל ערי ישראל הוצרך הדבר לשאול שואל מב"ד שבעירו אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שסמוך לעיר [נ"ל שהוא ב"ד של השבט או הפלך] אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית אם שמעו אמרו להם ואם לאו באים לזה שעל פתח העזרה אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באים ללשכת הגזית ששם יושבים מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות וי"ט יושבים בחיל שהוא בהמ"ד שבהר הבית ונשאלה השאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדים למניין רבו המטמאים טמאו רבו המטהרים טיהרו וכו' ומשם כותבים לכל ערי ישראל ובודקים כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו עושין אותו דיין בעירו ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית ומשם מעלים אותו לפתח העזרה ומשם מעלים אותו לב"ד הגדול:
Choshen Mishpat.1.22
ולמה אין סנהדרין אלא בעיר שיש בה ק"ך תושבים כדי שיהיה מהם סנהדרין של כ"ג ושלש שורות של כ"ג ועשרה בטלנים של בהכ"נ שיהיו פנוים ממלאכה ונזונין משל ציבור כדי שימצאו תמיד בבהכ"נ ושני סופרים ושני חזנים והם שמשי ב"ד להלקות החייב ולהזמין בעלי דינין לדין ושני בעלי דינין ושני עדים ושני זוממין כדי שהעדים יתייראו מלהעיד שקר שלא יזומו ושני זוממי זוממין דשמא יתחייב בעל הדין וישכור עדים להזימם לפיכך צריך שיהיה עוד שני אנשים כדי שייראו מהם שהם לא יזימום [רש"י י"ז:] ואע"ג שלבד הב"ד שדנים אותם כולם כשרים לעדות מ"מ לא יתייראו מכל המשרתים בקודש כמו שמתייראים מאנשים אחרים [נ"ל] הרי מאה וארבע עשרה ושני גבאי צדקה ועוד אחד כדי שיהיו שלשה לחלוקת הצדקה דצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ו ורופא אומן ולבלר ומלמד תינוקות הרי ק"ך ויראה לי דאלו הק"ך צריכים להיות גדולים בשנים לא פחות מבן עשרים ובמניין הדיינים שהם צ"ב לא יהיה זקן מופלג ולא סריס ולא מי שאין לו בנים דכל אלו אינם ראוים לסנהדרין כמו שיתבאר:
Choshen Mishpat.1.23
כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מסנהד' אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים ומופלגים בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה יודעים קצת משארי חכמות כגון רפואה וחשבון ותקופות ומזלות ואצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עכו"ם וכיוצא באלו כדי שיהיו יודעים לדון אותם עכ"ל ואע"פ שכתב מקודם דדי באחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה ואחד יודע לשמוע כמ"ש בסעי' י"ט זהו לעניין להורות בכל התורה כולה אבל כולם צריכים שיהיו מופלגים בחכמת התורה אף שאין יודעים להורות בכל התורה כולה [ודברי הלח"מ צ"ע ועיי' תוס' מנחות ס"ה. ד"ה ויודעים ובאמת דלכן פי' הרמב"ם דאכל התורה קאי ודו"ק]:
Choshen Mishpat.1.24
עוד כתב הרמב"ם ז"ל כשם שב"ד מנוקים בצדק כך צריכים להיות מנוקין מכל מומי הגוף וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולם בעלי שיבה בעלי קומה בעלי מראה נבוני לחש ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן עכ"ל ונראה מדבריו דמה שנתבאר בסעי' זה אינו לעיכובא ולכן כתב דרק ישתדלו להשיג אנשים כאלו ומה שבסעי' הקודם הוא לעיכובא ואע"ג דבש"ס [מנחות שם] כאחד נאמרו מ"מ מסתבר לו כן דאלו הדברים אינן לעיכובא דרק להטיל אימה הן [לח"מ] והידיעה ברוב הלשונות ג"כ רחוק למצא ואם נאמר דזהו לעיכובא לא נמצא סנהדרין לעולם והרי בש"ס משמע דמרדכי היה מיוחד בזה. וב"ד של שלשה א"צ לכל אלה הדברים ורק שיהיה בהם ז' דברים חכמה וענוה ויראת חטא ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להם ובעלי שם טוב ויתבאר בסי' ז' וכ"ש שסנהדרין צריך להיות בהם כל אלו הדברים וזה שכתב הרמב"ם שידעו ברוב הלשונות אע"ג דבש"ס קאמר בשבעים לשון ס"ל דהכוונה בהלשונות המתהלכות במדינות אז [עיי' בלח"מ]:
Choshen Mishpat.1.25
אין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לוים וישראלים המיוחסים הראוים להשיא לכהונה והיינו שבנותיהם מותרות לכהן אבל מי שבנותיהם אסורות לכהן לפמ"ש באה"ע סי' ו' ז' אסור להם לישב בסנהדרין ולדון דיני נפשות ואע"ג דלדיני ממונות אינם פסולים אלא אותם שיתבארו בסי' ז' מ"מ א"א לישב בסנהדרין על ד"מ לבד וכל היושב בסנהדרין צריך שיהא ראוי לדון ד"נ ואם לאו אסור לו לישב כלל וישב בב"ד של שלשה [ובזה מובן מה ששינה הרמב"ם בפ"ב הל' א' מלשון המשנה דפ' אד"מ ודו"ק] דכשם שצריכים להיות מנוקים בצדק כך צריכים להיות מנוקים מכל מומי משפחה ורז"ל למדו זה מקראי דוהתיצבו שם עמך ומונשאו אתך שיהיו בדומים לך בחכמה ויראה ויחס ואע"פ שא"א להיות כמשה רבינו מ"מ לענין שלילת החכמה והיראה והיחס צריכין להיות שוין לו ובסנהדרי גדולה מצוה להדר אחר כהנים ולוים שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים ואם לא מצאו מהם הראוים לזה אפילו היו כולם ישראלים מיוחסים מותר וכך דרשו רז"ל בספרי יכול מצוה ואם אין בו פסול ת"ל ואל השופט אפילו שאין בו כהנים ולוים כשר ובסנהדרי קטנה אין מהדרין אפילו לכתחלה דפסוק זה נאמר על ב"ד הגדול:
Choshen Mishpat.1.26
אין מושיבין מלך בסנהדרין מפני שאסור לחלוק עליו ולמרות את דברו דכל הממרה פי מלך הוה מורד במלכות וחייב מיתה וא"כ אם יגיד המלך דעתו שוב אין משא ומתן בדין אבל כהן גדול מושיבין בסנהדרין אם היה ראוי לכך ומלכי בית דוד אע"פ שאין מושיבין אותן בסנהדרין מ"מ יושבין הם ודנים את העם דכתיב בית דוד כה אמר ד' דינו לבקר משפט וכן דנים אותם אם יש להם דין דאל"כ גם הם לא היה ביכולתם לדון דכל שלא דנין אותו אינו דן ודווקא ד"מ דנין אבל ד"נ אין דנין רק אם היה לכבודו כגון שאחד דיבר כנגדו דאז דן אותו המלך אף למיתה דמורד במלכות יהרג כמו דוד המלך שדן את נבל [תוס' סנה' י"ט.] ומורד במלכות א"צ לדיינו כשארי ד"נ שאין דנין בלילה וכיוצא בזה אלא כיון שמרד במלכות הורגים אותו [מגילה י"ד:] ומלכי ישראל אין דנים ואין דנים אותם דשמא תבא מזה תקלה ובירושלמי איתא דהמלך אין בני אדם דנים אותו אלא הקב"ה בלבד שנאמר מלפניך משפטי יצא ואין מעמיד בכל מיני סנהדרין לא זקן מופלג בשנים רק בעלי שיבה אבל לא מופלגים בזקנה והטעם מפני ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמן [רש"י ל"ו:] ולא סריס מפני שיש בו אכזריות ולא מי שאין לו בנים אף שהיו לו ומתו [כנלע"ד דאל"כ היינו הך ועי' רש"י הוריות ד': ד"ה אי זקן וצע"ג]:
Choshen Mishpat.2.1
[שעונשין לצורך שעה ובו ד' סעיפים]: אע"פ שאין דנין בחו"ל ד"נ ומלקות וקנסות מ"מ אם רואים ב"ד שהשעה צריכה לכך שהעם פרוצים בעבירות דנים הכל כפי צורך השעה [ע"פ רשיון המלכות] ואפילו כשרואים ליחיד שהוא פרוץ בעבירות יכולים לקנסו כפי ראות עיניהם ובלבד שתהיה כוונתם לשמים ואפילו אין בדבר עדות גמורה אלא שיש רגלים לדבר וקלא דלא פסיק וליכא אויבים דמפקי לקלא אם נראה שזהו צורך שעה לדונו בכך וכך צריכים לעשות כן אם יש יכולת בידם שאם נעמיד הכל על הדין ונצרך עדים והתראה נמצא העולם חרב ולא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על ד"ת [רשב"א בתשו'] ויש להם רשות לייסרו בגופו וממונו כפי שרואים לגדור הפרצה ואם הוא אלם עושים ע"י ערכאות המלוכה והם יצוו עליו עשה מה שדת ישראל אומר לך וכל מי שיש כח בידו לעשות סייג לתורה ואינו עושה אין לו סייג בעוה"ז ובעוה"ב ולא נין ונכד ועצור ועזוב [ב"י בשם מדה"נ] וכן מחוייבים להשגיח שלא ימצא חלילה בין ישראל איזה מחשבת מרד אף בלב נגד אדונינו הקיר"ה ושריו וכבר אמרו חז"ל שהקב"ה השביע את ישראל שלא ימרודו במלכיות [כתובות קי"א.] וכתיב ירא את ד' בני ומלך ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע:
Choshen Mishpat.2.2
וכח זה הוא רק לגדול בתורה או לטובי העיר שטובי העיר בעירם כחם כב"ד הגדול ובזמנינו מוטל על הרב וטובי העיר לגדור פרצות ישראל בכל יכולתם וכל אשר יעשו [ברשיון הממשלה] איזה מכס מוכרחים הצבור לקיים אף דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי כיון שדבר זה נוגע לתקוני הצבור או למיגדר מילתא ומי שמעכב בזה או מקלקל הוא חבירו של ירבעם בן נבט ואל תשגיח אם יש גם מהלומדים שמחזקים המהרסים דמסתמא אין בהם יראת שמים דוק ותשכח:
Choshen Mishpat.2.3
אבל דבר שאינו לצורך תקון מתקוני העיר ולא למיגדר מילתא אין כח ביד טובי העיר רק להכריח את הציבור במה שהיה מנהג מקודם או שקבלו כל הציבור עליהם ואף בדברים בעלמא שאמרו רוצים אנחנו יכולים אח"כ לכופם דכל מילי דציבורא מתקיימים בדברים בלבד דא"א לכל הציבור לעשות קניינים ובלא אלו הפרטים אין כח בידם לעשות במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ועכ"ז אם יש מנהג בעיר שביכולת טובי העיר לעשות כפי הנראה בעיניהם בכל דבר או שאנשי העיר קבלום עליהם שיהיה ביכולתם לעשות כל הנראה בעיניהם אזי ביכולתם לעשות אף במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי וטובי העיר שלבם לשמים יעזור להם ד' והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים:
Choshen Mishpat.2.4
כתבו האחרונים דמי שנתחייב מלקות יתן מ' זהובים ובדברים כאלה רשות ביד הב"ד לעשות כפי ראות עיניהם ומעשה היה בימים הקדמונים באחד שנתחייב מלקות וישב בארץ להלקותו ולא בא הממונה להלקותו ופטרוהו רבותינו מלהלקותו עוד כיון שנתבזה בהכנת המלקות [סמ"ע] כמ"ש חז"ל כיון שנקלה פטור [רמב"ם פי"ז מסנה']:
Choshen Mishpat.3.1
[בכמה דיינים דנין ובו כ' סעיפים]: אין ב"ד פחות משלשה וב"ד של שלשה אפילו הדיוטים יכולים לכוף אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו והני מילי בדאיכא בהו לפחות אחד שיודע דינים ויש לו שיקול הדעת ויודע סברות בדינים אבל בלא זה אין בהם כח לדון בכפייה אא"כ קבלום בעלי דינים עליהם כדין קבלת קרוב או פסול שיתבאר בסי' כ"ב [שבו"י] ומ"מ יכולים לקבל הטענות ולשלחם לפני מורה:
Choshen Mishpat.3.2
זה שביכולתם לכוף את הנתבע היינו דווקא אם אינו רוצה כלל לדון בעירו אבל אם רוצה לדון בעירו אלא שרצונו לברור דיינים אחרים הרשות בידו וזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד כמ"ש בסי' י"ג וזהו דווקא בדיינים שאינם קבועים בעיר אבל אם יש דיינים קבועים שנתמנו מהעיר אין ביכולתו לומר לא אדון בפניהם אבל להוסיף דיינים על הדיינים הקבועים הרשות בידו [או"ת] ומה שאין מוחין עתה כשאחד אינו רוצה בדיינים הקבועים בהעיר מפני שאין ביכולתינו להעמיד משפטי הדת על תלה והבע"ד עתיד ליתן את הדין לפני יודע תעלומות אם אין הצדק אתו בזה:
Choshen Mishpat.3.3
אם יש מחלוקת בין תובע לנתבע שאחד אומר לדון ע"פ דין והאחד אומר לסמוך על סוחרים שכך הוא המנהג במקום שנעשה העסק הדין עם השני ויסמכו על סוחרים כיון דכן הוא המנהג מנהג כזה מבטל הלכה [הגרע"א]:
Choshen Mishpat.3.4
פחות משלשה אין דיניהם דין אפילו לא טעו וההודאה שמודה בפניהם כמודה חוץ לב"ד ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם והכופר בפניהם ואח"כ באו עדים לא הוחזק כפרן ואין להם רק דיני עדים לעניין שכשאומר אתם עדי מהני כמ"ש בסי' פ"א ואינו נאמן לומר כבר פרעתי אבל על להבא נאמן כשיאמר פרעתי ואין להם דין דיינים שלא יצטרך לומר אתם עדי ושיוחזק כפרן אף על להבא:
Choshen Mishpat.3.5
אבל אם קבלום בעלי דינים עליהם או שהוא מומחה לרבים כגון שהציבור קבלו את הרב לדון ביחידי יש לו דין ב"ד וההודאה בפניו חשיבא הודאה ואין יכולים להחליף טענותיהם והכופר בפניו ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן גם על להבא וביכולתו לכוף לדין ויכול לקבל עדות ודנין ע"פ אותו העדות אלא שבדבר אחד יש חילוק בינו לבין ב"ד של שלשה דבב"ד של שלשה הוי ההודאה בפניהם כהודאה בשטר וב"ד אחר יכולין לדון ע"פ קבלת עדותם וע"פ הטענות שקבלו וע"פ הפסק שפסקו אף ע"פ כתבם אבל בפחות משלשה גם בקבלוהו או מומחה לרבים הגם שההודאה שמודה בפניו חשיב כמודה בב"ד מ"מ לא נחשבה הודאתו כהודאה בשטר רק כהודאה בע"פ וכל מה שכותב הן הטענות הן הפס"ד אין על זה דין שטר ולכן ב"ד אחר אין דנים ע"פ אותו כתב דהוה כעד מפי עד דלא חשיבא כשטר רק כעל פה ואם ב"ד אחר ידונו ע"פ זה הכתב הוה מפי כתבם של עדים והתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם ולכן אם ב"ד אחר צריכים לדון ע"פ הנתקבל בב"ד של זה היחיד צריכים לשמוע מפיו ולא מפי כתבו אבל בזה הב"ד עצמו כשידין בזה הענין עוד אין שום חילוק בינו לבין ב"ד של שלשה [נה"מ]:
Choshen Mishpat.3.6
אע"פ שיחיד מומחה מותר לו לדון יחידי מ"מ מצות חכמים שיושיב אחרים עמו אם אפשר ויש מי שאומר דיש ליזהר שלא לדון ביחידי אף בקבלוהו בע"ד עליהם אם לא שיאמר להם מפורש שאינו יודע לדון דין תורה ושיקבלו עליהם מפורש בין לדין בין לטעות [ש"ך] ולא ראיתי נוהגין כן ובכל הערים הקטנות שאין שם רק רב יחידי דן בעצמו ואינו מתנה כלל וצ"ל דכיון דהכל יודעים שהוא יחידי לכתחלה כוונתם כן כשבאין לפניו שידין כפי שכלו והבנתו ומוסכמים הם אף אם לא ירד לעומק הדין וממילא הוה כקבלוהו בין לדין בין לטעות:
Choshen Mishpat.3.7
אע"פ שב"ד של שלשה הוא ב"ד שלם מ"מ כל זמן שהם יותר ה"ז משובח ומוטב שיחתוך הדין בי"א מבי' וכל היושבים בדין צריכים להיות ת"ח וראוים לזה ואין לחכם לישב בדין עד שידע עם מי יושב שמא יושיבוהו בין אנשים שאינם מהוגנים וימצא בכלל קשר בוגדים ולא בכלל ב"ד [רמב"ם וטור] ואע"פ שכתבו לשון איסור על זה נ"ל דלאו איסור גמור הוא דאין איסור רק לישב עם מי שידוע שהוא רשע כמ"ש בסי' ז' ועוד דחז"ל אמרו זה על נקיי הדעת שבירושלים שהיו עושין כן שלא היו יושבין בדין אא"כ ידעו עם מי יושבין [רפ"ג דסנה'] ואם יש בזה איסור מדינא מאי רבותא דנקיי הדעת ועוד דסתם ישראל בחזקת כשרות ועוד דלמה לנו לחשוד את הבע"ד שיושיבו רשע בדין ולכן נראה דלשון איסור שכתבו על זה הרמב"ם והטור לאו דווקא הוא והידור בעלמא הוא כמו שעשאו נקיי הדעת שבירושלים:
Choshen Mishpat.3.8
מי שאינו לא גמיר ולא סביר ולא קבלוהו בע"ד אע"פ שנטל רשות מאיזה מקום אין דינו דין ומי שבא בעקיפין לדון שלא ברצון הציבור והציבור מוכרחים לשתוק מפני איזה טעם הוא מצער את הציבור ואין קץ לענשו ועל כזה יש תקון קדמונים מר"ת ורשב"ם וראב"ן וק"ן רבנים וכן כל התמנות אסור לעשות לעצמו או לאחר שלא ברצון הציבור ועיקר הציבור הם הבע"ב ההולכים בדרך התורה והת"ח יראי אלקים והעושה כן לא יראה טוב בעוה"ז ובעוה"ב:
Choshen Mishpat.3.9
זה שנתבאר דאין ב"ד פחות משלשה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דסנהד' אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחר לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מב"ד ה"ז מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב ב"ד וכו' עכ"ל והקשו עליו דבגמ' [ריש סנה'] מבואר להדיא דמאן דס"ל דמדאורייתא חד נמי כשר שנים שדנו דיניהם דין ונלע"ד דבגמ' אמרו זה לעניין דין תורה דוודאי מאן דס"ל דמן התורה חד נמי כשר שנים שדנו דיניהם דין ונקראו ב"ד מה"ת אבל מדרבנן כיון שהצריכו ג' משום יושבי קרנות שאין יודעים דינים ורק בשלשה א"א דלית בהו חד דגמיר איזה דינים בהכרח לומר דפחות מג' לא יהיה דיניהם דין דאל"כ ישאר החשש במקומו וזה שמן התורה חד נמי כשר היינו דווקא בסמוך שאין בזמה"ז ולכן בזמה"ז רק שליחותייהו דקמאי קעבדינן כמ"ש בריש סי' א' ואפילו במוסמך ומן התורה אין שם ב"ד עליו רק דדינו דין [וזהו דקאמר הש"ס שם מאי איכא בין רבא לדר"א איכא בינייהו דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין וכו' לר"א אית ליה דשמואל ר"ל דמן התורה דיניהם דין ונקראו ב"ד ולכן ל"ק דשמואל ור' אבהו איכא בינייהו משום דלדינא גם רב אחא כר' אבוה ס"ל משום תקנתא כמ"ש ושמואל ור"א גם בדאורייתא פליגי כדמוכח בהנחנקין פ"ז: לענין זקן ממרא ע"ש ודו"ק]:
Choshen Mishpat.3.10
כיצד היתה הסמיכה בזמן שבהמ"ק היה קיים ולאחר החורבן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מסנה' כיצד היא הסמיכה לדורות לא שיסמכו ידיהם על ראש הזקן אלא שקורים לו רבי ואומרים לו הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות עכ"ל ולא שידון לבדו אלא להצטרף עוד עם שני מוסמכין [לח"מ] וזה שנתבאר דמן התורה חד נמי כשר היינו בהודאות והלואות [וכ"כ רש"י ז"ל שם ג'.] וזה שמשה רבינו סמך את יהושע בידיו והקב"ה צוה לו כן כמש"כ וסמכת את ידך עליו אינו משום לדון ולהורות אלא כדי שתשרה עליו שכינה כמו שכתוב שם ונתת מהודך עליו [וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל ע"ש]:
Choshen Mishpat.3.11
עוד כתב בראשונה היה כל מי שנסמך סומך לתלמידיו וחכמים חלקו כבוד להלל הזקן והתקינו שלא יהא אדם נסמך אלא ברשות הנשיא ושלא יהא הנשיא סומך אא"כ היה אב"ד עמו ושלא יהיה אב"ד סומך אא"כ היה הנשיא עמו אבל שאר החבורה יש לכל אחד מהם לסמוך ברשות הנשיא והוא שיהיה שנים עמו שאין סמיכה בפחות מג' עכ"ל ובירושלמי פ"א דסנה' איתא בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו וכו' חזרו וחלקו כבוד לבית הזה אמרו ב"ד שמינה שלא לדעת הנשיא אין מינויין מינוי ונשיא שמינה שלא לדעת ב"ד מינויו מינוי חזרו והתקינו שלא יהא ב"ד ממנין אלא מדעת הנשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת ב"ד עכ"ל ונראה דכל זה אינו לעיכובא אלא בזמן שהיו שרוין על אדמתן בשלוה שהרי מצינו בגמ' [סנה' י"ד.] שר' יהודה בן בבא סמך חמשה זקנים בין שני הרים גדולים ומשמע שהיה בלא נטילת רשות מהנשיא שבשעת הגזירה היתה ע"ש:
Choshen Mishpat.3.12
אין סומכין בח"ל ואע"פ שהסומכין נסמכו בא"י וגם הם עתה בא"י אלא שמי שרוצין לסומכו עתה הוא בח"ל אין סומכין אותו וכ"ש אם הסומכים בח"ל והנסמכים בארץ אבל כששניהם בארץ אע"פ שאין הנסמכים לפני הסומכים סומכין שלא בפניהם ושולחין להנסמך ע"י שליח או בכתב שהוא סמוך ונותנים לו רשות לדון דיני קנסות כיון שכולם בארץ וכתב הרמב"ם ז"ל דכל א"י ראוי לסמיכה אפילו במקום שהחזיקו בו רק עולי מצרים ולא עולי בבל ואע"ג דהרמב"ם בעצמו פסק בפ"א מתרומות דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא מ"מ לענין סמיכה נקראת א"י ונ"ל בטעמו ז"ל מפני שכתב שם דלאויר נשאר דינה כא"י שאין אוירה מטמא וטעמא דסמיכה שאין נוהג רק בא"י הוא מפני קדושתה ולכן כיון דאוירה טהור גם סמיכה נוהגת שם ומשה רבינו שסמך ליהושע והזקנים במדבר מפני שאז היתה עיקר הקדושה במדבר השכינה והארון [והכ"מ כתב דיליף לה מעיירות שעל הגבולין תמיהני דהתם לא מהני רק לדון שם כמ"ש שם בהל' י"ד ולא לסמוך שם]:
Choshen Mishpat.3.13
עוד כתב דיש לסומכין לסמוך אפילו מאה בפעם אחת ודוד המלך סמך שלשים אלף ביום אחד עכ"ל ולפנינו הגירסא בירושלמי דסנה' פרק חלק שסמך תשעים אלף ביום אחד ע"ש ויש להם למנות את המוסמך לכל מה שירצו לדברים אחרים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות בכל התורה כולה יש לב"ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או להיפך או לזה ולזה ולא לקנסות או לקנסות ולא להתיר בכורות במומין או יתנו לו רשות רק להתיר נדרים בלבד או לראות כתמין וכיוצא בהן וכן יש לסומכין ליתן רשות עד זמן ולומר לנסמך יש לך רשות לדון או להורות עד שיבא הנשיא לכאן או כל זמן שאין אתה עמנו במדינה וכן כל כיוצא בזה וחכם מופלא שהוא סומא בעינו אחת אע"פ שהוא ראוי לדיני ממונות מ"מ אין סומכין אותו לדיני ממונות מפני שאינו ראוי לכל הדברים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרמב"ם ז"ל וזה שכתב סמיכה לאיסור והיתר היינו לענין להפטר כשטעה בדין כמ"ש בסי' כ"ה אבל להורות די כשנוטל רשות מרבו [לח"מ] ובגמ' משמע קצת דזה שאין נותנים לו רשות על כל הדברים צריך לזה איזה טעם כמו לחלוק כבוד בזה לאדם גדול אחר או כגון שהנסמך הלזה הוא בדבר אחד מופלא למאד עד שיתמהו על הוראותיו וכיוצא בזה [סנה' ה'. דמתרץ כדי לחלוק כבוד לרבב"ח או מפני שהי' בקי טפי]:
Choshen Mishpat.3.14
כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד אחד ב"ד הגדול ואחד סנהדרי קטנה או ב"ד של שלשה צריך שיהיה אחד מהם סמוך מפי הסמוך ומשה רבינו סמך יהושע וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהם שכינה ואותם הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים וכו' ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם עכ"ל ובהלכה ג' כתב ואין סומכין סמיכה שהיא מינוי הזקנים לדיינות אלא בשלשה והוא שיהיה אחד מהם סמוך מפי אחרים כמ"ש עכ"ל ובהל' י"א כתב הרי שלא היה בא"י אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואח"כ יעשה הוא והשבעים ב"ד הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים עכ"ל והנה זה שכתב בהלכה א' צריך שיהא אחד מהם סמוך ר"ל כל אחד מהם דב"ד של ג' צריכין שיהא כולם סמוכים וכ"ש סנהדרין ושנים שאינם מסומכים אין מועילים רק להצטרף להסמוך ולסמוך לאחר כמ"ש בהל' ג' וזה שכתב בהל' י"א שהב"ד הגדול המוסמכים יעשו בתי דינין אחרים אין כוונתו דבלעדם א"א לעשות בתי דינים דהרי האחד הסמוך יכול להושיב שנים בצדו ולסמוך בתי דינין כמו שסמכו כל השבעים אלא כוונתו מפני טרחתו של זה הסמוך שלא יצטרך לבדו לסמוך כל הבתי דינין שבמדינה:
Choshen Mishpat.3.15
עוד כתב שם נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות ויש להם לסמוך לאחרים א"כ למה היו החכמים מצטערים על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולם ואם היה שם סמוך מפי סמוך א"צ דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי ב"ד והדבר צריך הכרע עכ"ל וכוונתו שמקודם יסכימו כל חכמי א"י למנות אחד לראש ישיבה ויהיה דינו כראש סנהדרין וכסמוך ואח"כ יצרף אליו שני חכמים ויסמוך למי שיראה בעיניו וכ"כ בפי' המשנה פ"א דסנה' וז"ל ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים ותלמידים להקדיש עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש ובלבד שיהיה זה בא"י כמו שזכרנו הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אח"כ מי שירצה שאם לא תאמר כן א"א שתמצא ב"ד הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך עכ"פ והקב"ה ייעד שישובו כמ"ש ואשיבה שפטיך כבראשונה וזה יהיה בלי ספק כשיכון הקב"ה לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל חכמתם לפני ביאת המשיח עכ"ל ולא ידעתי מאין לו להרמב"ם ז"ל דהסכמת כל החכמים שבא"י הוי סמיכה אע"פ שאין אחד מהם סמוך ואולי מפני סברא זו עצמה שכתב דאל"כ איך יהיה לעתיד אי"ה ואין לומר שיהיה ע"י נביא והרי לא בשמים היא ואין נביא רשאי לחדש דבר אלא וודאי ע"י הסכם כל חכמי א"י והטעם י"ל דעיקר טעם מה שמצריכין סמיכה מפי הסמוך דאל"כ אולי הסומך והנסמך אינם ראוים לסמיכה אבל מי שהוא סמוך מפי סמוך עד יהושע עד משה רבינו וודאי יודע למי לסמוך ולכן כשכל חכמי ישראל שבא"י מסכימים על אחד וודאי דראוי והגון הוא לכך ונעשה סמוך ויכול לסמוך גם אחרים וכבר זה יותר משלש מאות שנה היו רבים מחכמי א"י שרצו לחדש הסמיכה ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל והתחילו בהסמיכה והיה מחכמים שלא היה דעתם נוחה מזה ונתבטל הדבר:
Choshen Mishpat.3.16
ב"ד שנסמכו בא"י ויצאו ח"ל הרי הם דנים דיני קנסות בח"ל כדרך שדנים בארץ שסנהדרין נוהגת בארץ ובח"ל והוא שיהיו סמוכים:
Choshen Mishpat.3.17
בזמן חכמי הש"ס היו שני ראשי ישראל על כל ישראל האחד בא"י והוא הנשיא וקסרי רומי הסכימו על נשיאותם והשני בבבל והוא הנקרא ראש גולה והוא ממונה ממלכי פרס על כל ישראל שבגולה ושניהם היו מזרע דוד המע"ה והריש גלותא היה גדול ביחס מן הנשיא שהנשיא בא מזרע דוד מהנקיבות והריש גלותא בא מן הזכרים [ירושלמי] ולכן אע"פ שהסמיכה לא היה רק בא"י כמו שנתבאר וכן לכל חכמת התורה כמו לאיסור והיתר וטומאה וטהרה היו בני א"י גדולים מבני בבל ולדיני התורה היו בני בבל כפופים לבני א"י [תוס' סנה' ה'.] מ"מ לענין גדולה היה הריש גלותא גדול מהנשיא מטעם שנתבאר ולכן כשנתן ר"ג רשות לאחר לדון ולהורות אע"ג דלענין קנסות לא היה לו כח מפני הסמיכה שהיא רק בא"י מ"מ מהני לענין הפקעת ממון כמו להפקר ב"ד וכן אם טעה בדין שלא יצטרך לשלם כמ"ש בסי' כ"ה וכן לענין שיהיה ביכולתו לכוף לדין היה כח ריש גלותא גדול ככח הנשיא ושניהם היו יכולים לכוף לדין ולמי שנתנו רשות לדון ולהורות היו פטורים מלשלם אם טעו וכן להפקיר ממון מפני קנס וכיוצא בזה ובזה אמרו חז"ל דכח הראש גולה היה גדול מכח הנשיא דהנשיא לא היה לו רשות ליתן כח לדון ולהורות רק בא"י ובעיירות העומדין על הגבולין ולא בבבל ובכל ח"ל ואע"פ שהיה לו כח לדון בכל מקום ואף בדיני קנסות זהו דווקא ברצון הבע"ד אבל לא לכוף אותם אבל הראש גולה שנתן רשות היה לזה כח לדון בכל העולם אע"פ שלא רצו הבע"ד בין בארץ בין בח"ל זולת לדיני קנסות היה צריך ליטול רשות מהנשיא ומחכמי א"י וכך דרשו חז"ל לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל דיש להם לרדות את ישראל בכל מקום ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שהם היו הנשיאים ולמדו תורה ברבים ושבט גדול כחו ממחוקק ומ"מ כתב הרמב"ם ז"ל דמי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע היטב בדיני התורה או שאינו הגון במעשים אין נטילת רשות מועיל לו כלום שהמקדיש בעלי מומין למזבח אין הקדושה חלה עליו עכ"ל וכ"ז היה בזמן הש"ס אבל בזמנינו אין לנו שום כח מעצמינו בלא ממשלת הקיסר יר"ה ודינא דמלכותא דינא ואם שני הבע"ד מבקשים להגיד להם הדין ע"פ דת תורתינו אז אנחנו מחוייבים להגיד להם דע"פ דין התורה דינכם כך וכך:
Choshen Mishpat.3.18
דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל וד' וה' והאונס והמפתה וכיוצא בהם אין דנים אותן אלא שלשה מומחים אבל שארי דיני ממונות כגון הודאות והלואות ומקח וממכר ושותפות ושליחות ושכירות ואבידה וכיוצא בהן א"צ מומחים אלא אפילו ג' הדיוטות ואפילו יחיד מומחה דן אותם ויכולים לכוף להמסרב כמ"ש בסעי' א' ובסי' א' נתבאר בדיני גזילות וחבלות אבל דיני נפשות שהיה בזמן שבהמ"ק היה קיים אין דנין בפחות מכ"ג שהם סנהדרי קטנה והטעם משום דכתיב בד"נ ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת והם המחייבים ועדה מצלת והם המזכים ואין עדה פחותה מעשרה כדכתיב במרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת והם עשרה לבד יהושע וכלב ובהכרח להיות עשרים דיינים עשרה מזכים ועשרה מחייבים ולקמן בסי' י"ח יתבאר דלזכות הולכים אחרי רבים אפילו באחד כגון עשרה מחייבים ואחד עשר מזכים יוצא זכאי אבל לחובה צריך שיהיו שנים יותר על המזכים ובהכרח צריך להיות י"ב מחייבים ואין ב"ד שקול ולכן בעינן כ"ג וגם בנפשות של בהמה כגון שור הנסקל ורובע ונרבע צריך כ"ג דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת ובאה הקבלה דכמיתת בעלים כך מיתת השור ואפילו ארי ודוב וברדלס כשיש להם בעלים והם בני תרבות שאינם מזיקים תדירים כשהמיתו באקראי דנין אותן בכ"ג דיינים אבל נחש שהמית א"צ דין ואפילו אחד הורג אותו ויש חולקין גם בנחש [ראב"ד] ומי שנתחייב מלקות דנין אותו בשלשה דיינים ואע"פ שאפשר שימות ע"י המלקות מ"מ לע"ע אין זה דיני נפשות ועוד דהא אומדין אותו אם ביכולתו לקבל המלקות ועריפת העגלה בחמשה דיינים ויתבאר בס"ד בסי' תכ"ה ועיבור החודש בשלשה ועיבור השנה בשבעה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מקה"ח וכל אלו הדיינים צריכין להיות מוסמכין מהנשיא ועכשיו אין לנו כל אלה וכל דיני נפשות. ממשלת הקיר"ה דן אותם ואסור לנו לדון שום דין מדיני נפשות:
Choshen Mishpat.3.19
כשנשא אדם בתולה והוציא שם רע שזינתה לאחר ארוסין כתוב בתורה דאם נמצא הדבר אמת סוקלין אותה ואם נמצא ששקר הדבר מלקין את הבעל ונותן מאה סלע קנס לכן בתחלה כשיושבין בדין זה אין דנין אותו בב"ד שהוא פחות מכ"ג דיינים ואע"ג דאם הדבר שקר די בשלשה כדין ממון ומלקות דדי בשלשה מ"מ חיישינן שמא יהיה הדבר אמת ויש בדין זה ד"נ ואחר שנמצא הדבר שקר ואבי האשה בא לתובעו הקנס דנין בג' [כ"ה לדעת הרמב"ם ופסק כעולא סנה' ח'. משום דכולהו אמוראי מתרצי ברייתא אליבי' ע"ש]:
Choshen Mishpat.3.20
ויש דברים שלא היו דנין בזמן שבהמ"ק היה קיים רק בסנהדרי גדולה כמו לעשות סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט או לכל פלך ופלך ולכל עיר ועיר כמ"ש בסי' א' וכן לדון את השבט שהודח שעבדו עכו"ם וכן לדון נביא השקר וכן לדון את הכה"ג בדיני נפשות וכן לעשות עיר הנדחת או לדון זקן ממרא וכן להשקות את הסוטה וכן להוסיף על ירושלים ועל העזרות וכן לצאת למלחמת הרשות כל אלו הדברים אין עושין רק ע"פ ב"ד הגדול וכן כשהיו צריכים למדידת עגלה ערופה היו צריכין שלשה מב"ד הגדול כמ"ש בסי' תכ"ה וזקן ממרא כשנעשה זקן ממרא ע"פ ב"ד הגדול דנין אותו למיתה בב"ד של כ"ג כבכל ד"נ וממיתין אותו בירושלים בשעת הרגל כדי שישמעו רבים וייראו כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מממרים וכל אלו הדברים הם בקבלה ודרשינן להו מקראי:
Choshen Mishpat.4.1
[כיצד עושה אדם דין לעצמו ובו ה' סעיפים]: אע"פ שיחיד פסול לדון וכ"ש הבע"ד בעצמו מ"מ יש לפעמים שאדם עושה דין לעצמו כגון שרואה חפץ שלו ביד אחר שגזלו או גנבו או שרצונו עתה לגזול ממנו או שאינו רוצה להשיב לו פקדונו והפקדון בעין או שרצונו לעשות לו איזה היזק בממונו וכ"ש בגופו א"צ לילך לב"ד אלא שבעצמו יכול לתפוס מידו ולא מיבעיא בדבר שיגיע לו הפסד אם ימתין עד שילך לב"ד כגון מטלטלין שהגזלן יצניען וכיוצא בזה דאז מותר לו גם להכותו אם א"א לו להציל בעניין אחר אלא אפילו בדבר שלא יגיע לו הפסד אם ימתין עד שילך לדין כגון בקרקע וכיוצא בזה דאז אסור להכותו [נה"מ] מ"מ יכול להציל מידו בלא רשות ב"ד וזהו דווקא כשיכול לברר שהדבר הוא שלו אבל אם אין ביכולתו לברר אסור לו ליטול בלא רשות ב"ד אע"פ שאומר שיודע ששלו הוא כיון שא"א לו לברר זה ילך לב"ד ויקוב הדין ההר ביניהם [עי' מ"ק י"ז. ודו"ק]:
Choshen Mishpat.4.2
וכל זה הוא דווקא בהחפץ המבורר שהוא שלו כמ"ש אבל אם כבר נתחייב לו ממון ממקום אחר מפני איזה גזילה וגניבה או פקדון או חוב או שכירות וכיוצא בזה אין לו רשות לעשות דין לעצמו ולחטוף ממנו ממון או חפצים בעד המגיעו רק יתבענו בב"ד ובחוב יש עוד איסור אחר כשלוקח בעצמו כמו שיתבאר בסי' צ"ז ואם התובע מתיירא שמא עד שיתבענו לב"ד ילך הנתבע מכאן ולא ימצאנו או שיטמין כל אשר לו ולא ימצא ממה לגבות כשיזכה בדין או שמא לא יציית דינא אם לא יהיה מוחזק אזי רשאי לתפוס ממנו בתורת משכון עד שיעמוד עמו בדין וכן במקום שא"צ לתפוס מידו כגון שמצא מעותיו או כליו או סחורתו של זה הנתבע ביד אחרים או שאצלו גופה מונח בפקדון איזה דבר מהנתבע יכול לעכב בכל עניין עד שיעמוד עמו בדין אף אם אין חשש שיבריח והזוהר מחמיר בפקדון שלא לעכב בעצמו ובעל נפש יחוש לזה ולכן ילך תיכף לב"ד ויתבענו לדין ואם לא יציית דינא יצוו הב"ד שיעכבנו או שאחרים יעכבו בעדו ועיקר דין עיכול יתבאר בסי' ע"ג בס"ד:
Choshen Mishpat.4.3
וכל זה הוא דווקא ביחיד נגד יחיד אבל כשרבים תובעים ליחיד מעירם בעסקי מס המלך אם יודעים שהדין עמהם עבדי דינא לנפשייהו ואע"פ שאין יכולים לברר לפני ב"ד כי אתם הצדק מפני שלא יוכל שום איש להעיד כי כולם נוגעים בדבר מ"מ כיון שהם בעצמם יודעים שאתם הצדק עבדי דינא לנפשייהו ואם יש ביניהם סכסוכים וצריכים לירד לדין נקראו הרבים מוחזקים וצריך היחיד לתת להם משכון קודם שירדו לדין ואומרים להיחיד ברר ראיותיך כי המוציא מחבירו עליו להביא ראיה והרבים נקראו מוחזקים והברירה ביד הרבים או שישבעו קצת מהם ופטורים או שמטילים השבועה על היחיד וגם יכולים לומר קים לי במקום שיש מחלוקת הפוסקים [סמ"ע]:
Choshen Mishpat.4.4
וזהו דווקא נגד יחיד מעירם ובעסקי מס והטעם מפני שהמס ניתן לממשלה והממשלה נקראת תמיד מוחזקת ועביד דינא לנפשי' ולכן גם הציבור הבאים מכחה יש להם ג"כ דין זה אבל נגד יחיד מעיר אחרת או אפילו נגד יחיד מעירם שלא בעסקי מס אינם נקראים מוחזקין ולא עבדי דינא לנפשייהו אבל משכון צריך ליתן מפני שרבים הם יתעצלו בתביעתו שכל אחד יסמוך על חבירו דקדירא דבי שותפי לא חמימי ולא קרירא ולכן צריך ליתן משכון מקודם ונגד ת"ח אינם נקראים מוחזקים בכל ענין גם בעסקי מס ויש כח להציבור לכוף בענייני מסים גם ע"י ערכאות אם א"א בענין אחר אבל היחיד במקום שרשאי לעשות דין לעצמו כמ"ש בסעי' א' אסור לו לעשות ע"י זה ואם עשה י"א דאם לא היה לו אפשר לעשות בענין אחר מה שעשה עשוי ולענין תפיסה בספיקא דדינא לא מהני ע"י זה שיהא נקרא מוחזק [רע"א]:

Aruch HaShulchan, Choshen Mishpat. Vilna 1923-29. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001326511 Licence: Public Domain. Source.